"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט).
הפשט עוסק בענין בל תשחית,(את העץ)
משמעות נוספת קשורה באדם עצמו
שיש בו מתכונת העץ.
האדם נקרא על שם מוצאו מן האדמה
וגם אדמה - אהיה דומה לה'.
ומפרש המהר"ל בכמה מקומות,
שהאדם אינו נקרא על שם האדמה, משום שמוצאו מן האדמה
אלא שנקרא כן משום שיש בו מתכונת האדמה.
האדמה יש בכוחה להוציא אל הפועל כל מה שנטוע בה.
כמו הזרע שבעזרת האדמה מצמיח פירות
כך היא נשמת האדם הנטועה בתוכו
ועליו לגלות את הנשמה ולהוציאה אל הפועל.
ומי שמזניח נשמתו
הרי זה כאילן שאינו מוציא פירות,
וכל בריאתו לבטלה.
מי שאינו לומד תורה נקרא בור
כמו קרקע שאינה מעובדת
גם היא נקראת אדמת בור.
ובזה האדם דומה לעץ השדה,
שעליו להוציא פירותיו,
והפירות הן מצוות ומעשים טובים.
בישעיהו:
"אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו";
ובתהילים:
"אשר פריו יתן בעתו"
אצל האילן הוצאת הפירות היא באופן טבעי
ואילו האדם מוציא פירות על ידי בחירה חופשית.
האילן שורשיו למטה,
והוא יונק את חיוניותו מהאדמה החומרית,
ואילו האדם הוא אילן הפוך, ושורשו למעלה
ואת כל חיותו יונק מהקב"ה.
כתבו המהר"ל והרב קוק זצ"ל,
שאין מושג שלמות אצל האדם,
אלא אצל הקב"ה.
אצל האדם שלמותו הוא בהשתלמות,
ברצון , בתנועה ובהתכוונות אל השלמות,
"כי האדם עץ השדה"
כמו העץ שיונק מהאדמה
האדם יקבל 'עצה' מהקב"ה.
ויהיה כעץ השדה אשר ייתן פריו בעיתו.