ויחי
ויחי יעקב בארץ מצרים , שבע עשרה שנה ..( בראשית מ"ז כ"ח)
יעקב לא מת
בפתיחת פרשתנו כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז' כט) ובהמשך "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת" (מח' כא') וכן לגבי חניטתו נאמר "ויחנטו הרופאים את ישראל" (נ' ב), אולם על הפסוק "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף את רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (מ"ט ל"ג) מביא רש"י ויגוע ויאסף ומיתה לא נאמרה ואמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת, ומבאר הרמב"ן "כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים" ומקור דבריו במס' תענית (דף ה ע"ב) "א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת", ולשאלת הגמ' "וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא וקברו קבריא" (כלומר וכי סתם ספדו וחנטו וקברו את יעקב אם הוא לא מת?!) השיב רבי יוחנן: "מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא, עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". המהרש"א במקום מוסיף שהתורה הדגישה זאת דווקא לגבי יעקב מכיוון שהוא לא מת בארץ ישראל - ארץ החיים והיה מקום לטעות שהוא שונה מאבותיו - אבות האומה. לכן יש להדגיש שמיתתו כאילו הייתה ב"ארץ החיים". בין כך ובין כך צריך לבאר את הפסוקים שהבאנו לעיל שבהם מוזכרת בפירוש המיתה? [עיין בפירוש הרמב"ן לפסוקים אלה. וברש"י על דברי הגמרא תענית]. הרב חרל"פ (מי מרום חלק ח' מאמר ק"ז) מדייק שכל מקום שנזכרה מיתה היא מתייחסת, לשם ישראל ואלו בפסוק שממנו לומדים שלא מת אלא רק נאסף אל עמיו נזכר השם יעקב. זה מלמדנו שה"מיתה" הייתה רק בבחינה של ישראל. "יעקב" הוא השם שקיבל עוד מתחילת יצירתו, טבע של קדושה, ואלו את השם "ישראל" קיבל כאשר התעלה "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" (ל"ב כט) "וכל דבר שהונח בתחילת היצירה בטבע הדבר לא תפול בו השתנות הדבר, ולכן בחינת יעקב היא תולדה טבעית ולא שייכים כל גדרי השתנות לפי שזהו טבע הקדושה, אבל בחינת ישראל שבכוח בחירתו התעלה ואינו חלק מהטבע לכן יחולו בו שינויים וחלופין לעיתים".ביאור נוסף שנוכל לתת לקביעת חז"ל "יעקב אבינו לא מת" אפשרי על פי יסוד שנלמד מההפטרה של פרשתנו. ההפטרה מספרת לנו על הפגישה האחרונה של דוד לפני מותו עם בנו שלמה, אנחנו מצפים שבפגישה כזו של שני עמודי עולם יתגלו לנו "רזי דרזין". בדומה למה שאנחנו מוצאים בפרשתינו כשיעקב רצה לגלות את הקץ ונסתלקה השכינה ואז הסתפק בברכה שנתן לכל אחד מבניו - פרטים על יעודו ההיסטורי. כאן אנחנו מוצאים שדוד אומר "אנכי הולך בדרך כל ארץ וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו". לכאורה צואה פשוטה שכל יהודי היה יכול לומר לבניו. ויש לומר שדוד המלך לימד כאן יסוד חשוב מאוד. כידוע האדם לאחר מותו נקרא "עומד" כיוון שאין מוטלות עליו מצוות שיכולות להצעיד אותו קדימה, אולם דוד לימד שבכוח הבן לגרום לאב להיות במצב של "אנוכי הולך". בכוח המעשים הטובים של הבן הנובעים מהחינוך שנתן האב הרי האב ממשיך להתעלות, ומכאן הביטוי "ברא כרעא דאבוה". יעקב זכה להקים שנים עשר שבטי י-ה שהגיעו יחד למדרגתו של יעקב לפיכך נחשב יעקב כלא מת. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm
ויחי יעקב בארץ מצרים , שבע עשרה שנה ..( בראשית מ"ז כ"ח)
יעקב לא מת
בפתיחת פרשתנו כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז' כט) ובהמשך "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת" (מח' כא') וכן לגבי חניטתו נאמר "ויחנטו הרופאים את ישראל" (נ' ב), אולם על הפסוק "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף את רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (מ"ט ל"ג) מביא רש"י ויגוע ויאסף ומיתה לא נאמרה ואמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת, ומבאר הרמב"ן "כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים" ומקור דבריו במס' תענית (דף ה ע"ב) "א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת", ולשאלת הגמ' "וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא וקברו קבריא" (כלומר וכי סתם ספדו וחנטו וקברו את יעקב אם הוא לא מת?!) השיב רבי יוחנן: "מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא, עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". המהרש"א במקום מוסיף שהתורה הדגישה זאת דווקא לגבי יעקב מכיוון שהוא לא מת בארץ ישראל - ארץ החיים והיה מקום לטעות שהוא שונה מאבותיו - אבות האומה. לכן יש להדגיש שמיתתו כאילו הייתה ב"ארץ החיים". בין כך ובין כך צריך לבאר את הפסוקים שהבאנו לעיל שבהם מוזכרת בפירוש המיתה? [עיין בפירוש הרמב"ן לפסוקים אלה. וברש"י על דברי הגמרא תענית]. הרב חרל"פ (מי מרום חלק ח' מאמר ק"ז) מדייק שכל מקום שנזכרה מיתה היא מתייחסת, לשם ישראל ואלו בפסוק שממנו לומדים שלא מת אלא רק נאסף אל עמיו נזכר השם יעקב. זה מלמדנו שה"מיתה" הייתה רק בבחינה של ישראל. "יעקב" הוא השם שקיבל עוד מתחילת יצירתו, טבע של קדושה, ואלו את השם "ישראל" קיבל כאשר התעלה "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" (ל"ב כט) "וכל דבר שהונח בתחילת היצירה בטבע הדבר לא תפול בו השתנות הדבר, ולכן בחינת יעקב היא תולדה טבעית ולא שייכים כל גדרי השתנות לפי שזהו טבע הקדושה, אבל בחינת ישראל שבכוח בחירתו התעלה ואינו חלק מהטבע לכן יחולו בו שינויים וחלופין לעיתים".ביאור נוסף שנוכל לתת לקביעת חז"ל "יעקב אבינו לא מת" אפשרי על פי יסוד שנלמד מההפטרה של פרשתנו. ההפטרה מספרת לנו על הפגישה האחרונה של דוד לפני מותו עם בנו שלמה, אנחנו מצפים שבפגישה כזו של שני עמודי עולם יתגלו לנו "רזי דרזין". בדומה למה שאנחנו מוצאים בפרשתינו כשיעקב רצה לגלות את הקץ ונסתלקה השכינה ואז הסתפק בברכה שנתן לכל אחד מבניו - פרטים על יעודו ההיסטורי. כאן אנחנו מוצאים שדוד אומר "אנכי הולך בדרך כל ארץ וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו". לכאורה צואה פשוטה שכל יהודי היה יכול לומר לבניו. ויש לומר שדוד המלך לימד כאן יסוד חשוב מאוד. כידוע האדם לאחר מותו נקרא "עומד" כיוון שאין מוטלות עליו מצוות שיכולות להצעיד אותו קדימה, אולם דוד לימד שבכוח הבן לגרום לאב להיות במצב של "אנוכי הולך". בכוח המעשים הטובים של הבן הנובעים מהחינוך שנתן האב הרי האב ממשיך להתעלות, ומכאן הביטוי "ברא כרעא דאבוה". יעקב זכה להקים שנים עשר שבטי י-ה שהגיעו יחד למדרגתו של יעקב לפיכך נחשב יעקב כלא מת. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm