הטבלת יהודי פורטוגל לנצרות, או גירוש פורטוגל הוא הכינוי להטבלה ההמונית בכפייה, של יהודי פורטוגל וחיובם בכוח להמיר דתם לנצרות, בשנת 1497.
בניגוד לגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, לא היה תהליך מקביל של "גירוש" בפורטוגל הסמוכה. חלק מיהודי ספרד, שנדרשו לעזוב את בתיהם בגירוש, אף נמלטו לפורטוגל.
בשנת 1496 חל המפנה. מנואל הראשון, מלך פורטוגל (אשר מלך בשנים 1495- 1521), ביקש להנשא לבתם של המלכים הקתוליים מספרד, פרננדו השני ואיזבלה. אלו הציבו בפניו תנאי לנישואין: גירוש כל היהודים מפורטוגל. המלך עמנואל נענה להם, ו-5 בדצמבר 1496 הוא הוציא צו גירוש ליהודי המדינה. לאחר מספר חודשים, החליט המלך להחליף את הגירוש בהטבלה כפויה לנצרות. במהלך חודש אפריל של אותה שנה הובאו היהודים למרכזי הערים בתואנה כי ספינות מחכות להם בנמלים על מנת להוציא אותם מן הארץ, אך שם, בכיכרות הערים התבררו ממדי ההונאה, במסגרת הטבלה כפויה הותזו עליהם טיפות מים שקודשו בברכת כוהן דת, ההטבלה הכפויה לוותה במחזות קשים וקורעי לב, בעיר ליסבון נכלאו רבבות יהודים במחנה האשטאוש במטרה לנצרם. אותם אנשים שלא הגיעו להטבלה בהסכמה הובאו בכוח ונערך בהם טקס ההטבלה. בכך הוכרו יהודי פורטוגל על ידי המדינה כנוצרים, וחויבו על פי חוק המדינה בכל חוקי הנצרות.
על פי חוקי המדינה, נוצרים שהוטבלו, אף אם בכפיה, מחויבים היו לחיות חייהם כנוצרים. במידה שהוכח כי כפרו בנצרות, כלומר האמינו או עסקו בדת אחרת, כדוגמת היהדות, או לחלופין בכישוף ועבודת אלילים, היה עונשם כבד מנשוא, לעתים קרובות מוות בעינויים. החקירה והעונשים הכבדים בוצעו על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה, שהייתה ידועה לשמצה באופן התנהלותה האכזרי.
מבחינה חוקית לא נותרו בפורטוגל יהודים, משנת 1497. חלק מהיהודים לשעבר הפכו לנוצרים לכל דבר ונטמעו באוכלוסייה הפורטוגזית. חלק אחר, שתיפקדו כלפי חוץ כנוצרים, היו למעשה אנוסים, שימרו בסתר את זהותם כיהודים ואת דיני הדת היהודית כפי יכולתם, ונישאו בינם לבין עצמם, בעוד כלפי חוץ תיפקדו כנוצרים.
הגירת האנוסים מפורטוגל
מאחר שבאופן רשמי לא נותרו יהודים בפורטוגל, לא ניתן לדבר על "גירוש היהודים". עם זאת, במהלך עשרות השנים שלאחר מכן, הייתה הגירה איטית אך שוטפת של נוצרים אנוסים מפורטוגל. בשנת 1499 אסר מלך פורטוגל על "הנוצרים החדשים" לצאת מתחומי פורטוגל. בתי המשפט של האינקוויזיציה רדפו את "הנוצרים החדשים" שנחשדו באי ציות לדת הנוצרית. הדבר בא לידי ביטוי בלמעלה מ-10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד ב"אוטו דה פה".
רבים מהנוצרים החדשים נותרו בפורטוגל ובמהלך השנים סיגלו לעצמם חיים כנוצרים. אחרים היגרו, באופן איטי אך שוטף, והגיעו בעיקר לאמסטרדם, בירת הולנד, בה הוקמה קהילה יהודית פורטוגזית גדולה. הולנד נחשבה כמקום סובלני יחסית מהבחינה הדתית. אנשי הדת הנוצרים הקלוויניסטים בו גילו יחס עויין לקתולים ולבית המשפט של האינקוויזיציה. חזרתם ליהדות בגלוי של הנוצרים האנוסים יוצאי פורטוגל, והקמת הקהילה היהודית, התקבלו ללא התנגדות. הקהילה היהודית הפורטוגזית באסטרדם הייתה בימי הביניים מהקהילות החזקות והאמידות באירופה. הפילוסוף ברוך שפינוזה היה מיוצאיה.
בניגוד לגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, לא היה תהליך מקביל של "גירוש" בפורטוגל הסמוכה. חלק מיהודי ספרד, שנדרשו לעזוב את בתיהם בגירוש, אף נמלטו לפורטוגל.
בשנת 1496 חל המפנה. מנואל הראשון, מלך פורטוגל (אשר מלך בשנים 1495- 1521), ביקש להנשא לבתם של המלכים הקתוליים מספרד, פרננדו השני ואיזבלה. אלו הציבו בפניו תנאי לנישואין: גירוש כל היהודים מפורטוגל. המלך עמנואל נענה להם, ו-5 בדצמבר 1496 הוא הוציא צו גירוש ליהודי המדינה. לאחר מספר חודשים, החליט המלך להחליף את הגירוש בהטבלה כפויה לנצרות. במהלך חודש אפריל של אותה שנה הובאו היהודים למרכזי הערים בתואנה כי ספינות מחכות להם בנמלים על מנת להוציא אותם מן הארץ, אך שם, בכיכרות הערים התבררו ממדי ההונאה, במסגרת הטבלה כפויה הותזו עליהם טיפות מים שקודשו בברכת כוהן דת, ההטבלה הכפויה לוותה במחזות קשים וקורעי לב, בעיר ליסבון נכלאו רבבות יהודים במחנה האשטאוש במטרה לנצרם. אותם אנשים שלא הגיעו להטבלה בהסכמה הובאו בכוח ונערך בהם טקס ההטבלה. בכך הוכרו יהודי פורטוגל על ידי המדינה כנוצרים, וחויבו על פי חוק המדינה בכל חוקי הנצרות.
על פי חוקי המדינה, נוצרים שהוטבלו, אף אם בכפיה, מחויבים היו לחיות חייהם כנוצרים. במידה שהוכח כי כפרו בנצרות, כלומר האמינו או עסקו בדת אחרת, כדוגמת היהדות, או לחלופין בכישוף ועבודת אלילים, היה עונשם כבד מנשוא, לעתים קרובות מוות בעינויים. החקירה והעונשים הכבדים בוצעו על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה, שהייתה ידועה לשמצה באופן התנהלותה האכזרי.
מבחינה חוקית לא נותרו בפורטוגל יהודים, משנת 1497. חלק מהיהודים לשעבר הפכו לנוצרים לכל דבר ונטמעו באוכלוסייה הפורטוגזית. חלק אחר, שתיפקדו כלפי חוץ כנוצרים, היו למעשה אנוסים, שימרו בסתר את זהותם כיהודים ואת דיני הדת היהודית כפי יכולתם, ונישאו בינם לבין עצמם, בעוד כלפי חוץ תיפקדו כנוצרים.
הגירת האנוסים מפורטוגל
מאחר שבאופן רשמי לא נותרו יהודים בפורטוגל, לא ניתן לדבר על "גירוש היהודים". עם זאת, במהלך עשרות השנים שלאחר מכן, הייתה הגירה איטית אך שוטפת של נוצרים אנוסים מפורטוגל. בשנת 1499 אסר מלך פורטוגל על "הנוצרים החדשים" לצאת מתחומי פורטוגל. בתי המשפט של האינקוויזיציה רדפו את "הנוצרים החדשים" שנחשדו באי ציות לדת הנוצרית. הדבר בא לידי ביטוי בלמעלה מ-10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד ב"אוטו דה פה".
רבים מהנוצרים החדשים נותרו בפורטוגל ובמהלך השנים סיגלו לעצמם חיים כנוצרים. אחרים היגרו, באופן איטי אך שוטף, והגיעו בעיקר לאמסטרדם, בירת הולנד, בה הוקמה קהילה יהודית פורטוגזית גדולה. הולנד נחשבה כמקום סובלני יחסית מהבחינה הדתית. אנשי הדת הנוצרים הקלוויניסטים בו גילו יחס עויין לקתולים ולבית המשפט של האינקוויזיציה. חזרתם ליהדות בגלוי של הנוצרים האנוסים יוצאי פורטוגל, והקמת הקהילה היהודית, התקבלו ללא התנגדות. הקהילה היהודית הפורטוגזית באסטרדם הייתה בימי הביניים מהקהילות החזקות והאמידות באירופה. הפילוסוף ברוך שפינוזה היה מיוצאיה.