דב גרונר
דֹּב בֶּלָה גְּרוּנר (6 בדצמבר 1912 - 16 באפריל 1947) היה יהודי מעפיל, חבר בית"ר, לוחם בבריגדה היהודית, ולוחם באצ"ל. נפצע קשה בפניו ונשבה על ידי הבריטים בעת מבצע החרמת כלי-נשק ותחמושת מתחנת המשטרה של המנדט. הוא נשפט בבית-הדין הבריטי על תפקידו במבצע ההחרמה של האצ"ל, נידון למוות ונתלה. אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" (עולי הגרדום).
ילדותו ופועלו בבית"ר
גרונר נולד ב-6 בדצמבר 1912 (כ' בכסלו, תרע"ג) בעיירה קישוורדה שבהונגריה. היה בנם של זלי ושמואל גרונר, משפחה יהודית אמידה ודתית, בעלת שושלת ענפה של רבנים. אביו היה רב צבאי במלחמת העולם הראשונה, נשבה על ידי הרוסים ומת בשבי. כעבור עשר שנים מתה גם אמו, והוא גדל בבית סבו וסבתו.
הוא למד בישיבה בעירו עד גיל 18, ולאחר-מכן למד הנדסה בעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה. בלימודיו היה תלמיד מצטיין, אך למד רק שנתיים ולא השלים את לימודיו, עקב פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, שגרמה לגרונר להימלט חזרה להונגריה. בבודפשט עבד כעוזר מהנדס בבית חרושת למוצרי חשמל. עם שובו להונגריה הצטרף לתנועת הנוער הציונית בית"ר ובה עסק לרוב בפן האידאולוגי, שם חינך צעירים לציונות והיה אחראי על קורס מדריכים.
בשנת 1939, בגיל 27, השקיע את כל מרצו בארגון של קבוצת העפלה גדולה מקרב תנועתו, ואיתה עלה לארץ ישראל ב-1940. בדרכו באוניית "סקריה", שהפליגה מרומניה, נתפס יחד עם 2,385 נוסעיה בדרדנלים על ידי אוניית-מלחמה בריטית והושם במעצר במחנה המעצר בעתלית. הוא שוחרר מהמעצר לאחר שישה חודשים ולאחר שביתת רעב ארוכה.
שירותו בבריגדה היהודית ובאצ"ל
עם שחרורו הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ושם גם הצטרף לשורות האצ"ל. במהלך מלחמת-העולם השנייה, בפברואר 1941, על-פי החלטת ראשי תנועת בית"ר התגייס גרונר לצבא הבריטי לפלוגת חיל-הרגלים והיה אחד ממתנדבי היישוב ב"באפס" (buffs) ושם שירת במשך חמש שנים. בשירותו גילה מסירות ועוז-רוח, ותוך כדי גם השתלם בהנדסת חשמל באמצעות "המכון הבריטי". לחם כצנחן במסגרת הבריגדה היהודית בחזית הקרבות באיטליה. עם תום המלחמה היה בין הפעילים בהגשת עזרה לשרידי מחנות ההשמדה. בהתוודעותו לגודל הטרגדיה ולזוועות השואה היהודית, התמסר כולו לסיוע לניצולים היהודים, ואף נתן להם את נעליו ובגדיו. באחד ממכתביו כתב "כך הולך יחף יהודי אחד פחות".
חדור הכרה ציונית ותודעת שליחות, בתום המלחמה דחה בקשה של קרוביו לבוא ולהשתקע באמריקה; במכתב אל ידידתו כתב: "...הם בלבלו לי כל הזמן את המוח לנסוע לשם, ואני נתתי כל הזמן תשובות דיפלומטיות, עד שפעם התרגזתי וכתבתי שאני צריך להישאר בארץ כדי להכין להם מקום במקרה שמגרשים אותם משם..".
הוא שוחרר מהשירות בשנת 1946. עם שחרורו חזר לשורות האצ"ל, וכבר לפני שחרורו הרשמי מהצבא הבריטי, בחודש מרץ 1946, השתתף בפעולה להחרמת (גניבת) נשק ממחנה בריטי ליד נתניה (בפעולה זו השתתף גם עולה הגרדום יעקב וייס). זמן קצר לאחר-מכן, נטל חלק בתקיפת תחנת המשטרה ברמת-גן.
ב-1941 גם נפגשו גרונר ושרה רז לראשונה במסעדת הוריה בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא הייתה תלמידה בסמינר לוינסקי וחברה ב"הגנה", והוא היה מגויס טרי בצבא הבריטי. הקשר ביניהם נמשך יותר מחמש שנים והם חשבו להינשא. בראיון ל"דבר השבוע" סיפרה רז שגרונר לא שלט היטב בעברית, אך ניחן בזיכרון פנומנלי.
הפעולה במשטרת רמת גן ופציעתו
משטרת רמת גן כיום
ב-23 באפריל 1946 נפצע במהלך ההתקפה על משטרת רמת גן ונשבה על ידי הבריטים.
בצהרי היום יצאו 40 לוחמי אצ"ל תחת פיקודו של אלעזר פדהצור לתקוף את תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן. המבצע נערך בתקופת תנועת המרי העברי אולם לא במסגרתה. מטרת המבצע הייתה להשתלט על הנשק הרב שהיה במצודת טגרט המשטרתית, כמו גם לפגוע ביוקרתו של השלטון הבריטי. תפקידו של גרונר בפעולה היה לפקד על יחידת הסבלים, עליה הוטל להעמיס את הנשק והתחמושת.
מעט לפני תחילת המבצע, צלצל הכוח לדווח על מריבה אלימה בין ערבים ליהודים. חלק ניכר משוטרי התחנה זינקו אל מקום הקטטה והתחנה נותרה עם מעט משוטריה שפקדו אותה. בשעה 12:00 בצהריים הגיע הכוח לתחנת המשטרה במשאית שהוסוותה כמשאית צבאית, שמונה מהם לבשו מדים בריטיים והצטיידו בכלי-נשק, וארבעה התלבשו כעצורים ערביים. כולם התחזו בהתאם לתפקיד, וכך יכלו לפרוץ לתחנה ולהעמיס כלי-נשק ותחמושת אל משאיתם. מסתבר, שהם לא הספיקו לעצור את אלחוטן התחנה, וזה הצליח להזעיק תגבורת. כך קרה, שלאחר כ-20 דקות, בשעה שהכוח עסק בגניבה והעברה אל המשאית, נפתחה עליו אש מעמדת מקלע בריטית בגג המבנה וכוחות תגבורת החלו לזרום למקום.
למרות מטר האש שירד עליהם, המשיכו יחידת הסבלים לטמון את כלי-הנשק בכלי-רכבם. דב וחבריו עברו תחת יריות כבדות עשרות פעמים את הדרך המסוכנת מהמבצר אל המכונית בשעת הסבלות וההעברה של הכלים הכבדים. מאחר שכוחות המשטרה הבריטיים שטפו את הכניסה, נאלצו אנשי האצ"ל לסגת דרך הדלת האחורית, ולטפס מעל גדל התיל המקיפה את הבניין. לאחר שהצליחו לרוקן את מחסן הנשק, וניתנה הפקודה ליסוג, מיאן דב לוותר על חומרי הנפץ שנותרו שם. הוא רץ פנימה שוב ולקח אותם, ואז רץ אל הדלת האחורית. יעקב זלוטניק ודב גרונר נורו בנסיגה בזמן שטיפסו על הגדר. יעקב נפצע אנושות, נפח את נשמתו בזמן הנסיגה וגופתו נתלתה על גדר-התיל. דב נורה בפניו ונפל מן גדר-התיל אל התעלה שלרגליה. דב נורה על ידי המפקח האחראי על תחנת המשטרה, ג'ון דנלי, והקליע ריסק את לסתו. הוא נותר מוטל פצוע קשה בתעלה ליד גדר התיל, לאחר שהנסוגים לא הבחינו שהוא נעדר. אנשי האצ"ל נסוגו עם הנשק, שהוטמן בפרדסי רמת-יצחק, אך ארבעה לוחמים נהרגו וחמישה נפצעו בפעולה.
הבריטים, שתפשו את דב, העבירוהו תחת משמר כבד ומזוין לבית החולים "הדסה" בתל אביב. הוא אושפז שם למשך תריסר ימים, נותח וטופל בחמלה רבה על ידי פרופסור מרקוס, מידידי המחתרת. מפקדת האצ"ל תיכננה לחלצו משם, אך הלה סירב מפאת סכנה לחייהם, ומפאת הסיכון שהבריטים יחדלו מלאשפז לוחמים יהודים אחרים אחריו. הבריטים החליטו להעבירו לבית-החולים הממשלתי ביפו, בלב עיר ערבית עוינת, עובדה שתקשה על חילוצו. שם מצבו הדרדר בשל הזנחה, עד שלא היה מסוגל לאכול אלא בהזרקה לקיבה. בעקבות לחץ משפטי של עורכי-דינו הועבר אל בית-חולים בירושלים, שם טופל במסירות רבה בידי דוקטור שליט היהודי. בריאות גרונר החלה אט-אט להשתפר, אלא שהבריטים, אשר רצו לשפוט אותו במהרה, שוב החליטו להעבירו, הפעם אל מחנה המעצר בלטרון.
המשפט
ב-1 בינואר 1947 נפתח משפטו של גרונר בבית הדין הצבאי בירושלים. עוד לפני-כן, כשהוכרז תאריך משפטו, תיכננו באצ"ל לחלצו מן המעצר, אך גרונר סירב בתוקף. סירובו נבע מכמה סיבות: העדפתו את שחרורם של עצירים אחרים על-פני שלו, חשש כבד לחיי חבריו וחוסר נאותות לסכנם, וכמו כן חשש מלהיות מעמסה ונטל על הארגון הציוני שייאלץ לטפל בפציעות גופו הקשות. גרונר עמד באיתנות על דעתו, וזאת למרות שידע בבירור שאילו יעמוד לדין - גזר-דינו יהיה מוות.
בפתיחת משפטו, הואשם ביריות על אנשי משטרה והנחת פצצות מתוך כוונת הרג. כשנשאל גרונר אם הוא מודה באשמה, הצהיר גרונר כי הוא מסרב להכיר בחוקיות בית-הדין ששפט אותו וסירב לייצוג משפטי כלשהו, כמו כן סירב לקבל תרגום בעברית לדיונים המשפטיים. במקום כל אלה, קרא את הצהרתו:
אינני מכיר בסמכותם לשפוט אותי. בית דין זה משולל כל יסוד חוקי, מאחר שהוא נתמנה על ידי שלטון, שאין לו יסוד חוקי. באתם לארץ ישראל על סמך התחייבות שקיבלתם על עצמכם מידי כל אומות העולם, לתקן את העוולה הגדולה ביותר בתולדות האנושות שנגרמה לאיזו שהיא אומה. את העוולה של גרוש ישראל מארצו והפיכתו לקורבן עולמי של רדיפות ושחיטות בלתי פוסקות. התחייבות זו, ורק התחייבות זו, הייתה היסוד החוקי והמוסרי להמצאותכם בארץ זו. אך אתם הפרתם אותה בזדון לבב. בכוח ברוטלי ובערמה שטנית... כי הרי ידוע לכם היטב, שגזלת הארץ הזאת ונעילת שעריה, כמוה כהתנקשות דמים מתמדת בחייהם של מיליונים אנשים, נשים וטף-בני עמי. ואף על פי כן או דווקא משום כך, גמרתם אומר להפוך את הארץ לבסיס צבאי שלכם... ולגזול אותה מאת העם, שאין לו כברת ארץ בעולם זולת זו, שניתנה לו על ידי האלוקים וההיסטוריה.. אך אתם שמתם ללעג... את הבטחת האלוקים, כשם שרמסתם ברגל גאווה את החוזה הבינלאומי שחתמתם עם עמנו ועם עמי תבל. מן היסוד החוקי של שלטונכם לא נשאר אפוא ולא כלום; ורק יסוד אחד קיים לאותו שלטון; כוח הזרוע, הכידון והטרור... וכשאין השלטון הקיים באיזו ארץ שהיא חוקי, כשהוא הופך לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה, יותר מזה חובתם היא להלחם בשלטון זה ולהפילו. את זאת עושה הנוער העברי את זאת הוא יעשה, עד שתסלקו מן הארץ הזאת ותמסרוה לבעליה החוקיים... כי זאת עליכם לדעת: אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו היחידה. ומי שינסה לנתקו, ידו תקוצץ וקללת האלוקים תהיה רובצת עליו לעדי עד.
בכל מהלך המשפט מאז הצהרתו, גרונר שמר על שתיקתו. ג'ון דנלי, מפקח המשטרה שירה בגרונר בזמן הפעילות, ושימש בבית המשפט כעד ראשון מטעם התביעה, תיאר את ההליכים המשפטיים כ"הצגה", ולא כמשפט ראוי המחפש צדק.
באין עורך-דין מטעם ההגנה, בצעד יוצא-דופן, היה זה הקטגור, שבהגיע תורו לסכם את התביעה, העלה כמה פרטים לזכותו של הנאשם. הוא ציין את שירותו של גרונר בצבא הבריטי לשביעות רצון מפקדיו ובהתנהגות מופתית למשך חמש שנים, וכן ציין את פציעתו הקשה בפניו, שהפכה אותו לבעל מום לכל ימי חייו.
לאחר התייעצות קצרה קרא נשיא בית המשפט: "דב גרונר, בית הדין מצא אותך חייב בשתי האשמות שבהן נאשמת... הינך נידון להיתלות בצווארך...". עם קריאת גזר-דין המוות קם על רגליו והכריז בעברית: "בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה - בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם!". קריאה זו מקורה משורת הפזמון בשירו של המשורר היהודי יעקב כהן כתגובה לפרעות קישינב, שהפכה גם לססמת ארגון השמירה על היישוב היהודי "השומר". הוא הוחזר לבית-הסוהר והולבש במדי הארגמן של הנידונים למוות. את 105 ימיו האחרונים העביר ברגשי חרדה ובתקווה כשהוא מושם בתא הנדונים למוות תחת שמירה כבדה. כשלושה שבועות לאחר המשפט אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות שנגזר על דב גרונר. ביצוע גזר-הדין נקבע ליום שישי, ח' באדר, כחודש מאוחר יותר
השתדלנות לביטול גזר-הדין
כרזה של האצ"ל לפני הוצאתו להורג של גרונר
ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב. פעולות החטיפה הללו נחשבו להצלחה: בדרך-קבע נהגו הבריטים להמתין שלושה שבועות עד לביצוע גזר-הדין, אבל בעקבות החטיפות, 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר-הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל הגנרל אוולין יו בארקר על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שיחרר את בני-הערובה.
לאחר החטיפה גורלו של גרונר הפך לנושא להתעניינות בכל רחבי תבל, אולם בבריטניה סערו הרוחות. ראש הממשלה שלא מזמן הודח, וינסטון צ'רצ'יל דרש לקיים דיון מיוחד בפרשה, ואכן ב-31 בינואר התנהל דיון במשך ארבע שעות בפרלמנט הבריטי, בו דרש צ'רצ'יל "לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלשתינה".
מאמצים רבים ושתדלנות הופעלו הן על ידי הנהגת היישוב, למרות העימות החריף בין המחתרות, והן מצד גורמים בינלאומיים שונים, על מנת להקל את העונש, אך אלו לא נשאו פרי. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר פנה במברק לנציב העליון להמתקת גזר-הדין, אך ללא הועיל.
הבריטים, אשר בדרך-כלל קפדניים בנוגע לנהלים אפילו בהוצאות להורג, לא פעלו על פיהם, במטרה להדגיש את השליטה ניכרת של הצבא הבריטי. הגנרל ג'.ה.א מקמיליאן , אשר היה מגובה בפילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי, דרש במפגיע את ההוצאות להורג, אשר ראה אותן כנחוצות ליוקרה של השלטון הבריטי. השבויים מהמחתרות היהודיות שיחקו לידיו על-מנת להתגבר על המדיניות המתונה של אלן גורדון קנינגהם, הנציב העליון הבריטי האחרון בארץ ישראל.
החנינה
סוגיית החנינה דוברה רבות בקרב היישוב היהודי. היו ביישוב היהודי שסברו שאילו דב יחתום על בקשת ערעור על גזר-הדין, הוא יקבל חנינה. אחרים ביישוב, ובפרט במפקדת האצ"ל, סברו שהשלטון הבריטי לעולם לא ייענה לתביעת החנינה וימתיק את עונשו, אלא ינצלו את הבקשה לקרקס תקשורתי ולהישג עקרוני נגד המחתרות. על-כן באצ"ל התקדש העקרון שאין נותנים לחייל העומד בצל הגרדום פקודה כיצד לנהוג. בפברואר 1947 התפרסם כרוז האצ"ל שבו נכתב "ההכרעה החופשית בידיו". גרונר לא ביקש חנינה מכיוון, שכאמור, לא הכיר כלל בסמכותו של השלטון הבריטי לשפוט אותו. הופעלו על דב לחצים שונים כדי שיבקש את המתקת העונש, אך הוא נותר איתן בהחלטתו ודרש רק יחס של שבוי-מלחמה
דֹּב בֶּלָה גְּרוּנר (6 בדצמבר 1912 - 16 באפריל 1947) היה יהודי מעפיל, חבר בית"ר, לוחם בבריגדה היהודית, ולוחם באצ"ל. נפצע קשה בפניו ונשבה על ידי הבריטים בעת מבצע החרמת כלי-נשק ותחמושת מתחנת המשטרה של המנדט. הוא נשפט בבית-הדין הבריטי על תפקידו במבצע ההחרמה של האצ"ל, נידון למוות ונתלה. אחד משנים-עשר "הרוגי מלכות" (עולי הגרדום).
ילדותו ופועלו בבית"ר
גרונר נולד ב-6 בדצמבר 1912 (כ' בכסלו, תרע"ג) בעיירה קישוורדה שבהונגריה. היה בנם של זלי ושמואל גרונר, משפחה יהודית אמידה ודתית, בעלת שושלת ענפה של רבנים. אביו היה רב צבאי במלחמת העולם הראשונה, נשבה על ידי הרוסים ומת בשבי. כעבור עשר שנים מתה גם אמו, והוא גדל בבית סבו וסבתו.
הוא למד בישיבה בעירו עד גיל 18, ולאחר-מכן למד הנדסה בעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה. בלימודיו היה תלמיד מצטיין, אך למד רק שנתיים ולא השלים את לימודיו, עקב פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, שגרמה לגרונר להימלט חזרה להונגריה. בבודפשט עבד כעוזר מהנדס בבית חרושת למוצרי חשמל. עם שובו להונגריה הצטרף לתנועת הנוער הציונית בית"ר ובה עסק לרוב בפן האידאולוגי, שם חינך צעירים לציונות והיה אחראי על קורס מדריכים.
בשנת 1939, בגיל 27, השקיע את כל מרצו בארגון של קבוצת העפלה גדולה מקרב תנועתו, ואיתה עלה לארץ ישראל ב-1940. בדרכו באוניית "סקריה", שהפליגה מרומניה, נתפס יחד עם 2,385 נוסעיה בדרדנלים על ידי אוניית-מלחמה בריטית והושם במעצר במחנה המעצר בעתלית. הוא שוחרר מהמעצר לאחר שישה חודשים ולאחר שביתת רעב ארוכה.
שירותו בבריגדה היהודית ובאצ"ל
עם שחרורו הצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש-פינה ושם גם הצטרף לשורות האצ"ל. במהלך מלחמת-העולם השנייה, בפברואר 1941, על-פי החלטת ראשי תנועת בית"ר התגייס גרונר לצבא הבריטי לפלוגת חיל-הרגלים והיה אחד ממתנדבי היישוב ב"באפס" (buffs) ושם שירת במשך חמש שנים. בשירותו גילה מסירות ועוז-רוח, ותוך כדי גם השתלם בהנדסת חשמל באמצעות "המכון הבריטי". לחם כצנחן במסגרת הבריגדה היהודית בחזית הקרבות באיטליה. עם תום המלחמה היה בין הפעילים בהגשת עזרה לשרידי מחנות ההשמדה. בהתוודעותו לגודל הטרגדיה ולזוועות השואה היהודית, התמסר כולו לסיוע לניצולים היהודים, ואף נתן להם את נעליו ובגדיו. באחד ממכתביו כתב "כך הולך יחף יהודי אחד פחות".
חדור הכרה ציונית ותודעת שליחות, בתום המלחמה דחה בקשה של קרוביו לבוא ולהשתקע באמריקה; במכתב אל ידידתו כתב: "...הם בלבלו לי כל הזמן את המוח לנסוע לשם, ואני נתתי כל הזמן תשובות דיפלומטיות, עד שפעם התרגזתי וכתבתי שאני צריך להישאר בארץ כדי להכין להם מקום במקרה שמגרשים אותם משם..".
הוא שוחרר מהשירות בשנת 1946. עם שחרורו חזר לשורות האצ"ל, וכבר לפני שחרורו הרשמי מהצבא הבריטי, בחודש מרץ 1946, השתתף בפעולה להחרמת (גניבת) נשק ממחנה בריטי ליד נתניה (בפעולה זו השתתף גם עולה הגרדום יעקב וייס). זמן קצר לאחר-מכן, נטל חלק בתקיפת תחנת המשטרה ברמת-גן.
ב-1941 גם נפגשו גרונר ושרה רז לראשונה במסעדת הוריה בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא הייתה תלמידה בסמינר לוינסקי וחברה ב"הגנה", והוא היה מגויס טרי בצבא הבריטי. הקשר ביניהם נמשך יותר מחמש שנים והם חשבו להינשא. בראיון ל"דבר השבוע" סיפרה רז שגרונר לא שלט היטב בעברית, אך ניחן בזיכרון פנומנלי.
הפעולה במשטרת רמת גן ופציעתו
משטרת רמת גן כיום
ב-23 באפריל 1946 נפצע במהלך ההתקפה על משטרת רמת גן ונשבה על ידי הבריטים.
בצהרי היום יצאו 40 לוחמי אצ"ל תחת פיקודו של אלעזר פדהצור לתקוף את תחנת המשטרה הבריטית ברמת גן. המבצע נערך בתקופת תנועת המרי העברי אולם לא במסגרתה. מטרת המבצע הייתה להשתלט על הנשק הרב שהיה במצודת טגרט המשטרתית, כמו גם לפגוע ביוקרתו של השלטון הבריטי. תפקידו של גרונר בפעולה היה לפקד על יחידת הסבלים, עליה הוטל להעמיס את הנשק והתחמושת.
מעט לפני תחילת המבצע, צלצל הכוח לדווח על מריבה אלימה בין ערבים ליהודים. חלק ניכר משוטרי התחנה זינקו אל מקום הקטטה והתחנה נותרה עם מעט משוטריה שפקדו אותה. בשעה 12:00 בצהריים הגיע הכוח לתחנת המשטרה במשאית שהוסוותה כמשאית צבאית, שמונה מהם לבשו מדים בריטיים והצטיידו בכלי-נשק, וארבעה התלבשו כעצורים ערביים. כולם התחזו בהתאם לתפקיד, וכך יכלו לפרוץ לתחנה ולהעמיס כלי-נשק ותחמושת אל משאיתם. מסתבר, שהם לא הספיקו לעצור את אלחוטן התחנה, וזה הצליח להזעיק תגבורת. כך קרה, שלאחר כ-20 דקות, בשעה שהכוח עסק בגניבה והעברה אל המשאית, נפתחה עליו אש מעמדת מקלע בריטית בגג המבנה וכוחות תגבורת החלו לזרום למקום.
למרות מטר האש שירד עליהם, המשיכו יחידת הסבלים לטמון את כלי-הנשק בכלי-רכבם. דב וחבריו עברו תחת יריות כבדות עשרות פעמים את הדרך המסוכנת מהמבצר אל המכונית בשעת הסבלות וההעברה של הכלים הכבדים. מאחר שכוחות המשטרה הבריטיים שטפו את הכניסה, נאלצו אנשי האצ"ל לסגת דרך הדלת האחורית, ולטפס מעל גדל התיל המקיפה את הבניין. לאחר שהצליחו לרוקן את מחסן הנשק, וניתנה הפקודה ליסוג, מיאן דב לוותר על חומרי הנפץ שנותרו שם. הוא רץ פנימה שוב ולקח אותם, ואז רץ אל הדלת האחורית. יעקב זלוטניק ודב גרונר נורו בנסיגה בזמן שטיפסו על הגדר. יעקב נפצע אנושות, נפח את נשמתו בזמן הנסיגה וגופתו נתלתה על גדר-התיל. דב נורה בפניו ונפל מן גדר-התיל אל התעלה שלרגליה. דב נורה על ידי המפקח האחראי על תחנת המשטרה, ג'ון דנלי, והקליע ריסק את לסתו. הוא נותר מוטל פצוע קשה בתעלה ליד גדר התיל, לאחר שהנסוגים לא הבחינו שהוא נעדר. אנשי האצ"ל נסוגו עם הנשק, שהוטמן בפרדסי רמת-יצחק, אך ארבעה לוחמים נהרגו וחמישה נפצעו בפעולה.
הבריטים, שתפשו את דב, העבירוהו תחת משמר כבד ומזוין לבית החולים "הדסה" בתל אביב. הוא אושפז שם למשך תריסר ימים, נותח וטופל בחמלה רבה על ידי פרופסור מרקוס, מידידי המחתרת. מפקדת האצ"ל תיכננה לחלצו משם, אך הלה סירב מפאת סכנה לחייהם, ומפאת הסיכון שהבריטים יחדלו מלאשפז לוחמים יהודים אחרים אחריו. הבריטים החליטו להעבירו לבית-החולים הממשלתי ביפו, בלב עיר ערבית עוינת, עובדה שתקשה על חילוצו. שם מצבו הדרדר בשל הזנחה, עד שלא היה מסוגל לאכול אלא בהזרקה לקיבה. בעקבות לחץ משפטי של עורכי-דינו הועבר אל בית-חולים בירושלים, שם טופל במסירות רבה בידי דוקטור שליט היהודי. בריאות גרונר החלה אט-אט להשתפר, אלא שהבריטים, אשר רצו לשפוט אותו במהרה, שוב החליטו להעבירו, הפעם אל מחנה המעצר בלטרון.
המשפט
ב-1 בינואר 1947 נפתח משפטו של גרונר בבית הדין הצבאי בירושלים. עוד לפני-כן, כשהוכרז תאריך משפטו, תיכננו באצ"ל לחלצו מן המעצר, אך גרונר סירב בתוקף. סירובו נבע מכמה סיבות: העדפתו את שחרורם של עצירים אחרים על-פני שלו, חשש כבד לחיי חבריו וחוסר נאותות לסכנם, וכמו כן חשש מלהיות מעמסה ונטל על הארגון הציוני שייאלץ לטפל בפציעות גופו הקשות. גרונר עמד באיתנות על דעתו, וזאת למרות שידע בבירור שאילו יעמוד לדין - גזר-דינו יהיה מוות.
בפתיחת משפטו, הואשם ביריות על אנשי משטרה והנחת פצצות מתוך כוונת הרג. כשנשאל גרונר אם הוא מודה באשמה, הצהיר גרונר כי הוא מסרב להכיר בחוקיות בית-הדין ששפט אותו וסירב לייצוג משפטי כלשהו, כמו כן סירב לקבל תרגום בעברית לדיונים המשפטיים. במקום כל אלה, קרא את הצהרתו:
אינני מכיר בסמכותם לשפוט אותי. בית דין זה משולל כל יסוד חוקי, מאחר שהוא נתמנה על ידי שלטון, שאין לו יסוד חוקי. באתם לארץ ישראל על סמך התחייבות שקיבלתם על עצמכם מידי כל אומות העולם, לתקן את העוולה הגדולה ביותר בתולדות האנושות שנגרמה לאיזו שהיא אומה. את העוולה של גרוש ישראל מארצו והפיכתו לקורבן עולמי של רדיפות ושחיטות בלתי פוסקות. התחייבות זו, ורק התחייבות זו, הייתה היסוד החוקי והמוסרי להמצאותכם בארץ זו. אך אתם הפרתם אותה בזדון לבב. בכוח ברוטלי ובערמה שטנית... כי הרי ידוע לכם היטב, שגזלת הארץ הזאת ונעילת שעריה, כמוה כהתנקשות דמים מתמדת בחייהם של מיליונים אנשים, נשים וטף-בני עמי. ואף על פי כן או דווקא משום כך, גמרתם אומר להפוך את הארץ לבסיס צבאי שלכם... ולגזול אותה מאת העם, שאין לו כברת ארץ בעולם זולת זו, שניתנה לו על ידי האלוקים וההיסטוריה.. אך אתם שמתם ללעג... את הבטחת האלוקים, כשם שרמסתם ברגל גאווה את החוזה הבינלאומי שחתמתם עם עמנו ועם עמי תבל. מן היסוד החוקי של שלטונכם לא נשאר אפוא ולא כלום; ורק יסוד אחד קיים לאותו שלטון; כוח הזרוע, הכידון והטרור... וכשאין השלטון הקיים באיזו ארץ שהיא חוקי, כשהוא הופך לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה, יותר מזה חובתם היא להלחם בשלטון זה ולהפילו. את זאת עושה הנוער העברי את זאת הוא יעשה, עד שתסלקו מן הארץ הזאת ותמסרוה לבעליה החוקיים... כי זאת עליכם לדעת: אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו היחידה. ומי שינסה לנתקו, ידו תקוצץ וקללת האלוקים תהיה רובצת עליו לעדי עד.
בכל מהלך המשפט מאז הצהרתו, גרונר שמר על שתיקתו. ג'ון דנלי, מפקח המשטרה שירה בגרונר בזמן הפעילות, ושימש בבית המשפט כעד ראשון מטעם התביעה, תיאר את ההליכים המשפטיים כ"הצגה", ולא כמשפט ראוי המחפש צדק.
באין עורך-דין מטעם ההגנה, בצעד יוצא-דופן, היה זה הקטגור, שבהגיע תורו לסכם את התביעה, העלה כמה פרטים לזכותו של הנאשם. הוא ציין את שירותו של גרונר בצבא הבריטי לשביעות רצון מפקדיו ובהתנהגות מופתית למשך חמש שנים, וכן ציין את פציעתו הקשה בפניו, שהפכה אותו לבעל מום לכל ימי חייו.
לאחר התייעצות קצרה קרא נשיא בית המשפט: "דב גרונר, בית הדין מצא אותך חייב בשתי האשמות שבהן נאשמת... הינך נידון להיתלות בצווארך...". עם קריאת גזר-דין המוות קם על רגליו והכריז בעברית: "בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה - בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם!". קריאה זו מקורה משורת הפזמון בשירו של המשורר היהודי יעקב כהן כתגובה לפרעות קישינב, שהפכה גם לססמת ארגון השמירה על היישוב היהודי "השומר". הוא הוחזר לבית-הסוהר והולבש במדי הארגמן של הנידונים למוות. את 105 ימיו האחרונים העביר ברגשי חרדה ובתקווה כשהוא מושם בתא הנדונים למוות תחת שמירה כבדה. כשלושה שבועות לאחר המשפט אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות שנגזר על דב גרונר. ביצוע גזר-הדין נקבע ליום שישי, ח' באדר, כחודש מאוחר יותר
השתדלנות לביטול גזר-הדין
כרזה של האצ"ל לפני הוצאתו להורג של גרונר
ב-26 בינואר, יומיים לפני ההוצאה להורג המתוכננת של גרונר, חטפו אנשי האצ"ל קצין מודיעין בריטי בירושלים. למחרת, ב-27 בינואר, חטפו אנשי האצ"ל גם את נשיא בית המשפט המחוזי הבריטי בתל אביב. פעולות החטיפה הללו נחשבו להצלחה: בדרך-קבע נהגו הבריטים להמתין שלושה שבועות עד לביצוע גזר-הדין, אבל בעקבות החטיפות, 16 שעות לפני המועד המתוכנן של ביצוע גזר-הדין הודיע מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל הגנרל אוולין יו בארקר על דחייתו ל"זמן בלתי מוגבל", והאצ"ל שיחרר את בני-הערובה.
לאחר החטיפה גורלו של גרונר הפך לנושא להתעניינות בכל רחבי תבל, אולם בבריטניה סערו הרוחות. ראש הממשלה שלא מזמן הודח, וינסטון צ'רצ'יל דרש לקיים דיון מיוחד בפרשה, ואכן ב-31 בינואר התנהל דיון במשך ארבע שעות בפרלמנט הבריטי, בו דרש צ'רצ'יל "לדכא ביד ברזל את הטרוריסטים בפלשתינה".
מאמצים רבים ושתדלנות הופעלו הן על ידי הנהגת היישוב, למרות העימות החריף בין המחתרות, והן מצד גורמים בינלאומיים שונים, על מנת להקל את העונש, אך אלו לא נשאו פרי. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר פנה במברק לנציב העליון להמתקת גזר-הדין, אך ללא הועיל.
הבריטים, אשר בדרך-כלל קפדניים בנוגע לנהלים אפילו בהוצאות להורג, לא פעלו על פיהם, במטרה להדגיש את השליטה ניכרת של הצבא הבריטי. הגנרל ג'.ה.א מקמיליאן , אשר היה מגובה בפילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי, דרש במפגיע את ההוצאות להורג, אשר ראה אותן כנחוצות ליוקרה של השלטון הבריטי. השבויים מהמחתרות היהודיות שיחקו לידיו על-מנת להתגבר על המדיניות המתונה של אלן גורדון קנינגהם, הנציב העליון הבריטי האחרון בארץ ישראל.
החנינה
סוגיית החנינה דוברה רבות בקרב היישוב היהודי. היו ביישוב היהודי שסברו שאילו דב יחתום על בקשת ערעור על גזר-הדין, הוא יקבל חנינה. אחרים ביישוב, ובפרט במפקדת האצ"ל, סברו שהשלטון הבריטי לעולם לא ייענה לתביעת החנינה וימתיק את עונשו, אלא ינצלו את הבקשה לקרקס תקשורתי ולהישג עקרוני נגד המחתרות. על-כן באצ"ל התקדש העקרון שאין נותנים לחייל העומד בצל הגרדום פקודה כיצד לנהוג. בפברואר 1947 התפרסם כרוז האצ"ל שבו נכתב "ההכרעה החופשית בידיו". גרונר לא ביקש חנינה מכיוון, שכאמור, לא הכיר כלל בסמכותו של השלטון הבריטי לשפוט אותו. הופעלו על דב לחצים שונים כדי שיבקש את המתקת העונש, אך הוא נותר איתן בהחלטתו ודרש רק יחס של שבוי-מלחמה