- נפתחת טייסת 102 בצה"ל, טייסת הסקיהוק השנייה בחיל האוויר
מטוס קרבמתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מטוסי קרב מודרניים מדגם F-16 Fighting Falcon נושאים טילים וחימוש מתקדם
מטוס קרב רב-משימתי מדגם F-15I של חיל האוויר הישראלימטוס קרב הוא מטוס שתוכנן במטרה להשתתף באופן פעיל בלחימה על היבטיה השונים - בעיקר ביירוט מטוסי אויב ובתקיפת מטרות קרקעיות.
מטוסי קרב הם לרוב מהירים מאוד ונושאים חימוש מגוון, החל ממקלעים וכלה בטילים מסוגים שונים. במטוסי הקרב המודרניים משולבות טכנולוגיות מתקדמות כמו מערכות הפעלת נשק מתקדמות, טילים מונחים, מערכת ניווט הכוללת מכ"ם, מערכת לראיית לילה, מערכות לגילוי מטוסי אויב והתראות נעילה ומערכות שיבוש שונות.
מחירו של מטוס קרב מודרני מגיע לעשרות מיליוני דולרים. הוא נחשב לאחד מכלי הנשק החזקים ביותר בשדה הקרב בזכות ניידותו ועוצמת האש הגדולה שלו. באסטרטגיה הצבאית המודרנית מקובל לנסות להגיע ל"עליונות אווירית" בתחילת המלחמה, דבר שלרוב מכריע את תוצאותיה
סוגיםסוגים עיקריים של מטוסי קרב:
מטוס יֵרוט - מטוס קרב זריז ובעל יכולת תמרון מצוינת, שעיקר ייעודו הוא השגת עליונות אווירית ויירוט מטוסי הקרב של האויב. במטוסים אמריקנים ציון הדגם של מטוס ירוט הוא F, קיצור של Fighter.
מטוס תקיפה - מטוס קרב שעיקר ייעודו הוא תקיפת מטרות קרקע, או סיוע לכוחות קרקעיים. במטוסים אמריקנים ציון הדגם של מטוס תקיפה הוא A, קיצור של Attack.
מפציץ - מטוס קרב כבד וגדול, בעל יכולת נשיאת חימוש גדולה ביותר (הרבה יותר ממטוס קרב או מטוס תקיפה רגילים), שעיקר ייעודו הוא ביצוע הפצצות מסיביות מגובה רב. במטוסים אמריקנים ציון הדגם של מפציץ הוא B, קיצור של Bomber.
למרות החלוקה הנ"ל, רוב מטוסי הקרב המודרניים הם רב-משימתיים, ויכולים לשמש הן כמטוסי ירוט והן כמטוסי תקיפה, בהתאם לצורך
היסטוריה
מימין לשמאל: P-51 מוסטנג (ממלחמת העולם השנייה), P-38 לייטנינג (ממלחמת העולם ה-2), F-86 סייבר (ממלחמת קוריאה), A-10 ת'נדרבולט
מפציץ B-17 מתקופת מלחמת העולם השנייהמטוסי קרב הופיעו לראשונה במלחמת העולם הראשונה והיו מטוסים קטנים שהונעו על ידי מדחף. החימוש של המטוסים היה מכונת ירייה בתא הקדמי (בתא האחורי ישב הטייס) שהיה מסונכרן עם סיבובי הלהב של הפרופלור. במלחמה זאת עיקר תפקידי המטוסים היה מודיעין צבאי, תצפית וסיור ויירוט מטוסי האויב. אחרי המלחמה השתכללו המטוסים והוגדלו, ותפקידיהם הורחבו.
במלחמת העולם השנייה המטוסים שימשו בנוסף להשגת עליונות אווירית, בעיקר להפצצת מטרות אויב וסיוע לכוחות קרקע. חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה היה החלוץ בשימוש במפציצים צלילה מדגם Junkers Ju 87 (שטוקה) לחיסול כוחות שריון וסיוע לכוחות הקרקע במסגרת תורת לחימה שידועה בשם "בליצקריג". מטוסי מסרשמיט היוו את הכוח המיירט של גרמניה. אמריקה השתמשה במפציצים כבדים כדוגמת B-17 מבצר מעופף ובמטוסי ירוט כגון ה-P-47 ת'נדרבולט ו-P-51 מוסטנג. הבריטים השתמשו בין השאר במטוסי ספיטפייר.
רשימת מטוסי קרב אמריקנים ממלחמת העולם השנייה
רשימת מטוסי קרב גרמניים ממלחמת העולם השנייה
מטוסי קרב סילונייםנהוג בימינו לחלק את מטוסי הקרב הסילוניים ל"דורות" מסיבות היסטוריות. אין הגדרות רשמיות לדורות אלו, אבל הם מביעים את ההתקדמויות שנעשו עם הזמן מבחינת פיתוח עיצובי המטוסים, ביצועיהם ואבולוציה טכנולוגית.
[עריכה] הדור הראשון (אמצע שנות ה-40 עד אמצע שנות ה-50)הדור הראשון של מטוסי הקרב הסילוניים כולל את אותם מטוסי סילון בעלי עיצוב ראשוני ומהירות תת-קולית, שנכנסו לשירות בסוף מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה. הם היו שונים מעט ממקביליהם מונעי הבוכנה בהופעתם, ורבים מהם כללו כנפיים ישרות. מקלעים נותרו החימוש העיקרי. התנאי להתפתחות מטוסים מונעי סילון אלו היה להגיע ליתרון מכריע במהירותם המרבית. מהירויות מקסימליות למטוסי קרב הוגברו רבות בסוף מלחמת העולם השנייה בזמנים שמנועי בוכנה חזקים יותר פותחו והחלו להתקרב למהירות הקול, כאשר התפרקות הפרופלורים הפכה נפוצה.
מטוס מסרשמיט Me-262 ,המוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקנימטוסי סילון אלו שפותחו במהלך המלחמה השתתפו בקרבות בשנה האחרונה. מסרשמיט פיתחה את מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון, המסרשמיט Me-262. הוא נחשב מהיר הרבה יותר ממטוסי הבוכנה הישנים, ובידי טייס מאומן, היה קשה לבעלות הברית להביסו. דגם זה מעולם לא הוכנס לשירות במספרים גדולים על מנת למנוע את המערכה האווירית שניהלו ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות, ושילוב של מחסור בדלק, אבדן טייסים ובעיות טכניות במנועים גרמו למספר הגיחות להיות נמוך. למרות זאת, מטוס זה הדגים את התיישנותו של מטוס הבוכנה הישן והיה פריצת דרך היסטורית בדרך למטוסי הקרב הסילוניים המודרניים. מטוס הגלוסטר מטאור של בריטניה החל מיוצר מיד אחריו ושני מטוסים אלו נכנס בערך לשירות באותו זמן במהלך 1944. מטוסים אלו היו נפוצים בשימוש כנגד טילי V-1, בגלל מהירותם הרבה לעומת מקביליהם הבוכנתיים. עד סוף המלחמה כל העבודה על מטוסים מונעי בוכנה נגמרה. דגמים בודדים הכוללים מנוע בוכנה יחד עם סילון ראו תכנונים מעטים, אך עוד סוף העשור כל המטוסים החדשים היו מטוסי סילון.
למרות יתרונותיהם, מטוסי קרב סילוניים מוקדמים אלו היו רחוקים משלמות, בייחוד בשנים הראשונות של הדור. אורך זמן השירות שלהם יכל להימדד בשעות; המנועים עצמם היו חלשים, וכוח הושג רק באטיות. טייסות רבות של מטוסי בוכנה נותרו עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, אפילו בחילות האוויר של המעצמות הגדולות. המצאות כללו כיסא מפלט וזנבות זזים.
האמריקנים היו בין הראשונים שהשתמשו במטוסי קרב סילוניים לאחר המלחמה. מטוס הP-80 שוטינג סטאר היה אלגנטי פחות מהמסרשמיט סימן 262, אבל היה בעל מהירות שיוט של 660 קמ"ש, מהירותם המקסימלית של מטוסי בוכנה רבים. הבריטים גם הם הכניסו לשירות מטוסי סילון חדשים, כדוגמת הדה הבילנד ומפייר, שנמכר לחילות האוויר של מדינות רבות אחרות.
למרבה האירוניה, הבריטים העבירו את טכנולוגית הרולס רויס נין, מנוע סילון חדש, לבעלי בריתם הסובייטים, שבמהרה הכניסו אותו למטוסי המיג-15 המתקדמים שלהם שהיו הראשונים שהשתמשו בכנף מוטה לאחור בקרב, המצאה שהוצעה במקור על ידי מחקר גרמני שהוכיח שכנפיים משוכות לאחור מגיעות למהירות קרובה יותר למהירות הקול מאשר מטוסים ישרי-כנף כמו הP-80. מהירות מקסימלית של 1,075 קמ"ש גרמה הלם לטייסי הP-80 האמריקנים שנאבקו בהם במלחמת קוריאה, יחד עם חימוש של שני תותחים של 23 מ"מ ותותח של 37 מ"מ הדומה למקלע. למרות זאת, בקרב סילון נגד סילון הראשון שאירע ב-8 בנובמבר 1950, מטוס הF-80 (שמו החדש של הP-80) יירט שני מטוסי מיג-15 של צפון קוריאה סמוך לנהר היאלו והשמיד אותם.
האמריקנים הגיבו בהרצת מטוסי הכנף המוטה לאחור שלהם- טייסות של F-86 סייבר - להילחם כנגד המיגים שהיו בעלי ביצועים דומים. למטוסים היו יתרונות שונים אך הם היו דומים מספיק כך שהטכנולוגיה המפותחת יותר של כוונת התותחים מכוונת המכ"ם ויכולותיהם של ותיקי חיל האוויר האמריקני שעזרה להם להביס את המיגים הצפון קוריאנים.
ציי מדינות העולם גם החלו להשתמש במטוסי סילון בתקופה האלו, כדוגמת ה-F9F פנתר של גראמן שאומץ על ידי צי ארצות הברית כמטוס הקרב העיקרי שלו במלחמת קוריאה, והיה בין מטוסי הסילון הראשונים להשתמש במבער אחורי. הומפייר היה מטוס הקרב הסילוני הראשון של ההצי המלכותי הבריטי. מכ"ם היה בשימוש במטוסי קרב ליליים שגם הפילו מיגים בשמי קוריאה, ואחר כך הועבר למטוסי קרב לכל מזג אוויר. גרסאות מוקדמות של טילים מונחי תת-אדום כדוגמת ה-AIM-9 סיידוויינדר ומונחי מכ"ם כדוגמת ה-AIM-7 ספארו נכנסו לייצור ב-1956 וב-1959, בהתאמה.
קנדה: אוורו CF-100
צרפת: דאסו אוראגן
צרפת: דאסו מיסטר
צרפת: דאסו מיסטר IV
גרמניה: מסרשמידט Me-262
גרמניה: היינקל He-162
סין: שנייאנג J-5
שבדיה: סאאב 21R
ברית המועצות: מיג-9
ברית המועצות: מיג-15
ברית המועצות: מיג-17
הממלכה המאוחדת: דה הבילנד ומפייר
הממלכה המאוחדת: גלוסטר מטאור
ארצות הברית: F-86 סייבר
ארצות הברית: P-80 שוטינג סטאר
ארצות הברית: F-84 תאנדרג'ט
הדור השני (אמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60)
הדור השני של מטוסי הקרב התפתח בשל פריצות דרך טכנולוגיות, לקחים שנלמדו ממלחמת קוריאה והתמקדות בביצוע מבצעים בסביבה גרעינית. התקדמויות טכנולוגיות באווירודינמיקה, הנעת מטוסים וחומרי בנייה (בעיקר אלומיניום), מפתחים עם אישור לנסות המצאות אירונאוטיות כמו כנף דלתא וכנף מוטה לאחור. שימוש נרחב של מבערים אחוריים הפך מטוסים אלו לראשונים לשבור את מחסום הקול, היכולת להגיע למהירות על-קולית בטיסה ישירה הפכה ליכולת נפוצה במטוסי קרב מדור זה.
מכ"מים חדשים עזרו לגלות מטוסים מעבר לטווח הראייה, דבר שהגביר את השליטה במטרות בעזרת התרעה קרקעית רבת טווח ומכ"ם עוקב. גם פיתוח טילי אוויר אוויר כנשק מתקפה עיקרי לראשונה במטוסי קרב. בתקופה זו טילים מונחי חום בעלי ביות סביל נעשו נפוצים אך היו בעלי רגישות חלשה וטווח ראייה צר.
הפחד ממלחמת עולם שלישית גרם לפיתוח שני דגמים חדשים: מטוסי ירוט כגון האינגליש אלקטריק לייטנינג והמיקויאן-גורביץ' מיג 21 ומפציצי קרב כמו הF-105 תנדרצי'ף והסוחוי Su-7. קרבות אוויריים הודגשו בכל המקרים. היירוט היה תוצאה של המחשבה שטילים מונחים יחליפו תותחים לחלוטין והקרב יתרחש מעבר לטווח הראייה. כתוצאה מיירטים סופקו במטען טילים גדול ומכ"ם חזק, מקריבים מהירות גבוהה וקצב עלייה. עם תפקיד הגנתי, דגש הושם על היכולת ליירט מפציצים אסטרטגיים ברום גבוה. מטוסים אלו היו קצרי טווח וחסרי יכולות תקיפת קרקע. מפציצי קרב יכלו להחליף תפקידים בין עליונות אווירית לסיוע קרוב, ועוצבו בדרך כלל לטיסה מהירה בגובה נמוך כדי להשתמש בחימושם. טלוויזיה וטילי אוויר-קרקע מונחי חום נכנסו לשירות כדי להחליף את פצצת הכבידה הישנה, וחלק מהם כדי להעביר גם פצצות גרעיניות.
החשיבות המכרעת של חיל האוויר הודגמה לראשונה במלחמת ששת הימים שבה צה"ל נהנה מעליונות אווירית מוחלטת אחרי שהשמיד לחלוטין את כל חילות האוויר של האויב ב-5 השעות הראשונות של המלחמה. את יתרת המלחמה ניצל חיל האוויר הישראלי כדי להפציץ הן מטרות תשתית של האויב והן את כוחות השריון בחזית. בחזית הירדנית, חטיבת טנקים שלמה הושמדה בבקעת הירדן על ידי הפצצת חיל האוויר הישראלי.
צרפת: דאסו אטנדאר
צרפת: דאסו סופר מיסטר
צרפת: דאסו מיראז' 3
איטליה: פיאט G.91
סין: שנייאנג J-7
שבדיה: סאאב 32 לאנסן; סאאב 35 דראקן
ברית המועצות: מיג-19 פארמר
ברית המועצות: מיג-21 פישבד
ברית המועצות: סוחוי-9 פיטר-A
הממלכה המאוחדת: אינגליש אלקטריק לייטנינג
הממלכה המאוחדת: הוקר האנטר
ארצות הברית: ווט F-8 קרוסיידר
ארצות הברית: נורת' אמריקן F-100 סופר סייבר
ארצות הברית: מקדונל דגלאס F-101 וודו
ארצות הברית: קונבאיר F-102 דלתא דאגר
ארצות הברית: לוקהיד F-104 סטארפייטר
ארצות הברית: ריפבליק F-105 ת'נדרצ'יף
הדור השלישי (ראשית שנות ה-60 עד סוף שנות ה-70)
F-4 פנטום בגיחת הפצצה
מיג-25 פוקסבט, מיירט תוצרת ברית המועצות
מטוס קרב קל אמריקני, F-5הדור השלישי היה עד להתבגרות מואצת של המצאות הדור השני, אבל הוא זכור בעיקר בשל הדגש המחודש על תמרונים ויכולות תקיפת קרקע מסורתיות. במהלך שנות ה-60 שימוש גדול בטילים מונחים הדגים כי קרבות אוויר עלולים לשוב חזרה להיות קרבות קרובים, תוך שימוש חוזר במקלעים בטווח ראייה. אוויוניקה מקבילה נכנסה לשימוש, מחליפה את תאי הטייס "הקיטוריים";. שיפורים שנעשו כדי לשפר את הביצועים האווירודינמיים של מטוסי דור זה כללו מתקני בקרת טיסה כמו כנפי קנארד, ושינויים נוספים שהוספו למטוסים. מספר רב של טכנולוגיות נוסו לנחיתה והמראה קצרות, אבל זה לראשונה היה מוצלח על מטוס ההארייר הבריטי. בריטניה פיתחה את מטוס ההארייר - מטוס שמסוגל להמריא ולנחות בצורה אנכית (כמו מסוק), ומתאים במיוחד לנושאת מטוסים קטנה. על יכולת זו, המטוס היה צריך לשלם במהירותו - שלא משתווה למטוסי קרב מתקדמים. חיל הנחתים האמריקני עושה שימוש בדגם מתקדם של המטוס, שמכונה הארייר-II. באופן טבעי, המטוס הזה אידאלי עבור משימות של סיוע לכוחות קרקעיים.
גדילה ביכולת מטוסי הקרב התמקדה בהכנסת טילי אוויר-אוויר משופרים, מערכות מכ"ם, ואוויוניקות נוספות. כשתותחים נותרו כלי נשק סטנדרטי, טילים אלו הפכו לנשק עיקרי למטוסי עליונות אווירית, שעשו שימוש במכ"מים מתוחכמים יותר וטילים מנוחי חום לטווח בינוני כדי להגיע לטווחי הישרדות גדולים יותרף למרות זאת, יכולות הפלה התבררו חלשות בגלל אמינות נמוכה ואמצעים נגד-אלקטרוניים משופרים כדי לשבש מכ"מים. טילים מתבייתים התרחבו לטווח של 45 מעלות, דבר שחיזק את שימושם הטקטי. יחס גודל באבדות בקרבות האוויר הנמוכים לאמריקנים במלחמת וייטנאם גרמו לצי האמריקני להקים את בית הספר המפורסם שלו- טופגאן- לכלי נשק אוויריים, דבר ששיפר את יכולותיהם של טייסי הצי בתמרוני קרב, טכניקות וטקטיקות.
תקופה זו גם הייתה חלק מהרחבת יכולות תקיפת הקרקע, בעיקר בנשק מונחה, וכללה את השימוש הראשוני באוויוניקה לתקיפת קרקע משופרת, כולל מערכות מכ"ם עוקבות קרקע. טילי אוויר קרקע הפכו לנשק סטנדרטי, מצוידים במחפשי ניגוד אלקטרו-אופטיים, כמו הדגם הראשוני של ה-AGM-65 הידוע. גם פצצות מונחות לייזר הפכו נפוצות במאמץ לשפר את יכולות התקיפה החודרות. פותחו במקביל גם תותחים אוטומטיים חדשים ומשופרים ומנועים שמשאירים פחות עשן באופק, כך יתקשו לזהות נוכחות של מטוסי קרב.
מטוסי קרב ייעודיים לתקיפת קרקע כגון הA-6 אינטרודר, היגואר האירופאי והA-7 קורסאיר הציעו מערכות תקיפת לילה מתוחכמות וזולות יותר לטווח רחוק מאשר מטוסים על קולים. עם 7 כנפיי גאומטריה משתנה, מטוס הג'נרל דיינמיקס F-111 ארדווארק הראה גם לעולם לראשונה מנוע טורבו מניפה עם מבער אחורי, הפראט-וויטני TF30. מטוס זה הפך למטוס הפצצה אל-ראות לכל מזג אוויר אבל הייתה לו חסרה היכולת להתמודד עם מטוסים עוינים. מטוס הF-4 פנטום האמריקני תוצרת מקדונל עוצב סביב מכ"ם וטילים כמטוס קרב לילי, והפך אחר כך למפציץ קרב המסוגל גם לנצח בקרבות אוויר, ואומץ על ידי הצי האמריקני, חיל האוויר וחיל הנחתים. למרות טענות שמטוס זה לא יצליח לגבור על מטוסים אחרים, הוא הפיל 280 מטוסי אויב, יותר מכל מטוס קרב אחר בשמיי וייטנאם. מטוס זה גם הפיל מטוסים רבים תוצרת ברית המועצות של חילות האוויר של סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים, וגם שימש לתפקידי אמנעה אווירית ופגיעה בשריון עוין.
צרפת: מיראז' F1
ישראל: התעשייה האווירית - כפיר
סין: שנייאנג J-8
יפן: מיצובישי F1
דרום אפריקה: אטלס צ'יטה
דיה:שב סאאב 37 ויגן
ברית המועצות: מיג-23 פלוגר
ברית המועצות: מיג-25 פוקסבט
ברית המועצות: סוחוי-15 פלאגון
הממלכה המאוחדת: אנגליש אלקטריק לייטנינג
הממלכה המאוחדת: הוקר האנטר
ארצות הברית: F-4 פנטום (שירת גם בחיל האוויר הישראלי)
ארצות הברית: A-4 סקייהוק (שירת אף הוא בישראל)
ארצות הברית: נורתרופ F-5 טיגר / פרידום פייטר
מסוקים (שנות ה-70)בשנות ה-70 של המאה ה-20 נוספו גם המסוקים לארסנל, ולמרות שהם לא יכולים להתחרות עם המטוסים בביצועים שלהם מבחינת מהירות, גובה, יכולת תובלה וטווח - הניידות ויכולת התמרון שלהם (יכולים לנחות בכל מקום, יכולים לעצור באוויר) סיפקה מגוון שימושים חיוניים ביותר לצבא ועד היום מהווים המסוקים גורם חשוב מאוד בשדה הקרב.
הדור הרביעי (שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90)
F-15 איגל של חיל האוויר האמריקני
מיראז' 2000 של חיל האוויר הצרפתי
פנאוויה טורנדו
סוחוי-27 'פלנקר'
F/A-18 של הצי האמריקנימטוסי הקרב של הדור הרביעי המשיכו את אופנת מטוסי הקרב הרב-משימתיים, וצוידו באוויוניקה מתוחכמת ומערכות נשק מתקדמות. דגמי מטוסי קרב הפכו יותר ויותר מושפעים מתאוריית אנרגיה-תמרון שפותחה על ידי קולונל ג'ון בויד והמתמטיקאי תומאס קריסטי, המבוססת על חוויותיו במלחמת קוריאה וכמדריך קרב טקטי בשנות ה-60. תאורייה זו הדגישה את הערך של אנרגיית המטוס המסויימת ותחזוקתה כיתרון בקרב אוויר. בויד טען שהתמרון הוא אחד התנאים העיקריים להיכנס לתוך מעגל החלטת ההחלטות, תהליך שלו קרא "לולאת OODA". תאורייה זו יצרה דגמים המסוגלים לערוך חילופים מהירים- שינויי מהירות, רום וכיוון במהירות, לעומת הישענות על מהירות גבוהה כבעבר.
מאפייני תאוריה זו נראו לראשונה במטוס הF-15 איגל הידוע, אבל בויד ותומכיו האמינו שפרמטריי ביצועים אלו קראו למטוס קרב קטן וקל עם כוח עילוי גדול יותר. גודל קטן זה יקטין את כוח הגרר ויגדיל את יחס לחץ-משקל. מאמצים אלו מומשו במטוס הF-16 פייטינג פלקון מתוצרת ג'נרל דיינמיקס (כיום לוקהיד מרטין).
צרפת: מיראז' 2000
צרפת: ראפאל
ישראל: התעשייה האווירית - כפיר
סין: שנייאנג J-11 (חיקוי של הפלנקר הסובייטי)
יפן: מיצובישי F-2
סין והודו: JF-17
שבדיה: סאאב 37 וויגן
ברית המועצות: מיג-29 פולקרום (משרת בחיל האוויר הרוסי בימינו יחד עם עוד 20 מדינות נוספות)
ברית המועצות: מיג-31 פוקסהאונד
ברית המועצות: סוחוי-27 פלנקר
הממלכה המאוחדת/גרמניה/איטליה: פנאוויה טורנדו
ארצות הברית: F-14 טומקט (שימש את הצי האמריקני עד 2006, ואת חיל האוויר האיראני עד לימינו)
ארצות הברית: F-15 איגל (משרת גם בחיל האוויר הישראלי, וגם את יפן, ערב הסעודית, סינגפור, דרום קוריאה)
ארצות הברית: F-16 פייטינג פלקון (משרת אף הוא בישראל, ועוד למעלה מ20 מדינות נוספות)
ארצות הברית: F/A-18 הורנט (משרת בצי האמריקני, בחיל הנחתים האמריקני, בחיל האוויר הקנדי, השווייצרי והאוסטרלי)
בשנות ה-70 של המאה ה-20 הופיעו גם מטוסי הקרב המודרניים של ארצות הברית: ה-F-15 וה-F-16. שני הדגמים רשמו הפלות בכורה בשירות חיל האוויר הישראלי. לעומתם, המשיכו הסובייטים לפתח את סדרת מטוסי המיג והסוחוי שעולים על מטוסי המערב ביכולת התמרון, אך נחותים מהן במערכות המחשב והאוויוניקה. מאפיין בולט נוסף של המטוסים הסובייטים הוא הנדסת אנוש גרועה.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להיכנס לזירה מטוסים חמקניים, בעלי יכולת להסוות את עצמם מגילוי מכ"ם. המטוסים - המפציץ האסטרטגי החמקן B-2 ומטוס הקרב F-117 - ביצעו מגוון רב של תקיפות בבגדד ובקוסובו אל מול ריכוזי נ"מ עצומים. במלחמת המפרץ לא הופל אפילו מטוס חמקן אחד. לעומת זאת, ב-1999 הופל מטוס חמקן אמריקני מעל בוסניה (ארצות הברית היא המדינה היחידה שמפעילה מטוסים חמקניים).
הדור החמישי (שנות ה-90 עד ימינו)
בתחילת המאה העשרים ואחת, הוכנס לשירות מטוס הקרב הראשון ממטוסי הדור החמישי של מטוסי הקרב- וזהו ה-F-22 רפטור מתוצרת לוקהיד מרטין, מטוס קרב לעליונות אווירית בעל יכולות חמקניות ובעל יכולת משנית לתקיפת קרקע. המטוס הזה נחשב למטוס הטוב ביותר שיוצר ונכנס לשירות אי פעם. בנוסף, חברת לוקהיד-מרטין האמריקנית סיימה לפתח את ה-F-35 לייטנינג II - מטוס קרב חמקן רב-משימתי, שיכול לתמרן כמו מטוס קרב רגיל, ממריא ונוחת גם באופן אנכי (בגרסה מיוחדת), ומסוגל לשאת משקל גדול של פצצות. תכנון המטוס נעשה בשיתוף מדינות רבות, בהן גם ישראל, והוא נועד להיות מטוס הקרב המוביל של הדור הבא. כניסתו לשירות יועדה לשנת 2010 אלא שהעסקה התעכבה.
מטוס קרבמתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מטוסי קרב מודרניים מדגם F-16 Fighting Falcon נושאים טילים וחימוש מתקדם
מטוס קרב רב-משימתי מדגם F-15I של חיל האוויר הישראלימטוס קרב הוא מטוס שתוכנן במטרה להשתתף באופן פעיל בלחימה על היבטיה השונים - בעיקר ביירוט מטוסי אויב ובתקיפת מטרות קרקעיות.
מטוסי קרב הם לרוב מהירים מאוד ונושאים חימוש מגוון, החל ממקלעים וכלה בטילים מסוגים שונים. במטוסי הקרב המודרניים משולבות טכנולוגיות מתקדמות כמו מערכות הפעלת נשק מתקדמות, טילים מונחים, מערכת ניווט הכוללת מכ"ם, מערכת לראיית לילה, מערכות לגילוי מטוסי אויב והתראות נעילה ומערכות שיבוש שונות.
מחירו של מטוס קרב מודרני מגיע לעשרות מיליוני דולרים. הוא נחשב לאחד מכלי הנשק החזקים ביותר בשדה הקרב בזכות ניידותו ועוצמת האש הגדולה שלו. באסטרטגיה הצבאית המודרנית מקובל לנסות להגיע ל"עליונות אווירית" בתחילת המלחמה, דבר שלרוב מכריע את תוצאותיה
סוגיםסוגים עיקריים של מטוסי קרב:
מטוס יֵרוט - מטוס קרב זריז ובעל יכולת תמרון מצוינת, שעיקר ייעודו הוא השגת עליונות אווירית ויירוט מטוסי הקרב של האויב. במטוסים אמריקנים ציון הדגם של מטוס ירוט הוא F, קיצור של Fighter.
מטוס תקיפה - מטוס קרב שעיקר ייעודו הוא תקיפת מטרות קרקע, או סיוע לכוחות קרקעיים. במטוסים אמריקנים ציון הדגם של מטוס תקיפה הוא A, קיצור של Attack.
מפציץ - מטוס קרב כבד וגדול, בעל יכולת נשיאת חימוש גדולה ביותר (הרבה יותר ממטוס קרב או מטוס תקיפה רגילים), שעיקר ייעודו הוא ביצוע הפצצות מסיביות מגובה רב. במטוסים אמריקנים ציון הדגם של מפציץ הוא B, קיצור של Bomber.
למרות החלוקה הנ"ל, רוב מטוסי הקרב המודרניים הם רב-משימתיים, ויכולים לשמש הן כמטוסי ירוט והן כמטוסי תקיפה, בהתאם לצורך
היסטוריה
מימין לשמאל: P-51 מוסטנג (ממלחמת העולם השנייה), P-38 לייטנינג (ממלחמת העולם ה-2), F-86 סייבר (ממלחמת קוריאה), A-10 ת'נדרבולט
מפציץ B-17 מתקופת מלחמת העולם השנייהמטוסי קרב הופיעו לראשונה במלחמת העולם הראשונה והיו מטוסים קטנים שהונעו על ידי מדחף. החימוש של המטוסים היה מכונת ירייה בתא הקדמי (בתא האחורי ישב הטייס) שהיה מסונכרן עם סיבובי הלהב של הפרופלור. במלחמה זאת עיקר תפקידי המטוסים היה מודיעין צבאי, תצפית וסיור ויירוט מטוסי האויב. אחרי המלחמה השתכללו המטוסים והוגדלו, ותפקידיהם הורחבו.
במלחמת העולם השנייה המטוסים שימשו בנוסף להשגת עליונות אווירית, בעיקר להפצצת מטרות אויב וסיוע לכוחות קרקע. חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה היה החלוץ בשימוש במפציצים צלילה מדגם Junkers Ju 87 (שטוקה) לחיסול כוחות שריון וסיוע לכוחות הקרקע במסגרת תורת לחימה שידועה בשם "בליצקריג". מטוסי מסרשמיט היוו את הכוח המיירט של גרמניה. אמריקה השתמשה במפציצים כבדים כדוגמת B-17 מבצר מעופף ובמטוסי ירוט כגון ה-P-47 ת'נדרבולט ו-P-51 מוסטנג. הבריטים השתמשו בין השאר במטוסי ספיטפייר.
רשימת מטוסי קרב אמריקנים ממלחמת העולם השנייה
רשימת מטוסי קרב גרמניים ממלחמת העולם השנייה
מטוסי קרב סילונייםנהוג בימינו לחלק את מטוסי הקרב הסילוניים ל"דורות" מסיבות היסטוריות. אין הגדרות רשמיות לדורות אלו, אבל הם מביעים את ההתקדמויות שנעשו עם הזמן מבחינת פיתוח עיצובי המטוסים, ביצועיהם ואבולוציה טכנולוגית.
[עריכה] הדור הראשון (אמצע שנות ה-40 עד אמצע שנות ה-50)הדור הראשון של מטוסי הקרב הסילוניים כולל את אותם מטוסי סילון בעלי עיצוב ראשוני ומהירות תת-קולית, שנכנסו לשירות בסוף מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה. הם היו שונים מעט ממקביליהם מונעי הבוכנה בהופעתם, ורבים מהם כללו כנפיים ישרות. מקלעים נותרו החימוש העיקרי. התנאי להתפתחות מטוסים מונעי סילון אלו היה להגיע ליתרון מכריע במהירותם המרבית. מהירויות מקסימליות למטוסי קרב הוגברו רבות בסוף מלחמת העולם השנייה בזמנים שמנועי בוכנה חזקים יותר פותחו והחלו להתקרב למהירות הקול, כאשר התפרקות הפרופלורים הפכה נפוצה.
מטוס מסרשמיט Me-262 ,המוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקנימטוסי סילון אלו שפותחו במהלך המלחמה השתתפו בקרבות בשנה האחרונה. מסרשמיט פיתחה את מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון, המסרשמיט Me-262. הוא נחשב מהיר הרבה יותר ממטוסי הבוכנה הישנים, ובידי טייס מאומן, היה קשה לבעלות הברית להביסו. דגם זה מעולם לא הוכנס לשירות במספרים גדולים על מנת למנוע את המערכה האווירית שניהלו ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות, ושילוב של מחסור בדלק, אבדן טייסים ובעיות טכניות במנועים גרמו למספר הגיחות להיות נמוך. למרות זאת, מטוס זה הדגים את התיישנותו של מטוס הבוכנה הישן והיה פריצת דרך היסטורית בדרך למטוסי הקרב הסילוניים המודרניים. מטוס הגלוסטר מטאור של בריטניה החל מיוצר מיד אחריו ושני מטוסים אלו נכנס בערך לשירות באותו זמן במהלך 1944. מטוסים אלו היו נפוצים בשימוש כנגד טילי V-1, בגלל מהירותם הרבה לעומת מקביליהם הבוכנתיים. עד סוף המלחמה כל העבודה על מטוסים מונעי בוכנה נגמרה. דגמים בודדים הכוללים מנוע בוכנה יחד עם סילון ראו תכנונים מעטים, אך עוד סוף העשור כל המטוסים החדשים היו מטוסי סילון.
למרות יתרונותיהם, מטוסי קרב סילוניים מוקדמים אלו היו רחוקים משלמות, בייחוד בשנים הראשונות של הדור. אורך זמן השירות שלהם יכל להימדד בשעות; המנועים עצמם היו חלשים, וכוח הושג רק באטיות. טייסות רבות של מטוסי בוכנה נותרו עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, אפילו בחילות האוויר של המעצמות הגדולות. המצאות כללו כיסא מפלט וזנבות זזים.
האמריקנים היו בין הראשונים שהשתמשו במטוסי קרב סילוניים לאחר המלחמה. מטוס הP-80 שוטינג סטאר היה אלגנטי פחות מהמסרשמיט סימן 262, אבל היה בעל מהירות שיוט של 660 קמ"ש, מהירותם המקסימלית של מטוסי בוכנה רבים. הבריטים גם הם הכניסו לשירות מטוסי סילון חדשים, כדוגמת הדה הבילנד ומפייר, שנמכר לחילות האוויר של מדינות רבות אחרות.
למרבה האירוניה, הבריטים העבירו את טכנולוגית הרולס רויס נין, מנוע סילון חדש, לבעלי בריתם הסובייטים, שבמהרה הכניסו אותו למטוסי המיג-15 המתקדמים שלהם שהיו הראשונים שהשתמשו בכנף מוטה לאחור בקרב, המצאה שהוצעה במקור על ידי מחקר גרמני שהוכיח שכנפיים משוכות לאחור מגיעות למהירות קרובה יותר למהירות הקול מאשר מטוסים ישרי-כנף כמו הP-80. מהירות מקסימלית של 1,075 קמ"ש גרמה הלם לטייסי הP-80 האמריקנים שנאבקו בהם במלחמת קוריאה, יחד עם חימוש של שני תותחים של 23 מ"מ ותותח של 37 מ"מ הדומה למקלע. למרות זאת, בקרב סילון נגד סילון הראשון שאירע ב-8 בנובמבר 1950, מטוס הF-80 (שמו החדש של הP-80) יירט שני מטוסי מיג-15 של צפון קוריאה סמוך לנהר היאלו והשמיד אותם.
האמריקנים הגיבו בהרצת מטוסי הכנף המוטה לאחור שלהם- טייסות של F-86 סייבר - להילחם כנגד המיגים שהיו בעלי ביצועים דומים. למטוסים היו יתרונות שונים אך הם היו דומים מספיק כך שהטכנולוגיה המפותחת יותר של כוונת התותחים מכוונת המכ"ם ויכולותיהם של ותיקי חיל האוויר האמריקני שעזרה להם להביס את המיגים הצפון קוריאנים.
ציי מדינות העולם גם החלו להשתמש במטוסי סילון בתקופה האלו, כדוגמת ה-F9F פנתר של גראמן שאומץ על ידי צי ארצות הברית כמטוס הקרב העיקרי שלו במלחמת קוריאה, והיה בין מטוסי הסילון הראשונים להשתמש במבער אחורי. הומפייר היה מטוס הקרב הסילוני הראשון של ההצי המלכותי הבריטי. מכ"ם היה בשימוש במטוסי קרב ליליים שגם הפילו מיגים בשמי קוריאה, ואחר כך הועבר למטוסי קרב לכל מזג אוויר. גרסאות מוקדמות של טילים מונחי תת-אדום כדוגמת ה-AIM-9 סיידוויינדר ומונחי מכ"ם כדוגמת ה-AIM-7 ספארו נכנסו לייצור ב-1956 וב-1959, בהתאמה.
קנדה: אוורו CF-100
צרפת: דאסו אוראגן
צרפת: דאסו מיסטר
צרפת: דאסו מיסטר IV
גרמניה: מסרשמידט Me-262
גרמניה: היינקל He-162
סין: שנייאנג J-5
שבדיה: סאאב 21R
ברית המועצות: מיג-9
ברית המועצות: מיג-15
ברית המועצות: מיג-17
הממלכה המאוחדת: דה הבילנד ומפייר
הממלכה המאוחדת: גלוסטר מטאור
ארצות הברית: F-86 סייבר
ארצות הברית: P-80 שוטינג סטאר
ארצות הברית: F-84 תאנדרג'ט
הדור השני (אמצע שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60)
הדור השני של מטוסי הקרב התפתח בשל פריצות דרך טכנולוגיות, לקחים שנלמדו ממלחמת קוריאה והתמקדות בביצוע מבצעים בסביבה גרעינית. התקדמויות טכנולוגיות באווירודינמיקה, הנעת מטוסים וחומרי בנייה (בעיקר אלומיניום), מפתחים עם אישור לנסות המצאות אירונאוטיות כמו כנף דלתא וכנף מוטה לאחור. שימוש נרחב של מבערים אחוריים הפך מטוסים אלו לראשונים לשבור את מחסום הקול, היכולת להגיע למהירות על-קולית בטיסה ישירה הפכה ליכולת נפוצה במטוסי קרב מדור זה.
מכ"מים חדשים עזרו לגלות מטוסים מעבר לטווח הראייה, דבר שהגביר את השליטה במטרות בעזרת התרעה קרקעית רבת טווח ומכ"ם עוקב. גם פיתוח טילי אוויר אוויר כנשק מתקפה עיקרי לראשונה במטוסי קרב. בתקופה זו טילים מונחי חום בעלי ביות סביל נעשו נפוצים אך היו בעלי רגישות חלשה וטווח ראייה צר.
הפחד ממלחמת עולם שלישית גרם לפיתוח שני דגמים חדשים: מטוסי ירוט כגון האינגליש אלקטריק לייטנינג והמיקויאן-גורביץ' מיג 21 ומפציצי קרב כמו הF-105 תנדרצי'ף והסוחוי Su-7. קרבות אוויריים הודגשו בכל המקרים. היירוט היה תוצאה של המחשבה שטילים מונחים יחליפו תותחים לחלוטין והקרב יתרחש מעבר לטווח הראייה. כתוצאה מיירטים סופקו במטען טילים גדול ומכ"ם חזק, מקריבים מהירות גבוהה וקצב עלייה. עם תפקיד הגנתי, דגש הושם על היכולת ליירט מפציצים אסטרטגיים ברום גבוה. מטוסים אלו היו קצרי טווח וחסרי יכולות תקיפת קרקע. מפציצי קרב יכלו להחליף תפקידים בין עליונות אווירית לסיוע קרוב, ועוצבו בדרך כלל לטיסה מהירה בגובה נמוך כדי להשתמש בחימושם. טלוויזיה וטילי אוויר-קרקע מונחי חום נכנסו לשירות כדי להחליף את פצצת הכבידה הישנה, וחלק מהם כדי להעביר גם פצצות גרעיניות.
החשיבות המכרעת של חיל האוויר הודגמה לראשונה במלחמת ששת הימים שבה צה"ל נהנה מעליונות אווירית מוחלטת אחרי שהשמיד לחלוטין את כל חילות האוויר של האויב ב-5 השעות הראשונות של המלחמה. את יתרת המלחמה ניצל חיל האוויר הישראלי כדי להפציץ הן מטרות תשתית של האויב והן את כוחות השריון בחזית. בחזית הירדנית, חטיבת טנקים שלמה הושמדה בבקעת הירדן על ידי הפצצת חיל האוויר הישראלי.
צרפת: דאסו אטנדאר
צרפת: דאסו סופר מיסטר
צרפת: דאסו מיראז' 3
איטליה: פיאט G.91
סין: שנייאנג J-7
שבדיה: סאאב 32 לאנסן; סאאב 35 דראקן
ברית המועצות: מיג-19 פארמר
ברית המועצות: מיג-21 פישבד
ברית המועצות: סוחוי-9 פיטר-A
הממלכה המאוחדת: אינגליש אלקטריק לייטנינג
הממלכה המאוחדת: הוקר האנטר
ארצות הברית: ווט F-8 קרוסיידר
ארצות הברית: נורת' אמריקן F-100 סופר סייבר
ארצות הברית: מקדונל דגלאס F-101 וודו
ארצות הברית: קונבאיר F-102 דלתא דאגר
ארצות הברית: לוקהיד F-104 סטארפייטר
ארצות הברית: ריפבליק F-105 ת'נדרצ'יף
הדור השלישי (ראשית שנות ה-60 עד סוף שנות ה-70)
F-4 פנטום בגיחת הפצצה
מיג-25 פוקסבט, מיירט תוצרת ברית המועצות
מטוס קרב קל אמריקני, F-5הדור השלישי היה עד להתבגרות מואצת של המצאות הדור השני, אבל הוא זכור בעיקר בשל הדגש המחודש על תמרונים ויכולות תקיפת קרקע מסורתיות. במהלך שנות ה-60 שימוש גדול בטילים מונחים הדגים כי קרבות אוויר עלולים לשוב חזרה להיות קרבות קרובים, תוך שימוש חוזר במקלעים בטווח ראייה. אוויוניקה מקבילה נכנסה לשימוש, מחליפה את תאי הטייס "הקיטוריים";. שיפורים שנעשו כדי לשפר את הביצועים האווירודינמיים של מטוסי דור זה כללו מתקני בקרת טיסה כמו כנפי קנארד, ושינויים נוספים שהוספו למטוסים. מספר רב של טכנולוגיות נוסו לנחיתה והמראה קצרות, אבל זה לראשונה היה מוצלח על מטוס ההארייר הבריטי. בריטניה פיתחה את מטוס ההארייר - מטוס שמסוגל להמריא ולנחות בצורה אנכית (כמו מסוק), ומתאים במיוחד לנושאת מטוסים קטנה. על יכולת זו, המטוס היה צריך לשלם במהירותו - שלא משתווה למטוסי קרב מתקדמים. חיל הנחתים האמריקני עושה שימוש בדגם מתקדם של המטוס, שמכונה הארייר-II. באופן טבעי, המטוס הזה אידאלי עבור משימות של סיוע לכוחות קרקעיים.
גדילה ביכולת מטוסי הקרב התמקדה בהכנסת טילי אוויר-אוויר משופרים, מערכות מכ"ם, ואוויוניקות נוספות. כשתותחים נותרו כלי נשק סטנדרטי, טילים אלו הפכו לנשק עיקרי למטוסי עליונות אווירית, שעשו שימוש במכ"מים מתוחכמים יותר וטילים מנוחי חום לטווח בינוני כדי להגיע לטווחי הישרדות גדולים יותרף למרות זאת, יכולות הפלה התבררו חלשות בגלל אמינות נמוכה ואמצעים נגד-אלקטרוניים משופרים כדי לשבש מכ"מים. טילים מתבייתים התרחבו לטווח של 45 מעלות, דבר שחיזק את שימושם הטקטי. יחס גודל באבדות בקרבות האוויר הנמוכים לאמריקנים במלחמת וייטנאם גרמו לצי האמריקני להקים את בית הספר המפורסם שלו- טופגאן- לכלי נשק אוויריים, דבר ששיפר את יכולותיהם של טייסי הצי בתמרוני קרב, טכניקות וטקטיקות.
תקופה זו גם הייתה חלק מהרחבת יכולות תקיפת הקרקע, בעיקר בנשק מונחה, וכללה את השימוש הראשוני באוויוניקה לתקיפת קרקע משופרת, כולל מערכות מכ"ם עוקבות קרקע. טילי אוויר קרקע הפכו לנשק סטנדרטי, מצוידים במחפשי ניגוד אלקטרו-אופטיים, כמו הדגם הראשוני של ה-AGM-65 הידוע. גם פצצות מונחות לייזר הפכו נפוצות במאמץ לשפר את יכולות התקיפה החודרות. פותחו במקביל גם תותחים אוטומטיים חדשים ומשופרים ומנועים שמשאירים פחות עשן באופק, כך יתקשו לזהות נוכחות של מטוסי קרב.
מטוסי קרב ייעודיים לתקיפת קרקע כגון הA-6 אינטרודר, היגואר האירופאי והA-7 קורסאיר הציעו מערכות תקיפת לילה מתוחכמות וזולות יותר לטווח רחוק מאשר מטוסים על קולים. עם 7 כנפיי גאומטריה משתנה, מטוס הג'נרל דיינמיקס F-111 ארדווארק הראה גם לעולם לראשונה מנוע טורבו מניפה עם מבער אחורי, הפראט-וויטני TF30. מטוס זה הפך למטוס הפצצה אל-ראות לכל מזג אוויר אבל הייתה לו חסרה היכולת להתמודד עם מטוסים עוינים. מטוס הF-4 פנטום האמריקני תוצרת מקדונל עוצב סביב מכ"ם וטילים כמטוס קרב לילי, והפך אחר כך למפציץ קרב המסוגל גם לנצח בקרבות אוויר, ואומץ על ידי הצי האמריקני, חיל האוויר וחיל הנחתים. למרות טענות שמטוס זה לא יצליח לגבור על מטוסים אחרים, הוא הפיל 280 מטוסי אויב, יותר מכל מטוס קרב אחר בשמיי וייטנאם. מטוס זה גם הפיל מטוסים רבים תוצרת ברית המועצות של חילות האוויר של סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים, וגם שימש לתפקידי אמנעה אווירית ופגיעה בשריון עוין.
צרפת: מיראז' F1
ישראל: התעשייה האווירית - כפיר
סין: שנייאנג J-8
יפן: מיצובישי F1
דרום אפריקה: אטלס צ'יטה
דיה:שב סאאב 37 ויגן
ברית המועצות: מיג-23 פלוגר
ברית המועצות: מיג-25 פוקסבט
ברית המועצות: סוחוי-15 פלאגון
הממלכה המאוחדת: אנגליש אלקטריק לייטנינג
הממלכה המאוחדת: הוקר האנטר
ארצות הברית: F-4 פנטום (שירת גם בחיל האוויר הישראלי)
ארצות הברית: A-4 סקייהוק (שירת אף הוא בישראל)
ארצות הברית: נורתרופ F-5 טיגר / פרידום פייטר
מסוקים (שנות ה-70)בשנות ה-70 של המאה ה-20 נוספו גם המסוקים לארסנל, ולמרות שהם לא יכולים להתחרות עם המטוסים בביצועים שלהם מבחינת מהירות, גובה, יכולת תובלה וטווח - הניידות ויכולת התמרון שלהם (יכולים לנחות בכל מקום, יכולים לעצור באוויר) סיפקה מגוון שימושים חיוניים ביותר לצבא ועד היום מהווים המסוקים גורם חשוב מאוד בשדה הקרב.
הדור הרביעי (שנות ה-70 עד אמצע שנות ה-90)
F-15 איגל של חיל האוויר האמריקני
מיראז' 2000 של חיל האוויר הצרפתי
פנאוויה טורנדו
סוחוי-27 'פלנקר'
F/A-18 של הצי האמריקנימטוסי הקרב של הדור הרביעי המשיכו את אופנת מטוסי הקרב הרב-משימתיים, וצוידו באוויוניקה מתוחכמת ומערכות נשק מתקדמות. דגמי מטוסי קרב הפכו יותר ויותר מושפעים מתאוריית אנרגיה-תמרון שפותחה על ידי קולונל ג'ון בויד והמתמטיקאי תומאס קריסטי, המבוססת על חוויותיו במלחמת קוריאה וכמדריך קרב טקטי בשנות ה-60. תאורייה זו הדגישה את הערך של אנרגיית המטוס המסויימת ותחזוקתה כיתרון בקרב אוויר. בויד טען שהתמרון הוא אחד התנאים העיקריים להיכנס לתוך מעגל החלטת ההחלטות, תהליך שלו קרא "לולאת OODA". תאורייה זו יצרה דגמים המסוגלים לערוך חילופים מהירים- שינויי מהירות, רום וכיוון במהירות, לעומת הישענות על מהירות גבוהה כבעבר.
מאפייני תאוריה זו נראו לראשונה במטוס הF-15 איגל הידוע, אבל בויד ותומכיו האמינו שפרמטריי ביצועים אלו קראו למטוס קרב קטן וקל עם כוח עילוי גדול יותר. גודל קטן זה יקטין את כוח הגרר ויגדיל את יחס לחץ-משקל. מאמצים אלו מומשו במטוס הF-16 פייטינג פלקון מתוצרת ג'נרל דיינמיקס (כיום לוקהיד מרטין).
צרפת: מיראז' 2000
צרפת: ראפאל
ישראל: התעשייה האווירית - כפיר
סין: שנייאנג J-11 (חיקוי של הפלנקר הסובייטי)
יפן: מיצובישי F-2
סין והודו: JF-17
שבדיה: סאאב 37 וויגן
ברית המועצות: מיג-29 פולקרום (משרת בחיל האוויר הרוסי בימינו יחד עם עוד 20 מדינות נוספות)
ברית המועצות: מיג-31 פוקסהאונד
ברית המועצות: סוחוי-27 פלנקר
הממלכה המאוחדת/גרמניה/איטליה: פנאוויה טורנדו
ארצות הברית: F-14 טומקט (שימש את הצי האמריקני עד 2006, ואת חיל האוויר האיראני עד לימינו)
ארצות הברית: F-15 איגל (משרת גם בחיל האוויר הישראלי, וגם את יפן, ערב הסעודית, סינגפור, דרום קוריאה)
ארצות הברית: F-16 פייטינג פלקון (משרת אף הוא בישראל, ועוד למעלה מ20 מדינות נוספות)
ארצות הברית: F/A-18 הורנט (משרת בצי האמריקני, בחיל הנחתים האמריקני, בחיל האוויר הקנדי, השווייצרי והאוסטרלי)
בשנות ה-70 של המאה ה-20 הופיעו גם מטוסי הקרב המודרניים של ארצות הברית: ה-F-15 וה-F-16. שני הדגמים רשמו הפלות בכורה בשירות חיל האוויר הישראלי. לעומתם, המשיכו הסובייטים לפתח את סדרת מטוסי המיג והסוחוי שעולים על מטוסי המערב ביכולת התמרון, אך נחותים מהן במערכות המחשב והאוויוניקה. מאפיין בולט נוסף של המטוסים הסובייטים הוא הנדסת אנוש גרועה.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלו להיכנס לזירה מטוסים חמקניים, בעלי יכולת להסוות את עצמם מגילוי מכ"ם. המטוסים - המפציץ האסטרטגי החמקן B-2 ומטוס הקרב F-117 - ביצעו מגוון רב של תקיפות בבגדד ובקוסובו אל מול ריכוזי נ"מ עצומים. במלחמת המפרץ לא הופל אפילו מטוס חמקן אחד. לעומת זאת, ב-1999 הופל מטוס חמקן אמריקני מעל בוסניה (ארצות הברית היא המדינה היחידה שמפעילה מטוסים חמקניים).
הדור החמישי (שנות ה-90 עד ימינו)
בתחילת המאה העשרים ואחת, הוכנס לשירות מטוס הקרב הראשון ממטוסי הדור החמישי של מטוסי הקרב- וזהו ה-F-22 רפטור מתוצרת לוקהיד מרטין, מטוס קרב לעליונות אווירית בעל יכולות חמקניות ובעל יכולת משנית לתקיפת קרקע. המטוס הזה נחשב למטוס הטוב ביותר שיוצר ונכנס לשירות אי פעם. בנוסף, חברת לוקהיד-מרטין האמריקנית סיימה לפתח את ה-F-35 לייטנינג II - מטוס קרב חמקן רב-משימתי, שיכול לתמרן כמו מטוס קרב רגיל, ממריא ונוחת גם באופן אנכי (בגרסה מיוחדת), ומסוגל לשאת משקל גדול של פצצות. תכנון המטוס נעשה בשיתוף מדינות רבות, בהן גם ישראל, והוא נועד להיות מטוס הקרב המוביל של הדור הבא. כניסתו לשירות יועדה לשנת 2010 אלא שהעסקה התעכבה.