אנואר סאדאת
מוחמד אנואר סאדאת (בערבית: محمد أنور السادات, תעתיק מדויק: מחמד אנור אלסאדאת) (25 בדצמבר 1918 - 6 באוקטובר 1981) היה נשיא מצרים בין השנים 1970 - 1981. יזם את מלחמת יום כיפור ביחד עם סוריה נגד ישראל ב1973 שעלתה בעשרות אלפי הרוגים. לקראת סוף כהונתו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים - הסכם השלום הראשון בין ישראל ובין מדינה שגובלת בה. סאדאת נרצח בהתנקשות של אנשי הג'יהאד המצרי.
תחילת דרכוסאדאת נולד בכפר מית אבו אל-כום שבדלתת הנילוס, לאב ממוצא מצרי-ערבי ואם ממוצא סודאני. הוא למד באקדמיה הצבאית (1938). במלחמת העולם השנייה נמנה סאדאת עם חבריה של מחתרת פרו-גרמנית. הוא נעצר על ידי הבריטים ונאסר למשך שלוש שנים. בינואר 1946 נעצר שוב, בידי ממשלת מצרים, בחשד שהיה מעורב ברצח שר האוצר אמין עות'מאן, אך זוכה בסוף 1948 מחוסר הוכחות, והוחזר לצבא.
סאדאת נמנה עם חבורת "הקצינים החופשיים" שהשתתפו בהפיכה הצבאית שהורידה מהשלטון את המלך פארוק בשנת 1952. בשנת 1957 הפך סאדאת למזכ"ל האיחוד הלאומי - המפלגה הממלכתית היחידה במצרים. בשנים 1959-1969 בתפקיד שימש יו"ר האסיפה הלאומית. ב-1969, לאחר שמילא שורת תפקידים בממשלה, הוא נבחר לסגנו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים. הוא שימש כנציג ראשי של מצרים בארגונים אסלאמיים ובוועידותיהם, וכן קישר בין מצרים למדינות האסלאם. לאחר שנאצר מת ב-1970, ירש סאדאת את מקומו כנשיא, לאחר שמועמדותו אושרה במשאל עם (משאל עם נוסף נערך בשנת 1976). עלייתו לשלטון לוותה בישראל בזלזול, בעיקר בשל חוסר הכריזמה שלו ביחס לנאצר, וכן היותו בן כפר קטן חסר השכלה פורמלית מרשימה.
תקופת שלטונו של סאדאת במצריםסאדאת נחשב בתחילה לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם עד מהרה הדגים את מנהיגותו ומדיניותו התקיפה כאשר בחודש מאי 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.
בשנת 1975 התיר סאדאת את התגבשותם של "זרמים" מאורגנים בתוך מפלגת השלטון, והחל מסוף שנת 1976 הותרה פעילותן של מפלגות ממוסדות במצרים. תחילה כונו צעדים אלה "מהפכה מתקנת", ונעשו בשם הנאצריזם ומהפכת 1952; אולם עם הזמן הותר למתוח ביקורת גלויה על משטרו של נאצר, ורבים מ"פשעיו" נחשפו. ב-1978 ייסד סאדאת מפלגה ממלכתית חדשה: המפלגה הלאומית-דמוקרטית, שלתוכה מוזגה למעשה המפלגה הקודמת - האיחוד הערבי הסוציאליסטי.
סאדאת נקט מדיניות כפולה כלפי האסלאם במצרים. מצד אחד, ארגוני מחתרת אסלאמיים-פונדמנטליסטי נקטו צעדי התנגדות מאורגנת ואף טרור, בעיקר משנת 1977, והממשל פעל נגדם ביד קשה. אולם במקביל פעל סאדאת להאדרת האסלאם בחברה המצרית ולהשתתת החוקה והמשפט המצריים על השריעה.
מדיניותו הכלכליתסאדאת הנהיג ליברליזציה במשק שהיה ריכוזי עד אז, ופתח את מצרים להשקעות חוץ, בעיקר מהמערב, וליוזמה חופשית ברוח הקפיטליזם; בתוך כך צמצם את המשק הממלכתי והחזיר חלק מהרכוש המולאם לבעליו הקודמים.
משטרו של סאדאת הצמיח שכבה של מתעשרים חדשים ופשתה בו שחיתות רבה, שעה שמצבם של המוני העם נותר דל כשהיה. מדי פעם נערכו הפגנות נגד המשטר, וכמה פעמים אף פרצו מהומות (ינואר 1972, פברואר 1977). הממשל דיכא את המהומות, אף שנכנע לחלק מן התביעות בדבר שכר ומחירים, ובמקביל ערך "טיהורים" בחוגי השמאל.
מדיניותו הכלכליתסאדאת הנהיג ליברליזציה במשק שהיה ריכוזי עד אז, ופתח את מצרים להשקעות חוץ, בעיקר מהמערב, וליוזמה חופשית ברוח הקפיטליזם; בתוך כך צמצם את המשק הממלכתי והחזיר חלק מהרכוש המולאם לבעליו הקודמים.
משטרו של סאדאת הצמיח שכבה של מתעשרים חדשים ופשתה בו שחיתות רבה, שעה שמצבם של המוני העם נותר דל כשהיה. מדי פעם נערכו הפגנות נגד המשטר, וכמה פעמים אף פרצו מהומות (ינואר 1972, פברואר 1977). הממשל דיכא את המהומות, אף שנכנע לחלק מן התביעות בדבר שכר ומחירים, ובמקביל ערך "טיהורים" בחוגי השמאל.
יחסי חוץמדיניות הליברליזציה אכן קירבה את מצרים למערב, ובייחוד לארצות הברית, והחלישה את זיקתה לברית המועצות. במאי 1971 חתם סאדאת על חוזה ידידות עם ברית המועצות, אולם חוזה זה נועד לעצור את הידרדרות היחסים, ולא היה בו משום אישור לברית יציבה. ביולי 1972 גירש את אלפי היועצים הצבאיים הסובייטיים, וברית המועצות קיבלה את הדין.
בפברואר 1971, חודשים אחדים לאחר הפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה עם ישראל, הגיש סאדאת לשליח האו"ם גונאר יארינג את תנאי השלום המצריים.[1] אף שאין בהצעה המצרית כל אזכור של אש"ף או של מדינה פלסטינית, ממשלת ישראל (בראשות גולדה מאיר, משה דיין ואבא אבן) סירבה להצעת השלום בתואנה שאינה מוכנה לסגת לגבולות 67´. "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח", הצהיר שר הביטחון דאז, משה דיין.
לאחר סירובה של ממשלת ישראל ליוזמת השלום של סאדאת, ביוני 1971 הבטיח סאדאת "קרב פראי ואכזרי, שבו נסכים להקריב מיליון קורבנות". ב-1973, יזם סאדאת, ביחד עם סוריה, את מלחמת יום הכיפורים נגד ישראל. המלחמה באה על ישראל בהפתעה, בזכות מאמץ מצרי להסוואתה ועקב כישלון "הקונספציה" הישראלית שגרסה כי אין סיכוי שמצרים תפתח במלחמה כוללת, בשעה שלישראל יתרון צבאי מובהק.
מטרתו של סאדאת במלחמה זו לא הייתה ניצחון טוטאלי, אלא השגת מטרות צבאיות מוגבלות ופגיעה בישראל, שתביא להפשרת הקפאון המדיני הממושך, וכן תשקם את המוניטין של מצרים לאחר תבוסתה במלחמת ששת הימים. מבחינה זאת תוצאות המלחמה היוו הישג למצרים, על אף שמבחינה צבאית, רוב מטרותיה הצבאיות של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו.
הסכם השלום עם ישראל
בישראל ותהליך השלום
בקמפ דייוויד. מימין לשמאל: ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאתשנים ספורות לאחר המלחמה החלו גישושים בין ישראל למצרים על הסכם שלום. סאדאת הפתיע, כשהצהיר כי על מנת להשיג שלום, הוא מוכן אף להגיע לביקור בישראל. ראש הממשלה מנחם בגין קיבל את הצעתו, והזמין את סאדאת לביקור רשמי בישראל.
הביקור עצמו כמעט ולא התקיים. בערב ה-18 בנובמבר, איתר המודיעין הישראלי תנועת כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, שמצרים החזירה לרשותה במלחמת יום הכיפורים. בהתייעצות שכונסה, המליץ יגאל ידין שלא לקחת סיכון ולגייס מילואים - צעד שהיה מוביל, כמובן, למתיחות רבה ולביטול הביקור - אבל בגין דחה אותו.
ב-19 בנובמבר 1977 נחת סאדאת בנמל תעופה בן-גוריון ובכך היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. מיליוני אנשים ברחבי העולם צפו ברגע ירידתו של סאדאת מהמטוס, לצלילי תרועת חצוצרות ורעש תותחים. סאדאת שהה בביקורו זה שני לילות בישראל, נאם בכנסת ונפגש עם כל סיעות הבית. הציבור בישראל קיבלו בהתלהבות ובכבוד של מלכים. כשחזר במטוסו ליוו אותו שני מטוסים של חיל האוויר הישראלי בדרכו חזרה למצרים. בשל ביקורו זה זכה סאדאת להיבחר כאיש השנה של המגזין טיים באותה השנה.
באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל, ששיאו היה בחתימת ההסכם ב-26 במרץ 1979. על הסכמי קמפ דייוויד שסללו את הדרך להסכם השלום זכה יחד עם מנחם בגין, שותפו הישראלי לתהליך, בפרס נובל לשלום.
סאדאת בתהליךיש הרואים את הצעד הראשון של מסע סאדאת לישראל כהמשך בלתי נפרד מתוצאות מלחמת יום הכיפורים, שבעיני העם המצרי הייתה ניצחון ותיקון עלבון התבוסה של מלחמת ששת הימים. אם לפי הכלל של פון קלאוזביץ "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", הרי שאפשר לראות בצעדו הנועז של סאדאת צעד מחושב שמהווה המשך ישיר למלחמה. כמו כן, נבע הצעד של סאדאת ממשבר כלכלי חמור במצרים, שדרש סיוע כספי דחוף ובכמות גדולה מארצות הברית[2].
מטרתו של סאדאת הייתה להחזיר למצרים את חצי האי סיני בכל מחיר, ולשם כך הוא שיחק בין האופציות של מלחמה ומדיניות שלום. גיבוש ביקורו של סאדאת מבחינה מעשית החל עם התמנותו של משה דיין כשר חוץ בממשלת בגין לאחר המהפך. דיין יצא בתחפושת למרוקו לפגוש שם את שליחו של סאדאת, תוהמי. לפי עדויות שונות כבר אז נתן דיין לסאדאת להבין כי חצי האי סיני יובטח לו בשלמותו. אלמלא הבטחה כזאת יש להניח שסאדאת לא היה מגיע לירושלים. בניגוד לדעה זו טוען העיתונאי דן פתיר, שסרק לדבריו את כל התכתובת בנושא, כי לא הושגו שום הסכמות בפגישת דיין-תוהמי ולא ניתנה שום הבטחה לסאדאת.
מניע נוסף של סאדאת היה התקרבותו למערב על חשבון ברית המועצות. כתוצאה מההסכם הפכה מצרים להיות בת ברית של ארצות הברית וזכתה בסיוע צבאי ואזרחי בשווי מיליארדי דולרים.
תוצאות הסכם השלוםההסכם התקבל בזעם ברוב מדינות ערב, ומצרים ספגה גינויים ונודתה בעולם הערבי. גם בתוך מצרים עצמה התפתחה המחתרת של הג'יהאד האסלאמי. סאדאת נלחם במחתרת זו וב-1981 הוא עצר 1,600 פעילים שלה.
רצח סאדאתב- 6 באוקטובר 1981, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את "ניצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי אנשי הג'יהאד המצרי ("הג'יהאד החדש") אשר השתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג אך סגנו חוסני מובארכ שישב גם הוא על בימת המצעד לא נפגע וירש את מקומו כנשיא.
בשנות ה-2000 המוקדמות שינתה איראן את שמו של הרחוב שבו מוקמה שגרירות מצרים לשם רוצחו של סאדאת, חאליד איסלאמבולי. הדבר גרם למשבר קשה ביחסים בין שתי המדינות עד לסף ניתוק הקשר הדיפלומטי. [דרוש מקור]
סאדאת פרסם שני ספרי זיכרונות והגיגים: "המהפכה על גדות הנילוס" (1957) ו"חיפוש אחר זהות" (1978; בעברית: "סיפור חיי").
מוחמד אנואר סאדאת (בערבית: محمد أنور السادات, תעתיק מדויק: מחמד אנור אלסאדאת) (25 בדצמבר 1918 - 6 באוקטובר 1981) היה נשיא מצרים בין השנים 1970 - 1981. יזם את מלחמת יום כיפור ביחד עם סוריה נגד ישראל ב1973 שעלתה בעשרות אלפי הרוגים. לקראת סוף כהונתו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים - הסכם השלום הראשון בין ישראל ובין מדינה שגובלת בה. סאדאת נרצח בהתנקשות של אנשי הג'יהאד המצרי.
תחילת דרכוסאדאת נולד בכפר מית אבו אל-כום שבדלתת הנילוס, לאב ממוצא מצרי-ערבי ואם ממוצא סודאני. הוא למד באקדמיה הצבאית (1938). במלחמת העולם השנייה נמנה סאדאת עם חבריה של מחתרת פרו-גרמנית. הוא נעצר על ידי הבריטים ונאסר למשך שלוש שנים. בינואר 1946 נעצר שוב, בידי ממשלת מצרים, בחשד שהיה מעורב ברצח שר האוצר אמין עות'מאן, אך זוכה בסוף 1948 מחוסר הוכחות, והוחזר לצבא.
סאדאת נמנה עם חבורת "הקצינים החופשיים" שהשתתפו בהפיכה הצבאית שהורידה מהשלטון את המלך פארוק בשנת 1952. בשנת 1957 הפך סאדאת למזכ"ל האיחוד הלאומי - המפלגה הממלכתית היחידה במצרים. בשנים 1959-1969 בתפקיד שימש יו"ר האסיפה הלאומית. ב-1969, לאחר שמילא שורת תפקידים בממשלה, הוא נבחר לסגנו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים. הוא שימש כנציג ראשי של מצרים בארגונים אסלאמיים ובוועידותיהם, וכן קישר בין מצרים למדינות האסלאם. לאחר שנאצר מת ב-1970, ירש סאדאת את מקומו כנשיא, לאחר שמועמדותו אושרה במשאל עם (משאל עם נוסף נערך בשנת 1976). עלייתו לשלטון לוותה בישראל בזלזול, בעיקר בשל חוסר הכריזמה שלו ביחס לנאצר, וכן היותו בן כפר קטן חסר השכלה פורמלית מרשימה.
תקופת שלטונו של סאדאת במצריםסאדאת נחשב בתחילה לשליט של פשרה בין הפלגים בראשות מפלגת השלטון המצרית, אולם עד מהרה הדגים את מנהיגותו ומדיניותו התקיפה כאשר בחודש מאי 1971 העמיד את יריביו, אנשי הסיעה השמאלנית והנאצריסטים הוותיקים, למשפט בטענה שקשרו קשר ובאשמות שחיתות. הנאשמים נידונו למאסר עולם או הוגלו.
בשנת 1975 התיר סאדאת את התגבשותם של "זרמים" מאורגנים בתוך מפלגת השלטון, והחל מסוף שנת 1976 הותרה פעילותן של מפלגות ממוסדות במצרים. תחילה כונו צעדים אלה "מהפכה מתקנת", ונעשו בשם הנאצריזם ומהפכת 1952; אולם עם הזמן הותר למתוח ביקורת גלויה על משטרו של נאצר, ורבים מ"פשעיו" נחשפו. ב-1978 ייסד סאדאת מפלגה ממלכתית חדשה: המפלגה הלאומית-דמוקרטית, שלתוכה מוזגה למעשה המפלגה הקודמת - האיחוד הערבי הסוציאליסטי.
סאדאת נקט מדיניות כפולה כלפי האסלאם במצרים. מצד אחד, ארגוני מחתרת אסלאמיים-פונדמנטליסטי נקטו צעדי התנגדות מאורגנת ואף טרור, בעיקר משנת 1977, והממשל פעל נגדם ביד קשה. אולם במקביל פעל סאדאת להאדרת האסלאם בחברה המצרית ולהשתתת החוקה והמשפט המצריים על השריעה.
מדיניותו הכלכליתסאדאת הנהיג ליברליזציה במשק שהיה ריכוזי עד אז, ופתח את מצרים להשקעות חוץ, בעיקר מהמערב, וליוזמה חופשית ברוח הקפיטליזם; בתוך כך צמצם את המשק הממלכתי והחזיר חלק מהרכוש המולאם לבעליו הקודמים.
משטרו של סאדאת הצמיח שכבה של מתעשרים חדשים ופשתה בו שחיתות רבה, שעה שמצבם של המוני העם נותר דל כשהיה. מדי פעם נערכו הפגנות נגד המשטר, וכמה פעמים אף פרצו מהומות (ינואר 1972, פברואר 1977). הממשל דיכא את המהומות, אף שנכנע לחלק מן התביעות בדבר שכר ומחירים, ובמקביל ערך "טיהורים" בחוגי השמאל.
מדיניותו הכלכליתסאדאת הנהיג ליברליזציה במשק שהיה ריכוזי עד אז, ופתח את מצרים להשקעות חוץ, בעיקר מהמערב, וליוזמה חופשית ברוח הקפיטליזם; בתוך כך צמצם את המשק הממלכתי והחזיר חלק מהרכוש המולאם לבעליו הקודמים.
משטרו של סאדאת הצמיח שכבה של מתעשרים חדשים ופשתה בו שחיתות רבה, שעה שמצבם של המוני העם נותר דל כשהיה. מדי פעם נערכו הפגנות נגד המשטר, וכמה פעמים אף פרצו מהומות (ינואר 1972, פברואר 1977). הממשל דיכא את המהומות, אף שנכנע לחלק מן התביעות בדבר שכר ומחירים, ובמקביל ערך "טיהורים" בחוגי השמאל.
יחסי חוץמדיניות הליברליזציה אכן קירבה את מצרים למערב, ובייחוד לארצות הברית, והחלישה את זיקתה לברית המועצות. במאי 1971 חתם סאדאת על חוזה ידידות עם ברית המועצות, אולם חוזה זה נועד לעצור את הידרדרות היחסים, ולא היה בו משום אישור לברית יציבה. ביולי 1972 גירש את אלפי היועצים הצבאיים הסובייטיים, וברית המועצות קיבלה את הדין.
בפברואר 1971, חודשים אחדים לאחר הפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה עם ישראל, הגיש סאדאת לשליח האו"ם גונאר יארינג את תנאי השלום המצריים.[1] אף שאין בהצעה המצרית כל אזכור של אש"ף או של מדינה פלסטינית, ממשלת ישראל (בראשות גולדה מאיר, משה דיין ואבא אבן) סירבה להצעת השלום בתואנה שאינה מוכנה לסגת לגבולות 67´. "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח", הצהיר שר הביטחון דאז, משה דיין.
לאחר סירובה של ממשלת ישראל ליוזמת השלום של סאדאת, ביוני 1971 הבטיח סאדאת "קרב פראי ואכזרי, שבו נסכים להקריב מיליון קורבנות". ב-1973, יזם סאדאת, ביחד עם סוריה, את מלחמת יום הכיפורים נגד ישראל. המלחמה באה על ישראל בהפתעה, בזכות מאמץ מצרי להסוואתה ועקב כישלון "הקונספציה" הישראלית שגרסה כי אין סיכוי שמצרים תפתח במלחמה כוללת, בשעה שלישראל יתרון צבאי מובהק.
מטרתו של סאדאת במלחמה זו לא הייתה ניצחון טוטאלי, אלא השגת מטרות צבאיות מוגבלות ופגיעה בישראל, שתביא להפשרת הקפאון המדיני הממושך, וכן תשקם את המוניטין של מצרים לאחר תבוסתה במלחמת ששת הימים. מבחינה זאת תוצאות המלחמה היוו הישג למצרים, על אף שמבחינה צבאית, רוב מטרותיה הצבאיות של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו.
הסכם השלום עם ישראל
בישראל ותהליך השלום
בקמפ דייוויד. מימין לשמאל: ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאתשנים ספורות לאחר המלחמה החלו גישושים בין ישראל למצרים על הסכם שלום. סאדאת הפתיע, כשהצהיר כי על מנת להשיג שלום, הוא מוכן אף להגיע לביקור בישראל. ראש הממשלה מנחם בגין קיבל את הצעתו, והזמין את סאדאת לביקור רשמי בישראל.
הביקור עצמו כמעט ולא התקיים. בערב ה-18 בנובמבר, איתר המודיעין הישראלי תנועת כוחות מצריים בגדה המזרחית של תעלת סואץ, שמצרים החזירה לרשותה במלחמת יום הכיפורים. בהתייעצות שכונסה, המליץ יגאל ידין שלא לקחת סיכון ולגייס מילואים - צעד שהיה מוביל, כמובן, למתיחות רבה ולביטול הביקור - אבל בגין דחה אותו.
ב-19 בנובמבר 1977 נחת סאדאת בנמל תעופה בן-גוריון ובכך היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. מיליוני אנשים ברחבי העולם צפו ברגע ירידתו של סאדאת מהמטוס, לצלילי תרועת חצוצרות ורעש תותחים. סאדאת שהה בביקורו זה שני לילות בישראל, נאם בכנסת ונפגש עם כל סיעות הבית. הציבור בישראל קיבלו בהתלהבות ובכבוד של מלכים. כשחזר במטוסו ליוו אותו שני מטוסים של חיל האוויר הישראלי בדרכו חזרה למצרים. בשל ביקורו זה זכה סאדאת להיבחר כאיש השנה של המגזין טיים באותה השנה.
באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל, ששיאו היה בחתימת ההסכם ב-26 במרץ 1979. על הסכמי קמפ דייוויד שסללו את הדרך להסכם השלום זכה יחד עם מנחם בגין, שותפו הישראלי לתהליך, בפרס נובל לשלום.
סאדאת בתהליךיש הרואים את הצעד הראשון של מסע סאדאת לישראל כהמשך בלתי נפרד מתוצאות מלחמת יום הכיפורים, שבעיני העם המצרי הייתה ניצחון ותיקון עלבון התבוסה של מלחמת ששת הימים. אם לפי הכלל של פון קלאוזביץ "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים", הרי שאפשר לראות בצעדו הנועז של סאדאת צעד מחושב שמהווה המשך ישיר למלחמה. כמו כן, נבע הצעד של סאדאת ממשבר כלכלי חמור במצרים, שדרש סיוע כספי דחוף ובכמות גדולה מארצות הברית[2].
מטרתו של סאדאת הייתה להחזיר למצרים את חצי האי סיני בכל מחיר, ולשם כך הוא שיחק בין האופציות של מלחמה ומדיניות שלום. גיבוש ביקורו של סאדאת מבחינה מעשית החל עם התמנותו של משה דיין כשר חוץ בממשלת בגין לאחר המהפך. דיין יצא בתחפושת למרוקו לפגוש שם את שליחו של סאדאת, תוהמי. לפי עדויות שונות כבר אז נתן דיין לסאדאת להבין כי חצי האי סיני יובטח לו בשלמותו. אלמלא הבטחה כזאת יש להניח שסאדאת לא היה מגיע לירושלים. בניגוד לדעה זו טוען העיתונאי דן פתיר, שסרק לדבריו את כל התכתובת בנושא, כי לא הושגו שום הסכמות בפגישת דיין-תוהמי ולא ניתנה שום הבטחה לסאדאת.
מניע נוסף של סאדאת היה התקרבותו למערב על חשבון ברית המועצות. כתוצאה מההסכם הפכה מצרים להיות בת ברית של ארצות הברית וזכתה בסיוע צבאי ואזרחי בשווי מיליארדי דולרים.
תוצאות הסכם השלוםההסכם התקבל בזעם ברוב מדינות ערב, ומצרים ספגה גינויים ונודתה בעולם הערבי. גם בתוך מצרים עצמה התפתחה המחתרת של הג'יהאד האסלאמי. סאדאת נלחם במחתרת זו וב-1981 הוא עצר 1,600 פעילים שלה.
רצח סאדאתב- 6 באוקטובר 1981, בעת שצפה במצעד השנתי שציין את "ניצחון מלחמת אוקטובר" נרצח סאדאת על ידי אנשי הג'יהאד המצרי ("הג'יהאד החדש") אשר השתתפו במצעד כשהם לובשים מדי צבא, וכשהגיעו לבימת הכבוד קפצו מן המשאית הצבאית בה נסעו והתנפלו ביריות על בימת הכבוד. סאדאת נהרג אך סגנו חוסני מובארכ שישב גם הוא על בימת המצעד לא נפגע וירש את מקומו כנשיא.
בשנות ה-2000 המוקדמות שינתה איראן את שמו של הרחוב שבו מוקמה שגרירות מצרים לשם רוצחו של סאדאת, חאליד איסלאמבולי. הדבר גרם למשבר קשה ביחסים בין שתי המדינות עד לסף ניתוק הקשר הדיפלומטי. [דרוש מקור]
סאדאת פרסם שני ספרי זיכרונות והגיגים: "המהפכה על גדות הנילוס" (1957) ו"חיפוש אחר זהות" (1978; בעברית: "סיפור חיי").