מלחמת העצמאות
מלחמת העצמאות הייתה המלחמה על עצמאותה של מדינת ישראל כנגד ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב שרצו למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המנדטורית, בהתאם לתוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות. המלחמה הסתיימה בניצחונו של צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. עם זאת, מחיר הדמים ששילם היישוב היהודי היה כבד מאוד, חרבו מספר יישובים יהודיים והעיר העתיקה של ירושלים נותרה בשליטתה של ממלכת ירדן. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה").
המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949, אף כי הקרבות הסתיימו כבר במרץ 1949, כעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות. בשלב ראשון פתחו ערביי ארץ ישראל בלחימה, כשהם נעזרים בכוחות ערבים בלתי סדירים שבאו מבחוץ. בתחילת אפריל 1948, לאור כשלון המגננה כנגד המתקפות הערביות, החל שלב שני בו פתחה ההגנה במתקפה בהתאם לתוכנית ד' כדי להשתלט על השטחים שיועדו למדינה היהודית ולהתכונן לפלישת צבאות ערב. בשלב שלישי מדינות ערב הצטרפו למלחמה, עם צבאותיהן הסדירים, בפלישה למדינה שזה עתה הוקמה, מיד עם תום המנדט הבריטי ב - 15 במאי 1948. המדינה שהוקמה במהלך המלחמה כוננה ממשלה זמנית, נקבעו סדרי שלטון ומשפט והכוחות הלוחמים שנקראו מיום הכרזת המדינה בשם "כוחות המגן" הוכרזו ב-26 במאי 1948 כצבא הגנה לישראל. למלחמה זו שמות נוספים, מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות ומלחמת תש"ח, יש המכנים אותה מלחמת 1948 – מונח שלטעמם יותר נייטרלי מהשמות האחרים המשקפים את נקודת המבט הישראלית.
רקעעם סיום מלחמת העולם השנייה התבררו ממדיה הנוראים של שואת יהודי אירופה. רבים ביישוב היהודי הניחו כי ההגבלות על העלייה תבוטלנה הואיל ובבריטניה עלתה לשלטון מפלגת הלייבור, שהבטיחה במצע הבחירות שלה לבטל את ההגבלות האלו, אך לא כך היה. ראש הממשלה החדש קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין החליטו להמשיך במדיניות של הגבלות על עלייתם של יהודים, כולל ניצולי השואה. המוסד לעלייה ב' החליט לסייע לפליטים להגיע ארצה באמצעות העפלה. במבצע זה שנמשך כשלוש שנים, נשלחו יותר מ-85,000 מעפילים ניצולי השואה, מעשרות נמלים מאירופה לארץ ישראל. וכן השתתפו גם צעירים מארץ ישראל, אשר פיקדו על ספינות המעפילים, שמרו עליהן והשיטו אותן בשעת הצורך.
עד סוף שנת 1946 נהגו הבריטים לכלוא את המעפילים במחנות מעצר בארץ, ולשחרר אותם לאחר שהושגו עבורם רישיונות עלייה. מאוחר יותר, כאשר מחנות המעצר בארץ התמלאו בפליטים, החלו הבריטים לגרש את הפליטים למחנות מעצר בקפריסין. שנת תש"ז-1947 הייתה שנת שיא בהעפלה: במהלך שנה זו הגיעו לחופי הארץ כ-25,000 מעפילים. החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא הביאה לשינוי במדיניות של הבריטים, ולמרות זאת נמשכו מבצעי ההעפלה. עם הקמת המדינה בוטלו ההגבלות על עליית יהודים לישראל, ומעל 600,000 עולים, פליטים וניצולי השואה מאירופה וכן פליטים יהודים ממדינות ערב, הגיעו למדינת ישראל בתוך שלוש שנים.
אחרי מלחמת העולם השנייה התבצעה פעילות ההעפלה באמצעות המוסד לעלייה ב', וההעפלה עמדה במרכז המאבק של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. רוב ספינות המעפילים בשנים 1946–1947 נתפסו בידי הבריטים, אך כל ספינה הביאה להפגנות הזדהות של היישוב היהודי בארץ ישראל עם המעפילים, והגבירה את הלחץ על השלטון הבריטי עד להקמת המדינה. בנוסף למבצע ההעפלה שבו הגיעו לארץ יותר מ-85,000 פליטים מאירופה, הגיעו לארץ גם כ-5,000 עולים מארצות המזרח, שהועלו ארצה בדרך היבשה באמצעות אישורי הגירה מזויפים – מסוריה ומלבנון, מעיראק וגם מאיראן. לקראת סופה של תקופת ההעפלה היו גם שלוש העפלות מוטסות – שתי טיסות מעיראק וטיסה אחת מדרום איטליה.
מלחמת העצמאות החלה למחרת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית ב-29 בנובמבר 1947. הוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם [אם היהודים יקבלו חלק ממנה]". הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית). מדינות ערב דחו את הרעיון כי פליטי השואה היהודים ייושבו מחדש בארץ, בטענה כי מדובר בבעיה פנימית של אומות אירופה, שיש לפותרה על אדמת אירופה ולא באמצעות הגירתם לארץ. הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה, והחלה לחימה בדרכים ובערים המעורבות והתקפות על יישובים יהודיים מבודדים. כוחות המנדט הבריטי ששלטו בארץ התרכזו בהיערכותם לפינוי ומנעו עלייה חופשית של יהודים, אסרו על הכנסת נשק, אחזקת נשק והתארגנות צבאית יהודית. כוחות המגן היהודים היו מורכבים משלושה ארגונים שפעלו בתנאי מחתרת: ההגנה, שהיה הגדול והדומיננטי והיה מזוהה עם מחנה הפועלים והיישוב העברי המאורגן בא"י, האצ"ל והלח"י שהיו ארגונים קטנים יותר והיו מזוהים עם הרוויזיוניסטים.
מיד לאחר החלטת האו"ם החלה התארגנות לקראת עזיבת הבריטים וביסוס וחיזוק כוחות המגן, כאשר היה ברור שתהיה מלחמה. ההתארגנות הייתה במספר תחומים: גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחו"ל והברחתו לארץ, ייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת. ההתארגנות הייתה עדיין על בסיס התנדבותי.
שלבי המלחמה
הפעלת תוכנית ד'ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.
המבצע הגדול שנערך במסגרת תוכנית ד' היה מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, בכוח של מספר חטיבות שפעלו בתאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך מחמת חוסר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים. בה בעת נהדפו התקפות צבא ההצלה (כוח מתנדבים ערביים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י שבא מסוריה לעזרת ערביי ארץ ישראל) על קיבוץ משמר העמק, ושל גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן, בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות "ההגנה".
עד להכרזת המדינה נכבשו העיר יפו והחלקים הערביים של טבריה, חיפה וצפת וכן עשרות כפרים ערביים, והחלה המנוסה של ערביי ארץ ישראל, שהפכו לפליטים וכך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים. באמצע מאי נכבשה גם עכו. הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב.
[עריכה] פלישת צבאות ערבב-12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם לדון בהצעתו של שר החוץ האמריקאי הגנרל ג'ורג' מרשל (שהוועד הערבי העליון דחה אותה כבר), לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה. ההכרעה על הכרזת המדינה במועד שנקבע, עם תום המנדט הבריטי ב־15 במאי, נתקבלה בהצבעה. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי 1948, ערב ה-15 במאי, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. מיד, ללא כל שהות, פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. רוב מדינות ערב נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, אולם צירוף מתקפה בו זמנית של חמישה צבאות סדירים, מצוידים בחיל שריון ובארטילריה, נעזרים בכוחות ים ואוויר של מצרים היה יתרון לזכותם. בנוסף לכך, הלגיון הערבי הירדני היה כוח צבאי מהמעולים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי, כמו כן גם מפקדו, וקציניו עברו הכשרה בבתי ספר לקצינים בבריטניה או בהדרכת קצינים בריטים בירדן. היה זה אתגר צבאי כבד למדינה הצעירה ולצבאה. הכוח הישראלי, שניצב מול הפלישה, נפל בציודו ובחימושו מן הכוח התוקף. חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ששכנו בקו החזית, כדגניה א', דגניה ב', משמר הירדן, גשר, נגבה ויד מרדכי. חלקם כמסדה ושער הגולן ננטשו, ואילו ניצנים, יד מרדכי ומשמר הירדן נכבשו בידי צבאות ערב. בלימת ההתקפה במשך קרוב לחודש ימים מיום הפלישה ועד ליום תחילת ההפוגה, הייתה הישג כביר למדינה, תושביה וצבאה.
לאחר חצות ב-15 במאי 1948 חצה הצבא המצרי את הגבול בדרום בכוח של 10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את הנמל ואת שדה התעופה. המטוסים המצרים נתקלו באש נגד מטוסים מתותחים שפורקו לילה קודם מספינה, ושניים מהם הופלו. חרף האבדות, המשיכו המטוסים המצרים בהפצצת אזורי מגורים.
בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, האחד נע מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים. תחילה לא התעכבו המצרים כדי לכבוש את היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. הטור המצרי התקדם צפונה כ-3 קילומטר אחרי איסדוד ונעצר ליד ג'סר איסדוד שפוצץ על ידי חטיבת גבעתי והתקדמותו נבלמה. מאז נקרא הגשר "עד הלום".
מטוסי Avia S-199 של חיל האוויר הישראלי, שאך הגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו לעבר הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה רב אך המצרים לא המשיכו את מסעם. כוחות ישראל תקפו את הטור המצרי בתחילת חודש יוני, במסגרת מבצע פלשת, שנועד לפרוץ את הדרך ליישובים המנותקים בנגב. ההתקפה נכשלה, אך המצרים לא חידשו שוב את התקדמותם לכיוון תל אביב, אלא פנו לתקיפת היישובים הנצורים בנגב. קיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים, אך נגבה ושאר היישובים החזיקו מעמד.
צבא סוריה זרם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה, והחל בתקיפה של קיבוצי דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע ארטילרי. לפי המיתוס, נבלם טנק סורי שחדר לדגניה באמצעות בקבוק מולוטוב, אולם בבדיקה שערך חיל השריון נמצא כי הפגיעה הייתה של מטען חלול, ככל הנראה פיאט שהיה בשימוש אותה עת. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה, כוח ארטילריה של שניים מתוך התותחים הראשונים, "נפוליונצ'יקים" קלים ומיושנים מתוצרת צרפת, שאך זה הגיעו ארצה, שהופעלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו. כוחות צבא ההצלה, שלחמו בגליל עוד לפני הכרזת המדינה, תפסו משלטים בגליל התחתון. צבא לבנון פלש לגליל העליון וכבש את משטרת נבי יושע ואת מלכיה. התקפה של צה"ל על העיר ג'נין נהדפה במחיר אבידות רבות.
צבא ירדן (שנקרא אז הלגיון הערבי) נלחם באזור ירושלים. גוש עציון הותקף ונפל יום לפני הכרזת המדינה. לקראת כניסתו למערכה פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה. כוחותיו תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח שאיפשר דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה, שנסללה תוך כדי המלחמה ואיפשרה נתיב פתוח לירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא) שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. הרובע היהודי בעיר העתיקה נשאר מנותק, וניסיונות פריצה אליו נכשלו. הר ציון נכבש על ידי כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם מהתקדמות נוספת. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ "מיד ליד", עד שלבסוף הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי כוחות ישראל.
גם עיראק, שלא היה לה גבול משותף עם ישראל, נטלה חלק בלחימה, כח משלוח עיראקי פלש לאזור קיבוץ גשר ותפס את תחנת הכוח בנהריים. נסיונו לכבוש את גשר נכשל.
הקמת צבא הגנה לישראלתוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא ההגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-31 במאי נאמר בין היתר:
עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא
סדיר....הוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירום
והעצמאות של ישראל בארצו... בידיו של צבא זה מופקד
מעכשיו ביטחון העם והמולדת.
בהמשך הפקודה מובא נוסח השבועה של חיילי צה"ל:
אני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל,
לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי
או סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל
הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים
ולהקריב את חיי להגנת המולדת
ולחירות ישראל.
טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל נערך מאוחר יותר, ב-29 ביוני 1948.
צה"ל הושתת רובו ככולו על ארגון "ההגנה": רמטכ"ל ההגנה וחברי מטכ"ל ההגנה הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות ההגנה והפלמ"ח הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של ההגנה הפכו לחילות צה"ל. הוכרז גיוס חובה והמתגייסים עברו אימון צבאי כהכנה להשתתפותם בקרבות.
משהוקם צבא הגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולת צה"ל, וב-1 ביוני 1948 חתם ראש אצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל.
ההפוגה הראשונהלקראת תום חודש הפלישה היו שני הצדדים זקוקים להתאוששות. צה"ל היה זקוק להתארגנות ולאימון מגויסיו החדשים, וכן סבל אבידות ניכרות והיה עליו לקלוט מגויסים רבים. בירושלים נותר מלאי מזון לימים ספורים בלבד. הפולשים מצדם סבלו אבידות כבדות בסדר גודל של כ-2,000 הרוגים וכ-3,500 פצועים.
מועצת הביטחון של האו"ם, שבמשך כל זמן המלחמה גילתה מעורבות בשאלת ארץ ישראל, הגבירה את המאמץ להביא את הקרבות לידי סיום, ובמקום קריאות בלתי מחייבות הוציאה צו הדורש משני הצדדים להסכים לנסיגה - ולא, יוטלו סנקציות על הצד המסרב. ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות.
הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב נפסקו מיד, אולם "צבא ההצלה" תפס משלטים בגליל התחתון. כן נותרה עדיין מובלעת צבאית בריטית דרומית לחיפה במחנות שבסביבת טירה (כיום טירת הכרמל), והבריטים ניסו להעבירה לידי הערבים, אך משקיפי האו"ם מנעו זאת מהם. ב-30 ביוני 1948 יצא החייל הבריטי האחרון מנמל חיפה. ב-26 ביוני תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. בכל זאת ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה.
פרשת אלטלנה
מלחמת העצמאות הייתה המלחמה על עצמאותה של מדינת ישראל כנגד ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב שרצו למנוע הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל המנדטורית, בהתאם לתוכנית החלוקה של עצרת האומות המאוחדות. המלחמה הסתיימה בניצחונו של צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. עם זאת, מחיר הדמים ששילם היישוב היהודי היה כבד מאוד, חרבו מספר יישובים יהודיים והעיר העתיקה של ירושלים נותרה בשליטתה של ממלכת ירדן. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה").
המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, והסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949, אף כי הקרבות הסתיימו כבר במרץ 1949, כעשרה חודשים לאחר הכרזת העצמאות. בשלב ראשון פתחו ערביי ארץ ישראל בלחימה, כשהם נעזרים בכוחות ערבים בלתי סדירים שבאו מבחוץ. בתחילת אפריל 1948, לאור כשלון המגננה כנגד המתקפות הערביות, החל שלב שני בו פתחה ההגנה במתקפה בהתאם לתוכנית ד' כדי להשתלט על השטחים שיועדו למדינה היהודית ולהתכונן לפלישת צבאות ערב. בשלב שלישי מדינות ערב הצטרפו למלחמה, עם צבאותיהן הסדירים, בפלישה למדינה שזה עתה הוקמה, מיד עם תום המנדט הבריטי ב - 15 במאי 1948. המדינה שהוקמה במהלך המלחמה כוננה ממשלה זמנית, נקבעו סדרי שלטון ומשפט והכוחות הלוחמים שנקראו מיום הכרזת המדינה בשם "כוחות המגן" הוכרזו ב-26 במאי 1948 כצבא הגנה לישראל. למלחמה זו שמות נוספים, מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות ומלחמת תש"ח, יש המכנים אותה מלחמת 1948 – מונח שלטעמם יותר נייטרלי מהשמות האחרים המשקפים את נקודת המבט הישראלית.
רקעעם סיום מלחמת העולם השנייה התבררו ממדיה הנוראים של שואת יהודי אירופה. רבים ביישוב היהודי הניחו כי ההגבלות על העלייה תבוטלנה הואיל ובבריטניה עלתה לשלטון מפלגת הלייבור, שהבטיחה במצע הבחירות שלה לבטל את ההגבלות האלו, אך לא כך היה. ראש הממשלה החדש קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין החליטו להמשיך במדיניות של הגבלות על עלייתם של יהודים, כולל ניצולי השואה. המוסד לעלייה ב' החליט לסייע לפליטים להגיע ארצה באמצעות העפלה. במבצע זה שנמשך כשלוש שנים, נשלחו יותר מ-85,000 מעפילים ניצולי השואה, מעשרות נמלים מאירופה לארץ ישראל. וכן השתתפו גם צעירים מארץ ישראל, אשר פיקדו על ספינות המעפילים, שמרו עליהן והשיטו אותן בשעת הצורך.
עד סוף שנת 1946 נהגו הבריטים לכלוא את המעפילים במחנות מעצר בארץ, ולשחרר אותם לאחר שהושגו עבורם רישיונות עלייה. מאוחר יותר, כאשר מחנות המעצר בארץ התמלאו בפליטים, החלו הבריטים לגרש את הפליטים למחנות מעצר בקפריסין. שנת תש"ז-1947 הייתה שנת שיא בהעפלה: במהלך שנה זו הגיעו לחופי הארץ כ-25,000 מעפילים. החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ועל הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא הביאה לשינוי במדיניות של הבריטים, ולמרות זאת נמשכו מבצעי ההעפלה. עם הקמת המדינה בוטלו ההגבלות על עליית יהודים לישראל, ומעל 600,000 עולים, פליטים וניצולי השואה מאירופה וכן פליטים יהודים ממדינות ערב, הגיעו למדינת ישראל בתוך שלוש שנים.
אחרי מלחמת העולם השנייה התבצעה פעילות ההעפלה באמצעות המוסד לעלייה ב', וההעפלה עמדה במרכז המאבק של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. רוב ספינות המעפילים בשנים 1946–1947 נתפסו בידי הבריטים, אך כל ספינה הביאה להפגנות הזדהות של היישוב היהודי בארץ ישראל עם המעפילים, והגבירה את הלחץ על השלטון הבריטי עד להקמת המדינה. בנוסף למבצע ההעפלה שבו הגיעו לארץ יותר מ-85,000 פליטים מאירופה, הגיעו לארץ גם כ-5,000 עולים מארצות המזרח, שהועלו ארצה בדרך היבשה באמצעות אישורי הגירה מזויפים – מסוריה ומלבנון, מעיראק וגם מאיראן. לקראת סופה של תקופת ההעפלה היו גם שלוש העפלות מוטסות – שתי טיסות מעיראק וטיסה אחת מדרום איטליה.
מלחמת העצמאות החלה למחרת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית ב-29 בנובמבר 1947. הוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל-חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם [אם היהודים יקבלו חלק ממנה]". הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית). מדינות ערב דחו את הרעיון כי פליטי השואה היהודים ייושבו מחדש בארץ, בטענה כי מדובר בבעיה פנימית של אומות אירופה, שיש לפותרה על אדמת אירופה ולא באמצעות הגירתם לארץ. הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה, והחלה לחימה בדרכים ובערים המעורבות והתקפות על יישובים יהודיים מבודדים. כוחות המנדט הבריטי ששלטו בארץ התרכזו בהיערכותם לפינוי ומנעו עלייה חופשית של יהודים, אסרו על הכנסת נשק, אחזקת נשק והתארגנות צבאית יהודית. כוחות המגן היהודים היו מורכבים משלושה ארגונים שפעלו בתנאי מחתרת: ההגנה, שהיה הגדול והדומיננטי והיה מזוהה עם מחנה הפועלים והיישוב העברי המאורגן בא"י, האצ"ל והלח"י שהיו ארגונים קטנים יותר והיו מזוהים עם הרוויזיוניסטים.
מיד לאחר החלטת האו"ם החלה התארגנות לקראת עזיבת הבריטים וביסוס וחיזוק כוחות המגן, כאשר היה ברור שתהיה מלחמה. ההתארגנות הייתה במספר תחומים: גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחו"ל והברחתו לארץ, ייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת. ההתארגנות הייתה עדיין על בסיס התנדבותי.
שלבי המלחמה
הפעלת תוכנית ד'ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל ההגנה פקודת-אב לתוכנית שנקראה תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.
המבצע הגדול שנערך במסגרת תוכנית ד' היה מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, בכוח של מספר חטיבות שפעלו בתאום במתכונת של צבא סדיר, כשהוא מצויד ברובים ומקלעים שהגיעו ערב המבצע במשלוח גדול מצ'כוסלובקיה. במהלך המבצע הועברו שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לירושלים נחסמה שוב בהמשך מחמת חוסר כוחות להחזקתה). מבצע נחשון היה נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ומבצע מכבי, שנכשל, לכיבוש לטרון ולהרחבת הדרך לירושלים. בה בעת נהדפו התקפות צבא ההצלה (כוח מתנדבים ערביים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י שבא מסוריה לעזרת ערביי ארץ ישראל) על קיבוץ משמר העמק, ושל גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן, בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות "ההגנה".
עד להכרזת המדינה נכבשו העיר יפו והחלקים הערביים של טבריה, חיפה וצפת וכן עשרות כפרים ערביים, והחלה המנוסה של ערביי ארץ ישראל, שהפכו לפליטים וכך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים. באמצע מאי נכבשה גם עכו. הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב.
[עריכה] פלישת צבאות ערבב-12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם לדון בהצעתו של שר החוץ האמריקאי הגנרל ג'ורג' מרשל (שהוועד הערבי העליון דחה אותה כבר), לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של 3 חודשים במלחמה, לאור אזהרתו כי אם תוכרז המדינה יתקפו אותה צבאות ערב ויכריעו אותה. ההכרעה על הכרזת המדינה במועד שנקבע, עם תום המנדט הבריטי ב־15 במאי, נתקבלה בהצבעה. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, ה-14 במאי 1948, ערב ה-15 במאי, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. מיד, ללא כל שהות, פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. רוב מדינות ערב נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, אולם צירוף מתקפה בו זמנית של חמישה צבאות סדירים, מצוידים בחיל שריון ובארטילריה, נעזרים בכוחות ים ואוויר של מצרים היה יתרון לזכותם. בנוסף לכך, הלגיון הערבי הירדני היה כוח צבאי מהמעולים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי, כמו כן גם מפקדו, וקציניו עברו הכשרה בבתי ספר לקצינים בבריטניה או בהדרכת קצינים בריטים בירדן. היה זה אתגר צבאי כבד למדינה הצעירה ולצבאה. הכוח הישראלי, שניצב מול הפלישה, נפל בציודו ובחימושו מן הכוח התוקף. חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ששכנו בקו החזית, כדגניה א', דגניה ב', משמר הירדן, גשר, נגבה ויד מרדכי. חלקם כמסדה ושער הגולן ננטשו, ואילו ניצנים, יד מרדכי ומשמר הירדן נכבשו בידי צבאות ערב. בלימת ההתקפה במשך קרוב לחודש ימים מיום הפלישה ועד ליום תחילת ההפוגה, הייתה הישג כביר למדינה, תושביה וצבאה.
לאחר חצות ב-15 במאי 1948 חצה הצבא המצרי את הגבול בדרום בכוח של 10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את הנמל ואת שדה התעופה. המטוסים המצרים נתקלו באש נגד מטוסים מתותחים שפורקו לילה קודם מספינה, ושניים מהם הופלו. חרף האבדות, המשיכו המטוסים המצרים בהפצצת אזורי מגורים.
בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, האחד נע מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים. תחילה לא התעכבו המצרים כדי לכבוש את היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. הטור המצרי התקדם צפונה כ-3 קילומטר אחרי איסדוד ונעצר ליד ג'סר איסדוד שפוצץ על ידי חטיבת גבעתי והתקדמותו נבלמה. מאז נקרא הגשר "עד הלום".
מטוסי Avia S-199 של חיל האוויר הישראלי, שאך הגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו לעבר הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה רב אך המצרים לא המשיכו את מסעם. כוחות ישראל תקפו את הטור המצרי בתחילת חודש יוני, במסגרת מבצע פלשת, שנועד לפרוץ את הדרך ליישובים המנותקים בנגב. ההתקפה נכשלה, אך המצרים לא חידשו שוב את התקדמותם לכיוון תל אביב, אלא פנו לתקיפת היישובים הנצורים בנגב. קיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים, אך נגבה ושאר היישובים החזיקו מעמד.
צבא סוריה זרם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה, והחל בתקיפה של קיבוצי דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע ארטילרי. לפי המיתוס, נבלם טנק סורי שחדר לדגניה באמצעות בקבוק מולוטוב, אולם בבדיקה שערך חיל השריון נמצא כי הפגיעה הייתה של מטען חלול, ככל הנראה פיאט שהיה בשימוש אותה עת. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה, כוח ארטילריה של שניים מתוך התותחים הראשונים, "נפוליונצ'יקים" קלים ומיושנים מתוצרת צרפת, שאך זה הגיעו ארצה, שהופעלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו. כוחות צבא ההצלה, שלחמו בגליל עוד לפני הכרזת המדינה, תפסו משלטים בגליל התחתון. צבא לבנון פלש לגליל העליון וכבש את משטרת נבי יושע ואת מלכיה. התקפה של צה"ל על העיר ג'נין נהדפה במחיר אבידות רבות.
צבא ירדן (שנקרא אז הלגיון הערבי) נלחם באזור ירושלים. גוש עציון הותקף ונפל יום לפני הכרזת המדינה. לקראת כניסתו למערכה פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה. כוחותיו תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח שאיפשר דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה, שנסללה תוך כדי המלחמה ואיפשרה נתיב פתוח לירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא) שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. הרובע היהודי בעיר העתיקה נשאר מנותק, וניסיונות פריצה אליו נכשלו. הר ציון נכבש על ידי כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם מהתקדמות נוספת. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ "מיד ליד", עד שלבסוף הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי כוחות ישראל.
גם עיראק, שלא היה לה גבול משותף עם ישראל, נטלה חלק בלחימה, כח משלוח עיראקי פלש לאזור קיבוץ גשר ותפס את תחנת הכוח בנהריים. נסיונו לכבוש את גשר נכשל.
הקמת צבא הגנה לישראלתוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא ההגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-31 במאי נאמר בין היתר:
עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא
סדיר....הוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירום
והעצמאות של ישראל בארצו... בידיו של צבא זה מופקד
מעכשיו ביטחון העם והמולדת.
בהמשך הפקודה מובא נוסח השבועה של חיילי צה"ל:
אני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל,
לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי
או סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל
הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים
ולהקריב את חיי להגנת המולדת
ולחירות ישראל.
טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל נערך מאוחר יותר, ב-29 ביוני 1948.
צה"ל הושתת רובו ככולו על ארגון "ההגנה": רמטכ"ל ההגנה וחברי מטכ"ל ההגנה הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות ההגנה והפלמ"ח הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של ההגנה הפכו לחילות צה"ל. הוכרז גיוס חובה והמתגייסים עברו אימון צבאי כהכנה להשתתפותם בקרבות.
משהוקם צבא הגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולת צה"ל, וב-1 ביוני 1948 חתם ראש אצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל.
ההפוגה הראשונהלקראת תום חודש הפלישה היו שני הצדדים זקוקים להתאוששות. צה"ל היה זקוק להתארגנות ולאימון מגויסיו החדשים, וכן סבל אבידות ניכרות והיה עליו לקלוט מגויסים רבים. בירושלים נותר מלאי מזון לימים ספורים בלבד. הפולשים מצדם סבלו אבידות כבדות בסדר גודל של כ-2,000 הרוגים וכ-3,500 פצועים.
מועצת הביטחון של האו"ם, שבמשך כל זמן המלחמה גילתה מעורבות בשאלת ארץ ישראל, הגבירה את המאמץ להביא את הקרבות לידי סיום, ובמקום קריאות בלתי מחייבות הוציאה צו הדורש משני הצדדים להסכים לנסיגה - ולא, יוטלו סנקציות על הצד המסרב. ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות.
הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב נפסקו מיד, אולם "צבא ההצלה" תפס משלטים בגליל התחתון. כן נותרה עדיין מובלעת צבאית בריטית דרומית לחיפה במחנות שבסביבת טירה (כיום טירת הכרמל), והבריטים ניסו להעבירה לידי הערבים, אך משקיפי האו"ם מנעו זאת מהם. ב-30 ביוני 1948 יצא החייל הבריטי האחרון מנמל חיפה. ב-26 ביוני תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. בכל זאת ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה.
פרשת אלטלנה