ייבוש החולה.
ייבוש החולה היה מבצע הנדסי בעמק החולה בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלכו יובשו אגם החולה והביצות סביבו, בשטח של כ-62,000 דונם, לצורך הגדלת שטחי הקרקע החקלאית באזור. ייבוש החולה היה אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים והחשובים בשנים הראשונות של מדינת ישראל, ונודעה לו חשיבות סמלית רבה. אולם במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת שבהרחבת הקרקעות החקלאיות יש גם לא מעט נזקים לסביבה, ומאז תחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה של חלק מהשטחים שיובשו.
מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, בה נותר חלק קטן מהאגם והביצות
רקע היסטוריפוטנציאל הקרקעות הפוריות של עמק החולה עורר כבר בסוף המאה ה-19 יוזמות לייבוש הביצה והרחבת השטחים המעובדים. ב-1906, לאחר כמה נסיונות כושלים מטעם הממשלה העות'מאנית, מסרה הממשלה את הזיכיון לייבוש לחברה פרטית בבעלות אנשי עסקים מביירות, אולם הללו לא עשו דבר למימושו. לאחר מלחמת העולם הראשונה ניסו כמה ארגונים יהודיים לרכוש את הזיכיון, אך רק ב-1934 הוא נרכש על ידי יהושע חנקין מטעם חברת הכשרת היישוב. חברת הכשרת היישוב הזמינה תוכנית לייבוש הקונצסיה אצל חברה הנדסית בריטית "רנדל פלמר וטריטון" אך שיקולים שונים ובהם ערעור מהנדס המים שמחה בלאס, חישובי עלות ותועלת, וכן המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה, גרמו לעיכוב מימוש התוכנית עד לאחר קום המדינה.
מטרות המבצע היו הוספת שטח חקלאי ליישובי הגליל העליון, הפחתת כמות המים המתאדים והנגרעים ממי נהר הירדן וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כחומר גלם לתעשיית כימיה וכזבל אורגני. נהוג לחשוב שגם הדברת המלריה הייתה בין מטרות הייבוש, אולם זוהי טעות נפוצה, שכן המלריה הודברה עוד קודם לכן בזכות פעילותו של הרופא גדעון מר.
מבצע הייבושפעולת הייבוש החלה בשנת 1951 והושלמה ב-1958. התכנון ההנדסי של המבצע נעשה על ידי מדור מיוחד שהוקם באגף המים שבמשרד החקלאות בראשות המהנדס א. קובלנוב, הביצוע הופקד על ידי הקרן הקיימת בידי חברה הנדסית אמריקאית ("זנזיבר-דקר"), והוא מומן בכספי המדינה, הקרן הקיימת וקרן היסוד.
סוריה התנגדה למבצע וייבוש החולה לווה בהפצצות יומיות כבדות על העובדים והמהנדסים שעסקו במלאכת הייבוש. בהפצצות הסוריות נהרגו קרוב ל-40 ישראלים וכ-100 נפצעו.
התנגדות לייבוש ותוצאותיההערך הסמלי של ייבוש הביצות ומיעוט התודעה הסביבתית באותה עת, הביאו לכך שלא הייתה התנגדות ציבורית רבה לתוכנית ייבוש החולה. ההתנגדות שכן הייתה באה מצד מומחים שטענו שקרקע הכבול שתחשף תישקע ולא תתאים לחקלאות. כנגד טענה זו נפוצה האימרה "כבול ציוני לא שוקע", שיוחסה בטעות לדוד בן-גוריון.
עם זאת, עורר ייבוש החולה התארגנות ספונטנית של חוקרים וחובבי טבע ממתנגדי הייבוש, שהביאה בסופו של דבר לייסוד החברה להגנת הטבע. היה זה מאבקה הראשון של החברה, שאמנם לא הצליח למנוע את הייבוש, אך העלה את המודעות לנושא שמירת הטבע בציבור הרחב, והבהיר כי בכל התערבות אנושית בתהליכים טבעיים ראוי לעשות הערכה מדויקת של כל הנזקים האפשריים ולהציבם אל מול תועלת הפרויקט. בעקבות המאבק הוחלט על הקמת שמורת החולה בחלק הדרומי של האגם שיובש, לצורך שימור מעט מהסביבה הטבעית של הביצות והאגם למטרות מחקר ותיירות.
השלכות סביבתיותעקב הייבוש אבד מאגר מים מתוקים חשוב והצטמצמו מאוד בתי הגידול הייחודיים לאגם ולביצות. אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים נדירים התמעטו וכמה מינים שזה היה מקום תפוצתם היחיד בארץ ישראל נכחדו מהארץ לחלוטין, בהם העיטם לבן הזנב והעגולשון שחור-הגחון, מין חסר זנב קטן שכנראה נכחד כליל מהעולם. כן פגע ייבוש החולה בפרנסתו של קיבוץ חולתה שאחד מענפי המשק בו היה דיג באגם החולה.
במרוצת השנים הסתבר כי לייבוש האגם והביצות יש השלכות סביבתיות חמורות מעבר לאובדן צמחים ובעלי חיים. הכבול היבש החל מתכווץ וגרם לשקיעת פני הקרקע, הרוחות המזרחיות הסיעו כמויות גדולות של כבול והשקיעו אותן במקומות מרוחקים, קרקעות הכבול נדלקו לא אחת ובערו במשך שבועות, ועיבודן הציב קשיים רבים בפני החקלאים. כבר בראשית שנות ה-70 מצאו מחקרים שהאגם שימש אגן השהייה ("סינק"), שבו שקעו חומרים אורגניים רבים שנישאו במי הנגר של הירדן העליון. משיובש אגן זה, השתחררו תרכובות חנקן מהקרקע ונסחפו לכנרת, שם גרמו לגידול מוגבר של אצות ולפגיעה בדגה ובאיכות מי השתייה [1]. בפועל לא התממשו הציפיות החקלאיות מהייבוש ונזקו המצטבר עלה על תועלתו.
התנגדות לייבוש ותוצאותיההערך הסמלי של ייבוש הביצות ומיעוט התודעה הסביבתית באותה עת, הביאו לכך שלא הייתה התנגדות ציבורית רבה לתוכנית ייבוש החולה. ההתנגדות שכן הייתה באה מצד מומחים שטענו שקרקע הכבול שתחשף תישקע ולא תתאים לחקלאות. כנגד טענה זו נפוצה האימרה "כבול ציוני לא שוקע", שיוחסה בטעות לדוד בן-גוריון.
עם זאת, עורר ייבוש החולה התארגנות ספונטנית של חוקרים וחובבי טבע ממתנגדי הייבוש, שהביאה בסופו של דבר לייסוד החברה להגנת הטבע. היה זה מאבקה הראשון של החברה, שאמנם לא הצליח למנוע את הייבוש, אך העלה את המודעות לנושא שמירת הטבע בציבור הרחב, והבהיר כי בכל התערבות אנושית בתהליכים טבעיים ראוי לעשות הערכה מדויקת של כל הנזקים האפשריים ולהציבם אל מול תועלת הפרויקט. בעקבות המאבק הוחלט על הקמת שמורת החולה בחלק הדרומי של האגם שיובש, לצורך שימור מעט מהסביבה הטבעית של הביצות והאגם למטרות מחקר ותיירות.
השלכות סביבתיותעקב הייבוש אבד מאגר מים מתוקים חשוב והצטמצמו מאוד בתי הגידול הייחודיים לאגם ולביצות. אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים נדירים התמעטו וכמה מינים שזה היה מקום תפוצתם היחיד בארץ ישראל נכחדו מהארץ לחלוטין, בהם העיטם לבן הזנב והעגולשון שחור-הגחון, מין חסר זנב קטן שכנראה נכחד כליל מהעולם. כן פגע ייבוש החולה בפרנסתו של קיבוץ חולתה שאחד מענפי המשק בו היה דיג באגם החולה.
במרוצת השנים הסתבר כי לייבוש האגם והביצות יש השלכות סביבתיות חמורות מעבר לאובדן צמחים ובעלי חיים. הכבול היבש החל מתכווץ וגרם לשקיעת פני הקרקע, הרוחות המזרחיות הסיעו כמויות גדולות של כבול והשקיעו אותן במקומות מרוחקים, קרקעות הכבול נדלקו לא אחת ובערו במשך שבועות, ועיבודן הציב קשיים רבים בפני החקלאים. כבר בראשית שנות ה-70 מצאו מחקרים שהאגם שימש אגן השהייה ("סינק"), שבו שקעו חומרים אורגניים רבים שנישאו במי הנגר של הירדן העליון. משיובש אגן זה, השתחררו תרכובות חנקן מהקרקע ונסחפו לכנרת, שם גרמו לגידול מוגבר של אצות ולפגיעה בדגה ובאיכות מי השתייה [1]. בפועל לא התממשו הציפיות החקלאיות מהייבוש ונזקו המצטבר עלה על תועלתו.
שיקום הנזקים
אגמון החולהמלאכת השיקום של החולה החלה רק בשנות ה-90, לאחר ההכרה בנזק הבלתי-הפיך שנוצר מייבוש האגם והביצות. חלק משטחי הביצות לשעבר הוצפו מחדש ונוצר אגמון החולה. רשות הטבע והגנים וקק"ל מבצעות במקום עבודות לניתוב המים ושיקום אוכלוסיית בעלי החיים. שיקום הנזקים מתבצע במספר מישורים: החזרה של בעלי חיים למקום, הכוללת את השבת העופות הנודדים לאזור, הצפה מבוקרת של שטחים ובקרת אזורי צמיחה.
ייבוש החולה היה מבצע הנדסי בעמק החולה בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלכו יובשו אגם החולה והביצות סביבו, בשטח של כ-62,000 דונם, לצורך הגדלת שטחי הקרקע החקלאית באזור. ייבוש החולה היה אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים והחשובים בשנים הראשונות של מדינת ישראל, ונודעה לו חשיבות סמלית רבה. אולם במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת שבהרחבת הקרקעות החקלאיות יש גם לא מעט נזקים לסביבה, ומאז תחילת שנות ה-90 הוחל בהצפה של חלק מהשטחים שיובשו.
מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, בה נותר חלק קטן מהאגם והביצות
רקע היסטוריפוטנציאל הקרקעות הפוריות של עמק החולה עורר כבר בסוף המאה ה-19 יוזמות לייבוש הביצה והרחבת השטחים המעובדים. ב-1906, לאחר כמה נסיונות כושלים מטעם הממשלה העות'מאנית, מסרה הממשלה את הזיכיון לייבוש לחברה פרטית בבעלות אנשי עסקים מביירות, אולם הללו לא עשו דבר למימושו. לאחר מלחמת העולם הראשונה ניסו כמה ארגונים יהודיים לרכוש את הזיכיון, אך רק ב-1934 הוא נרכש על ידי יהושע חנקין מטעם חברת הכשרת היישוב. חברת הכשרת היישוב הזמינה תוכנית לייבוש הקונצסיה אצל חברה הנדסית בריטית "רנדל פלמר וטריטון" אך שיקולים שונים ובהם ערעור מהנדס המים שמחה בלאס, חישובי עלות ותועלת, וכן המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה, גרמו לעיכוב מימוש התוכנית עד לאחר קום המדינה.
מטרות המבצע היו הוספת שטח חקלאי ליישובי הגליל העליון, הפחתת כמות המים המתאדים והנגרעים ממי נהר הירדן וניצול הכבול שבקרקעית הביצה כחומר גלם לתעשיית כימיה וכזבל אורגני. נהוג לחשוב שגם הדברת המלריה הייתה בין מטרות הייבוש, אולם זוהי טעות נפוצה, שכן המלריה הודברה עוד קודם לכן בזכות פעילותו של הרופא גדעון מר.
מבצע הייבושפעולת הייבוש החלה בשנת 1951 והושלמה ב-1958. התכנון ההנדסי של המבצע נעשה על ידי מדור מיוחד שהוקם באגף המים שבמשרד החקלאות בראשות המהנדס א. קובלנוב, הביצוע הופקד על ידי הקרן הקיימת בידי חברה הנדסית אמריקאית ("זנזיבר-דקר"), והוא מומן בכספי המדינה, הקרן הקיימת וקרן היסוד.
סוריה התנגדה למבצע וייבוש החולה לווה בהפצצות יומיות כבדות על העובדים והמהנדסים שעסקו במלאכת הייבוש. בהפצצות הסוריות נהרגו קרוב ל-40 ישראלים וכ-100 נפצעו.
התנגדות לייבוש ותוצאותיההערך הסמלי של ייבוש הביצות ומיעוט התודעה הסביבתית באותה עת, הביאו לכך שלא הייתה התנגדות ציבורית רבה לתוכנית ייבוש החולה. ההתנגדות שכן הייתה באה מצד מומחים שטענו שקרקע הכבול שתחשף תישקע ולא תתאים לחקלאות. כנגד טענה זו נפוצה האימרה "כבול ציוני לא שוקע", שיוחסה בטעות לדוד בן-גוריון.
עם זאת, עורר ייבוש החולה התארגנות ספונטנית של חוקרים וחובבי טבע ממתנגדי הייבוש, שהביאה בסופו של דבר לייסוד החברה להגנת הטבע. היה זה מאבקה הראשון של החברה, שאמנם לא הצליח למנוע את הייבוש, אך העלה את המודעות לנושא שמירת הטבע בציבור הרחב, והבהיר כי בכל התערבות אנושית בתהליכים טבעיים ראוי לעשות הערכה מדויקת של כל הנזקים האפשריים ולהציבם אל מול תועלת הפרויקט. בעקבות המאבק הוחלט על הקמת שמורת החולה בחלק הדרומי של האגם שיובש, לצורך שימור מעט מהסביבה הטבעית של הביצות והאגם למטרות מחקר ותיירות.
השלכות סביבתיותעקב הייבוש אבד מאגר מים מתוקים חשוב והצטמצמו מאוד בתי הגידול הייחודיים לאגם ולביצות. אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים נדירים התמעטו וכמה מינים שזה היה מקום תפוצתם היחיד בארץ ישראל נכחדו מהארץ לחלוטין, בהם העיטם לבן הזנב והעגולשון שחור-הגחון, מין חסר זנב קטן שכנראה נכחד כליל מהעולם. כן פגע ייבוש החולה בפרנסתו של קיבוץ חולתה שאחד מענפי המשק בו היה דיג באגם החולה.
במרוצת השנים הסתבר כי לייבוש האגם והביצות יש השלכות סביבתיות חמורות מעבר לאובדן צמחים ובעלי חיים. הכבול היבש החל מתכווץ וגרם לשקיעת פני הקרקע, הרוחות המזרחיות הסיעו כמויות גדולות של כבול והשקיעו אותן במקומות מרוחקים, קרקעות הכבול נדלקו לא אחת ובערו במשך שבועות, ועיבודן הציב קשיים רבים בפני החקלאים. כבר בראשית שנות ה-70 מצאו מחקרים שהאגם שימש אגן השהייה ("סינק"), שבו שקעו חומרים אורגניים רבים שנישאו במי הנגר של הירדן העליון. משיובש אגן זה, השתחררו תרכובות חנקן מהקרקע ונסחפו לכנרת, שם גרמו לגידול מוגבר של אצות ולפגיעה בדגה ובאיכות מי השתייה [1]. בפועל לא התממשו הציפיות החקלאיות מהייבוש ונזקו המצטבר עלה על תועלתו.
התנגדות לייבוש ותוצאותיההערך הסמלי של ייבוש הביצות ומיעוט התודעה הסביבתית באותה עת, הביאו לכך שלא הייתה התנגדות ציבורית רבה לתוכנית ייבוש החולה. ההתנגדות שכן הייתה באה מצד מומחים שטענו שקרקע הכבול שתחשף תישקע ולא תתאים לחקלאות. כנגד טענה זו נפוצה האימרה "כבול ציוני לא שוקע", שיוחסה בטעות לדוד בן-גוריון.
עם זאת, עורר ייבוש החולה התארגנות ספונטנית של חוקרים וחובבי טבע ממתנגדי הייבוש, שהביאה בסופו של דבר לייסוד החברה להגנת הטבע. היה זה מאבקה הראשון של החברה, שאמנם לא הצליח למנוע את הייבוש, אך העלה את המודעות לנושא שמירת הטבע בציבור הרחב, והבהיר כי בכל התערבות אנושית בתהליכים טבעיים ראוי לעשות הערכה מדויקת של כל הנזקים האפשריים ולהציבם אל מול תועלת הפרויקט. בעקבות המאבק הוחלט על הקמת שמורת החולה בחלק הדרומי של האגם שיובש, לצורך שימור מעט מהסביבה הטבעית של הביצות והאגם למטרות מחקר ותיירות.
השלכות סביבתיותעקב הייבוש אבד מאגר מים מתוקים חשוב והצטמצמו מאוד בתי הגידול הייחודיים לאגם ולביצות. אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים נדירים התמעטו וכמה מינים שזה היה מקום תפוצתם היחיד בארץ ישראל נכחדו מהארץ לחלוטין, בהם העיטם לבן הזנב והעגולשון שחור-הגחון, מין חסר זנב קטן שכנראה נכחד כליל מהעולם. כן פגע ייבוש החולה בפרנסתו של קיבוץ חולתה שאחד מענפי המשק בו היה דיג באגם החולה.
במרוצת השנים הסתבר כי לייבוש האגם והביצות יש השלכות סביבתיות חמורות מעבר לאובדן צמחים ובעלי חיים. הכבול היבש החל מתכווץ וגרם לשקיעת פני הקרקע, הרוחות המזרחיות הסיעו כמויות גדולות של כבול והשקיעו אותן במקומות מרוחקים, קרקעות הכבול נדלקו לא אחת ובערו במשך שבועות, ועיבודן הציב קשיים רבים בפני החקלאים. כבר בראשית שנות ה-70 מצאו מחקרים שהאגם שימש אגן השהייה ("סינק"), שבו שקעו חומרים אורגניים רבים שנישאו במי הנגר של הירדן העליון. משיובש אגן זה, השתחררו תרכובות חנקן מהקרקע ונסחפו לכנרת, שם גרמו לגידול מוגבר של אצות ולפגיעה בדגה ובאיכות מי השתייה [1]. בפועל לא התממשו הציפיות החקלאיות מהייבוש ונזקו המצטבר עלה על תועלתו.
שיקום הנזקים
אגמון החולהמלאכת השיקום של החולה החלה רק בשנות ה-90, לאחר ההכרה בנזק הבלתי-הפיך שנוצר מייבוש האגם והביצות. חלק משטחי הביצות לשעבר הוצפו מחדש ונוצר אגמון החולה. רשות הטבע והגנים וקק"ל מבצעות במקום עבודות לניתוב המים ושיקום אוכלוסיית בעלי החיים. שיקום הנזקים מתבצע במספר מישורים: החזרה של בעלי חיים למקום, הכוללת את השבת העופות הנודדים לאזור, הצפה מבוקרת של שטחים ובקרת אזורי צמיחה.