1954 - משה שרת מציג את ממשלתו (החמישית במנין הממשלות) בפני הכנסת
משה שרת
1954 - משה שרת מציג את ממשלתו (החמישית במנין הממשלות) בפני הכנסת
משה שרת
משה שרת (שרתוק) (15 באוקטובר 1894 - 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי הקדנציות של דוד בן-גוריון.
חייו
ראשית חייו
משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה שרתוק בחרסון שבאוקראינה, ליעקב שרתוק ולפניה (ממה) לבית לב. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1906. בצעירותו, התגוררה משפחתו במשך שנתיים בין ערבים (בכפר עין סיניא שמצפון לרמאללה וביפו), התנסות שתרמה להכרת האוכלוסייה הערבית בישראל ולידיעת השפה הערבית. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב. שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה. לאחר מכן נסע ללמוד משפטים באיסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי.
במלחמת העולם הראשונה הטיף שרת לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים מישראל, ואף התנדב לצבא הטורקי, ושירת בו כקצין זוטר.
היישוב
אחרי מלחמת העולם הראשונה, הצטרף שרת למפלגת "אחדות העבודה". שימש מטעם המפלגה כמזכיר "ועד הצירים" של ההנהגה הציונית, ובמקביל למד כלכלה בלונדון. הוא היה מפעילי מפא"י מיום היווסדה ומעורכי עיתון "דבר".
ב1931 התמנה לסגנו של חיים ארלוזורוב, ולאחר רצח ארלוזורוב ב-1933 החליף אותו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה משרד החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל, וכיהן בו עד לקום המדינה ב-1948. בתפקידו זה עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות).
בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה. בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע.
כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", תמך לאחר המלחמה במאבק מוגבל נגד הבריטים. בעקבות השבת השחורה ב-1946 נעצר במחנה לטרון לזמן מה יחד עם מנהיגי היישוב, ושם קרא להפוגה במאבק. הוא ייצג את עמדת הנהגת היישוב בוועדות החקירה השונות לענייני ארץ ישראל, כולל בוועדת אונסקופ, ופעל רבות באו"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947. הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. כמו גם אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, ונמנה עם חותמי מגילת העצמאות.
שר החוץ
עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. הישגו הגדול ביותר בתפקידו זה היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות.
בראשות הממשלה
לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953) התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. כהונה זו הסתיימה ב-1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת חזר להיות שר החוץ.
בראשית כהונתו כראש ממשלה אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:
מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה.
שרת לא היה שלם גם עם פעולות תגמול אחרות, שבהן בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל, הרג צה"ל כמעט 200 חיילים מצרים.
תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה. שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. הוא לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שנרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. על לבון כתב ביומנו:[1] "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים – עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני". את דעתו זו שמר בסוד, והיא נחשפה רק שנים רבות לאחר מותו. משהתפטר לבון היה בן-גוריון לשר ביטחון, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.
המעצמות באותה תקופה יזמו את תוכנית אלפא שבה נדרשה ישראל לסגת מרוב שטחי הנגב ולאפשר רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן, תוכנית שלא מומשה לבסוף.
שר חוץ בשנית ופרישתו
בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, חזר שרת למשרד החוץ, אך במהרה החריפו היחסים ביניהם, ובשנת 1956 הביא בן-גוריון להתפטרות שרת מהממשלה. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת. אכן, בראשית 1956 החלה צרפת לספק לישראל מאות מטוסי קרב, טנקים ותותחים מתנייעים. התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ.
שנותיו האחרונות
לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה לראש הוצאת הספרים "עם עובד" וכיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל". בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו ב-1965. היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-1965 כאשר, זמן קצר לפני מותו, הובא שרת על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י, בה יצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון.
שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה".
שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב:
לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל.
בקיץ 1965 נפטר משה שרת בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה[2], בת ושני בנים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.
שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.
הנצחתו
לאחר מותו הוקם מכון להנצחתו, שבו פעיל בנו, יעקב שרת.
על שמו של שרת שכונות (למשל קריית שרת בחולון), ורחובות בערים רבות בישראל.
מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות – ששרת הקים בשנת 1955 נושא את שמו – "קרן שרת".
על שטר של 20 ש"ח מופיעים דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו.
משה שרת
1954 - משה שרת מציג את ממשלתו (החמישית במנין הממשלות) בפני הכנסת
משה שרת
משה שרת (שרתוק) (15 באוקטובר 1894 - 7 ביולי 1965, ז' בתמוז ה'תשכ"ה) היה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954–1955), בין שתי הקדנציות של דוד בן-גוריון.
חייו
ראשית חייו
משה שרת נולד בסתיו 1894 בשם משה שרתוק בחרסון שבאוקראינה, ליעקב שרתוק ולפניה (ממה) לבית לב. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1906. בצעירותו, התגוררה משפחתו במשך שנתיים בין ערבים (בכפר עין סיניא שמצפון לרמאללה וביפו), התנסות שתרמה להכרת האוכלוסייה הערבית בישראל ולידיעת השפה הערבית. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב. שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה. לאחר מכן נסע ללמוד משפטים באיסטנבול, שם למדו באותה תקופה דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי.
במלחמת העולם הראשונה הטיף שרת לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גירוש יהודים מישראל, ואף התנדב לצבא הטורקי, ושירת בו כקצין זוטר.
היישוב
אחרי מלחמת העולם הראשונה, הצטרף שרת למפלגת "אחדות העבודה". שימש מטעם המפלגה כמזכיר "ועד הצירים" של ההנהגה הציונית, ובמקביל למד כלכלה בלונדון. הוא היה מפעילי מפא"י מיום היווסדה ומעורכי עיתון "דבר".
ב1931 התמנה לסגנו של חיים ארלוזורוב, ולאחר רצח ארלוזורוב ב-1933 החליף אותו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה משרד החוץ של היישוב היהודי בארץ-ישראל, וכיהן בו עד לקום המדינה ב-1948. בתפקידו זה עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובניסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות).
בעת מלחמת העולם השנייה פעל שרת להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי, והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה. בשנת 1941, בעת ההכנות לפלישה הבריטית לסוריה ולבנון נענה לבקשה שהביא בפניו איש המודיעין הבריטי ג'וליאן אמרי לשתף את אנשי הפלמ"ח במבצע.
כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון "ההגנה", תמך לאחר המלחמה במאבק מוגבל נגד הבריטים. בעקבות השבת השחורה ב-1946 נעצר במחנה לטרון לזמן מה יחד עם מנהיגי היישוב, ושם קרא להפוגה במאבק. הוא ייצג את עמדת הנהגת היישוב בוועדות החקירה השונות לענייני ארץ ישראל, כולל בוועדת אונסקופ, ופעל רבות באו"ם לאישור תוכנית החלוקה, שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר 1947. הוא היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט. כמו גם אחד מששת המצביעים במנהלת העם בעד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, ונמנה עם חותמי מגילת העצמאות.
שר החוץ
עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלהּ, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. הישגו הגדול ביותר בתפקידו זה היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות.
בראשות הממשלה
לאחר פרישתו של בן-גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953) התמנה שרת, למרות רצונו של בן-גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. כהונה זו הסתיימה ב-1955, עת שב בן-גוריון לכהונה שנייה ושרת חזר להיות שר החוץ.
בראשית כהונתו כראש ממשלה אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:
מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה.
שרת לא היה שלם גם עם פעולות תגמול אחרות, שבהן בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל, הרג צה"ל כמעט 200 חיילים מצרים.
תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה אופיינה בחולשתו. קשתה עליו השפעתו של בן-גוריון, שנותרה בעינהּ גם בעת שפינה את מקומו כראש הממשלה. שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. הוא לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שנרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. על לבון כתב ביומנו:[1] "לבון הוכיח כי גם באופיו וגם בשכלו יש יסודות שטניים. הוא זמם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ"לים – עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני". את דעתו זו שמר בסוד, והיא נחשפה רק שנים רבות לאחר מותו. משהתפטר לבון היה בן-גוריון לשר ביטחון, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.
המעצמות באותה תקופה יזמו את תוכנית אלפא שבה נדרשה ישראל לסגת מרוב שטחי הנגב ולאפשר רצף טריטוריאלי בין מצרים לירדן, תוכנית שלא מומשה לבסוף.
שר חוץ בשנית ופרישתו
בכהונתו השנייה של בן-גוריון כראש ממשלה, חזר שרת למשרד החוץ, אך במהרה החריפו היחסים ביניהם, ובשנת 1956 הביא בן-גוריון להתפטרות שרת מהממשלה. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו את שרת ובן-גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. כמו כן, גרס שרת, שיש לעשות כל מאמץ להדק את הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ארצות הברית. לעומתו, בן-גוריון, שנוכח לדעת, שארצות הברית מסרבת לספק לישראל נשק בכמויות שיאזנו את עסקת הנשק המזרח-אירופית המצרית, החליט לחזק את יחסי ישראל עם צרפת. אכן, בראשית 1956 החלה צרפת לספק לישראל מאות מטוסי קרב, טנקים ותותחים מתנייעים. התנגדות שרת למהלכים שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש נגד מצרים תרמה לאולטימטום שהציב בן-גוריון לשרת בדרישה כי יתפטר מתפקיד שר החוץ.
שנותיו האחרונות
לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה לראש הוצאת הספרים "עם עובד" וכיהן כיושב ראש הנהלת המוסד החינוכי "בית ברל". בשנת 1961 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו ב-1965. היריבות בינו לבין בן-גוריון הגיעה לשיאה ב-1965 כאשר, זמן קצר לפני מותו, הובא שרת על כיסא גלגלים אל ועידת מפא"י, בה יצא בהתקפה חריפה על בן-גוריון.
שרת היה תומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית, ונאומיו הרהוטים ידועים בשפתם העשירה. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. בשנת 1959 זכה בפרס סוקולוב על עבודתו העיתונאית במשך שנים רבות ועל ספרו "משוט באסיה".
שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. לאחר פרישתו מראשות הממשלה כתב:
לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל.
בקיץ 1965 נפטר משה שרת בירושלים, והותיר אחריו את אשתו צפורה[2], בת ושני בנים. משה שרת נקבר לבקשתו בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.
שרת היה גיסם של שלושה מראשי היישוב וההגנה: אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור (יחדיו כונו "ארבעת הגיסים"), ודודו של חבר הכנסת לשעבר דוד גולומב, שהיה בנו של אליהו.
הנצחתו
לאחר מותו הוקם מכון להנצחתו, שבו פעיל בנו, יעקב שרת.
על שמו של שרת שכונות (למשל קריית שרת בחולון), ורחובות בערים רבות בישראל.
מפעל המלגות לתלמידים יחידי סגולה בתחומי המוזיקה, המחול, האמנות החזותית, הקולנוע, התיאטרון והאדריכלות – ששרת הקים בשנת 1955 נושא את שמו – "קרן שרת".
על שטר של 20 ש"ח מופיעים דיוקנו ופרטים אחרים הקשורים לפעילותו.