חונה שלביץ'מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חונה שלביץ', בעת גיוסו לצבא.חוֹנֶה סַאמוּילוֹביץ' שְלֶבִיץ' (Šlėvičius Chone Samuilo s בליטאית, Шлевичус Хоне Самуилович ברוסית) (1 בינואר 1915 - 11 בינואר 1958), יהודי ממוצא ליטאי, היה פעיל פוליטי קומוניסטי-ליטאי ועיתונאי.
ביוגרפיהשלביץ' נולד למשפחה יהודית ענייה מרובת-ילדים (היו לו שלושה אחים ושתי אחיות) בוילנה. ב־1918 עבר עם משפחתו לשאולאי. הוא למד בבית ספר של רשת אורט, במגמת נפחות. בשנת 1929, בגיל 14, הצטרף לתנועת-הנוער הקומוניסטית הליטאית המחתרתית (הקומוניזם היה מחוץ לחוק באותה תקופה בליטא). באוגוסט 1931 נאסר בשל פעילותו הקומוניסטית, ולפי חוקי ליטא דאז גזר עליו בית דין צבאי שמונה שנות עבודת פרך. הוא ריצה את עונשו בבית-הכלא לעבודות פרך בשאולאי, שם נדבק בשחפת. משנתפס בהפצת תעמולה קומוניסטית בין כתלי הכלא נשלח לצינוק, דבר שהחמיר את מצבו הבריאותו הרעוע בלאו-הכי. בתגובה, פתחה אוכלוסיית האסירים בשביתת רעב בדרישה להיטיב את תנאיו - שביתה שהביאה להוצאתו של שלביץ' מהצינוק.
במרץ 1940 השתחרר מהכלא, והצטרף למפלגה הקומוניסטית הליטאית, עדיין במחתרת. עם סיפוח ליטא לברית המועצות נבחר כחבר מועצת המפלגה המקומית בשאולאי. לקראת סוף אותה שנה נשא לאישה את בוּניָה, אותה הכיר דרך פעילותם הקומוניסטית המשותפת בעודו בכלא. ב־1945 נולד בנם לָזָר.
עם תחילת הלחימה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית הייתה שאולאי 30 ק"מ מהחזית, ושלביץ' התפנה, כמו רבים אחרים, לרוסיה. בדצמבר 1941 התגייס מרצונו לצבא האדום, אף שלא היה מחויב לכך בשל מצבו הבריאותי, שכלל שחפת קלה וליקויי ראייה. הוא נשלח לדיביזיית הרגלים הליטאית ה־16, רגימנט התותחנים ה־224, בתחילה כקצין פוליטי, ולאחר מכן כקצין צבאי, ולחם בחזית המזרחית באזור מרכז רוסיה כחלק מכוחות נגד-טנקים. בשנת 1942 נפצע באופן קל יחסית - רסיס-פגז חדר לריאתו - אך לאחר מכן התדרדר מצב השחפת בה לקה. לאחר אשפוז ממושך, שוחרר מהצבא באוגוסט 1942. שלביץ' עבר לטשקנט בירת אוזבקיסטן, לשם התפנה חלק ממשפחתו עוד קודם לכן. בטשקנט החל לעבוד בבית יתומים בו חיו ועבדו רק יוצאי ליטא, רובם יהודים.
בשנת 1944, עם שחרור ליטא מידי הגרמנים, חזר לווילנה בירת ליטא, והחל לעבוד בעיתונות המקומית. בתחילה, הועסק ברשות הטלגרף הליטאית (ELTA, המקבילה המקומית לסוכנות "רויטרס"), ומאוחר יותר כעורך בעיתון "טֶסָה" (Tiesa - מקבילתה הליטאית של פרבדה הרוסית). בשנים 1950 - 1953 מונה לממלא מקום העורך הראשי של העיתון המקומי בקובנה. בפועל, שימש כעורך ראשי, אך כיהודי לא יכול היה לקבל את התואר הרשמי. בשנת 1953 חזר לוילנה, וכיהן כממלא-מקום מנהל רשות הטלגרף הליטאית. בשל אופיו הטוטליטרי של השלטון באותה תקופה, ריכז שלביץ' שליטה רבה בידיו בכל הנוגע לתפוצת המידע בליטא. למרות משרתו הרמה, סירב למותרות להן זכו בדרך-כלל בכירי המפלגה בברית המועצות, וחי בדלות בה חיו המוני העם, נאמן לראייתו הקומוניסטית. לאורך הקריירה שלו כעורך התמיד ופרסם כתבות פרי עטו.
לקראת סוף שנת 1956 התפטר מתפקיד זה בשל בריאותו הלקויה, וב־11 בינואר 1958 נפטר ממחלת השחפת. שלביץ' היה אידאליסט קומוניסטי כל ימי חייו, ולכן, בשנותיו האחרונות, התאכזב מרות כשראה את פרצופה האמיתי של המפלגה הקומוניסטית, שלא היה בינה לבין קומוניזם דבר, להבנתו.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חונה שלביץ', בעת גיוסו לצבא.חוֹנֶה סַאמוּילוֹביץ' שְלֶבִיץ' (Šlėvičius Chone Samuilo s בליטאית, Шлевичус Хоне Самуилович ברוסית) (1 בינואר 1915 - 11 בינואר 1958), יהודי ממוצא ליטאי, היה פעיל פוליטי קומוניסטי-ליטאי ועיתונאי.
ביוגרפיהשלביץ' נולד למשפחה יהודית ענייה מרובת-ילדים (היו לו שלושה אחים ושתי אחיות) בוילנה. ב־1918 עבר עם משפחתו לשאולאי. הוא למד בבית ספר של רשת אורט, במגמת נפחות. בשנת 1929, בגיל 14, הצטרף לתנועת-הנוער הקומוניסטית הליטאית המחתרתית (הקומוניזם היה מחוץ לחוק באותה תקופה בליטא). באוגוסט 1931 נאסר בשל פעילותו הקומוניסטית, ולפי חוקי ליטא דאז גזר עליו בית דין צבאי שמונה שנות עבודת פרך. הוא ריצה את עונשו בבית-הכלא לעבודות פרך בשאולאי, שם נדבק בשחפת. משנתפס בהפצת תעמולה קומוניסטית בין כתלי הכלא נשלח לצינוק, דבר שהחמיר את מצבו הבריאותו הרעוע בלאו-הכי. בתגובה, פתחה אוכלוסיית האסירים בשביתת רעב בדרישה להיטיב את תנאיו - שביתה שהביאה להוצאתו של שלביץ' מהצינוק.
במרץ 1940 השתחרר מהכלא, והצטרף למפלגה הקומוניסטית הליטאית, עדיין במחתרת. עם סיפוח ליטא לברית המועצות נבחר כחבר מועצת המפלגה המקומית בשאולאי. לקראת סוף אותה שנה נשא לאישה את בוּניָה, אותה הכיר דרך פעילותם הקומוניסטית המשותפת בעודו בכלא. ב־1945 נולד בנם לָזָר.
עם תחילת הלחימה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית הייתה שאולאי 30 ק"מ מהחזית, ושלביץ' התפנה, כמו רבים אחרים, לרוסיה. בדצמבר 1941 התגייס מרצונו לצבא האדום, אף שלא היה מחויב לכך בשל מצבו הבריאותי, שכלל שחפת קלה וליקויי ראייה. הוא נשלח לדיביזיית הרגלים הליטאית ה־16, רגימנט התותחנים ה־224, בתחילה כקצין פוליטי, ולאחר מכן כקצין צבאי, ולחם בחזית המזרחית באזור מרכז רוסיה כחלק מכוחות נגד-טנקים. בשנת 1942 נפצע באופן קל יחסית - רסיס-פגז חדר לריאתו - אך לאחר מכן התדרדר מצב השחפת בה לקה. לאחר אשפוז ממושך, שוחרר מהצבא באוגוסט 1942. שלביץ' עבר לטשקנט בירת אוזבקיסטן, לשם התפנה חלק ממשפחתו עוד קודם לכן. בטשקנט החל לעבוד בבית יתומים בו חיו ועבדו רק יוצאי ליטא, רובם יהודים.
בשנת 1944, עם שחרור ליטא מידי הגרמנים, חזר לווילנה בירת ליטא, והחל לעבוד בעיתונות המקומית. בתחילה, הועסק ברשות הטלגרף הליטאית (ELTA, המקבילה המקומית לסוכנות "רויטרס"), ומאוחר יותר כעורך בעיתון "טֶסָה" (Tiesa - מקבילתה הליטאית של פרבדה הרוסית). בשנים 1950 - 1953 מונה לממלא מקום העורך הראשי של העיתון המקומי בקובנה. בפועל, שימש כעורך ראשי, אך כיהודי לא יכול היה לקבל את התואר הרשמי. בשנת 1953 חזר לוילנה, וכיהן כממלא-מקום מנהל רשות הטלגרף הליטאית. בשל אופיו הטוטליטרי של השלטון באותה תקופה, ריכז שלביץ' שליטה רבה בידיו בכל הנוגע לתפוצת המידע בליטא. למרות משרתו הרמה, סירב למותרות להן זכו בדרך-כלל בכירי המפלגה בברית המועצות, וחי בדלות בה חיו המוני העם, נאמן לראייתו הקומוניסטית. לאורך הקריירה שלו כעורך התמיד ופרסם כתבות פרי עטו.
לקראת סוף שנת 1956 התפטר מתפקיד זה בשל בריאותו הלקויה, וב־11 בינואר 1958 נפטר ממחלת השחפת. שלביץ' היה אידאליסט קומוניסטי כל ימי חייו, ולכן, בשנותיו האחרונות, התאכזב מרות כשראה את פרצופה האמיתי של המפלגה הקומוניסטית, שלא היה בינה לבין קומוניזם דבר, להבנתו.