קרב ג' בשבט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביום ג' בשבט ה'תש"ח (14 בינואר 1948) נערכה התקפה גדולה על גוש עציון על ידי הכנופיות שבאזור, שנעזרו בערבים ובדואים שבאו מירושלים ועד באר שבע, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. היה זה הנסיון הערבי הראשון במלחמת העצמאות לכבוש אזור יהודי שלם. נסיונם לתפוס את מרכז הגוש ולבתר את ארבעת ישובי הגוש לשנים נכשל, וההתקפה כולה נהדפה. למרות הניצחון הגדול, נותר הגוש במצוקת נשק ותחמושת גדולה מאד, והחשש להתקפה נוספת בזמן קרוב מאוד היה אחד הגורמים העיקריים לצאתה של מחלקת הל"ה יומיים אחר כך.
אירועי המלחמה בגוש עציון קיבלו תנופה משמעותית מדצמבר 1947 עד אמצע ינואר 1948. בגוש עציון היו באותה עת 4 יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק (שלושתם של הפועל המזרחי) ורבדים (השומר הצעיר). בשבוע הראשון של דצמבר 47' תקפו הערבים טנדר נוטרים. נוטר אחד נפגע ובתגובה פשטו קורס מכ"ים על מאהל בדואי בסביבה. ב-7 בדצמבר נשדדה מכונית יהודית שיצאה מגוש עציון. ב-10 בדצמבר ערבים יידו אבנים על יהודים באזור בית אומר. ב-11 באותו חודש התרחש אסון שיירת העשרה, בו נהרגו שישה מתושבי הגוש. ב-12 בחודש ביצעו אנשי קורס מ"כים פעולת תגמול על אוטובוס ערבי. ב-11 בינואר 1948 שמו הערבים מארב לשיירה מירושלים ונפתח קרב בין הכיתה המאבטחת למארב הערבי. למחרת פגעו הערבים בשיירה מגוש עציון, שיירת השניים, בה נהרגו חבר רבדים ונוטר מירושלים. ב-14 בינואר לפנות בוקר יצאו לוחמי החי"ש לפעולת תגמול. הם פגעו במכוניות וברחו מהמקום במהירות.
החל מדצמבר 1947 שהו בגוש כ-100 לוחמים מפלוגה ג של גדוד מכמש מהחי"ש הירושלמי ופלוגת פלמ"ח שמנתה 55 לוחמים. אולם רוב הלוחמים לא היו מאומנים ולא ערוכים לקרב. אנשי החי"ש היו סטודנטים ברובם, לא היוו יחדה אורגנית ורק 35 מהם אומנו קודם לכן. גם בקרב לוחמי הפלמ"ח המצב לא היה טוב מדי – 26 מהם היו עדיין טירונים.
מספר ימים לפני ה-14 בינואר, דיווח המודיעין של ההגנה על ריכוזי ערבים זרים (לא תושבי הגוש). ההערכה הייתה כי יש בין 200 ל-300 ערבים מגויסים המתכוונים לתקוף את הגוש. מטרת הערבים הייתה להשמיד את ארבעת הקיבוצים ולחסל את היישוב היהודי בגוש עציון. למרות הידיעות הרבות שזרמו אל הש"י, הפיקוד העליון לא העריך נכון את גודל ההתקפה.
עבד אל-קאדר אל-חוסייני שלח לגוש גדוד שמנה כ-400 לוחמים מאומנים וחמושים, אליהם נוספו ערביי הסביבה בעלי נשק אישי. התוכנית הייתה לחסום את הדרכים מפני הגעת תגבורת יהודית, כיבוש כפר עציון, השתלטות על חרבת זכריה כדי לבתר את הגוש ולהשתלט על הכביש המרכזי, ולבסוף לכבוש את 3 היישובים הנותרים. עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שמטהו היה בחרבת סוויר, סייר עם הג'יפ שלו בין היחידות ותיאם את הפעולות. ערבים רבים מהר חברון הגיעו לגוש, חלקם כדי להשתתף בקרבות וחלקם על מנת לבזוז לאחר הכיבוש. הגיעו גם נשים וילדים עם שקים וסלים כדי לאסוף את הביזה.
הערבים ארבו לחקלאים מעין צורים, ירו עליהם וכשאלה נמלטו לקיבוץ, פנו הערבים לתקוף את חרבת זכריה. הם כבשו את ההר הרוסי וכשניסו להתקדם לעבר כפר עציון, נורו לעברם מטחי יריות והם נסוגו. הם ניסו לכתר את הקיבוץ משלושה כיוונים, אך כשהתקרבו למרחק קצר נורתה עליהם אש חזקה והרחיקה אותם.
בינתיים שלח עוזי נרקיס מברקים בהולים למפקדיו בירושלים שייפנו מייד לצבא הבריטי שיתערב בנעשה. הוא דיווח על התקדמות הערבים והשתלטותם על ההר הרוסי ועל האוכף.
חרבת זכריה הייתה הנקודה האסטרטגית החשובה ביותר, שכן עם כיבושה עלול הגוש להתפצל לשניים וקל יותר להשתלט עליו. בחרבת זכריה התמקמו שתי כיתות של החי"ש ופיקד עליהן מפקד פלוגה ג של גדוד מכמש מהחי"ש, מנחם ריצ'מן. אריה טפר פיקד על כיתות הפלמ"ח ברבדים. אנשי החי"ש ביקשו מעוזי נרקיס אישור לסגת מחרבת זכריה בטענה שנגמרה להם התחמושת. הוא אישר והם נסוגו. אריה טפר פגש את הנסוגים בדרך והכריח אותם לשוב ולשמור על הנקודה השלטת. הוא חימש אותם ואיים עליהם כי אם יסוגו, אנשי הפלמ"ח יירו עליהם.
לוחמי החי"ש חזרו ותפסו את העמדה והערבים החלו להתקדם לעברם. הם ירו עליהם צרורות והטילו רימונים, והערבים נעצרו. מפקד העמדה נפצע באורח אנוש. אריה טפר הגיע עם תחמושת והודיע כי יוצאים להתקפת נגד.
טפר יצא עם 3 כיתות שבכל אחת מהן עשרה לוחמים: כיתה אחת נשארה בחרבת זכריה, כיתה אחת בפיקוד יאיר גרונר הוא השאיר לחיפוי ברכס השולט, וכיתה בפיקודו יצאה לתקוף את הערבים שחיפו על חבריהם תוקפי חרבת זכריה. טפר גילה כי הערבים ישבו לנוח ולאכול. הכיתה בפיקודו תקפה והניסה אותם. בינתיים חוסייני שלח כוח להתקפת נגד, אך טפר כבר נסוג מהגבעה והם תקפו עמדות ריקות. בינתיים הוא סימן לגרונר והכיתה המחפה יצאה להסתערות על אותם ערבים. הכיתה של גרונר תקפה בעוצמה חזקה את התוקפים הערבים והם נסוגו, אולם כיתתו של גרונר רדפה אחריהם גם אל השדה הפתוח, שם ניתכה עליהם אש צולבת. גרונר נעמד וצעק לפקודיו לסגת ואז חטף בחזהו כדור ומת. טפר והכיתה של גרונר נשארו עד החשיכה וחזרו לכפר עציון. בינתיים דיווח עוזי נרקיס על הרוגים ופצועים ודרש שיגיעו אמבולנסים במהירות, זו אחת הסיבות המרכזיות לשליחת אנשי הל"ה לגוש.
מהצד היהודי נהרגו שלושה לוחמים, אחד נפצע קשה ושמונה נפצעו בינוני וקל. מהצד הערבי נהרגו יותר ממאתיים ורבים נפצעו. הבריטים ידעו על המתרחש אך לא התערבו כלל. מפקד משטרת חברון, המיש דוגין, אמר כי נודע לו על ההתקפה רק בצהריים כשראה ערבים חוגגים בחברון. הערבים אמרו לו שכפר עציון ורבדים הושמדו. הכוח הבריטי ליד בית לחם הודיע לו כי הם בכוננות.
התוצאה מההתקפה הגדולה של הערבים הייתה מאכזבת – ערביי הסביבה חששו מתגובה יהודית, הוועד הערבי העליון הואשם בהזנחת אנשיו, קרנה של משפחת אל חוסייני ירדה והערבים לא הסתמכו יותר על הכוחות המקומיים, אלא על "צבא ההצלה". יגאל ידין אמר על קרב זה: "היה זה אחד הניצחונות הגדולים שלנו, ניצחון אדיר בנסיבות הימים ההם ויחסית לדלוּת כוחנו".
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביום ג' בשבט ה'תש"ח (14 בינואר 1948) נערכה התקפה גדולה על גוש עציון על ידי הכנופיות שבאזור, שנעזרו בערבים ובדואים שבאו מירושלים ועד באר שבע, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. היה זה הנסיון הערבי הראשון במלחמת העצמאות לכבוש אזור יהודי שלם. נסיונם לתפוס את מרכז הגוש ולבתר את ארבעת ישובי הגוש לשנים נכשל, וההתקפה כולה נהדפה. למרות הניצחון הגדול, נותר הגוש במצוקת נשק ותחמושת גדולה מאד, והחשש להתקפה נוספת בזמן קרוב מאוד היה אחד הגורמים העיקריים לצאתה של מחלקת הל"ה יומיים אחר כך.
אירועי המלחמה בגוש עציון קיבלו תנופה משמעותית מדצמבר 1947 עד אמצע ינואר 1948. בגוש עציון היו באותה עת 4 יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק (שלושתם של הפועל המזרחי) ורבדים (השומר הצעיר). בשבוע הראשון של דצמבר 47' תקפו הערבים טנדר נוטרים. נוטר אחד נפגע ובתגובה פשטו קורס מכ"ים על מאהל בדואי בסביבה. ב-7 בדצמבר נשדדה מכונית יהודית שיצאה מגוש עציון. ב-10 בדצמבר ערבים יידו אבנים על יהודים באזור בית אומר. ב-11 באותו חודש התרחש אסון שיירת העשרה, בו נהרגו שישה מתושבי הגוש. ב-12 בחודש ביצעו אנשי קורס מ"כים פעולת תגמול על אוטובוס ערבי. ב-11 בינואר 1948 שמו הערבים מארב לשיירה מירושלים ונפתח קרב בין הכיתה המאבטחת למארב הערבי. למחרת פגעו הערבים בשיירה מגוש עציון, שיירת השניים, בה נהרגו חבר רבדים ונוטר מירושלים. ב-14 בינואר לפנות בוקר יצאו לוחמי החי"ש לפעולת תגמול. הם פגעו במכוניות וברחו מהמקום במהירות.
החל מדצמבר 1947 שהו בגוש כ-100 לוחמים מפלוגה ג של גדוד מכמש מהחי"ש הירושלמי ופלוגת פלמ"ח שמנתה 55 לוחמים. אולם רוב הלוחמים לא היו מאומנים ולא ערוכים לקרב. אנשי החי"ש היו סטודנטים ברובם, לא היוו יחדה אורגנית ורק 35 מהם אומנו קודם לכן. גם בקרב לוחמי הפלמ"ח המצב לא היה טוב מדי – 26 מהם היו עדיין טירונים.
מספר ימים לפני ה-14 בינואר, דיווח המודיעין של ההגנה על ריכוזי ערבים זרים (לא תושבי הגוש). ההערכה הייתה כי יש בין 200 ל-300 ערבים מגויסים המתכוונים לתקוף את הגוש. מטרת הערבים הייתה להשמיד את ארבעת הקיבוצים ולחסל את היישוב היהודי בגוש עציון. למרות הידיעות הרבות שזרמו אל הש"י, הפיקוד העליון לא העריך נכון את גודל ההתקפה.
עבד אל-קאדר אל-חוסייני שלח לגוש גדוד שמנה כ-400 לוחמים מאומנים וחמושים, אליהם נוספו ערביי הסביבה בעלי נשק אישי. התוכנית הייתה לחסום את הדרכים מפני הגעת תגבורת יהודית, כיבוש כפר עציון, השתלטות על חרבת זכריה כדי לבתר את הגוש ולהשתלט על הכביש המרכזי, ולבסוף לכבוש את 3 היישובים הנותרים. עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שמטהו היה בחרבת סוויר, סייר עם הג'יפ שלו בין היחידות ותיאם את הפעולות. ערבים רבים מהר חברון הגיעו לגוש, חלקם כדי להשתתף בקרבות וחלקם על מנת לבזוז לאחר הכיבוש. הגיעו גם נשים וילדים עם שקים וסלים כדי לאסוף את הביזה.
הערבים ארבו לחקלאים מעין צורים, ירו עליהם וכשאלה נמלטו לקיבוץ, פנו הערבים לתקוף את חרבת זכריה. הם כבשו את ההר הרוסי וכשניסו להתקדם לעבר כפר עציון, נורו לעברם מטחי יריות והם נסוגו. הם ניסו לכתר את הקיבוץ משלושה כיוונים, אך כשהתקרבו למרחק קצר נורתה עליהם אש חזקה והרחיקה אותם.
בינתיים שלח עוזי נרקיס מברקים בהולים למפקדיו בירושלים שייפנו מייד לצבא הבריטי שיתערב בנעשה. הוא דיווח על התקדמות הערבים והשתלטותם על ההר הרוסי ועל האוכף.
חרבת זכריה הייתה הנקודה האסטרטגית החשובה ביותר, שכן עם כיבושה עלול הגוש להתפצל לשניים וקל יותר להשתלט עליו. בחרבת זכריה התמקמו שתי כיתות של החי"ש ופיקד עליהן מפקד פלוגה ג של גדוד מכמש מהחי"ש, מנחם ריצ'מן. אריה טפר פיקד על כיתות הפלמ"ח ברבדים. אנשי החי"ש ביקשו מעוזי נרקיס אישור לסגת מחרבת זכריה בטענה שנגמרה להם התחמושת. הוא אישר והם נסוגו. אריה טפר פגש את הנסוגים בדרך והכריח אותם לשוב ולשמור על הנקודה השלטת. הוא חימש אותם ואיים עליהם כי אם יסוגו, אנשי הפלמ"ח יירו עליהם.
לוחמי החי"ש חזרו ותפסו את העמדה והערבים החלו להתקדם לעברם. הם ירו עליהם צרורות והטילו רימונים, והערבים נעצרו. מפקד העמדה נפצע באורח אנוש. אריה טפר הגיע עם תחמושת והודיע כי יוצאים להתקפת נגד.
טפר יצא עם 3 כיתות שבכל אחת מהן עשרה לוחמים: כיתה אחת נשארה בחרבת זכריה, כיתה אחת בפיקוד יאיר גרונר הוא השאיר לחיפוי ברכס השולט, וכיתה בפיקודו יצאה לתקוף את הערבים שחיפו על חבריהם תוקפי חרבת זכריה. טפר גילה כי הערבים ישבו לנוח ולאכול. הכיתה בפיקודו תקפה והניסה אותם. בינתיים חוסייני שלח כוח להתקפת נגד, אך טפר כבר נסוג מהגבעה והם תקפו עמדות ריקות. בינתיים הוא סימן לגרונר והכיתה המחפה יצאה להסתערות על אותם ערבים. הכיתה של גרונר תקפה בעוצמה חזקה את התוקפים הערבים והם נסוגו, אולם כיתתו של גרונר רדפה אחריהם גם אל השדה הפתוח, שם ניתכה עליהם אש צולבת. גרונר נעמד וצעק לפקודיו לסגת ואז חטף בחזהו כדור ומת. טפר והכיתה של גרונר נשארו עד החשיכה וחזרו לכפר עציון. בינתיים דיווח עוזי נרקיס על הרוגים ופצועים ודרש שיגיעו אמבולנסים במהירות, זו אחת הסיבות המרכזיות לשליחת אנשי הל"ה לגוש.
מהצד היהודי נהרגו שלושה לוחמים, אחד נפצע קשה ושמונה נפצעו בינוני וקל. מהצד הערבי נהרגו יותר ממאתיים ורבים נפצעו. הבריטים ידעו על המתרחש אך לא התערבו כלל. מפקד משטרת חברון, המיש דוגין, אמר כי נודע לו על ההתקפה רק בצהריים כשראה ערבים חוגגים בחברון. הערבים אמרו לו שכפר עציון ורבדים הושמדו. הכוח הבריטי ליד בית לחם הודיע לו כי הם בכוננות.
התוצאה מההתקפה הגדולה של הערבים הייתה מאכזבת – ערביי הסביבה חששו מתגובה יהודית, הוועד הערבי העליון הואשם בהזנחת אנשיו, קרנה של משפחת אל חוסייני ירדה והערבים לא הסתמכו יותר על הכוחות המקומיים, אלא על "צבא ההצלה". יגאל ידין אמר על קרב זה: "היה זה אחד הניצחונות הגדולים שלנו, ניצחון אדיר בנסיבות הימים ההם ויחסית לדלוּת כוחנו".