פורום ברסלב - רק לשמוח יש
זמני כניסת ויציאת שבת פרשת יתרו!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
יתרו
"וישמע כהן יתרו מדין, חתן משה,את כל - אשר עשה אלוהים למשה , ולישראל עמו" (שמות י"ח ,א')
עצה טובה ושכרה בצידה / הרב יוסף כרמל
זכה יתרו חותן משה שתקרא פרשיה בתורה על שמו. רבות נדרש במדרשים על זכויותיו של יתרו ששמח בגאולתם של ישראל "ויחד יתרו"-"וישמח יתרו, זהו פשוטו" (רש"י שמות י"ח ט). "יחד שמו של הקב"ה" (תנחומא פ' יתרו סי' ה) ועוד. לכולי עלמא זכותו הגדולה שאותה מדגיש גם הכתוב היא העצה הטובה שנתן למשה ולעם ישראל, עצה שקבעה סדרי משפט לדורות. כמו שמגדיר זאת האבן עזרא "ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה, בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל , ונתן להם עצה טובה ונכונה למשה ולישראל, ומשה אמר לו, והיית לנו לעינים (במד' י, לא), והטעם שהאיר עיניהם" (שם). כנראה שתחום זה של מתן עצות טובות היה התמחות מיוחדת של משפחה זו. בסוף תקופת בית ראשון כאלף שנים לאחר מתן עצתו הטובה של יתרו מספר לנו ירמיהו הנביא על עצה טובה אחרת שנתן אחד מצאצאיו של יתרו לבניו אחריו. ירמיהו הזמין את בני יונדב בן רכב שהיו מצאצאי יתרו (רשי-ירמיהו ל"ה ב) לשתות עמו, יין בבית ד' , כפי שמתואר להלן "ה
"וישמע כהן יתרו מדין, חתן משה,את כל - אשר עשה אלוהים למשה , ולישראל עמו" (שמות י"ח ,א')
עצה טובה ושכרה בצידה / הרב יוסף כרמל
זכה יתרו חותן משה שתקרא פרשיה בתורה על שמו. רבות נדרש במדרשים על זכויותיו של יתרו ששמח בגאולתם של ישראל "ויחד יתרו"-"וישמח יתרו, זהו פשוטו" (רש"י שמות י"ח ט). "יחד שמו של הקב"ה" (תנחומא פ' יתרו סי' ה) ועוד. לכולי עלמא זכותו הגדולה שאותה מדגיש גם הכתוב היא העצה הטובה שנתן למשה ולעם ישראל, עצה שקבעה סדרי משפט לדורות. כמו שמגדיר זאת האבן עזרא "ועתה אפרש למה נכנסה פרשת יתרו במקום הזה, בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל , ונתן להם עצה טובה ונכונה למשה ולישראל, ומשה אמר לו, והיית לנו לעינים (במד' י, לא), והטעם שהאיר עיניהם" (שם). כנראה שתחום זה של מתן עצות טובות היה התמחות מיוחדת של משפחה זו. בסוף תקופת בית ראשון כאלף שנים לאחר מתן עצתו הטובה של יתרו מספר לנו ירמיהו הנביא על עצה טובה אחרת שנתן אחד מצאצאיו של יתרו לבניו אחריו. ירמיהו הזמין את בני יונדב בן רכב שהיו מצאצאי יתרו (רשי-ירמיהו ל"ה ב) לשתות עמו, יין בבית ד' , כפי שמתואר להלן "ה
יתרו (שמות יח-כ)
על יכולת הקשבה וחיפוש האמת
בפרשת השבוע שלנו, מתאספים למרגלות הר סיני שלושה מליון יהודים ורואים במו עיניהם, כיצד הקב"ה מעניק למשה רבנו את לוחות הברית. יש לחזור ולהזכיר, כי מעמד הר סיני היווה את האירוע המרכזי ביותר, בכל ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו!
מפתיע אם כן, ששמה של הפרשה הוא דווקא...'יתרו'. מי הוא ה'יתרו' הזה, שזכה כי הפרשה המשמעותית ביותר בתורה, תיקרא על שמו?
הפרשה מתחילה במילים הבאות:
"וישמע יתרו, כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל..." (שמות י"ח:1).
יתרו שמע על האירועים המדהימים, שאירעו לעם ישראל בעת יציאתם ממצרים והיה מעוניין להצטרף אליהם. רש"י שואל: "מה בדיוק שמע יתרו, שגרם לו לרצות ולהצטרף לעם ישראל? התשובה היא, שהוא שמע על קריעת ים סוף ועל מלחמת עמלק".
למעשה, כל העולם שמע על שני האירועים הללו, אז מדוע התורה מציינת דווקא את יתרו?
התשובה לכך נעוצה באופיו של יתרו ובחיפושו המתמיד אחר האמת. הוא הסתובב בכל העולם, התנסה בכל ה"דתות" וכשנוכח באיוולת שבהן, דחה מעליו כל אחת ואחת. הוא היה מאד ישר עם עצמו והתעקש למצוא את האמת המוחלטת. אנשים רבים נוספים שמעו על יציאת מצרים, אבל רק יתרו היה מספיק פתוח, בכדי לקלוט את המסר האמיתי. העובדה הזו, היא שהביאה את יתרו להצטרף אל העם היהודי - ועל כן קרויה הפרשה, שעשרת הדיברות מוזכרות בה, על שמו!
--------------------------------------------------------------------------------
ידיעה או אמונה?
החלק העוסק ב"עשרת הדיברות", הוא המפורסם ביותר בתורה כולה.
מה למעשה הציווי "בדיבר" הראשון?
"אנוכי ה' אלוקיך".
על פניו נראה שאין כאן כל ציווי, אלא הצהרת עובדה ותו לא!
אלא, חכמינו מסבירים, שמדובר במצווה:
לדעת שהקב"ה נמצא וקיים בעולם.
אך למי מיועדת מצווה זו? אם נאמר שהיא מיועדת לאנשים שכבר מאמינים בקב"ה, הרי שאין כל צורך לצוות זאת עליהם ואז המצווה בכלל מיותרת! ואם היא מכוונת לאנשים שאינם מאמינים בו, הרי שבכלל לא אכפת להם מה יש לתורה לומר בנושא זה, כך שגם כאן אין כל הגיון להורות על כך!
התשובה לכך טמונה בתוך המלים: התורה לא אומרת לנו "האמינו בקב"ה". היא גם לא מצווה עלינו לחשוב, להרגיש, לחוש, להניח, לקוות או לייחל שהקב"ה באמת קיים בעולם. התורה בסך הכל מצווה עלינו "לדעת", שהקב"ה קיים במציאות שבה אנו חיים!
החברה המערבית של ימינו, נוטה בדרך כלל לקשור בין הדת ל "אמונה עיוורת".
החברה המערבית של ימינו, נוטה בדרך כלל לקשור בין הדת ל "אמונה עיוורת", כשלמעשה האמת הפוכה ממש. התורה מצווה עלינו להשתמש דווקא בשכל ובהגיון הבריא שלנו על מנת להגיע למסקנה המתבקשת, שהקב"ה קיים בעולם. ההבנה השכלית הזאת היא חיונית ביותר; אם נתבסס רק על עולם הרגשות שלנו, אנו עלולים לטעות ללא סוף. בתפילת "עלינו לשבח" אנו אומרים: "וידעת היום, והשבות אל לבבך". הידיעה השכלית היא הראשונה בסדר העדיפויות; רק לאחר שהיא כבר מבוססת, אנו יכולים לנסות ולהתחבר גם ברמה הרגשית. "אנוכי ה' אלוקיך" - דע שהקב"ה קיים. זהו הציווי הראשון בעשרת הדברות ולמעשה, זהו הרעיון המרכזי ביותר בעולם היהדות!
כיצד אדם יכול להגיע לידיעה הברורה הזו? במילה אחת - אובייקטיביות.
המשנה (במסכת אבות, פרק א', משנה ח') אומרת לנו: "אל תעש את עצמך כעורכי הדיינים [אלא כשופטים]". עורך דין מתוקף תפקידו, ינסה לקדם את העמדה שלו, ללא קשר לאמיתותה או לתוקפה במציאות. שופט לעומת זאת, שוקל את שני הצדדים בכובד ראש. כשאנו שוקלים במחשבתנו שאלה חשובה כל כך, כמו קיומו של הקב"ה בעולם, אנו חייבים לנהוג כשופטים!
התורה מציעה לנו שלושה כלים, שיסייעו לנו להגיע לאובייקטיביות הזו:
כלי מספר 1: הקשיבו לדברים הנאמרים על ידי הזולת
"בית הלל" ו"בית שמאי" ייצגו שתי גישות בפסיקה הלכתית ובתוקף נסיבות אלו, הרבו לחלוק זה על זה (עובדה שמתועדת לאורך כל ההיסטוריה התלמודית). הם התווכחו כמעט על כל נושא שבעולם וראו את העולם דרך שתי השקפות שונות לחלוטין זו מזו. (לדוגמא, בית הלל טוענים, שיש להדליק את נרות החנוכה בסדר עולה. כלומר, בלילה הראשון יש להדליק נר אחד ובכל לילה להוסיף נר. בית שמאי טוענים כנגדם, שהסדר צריך להיות הפוך, כשבלילה הראשון יש להדליק שמונה נרות ובכל לילה להוריד נר).
ההלכה היהודית, כמעט באופן עקבי (גם בעניין חנוכה הנ"ל), פוסקת כדברי בית הלל. התלמוד מסביר את הסיבה לכך: בכל מחלוקת שהיא, בית שמאי היו מציינים ראשית את הדעה שלהם. לעומתם בית הלל, נהגו להזכיר קודם את דעתם של בית שמאי ורק אחר כך את עמדתם בעניין. בדרך זו, בית הלל הוכיחו, שהם לא רק עסוקים בהצדקת הטענה שלהם, אלא הם באמת מעונינים להגיע אל האמת המוחלטת. וזו הסיבה לכך, שההלכה היהודית פוסקת ע"פ רוב, כדברי בית הלל.
אנו מבחינים בדינאמיקה הזו, גם במערכות היחסים בחיינו. כולנו מכירים את הטיפוס העקשן, שמעדיף לגונן באדיקות על עמדתו, מגוחכת ככל שתהיה, ורק לא להודות שהוא טועה. (האירוניה היא, שבסופו של דבר, עקשנות עיוורת גורמת לתחושת מבוכה רבה יותר, מאשר הודאה באמת).
בכדי להתחמק מה"מלכודת" הזו, אנו יכולים לנסות ולאמן את עצמנו, לשקול ברצינות את עמדת הזולת.
בכדי להתחמק מה"מלכודת" הזו, אנו יכולים לנסות ולאמן את עצמנו, לשקול ברצינות את עמדת הזולת. הכלל היסודי אומר: הישארו ממוקדים ורגועים, שוחחו ונהלו דיונים שלווים, במקום לצעוק ולהכריז הכרזות וסיסמאות. אם הדאגה העיקרית שלכם הופכת להיות הצורך להיות צודקים, אתם נאלצים להתבצר בדעותיכם באופן עיקש. אם תהפכו לאנשים מתגוננים ומתפרצים, המגיבים בחוסר סבלנות והקשבה - למעשה, כבר הפסדתם בקרב כולו. בית הלל (וגם יתרו), היו מוכנים להקשיב לעמדת הזולת, היו מוכנים לכבוש את האגו שלהם ולהכיר בעובדה, שהאמת המוחלטת איננה בבעלותם הבלעדית.
חשוב מאד לנהוג כך, בעיקר בתוך מערכת הנישואין. כל אחד מבני הזוג מביא אתו אל תוך המערכת הזוגית, כוחות שונים ומגוונים. ההבדלים בינינו אינם אמורים להוות איום כלפי מוסד הנישואין; נהפוך הוא, הם מהווים הזדמנות נדירה לצמיחה אישית. אילו הקב"ה היה רוצה שנהיה משוחררים מהצורך שלנו זה בזו, הוא היה בורא אותנו אחרת. הנישואין הם יחידה אחת וכאשר אנו מתמקדים במטרות המשותפות שלנו, ניתן להתחיל ולהתייחס אל החיים כ"אנחנו", במקום כמערכת צרה יותר של "אני ואת/ה".
הגישה הזו נכונה גם ברמה הלאומית. בתקופה זו, קיימים תהומות ופערים רבים בין הזרמים השונים של היהדות. לעיתים נדמה לנו, שהפער כלל אינו ניתן לגישור, אך למעשה קיים תחום רחב של הסכמה הדדית. כולנו מסכימים שיש צורך בסובלנות, באמון הדדי, בכבוד ובהבנה. אם כך אנו חייבים לאתר תחומים אלו ולהשתמש בהם לצמצום הפער ולחיזוק הקשר בינינו.
כלי מספר 2: חפשו חברים שמאתגרים אתכם
הגמרא מספרת על רבי יוחנן, שהיה תלמיד חכם ולמד תורה עם אדם בשם ריש לקיש. (לפני שהפך לרב גדול, ריש לקיש היה עבריין, אך זהו סיפור אחר לגמרי...) שני הגברים הללו למדו יחד במשך שנים רבות, עד שיום אחד חלה ריש לקיש ונפטר ממחלתו. רבי יוחנן התהלך ברחובות, התאבל על חברו והיה מדוכא לחלוטין. תלמידיו שאלו אותו: "מה קרה רבנו?" והוא ענה להם: "שותפי ללימוד הלך לעולמו וכעת אין לי עם מי ללמוד תורה". הם מיד הרגיעו אותו ואמרו: "אל תדאג רבנו, אנחנו נדאג לך!" הם הלכו ומצאו אדם מבריק וגדול בתורה, שילמד ביחד עם רבי יוחנן.
כעבור שבועיים, שוב ראו את רבי יוחנן מתהלך ברחובות, כשהוא מדוכא. שאלו אותו: "רבנו, מה קרה? מדוע אתה עדיין כל כך עצוב? הבאנו לך את האדם החכם ביותר, שילמד אתך תורה, מה הבעיה עכשיו?"
"אני לא מחפש מישהו, שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי!"
ענה להם רבי יוחנן: "השותף החדש שלי כל כך מבריק, שלא משנה מה אני אומר, הוא מביא לי 24 ראיות, שמוכיחות כי הדברים שלי אכן נכונים. אך כשלמדתי עם ריש לקיש, הוא היה מביא לי 24 ראיות שהוכיחו שטעיתי. לזה אני מתגעגע. אני לא מחפש מישהו, שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי. רק בדרך זו, ניתן לרדת יחד אל חקר האמת המוחלטת!"
האם באמת בשביל זה קיימים חברים? בשביל לספק לנו אתגר רציני בחיים? אכן כן! שלמה המלך אמר "נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא". חכמינו מסבירים לנו שטובה מילת ביקורת של חבר, מאשר נשיקתו של האויב!
חבר טוב ידאג לומר לכם, אם יש לכם חתיכת מזון שתקועה לכם בין השיניים; האויבים שלכם יחייכו בסתר ויגידו שאתם נראים נפלא! התורה מדברת על 'דקדוק חברים', קפדנות ודקדקנות עם החברים הטובים. בגישה שכזו, אני מסוגל לראות את הזולת לא כאויב, אלא כגורם שבא לתת משקל-נגד להשקפה האישית שלי. כשאני בוחר את החברים שלי, אני מעוניין באנשים שיאתגרו אותי ויגרמו לי בכך להפוך לאדם טוב יותר ולא רק לשחקן טניס מוצלח יותר.
כלי מספר 3: אל תחששו לשאול.
עוד סיפור אחד:
לפני בערך 100 שנים, חי באירופה אדם עשיר, ששמו היה הרב אייזל חריף מסלונים. בתו של הרב הגיעה לפרקה ואביה החל לחפש עבורה את הגבר הצעיר המוצלח ביותר, שיישא אותה לאישה. באותם הימים, המשמעות של "הגבר המוצלח ביותר", הייתה בדרך כלל, תלמיד הישיבה המוצלח ביותר. אז הרב אייזל נסע עד לעיר וולוז'ין, שהייתה בתחום אחריותו התורנית של ראש הישיבה המפורסם, הנצי"ב. (מסופר שבימיו של הנצי"ב מוולוז'ין, למדו בישיבה שלו כ-10,000 תלמידים!) כאשר הגיע לשם הרב אייזל, הוא נכנס אל תוך בית המדרש, דפק בחוזקה על השולחן המרכזי והכריז בקול: "יש לי קושיה מאד מסובכת על סוגיה מסוימת בגמרא. מי שיצליח לענות לי על הקושיה, יזכה לפגוש את בתי למטרת שידוך!"
רחש גדול עבר באולם בית המדרש. סיכוי אמיתי להתחתן עם בתו של הרב אייזל! במהרה נוצר תור ארוך ומסודר ולכל אחד מהתלמידים בישיבה ניתנה ההזדמנות לספק לרב את התשובה. אחת אחרי השניה, הרב אייזל דחה מעליו את כל התשובות, שנשמעו מפי התלמידים. התהליך נמשך כך מספר ימים, כשחלק מהתלמידים עמדו בתור אפילו פעמיים ושלוש. אבל עדיין, אף אחד מהתלמידים לא הצליח לספק לרב את התשובה הנכונה. כאשר התלמידים סיימו את כל תשובותיהם, הרב אייזל החל לארוז את חפציו כשהוא מתכוון לשוב לביתו.
הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!"
הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!" הוא פנה לאחור וראה מולו תלמיד ישיבה צעיר רץ במהירות לכיוונו. התלמיד הסביר: "הרב אייזל, אני יודע שלא הצלחתי למלא את התנאי שלך ושלא אוכל להינשא לבתך, אבל רק בשבילי, האם תוכל בבקשה לומר לי מהי התשובה הנכונה לשאלתך?"
"אהה!", צעק בקול הרב אייזל. "אתה תהיה החתן של בתי!"
בחיים שלנו, החיפוש אחר האמת עלול להיות מעוכב, אם אין לנו את האומץ לשאול. כאשר אנו מבקשים את עזרתו של הזולת, אנו למעשה מודים בכך, שאין בידינו את כל התשובות. לפעמים נדרש מאתנו לשאול שאלות מביכות, שאלות שלא נוח לנו לשאול. לעיתים נדרש מאתנו להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים, או אפילו להסתכן בכך, שיחשבו שאנחנו בורים. אך כל הסיכונים הללו, זעירים ביותר יחסית לחיים שלמים, המבוססים על שקר וכזב. תלמיד הישיבה נהג באומץ לב בדיוק מהסוג הזה; התנהגות כזו היא סימן המאפיין יושר אישי ואינטלקטואלי.
--------------------------------------------------------------------------------
"אנכי ה' אלוקיך!"
כאשר עמדו כל בני ישראל מול הר סיני, הם קיבלו על עצמם ללא כל תנאי מוקדם, לקיים את תרי"ג המצוות שבתורה. עבור עם שנמצא כרגע ממש בתחילת דרכו, 613 נשמע כמו מספר באמת עצום... אפילו גדול מדי! איך אדם אמור להתחיל ולהתגבר על כמות כה עצומה של ציוויים? אם רק היה לנו רעיון אחד מרכזי וחזק, שיכולנו לתפוס במוחנו, רעיון אחד, שמסכם ומכיל למעשה את כל שאר הפרטים הקטנים...
"רבנו בחיי" מסביר, שאמנם בתורה מופיעות 613 מצוות שונות, אך למעשה הכל כלול בתוך הציווי הראשון של עשרת הדברות, "אנוכי ה' אלוקיך". הכל מסתכם בשורה הקצרה הזו.
מדוע? משום שהנקודה הזו היא הציר, שסביבו הכל מסתובב. ברגע שאנו "יודעים שהקב"ה קיים", השאר כבר מגיע מאליו, משום שאנו מבינים שזוהי מערכת מאוחדת, הוליסטית ושלימה.
מה למעשה התרחש במעמד הר סיני? הגמרא אומרת שכל יהודי הצליח לשמוע את קולו של הקב"ה בעוצמה כה רבה, עד שממש "ראה" את הקול ולא רק שמע אותו. התופעה הפסיכולוגית הזו מכונה "סינתזה", תופעה בה כל החושים מתערבבים ומתעצמים.
ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של העם היהודי - נשמות מהעבר, מההווה ומהעתיד - עמדו יחד במעמד הר סיני.
ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של העם היהודי - נשמות מהעבר, מההווה ומהעתיד - עמדו יחד במעמד הר סיני. כאשר הקולות בקעו עד לרקיע השביעי, התורה נחקקה על לוחות הברית... אך אפילו קודם לכן, היא נחקקה בלבו של כל יהודי ויהודי בעולם כולו. הקולות דיברו ואנחנו שמענו.
בקריאת שמע, (שהיא למעשה הצהרת אמונים לעולם היהודי), אנו פותחים ואומרים את המילה "שמע" - תקשיב. ברוגע ובזהירות, אנחנו מקשיבים. בדיוק כפי שהקשיב יתרו.
בעל "השפת אמת" אומר, שבכדי לקבל את התורה, אדם צריך לרצות להגיע אל האמת המוחלטת. האם אנו באמת מעונינים להגיע אל בהירות אמיתית בחיים? בואו ונהיה אנשים הרודפים אחר האמת. בואו נקשיב בזהירות, משום שהמצווה "אנוכי ה' אלוקיך" מזמינה אותנו לגלות מחדש את האמת האלוקית.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Yitro_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... o_5769.asp</a>
על יכולת הקשבה וחיפוש האמת
בפרשת השבוע שלנו, מתאספים למרגלות הר סיני שלושה מליון יהודים ורואים במו עיניהם, כיצד הקב"ה מעניק למשה רבנו את לוחות הברית. יש לחזור ולהזכיר, כי מעמד הר סיני היווה את האירוע המרכזי ביותר, בכל ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו!
מפתיע אם כן, ששמה של הפרשה הוא דווקא...'יתרו'. מי הוא ה'יתרו' הזה, שזכה כי הפרשה המשמעותית ביותר בתורה, תיקרא על שמו?
הפרשה מתחילה במילים הבאות:
"וישמע יתרו, כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל..." (שמות י"ח:1).
יתרו שמע על האירועים המדהימים, שאירעו לעם ישראל בעת יציאתם ממצרים והיה מעוניין להצטרף אליהם. רש"י שואל: "מה בדיוק שמע יתרו, שגרם לו לרצות ולהצטרף לעם ישראל? התשובה היא, שהוא שמע על קריעת ים סוף ועל מלחמת עמלק".
למעשה, כל העולם שמע על שני האירועים הללו, אז מדוע התורה מציינת דווקא את יתרו?
התשובה לכך נעוצה באופיו של יתרו ובחיפושו המתמיד אחר האמת. הוא הסתובב בכל העולם, התנסה בכל ה"דתות" וכשנוכח באיוולת שבהן, דחה מעליו כל אחת ואחת. הוא היה מאד ישר עם עצמו והתעקש למצוא את האמת המוחלטת. אנשים רבים נוספים שמעו על יציאת מצרים, אבל רק יתרו היה מספיק פתוח, בכדי לקלוט את המסר האמיתי. העובדה הזו, היא שהביאה את יתרו להצטרף אל העם היהודי - ועל כן קרויה הפרשה, שעשרת הדיברות מוזכרות בה, על שמו!
--------------------------------------------------------------------------------
ידיעה או אמונה?
החלק העוסק ב"עשרת הדיברות", הוא המפורסם ביותר בתורה כולה.
מה למעשה הציווי "בדיבר" הראשון?
"אנוכי ה' אלוקיך".
על פניו נראה שאין כאן כל ציווי, אלא הצהרת עובדה ותו לא!
אלא, חכמינו מסבירים, שמדובר במצווה:
לדעת שהקב"ה נמצא וקיים בעולם.
אך למי מיועדת מצווה זו? אם נאמר שהיא מיועדת לאנשים שכבר מאמינים בקב"ה, הרי שאין כל צורך לצוות זאת עליהם ואז המצווה בכלל מיותרת! ואם היא מכוונת לאנשים שאינם מאמינים בו, הרי שבכלל לא אכפת להם מה יש לתורה לומר בנושא זה, כך שגם כאן אין כל הגיון להורות על כך!
התשובה לכך טמונה בתוך המלים: התורה לא אומרת לנו "האמינו בקב"ה". היא גם לא מצווה עלינו לחשוב, להרגיש, לחוש, להניח, לקוות או לייחל שהקב"ה באמת קיים בעולם. התורה בסך הכל מצווה עלינו "לדעת", שהקב"ה קיים במציאות שבה אנו חיים!
החברה המערבית של ימינו, נוטה בדרך כלל לקשור בין הדת ל "אמונה עיוורת".
החברה המערבית של ימינו, נוטה בדרך כלל לקשור בין הדת ל "אמונה עיוורת", כשלמעשה האמת הפוכה ממש. התורה מצווה עלינו להשתמש דווקא בשכל ובהגיון הבריא שלנו על מנת להגיע למסקנה המתבקשת, שהקב"ה קיים בעולם. ההבנה השכלית הזאת היא חיונית ביותר; אם נתבסס רק על עולם הרגשות שלנו, אנו עלולים לטעות ללא סוף. בתפילת "עלינו לשבח" אנו אומרים: "וידעת היום, והשבות אל לבבך". הידיעה השכלית היא הראשונה בסדר העדיפויות; רק לאחר שהיא כבר מבוססת, אנו יכולים לנסות ולהתחבר גם ברמה הרגשית. "אנוכי ה' אלוקיך" - דע שהקב"ה קיים. זהו הציווי הראשון בעשרת הדברות ולמעשה, זהו הרעיון המרכזי ביותר בעולם היהדות!
כיצד אדם יכול להגיע לידיעה הברורה הזו? במילה אחת - אובייקטיביות.
המשנה (במסכת אבות, פרק א', משנה ח') אומרת לנו: "אל תעש את עצמך כעורכי הדיינים [אלא כשופטים]". עורך דין מתוקף תפקידו, ינסה לקדם את העמדה שלו, ללא קשר לאמיתותה או לתוקפה במציאות. שופט לעומת זאת, שוקל את שני הצדדים בכובד ראש. כשאנו שוקלים במחשבתנו שאלה חשובה כל כך, כמו קיומו של הקב"ה בעולם, אנו חייבים לנהוג כשופטים!
התורה מציעה לנו שלושה כלים, שיסייעו לנו להגיע לאובייקטיביות הזו:
כלי מספר 1: הקשיבו לדברים הנאמרים על ידי הזולת
"בית הלל" ו"בית שמאי" ייצגו שתי גישות בפסיקה הלכתית ובתוקף נסיבות אלו, הרבו לחלוק זה על זה (עובדה שמתועדת לאורך כל ההיסטוריה התלמודית). הם התווכחו כמעט על כל נושא שבעולם וראו את העולם דרך שתי השקפות שונות לחלוטין זו מזו. (לדוגמא, בית הלל טוענים, שיש להדליק את נרות החנוכה בסדר עולה. כלומר, בלילה הראשון יש להדליק נר אחד ובכל לילה להוסיף נר. בית שמאי טוענים כנגדם, שהסדר צריך להיות הפוך, כשבלילה הראשון יש להדליק שמונה נרות ובכל לילה להוריד נר).
ההלכה היהודית, כמעט באופן עקבי (גם בעניין חנוכה הנ"ל), פוסקת כדברי בית הלל. התלמוד מסביר את הסיבה לכך: בכל מחלוקת שהיא, בית שמאי היו מציינים ראשית את הדעה שלהם. לעומתם בית הלל, נהגו להזכיר קודם את דעתם של בית שמאי ורק אחר כך את עמדתם בעניין. בדרך זו, בית הלל הוכיחו, שהם לא רק עסוקים בהצדקת הטענה שלהם, אלא הם באמת מעונינים להגיע אל האמת המוחלטת. וזו הסיבה לכך, שההלכה היהודית פוסקת ע"פ רוב, כדברי בית הלל.
אנו מבחינים בדינאמיקה הזו, גם במערכות היחסים בחיינו. כולנו מכירים את הטיפוס העקשן, שמעדיף לגונן באדיקות על עמדתו, מגוחכת ככל שתהיה, ורק לא להודות שהוא טועה. (האירוניה היא, שבסופו של דבר, עקשנות עיוורת גורמת לתחושת מבוכה רבה יותר, מאשר הודאה באמת).
בכדי להתחמק מה"מלכודת" הזו, אנו יכולים לנסות ולאמן את עצמנו, לשקול ברצינות את עמדת הזולת.
בכדי להתחמק מה"מלכודת" הזו, אנו יכולים לנסות ולאמן את עצמנו, לשקול ברצינות את עמדת הזולת. הכלל היסודי אומר: הישארו ממוקדים ורגועים, שוחחו ונהלו דיונים שלווים, במקום לצעוק ולהכריז הכרזות וסיסמאות. אם הדאגה העיקרית שלכם הופכת להיות הצורך להיות צודקים, אתם נאלצים להתבצר בדעותיכם באופן עיקש. אם תהפכו לאנשים מתגוננים ומתפרצים, המגיבים בחוסר סבלנות והקשבה - למעשה, כבר הפסדתם בקרב כולו. בית הלל (וגם יתרו), היו מוכנים להקשיב לעמדת הזולת, היו מוכנים לכבוש את האגו שלהם ולהכיר בעובדה, שהאמת המוחלטת איננה בבעלותם הבלעדית.
חשוב מאד לנהוג כך, בעיקר בתוך מערכת הנישואין. כל אחד מבני הזוג מביא אתו אל תוך המערכת הזוגית, כוחות שונים ומגוונים. ההבדלים בינינו אינם אמורים להוות איום כלפי מוסד הנישואין; נהפוך הוא, הם מהווים הזדמנות נדירה לצמיחה אישית. אילו הקב"ה היה רוצה שנהיה משוחררים מהצורך שלנו זה בזו, הוא היה בורא אותנו אחרת. הנישואין הם יחידה אחת וכאשר אנו מתמקדים במטרות המשותפות שלנו, ניתן להתחיל ולהתייחס אל החיים כ"אנחנו", במקום כמערכת צרה יותר של "אני ואת/ה".
הגישה הזו נכונה גם ברמה הלאומית. בתקופה זו, קיימים תהומות ופערים רבים בין הזרמים השונים של היהדות. לעיתים נדמה לנו, שהפער כלל אינו ניתן לגישור, אך למעשה קיים תחום רחב של הסכמה הדדית. כולנו מסכימים שיש צורך בסובלנות, באמון הדדי, בכבוד ובהבנה. אם כך אנו חייבים לאתר תחומים אלו ולהשתמש בהם לצמצום הפער ולחיזוק הקשר בינינו.
כלי מספר 2: חפשו חברים שמאתגרים אתכם
הגמרא מספרת על רבי יוחנן, שהיה תלמיד חכם ולמד תורה עם אדם בשם ריש לקיש. (לפני שהפך לרב גדול, ריש לקיש היה עבריין, אך זהו סיפור אחר לגמרי...) שני הגברים הללו למדו יחד במשך שנים רבות, עד שיום אחד חלה ריש לקיש ונפטר ממחלתו. רבי יוחנן התהלך ברחובות, התאבל על חברו והיה מדוכא לחלוטין. תלמידיו שאלו אותו: "מה קרה רבנו?" והוא ענה להם: "שותפי ללימוד הלך לעולמו וכעת אין לי עם מי ללמוד תורה". הם מיד הרגיעו אותו ואמרו: "אל תדאג רבנו, אנחנו נדאג לך!" הם הלכו ומצאו אדם מבריק וגדול בתורה, שילמד ביחד עם רבי יוחנן.
כעבור שבועיים, שוב ראו את רבי יוחנן מתהלך ברחובות, כשהוא מדוכא. שאלו אותו: "רבנו, מה קרה? מדוע אתה עדיין כל כך עצוב? הבאנו לך את האדם החכם ביותר, שילמד אתך תורה, מה הבעיה עכשיו?"
"אני לא מחפש מישהו, שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי!"
ענה להם רבי יוחנן: "השותף החדש שלי כל כך מבריק, שלא משנה מה אני אומר, הוא מביא לי 24 ראיות, שמוכיחות כי הדברים שלי אכן נכונים. אך כשלמדתי עם ריש לקיש, הוא היה מביא לי 24 ראיות שהוכיחו שטעיתי. לזה אני מתגעגע. אני לא מחפש מישהו, שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי. רק בדרך זו, ניתן לרדת יחד אל חקר האמת המוחלטת!"
האם באמת בשביל זה קיימים חברים? בשביל לספק לנו אתגר רציני בחיים? אכן כן! שלמה המלך אמר "נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא". חכמינו מסבירים לנו שטובה מילת ביקורת של חבר, מאשר נשיקתו של האויב!
חבר טוב ידאג לומר לכם, אם יש לכם חתיכת מזון שתקועה לכם בין השיניים; האויבים שלכם יחייכו בסתר ויגידו שאתם נראים נפלא! התורה מדברת על 'דקדוק חברים', קפדנות ודקדקנות עם החברים הטובים. בגישה שכזו, אני מסוגל לראות את הזולת לא כאויב, אלא כגורם שבא לתת משקל-נגד להשקפה האישית שלי. כשאני בוחר את החברים שלי, אני מעוניין באנשים שיאתגרו אותי ויגרמו לי בכך להפוך לאדם טוב יותר ולא רק לשחקן טניס מוצלח יותר.
כלי מספר 3: אל תחששו לשאול.
עוד סיפור אחד:
לפני בערך 100 שנים, חי באירופה אדם עשיר, ששמו היה הרב אייזל חריף מסלונים. בתו של הרב הגיעה לפרקה ואביה החל לחפש עבורה את הגבר הצעיר המוצלח ביותר, שיישא אותה לאישה. באותם הימים, המשמעות של "הגבר המוצלח ביותר", הייתה בדרך כלל, תלמיד הישיבה המוצלח ביותר. אז הרב אייזל נסע עד לעיר וולוז'ין, שהייתה בתחום אחריותו התורנית של ראש הישיבה המפורסם, הנצי"ב. (מסופר שבימיו של הנצי"ב מוולוז'ין, למדו בישיבה שלו כ-10,000 תלמידים!) כאשר הגיע לשם הרב אייזל, הוא נכנס אל תוך בית המדרש, דפק בחוזקה על השולחן המרכזי והכריז בקול: "יש לי קושיה מאד מסובכת על סוגיה מסוימת בגמרא. מי שיצליח לענות לי על הקושיה, יזכה לפגוש את בתי למטרת שידוך!"
רחש גדול עבר באולם בית המדרש. סיכוי אמיתי להתחתן עם בתו של הרב אייזל! במהרה נוצר תור ארוך ומסודר ולכל אחד מהתלמידים בישיבה ניתנה ההזדמנות לספק לרב את התשובה. אחת אחרי השניה, הרב אייזל דחה מעליו את כל התשובות, שנשמעו מפי התלמידים. התהליך נמשך כך מספר ימים, כשחלק מהתלמידים עמדו בתור אפילו פעמיים ושלוש. אבל עדיין, אף אחד מהתלמידים לא הצליח לספק לרב את התשובה הנכונה. כאשר התלמידים סיימו את כל תשובותיהם, הרב אייזל החל לארוז את חפציו כשהוא מתכוון לשוב לביתו.
הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!"
הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!" הוא פנה לאחור וראה מולו תלמיד ישיבה צעיר רץ במהירות לכיוונו. התלמיד הסביר: "הרב אייזל, אני יודע שלא הצלחתי למלא את התנאי שלך ושלא אוכל להינשא לבתך, אבל רק בשבילי, האם תוכל בבקשה לומר לי מהי התשובה הנכונה לשאלתך?"
"אהה!", צעק בקול הרב אייזל. "אתה תהיה החתן של בתי!"
בחיים שלנו, החיפוש אחר האמת עלול להיות מעוכב, אם אין לנו את האומץ לשאול. כאשר אנו מבקשים את עזרתו של הזולת, אנו למעשה מודים בכך, שאין בידינו את כל התשובות. לפעמים נדרש מאתנו לשאול שאלות מביכות, שאלות שלא נוח לנו לשאול. לעיתים נדרש מאתנו להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים, או אפילו להסתכן בכך, שיחשבו שאנחנו בורים. אך כל הסיכונים הללו, זעירים ביותר יחסית לחיים שלמים, המבוססים על שקר וכזב. תלמיד הישיבה נהג באומץ לב בדיוק מהסוג הזה; התנהגות כזו היא סימן המאפיין יושר אישי ואינטלקטואלי.
--------------------------------------------------------------------------------
"אנכי ה' אלוקיך!"
כאשר עמדו כל בני ישראל מול הר סיני, הם קיבלו על עצמם ללא כל תנאי מוקדם, לקיים את תרי"ג המצוות שבתורה. עבור עם שנמצא כרגע ממש בתחילת דרכו, 613 נשמע כמו מספר באמת עצום... אפילו גדול מדי! איך אדם אמור להתחיל ולהתגבר על כמות כה עצומה של ציוויים? אם רק היה לנו רעיון אחד מרכזי וחזק, שיכולנו לתפוס במוחנו, רעיון אחד, שמסכם ומכיל למעשה את כל שאר הפרטים הקטנים...
"רבנו בחיי" מסביר, שאמנם בתורה מופיעות 613 מצוות שונות, אך למעשה הכל כלול בתוך הציווי הראשון של עשרת הדברות, "אנוכי ה' אלוקיך". הכל מסתכם בשורה הקצרה הזו.
מדוע? משום שהנקודה הזו היא הציר, שסביבו הכל מסתובב. ברגע שאנו "יודעים שהקב"ה קיים", השאר כבר מגיע מאליו, משום שאנו מבינים שזוהי מערכת מאוחדת, הוליסטית ושלימה.
מה למעשה התרחש במעמד הר סיני? הגמרא אומרת שכל יהודי הצליח לשמוע את קולו של הקב"ה בעוצמה כה רבה, עד שממש "ראה" את הקול ולא רק שמע אותו. התופעה הפסיכולוגית הזו מכונה "סינתזה", תופעה בה כל החושים מתערבבים ומתעצמים.
ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של העם היהודי - נשמות מהעבר, מההווה ומהעתיד - עמדו יחד במעמד הר סיני.
ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של העם היהודי - נשמות מהעבר, מההווה ומהעתיד - עמדו יחד במעמד הר סיני. כאשר הקולות בקעו עד לרקיע השביעי, התורה נחקקה על לוחות הברית... אך אפילו קודם לכן, היא נחקקה בלבו של כל יהודי ויהודי בעולם כולו. הקולות דיברו ואנחנו שמענו.
בקריאת שמע, (שהיא למעשה הצהרת אמונים לעולם היהודי), אנו פותחים ואומרים את המילה "שמע" - תקשיב. ברוגע ובזהירות, אנחנו מקשיבים. בדיוק כפי שהקשיב יתרו.
בעל "השפת אמת" אומר, שבכדי לקבל את התורה, אדם צריך לרצות להגיע אל האמת המוחלטת. האם אנו באמת מעונינים להגיע אל בהירות אמיתית בחיים? בואו ונהיה אנשים הרודפים אחר האמת. בואו נקשיב בזהירות, משום שהמצווה "אנוכי ה' אלוקיך" מזמינה אותנו לגלות מחדש את האמת האלוקית.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Yitro_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... o_5769.asp</a>
תשס"ט
זכור ושמור, מה ההבדל ביניהם?
הרב משה צוריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
עשרת הדברות הובאו פעמיים בתורה, בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. ישנם הרבה שינויים בין המועתק כאן למועתק שם. אמנם רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ') סבור שאין חשיבות בכל השינויים, כיון שהתוכן הכללי הוא אחיד. בבעיה דומה של כפילות בפסוקים במקומות שונים בכל המקרא כתבו רד"ק ו"מצודות" בביאוריהם: "כפל ענין במלים שונות". וגם הרמב"ם (פתיחה למורה נבוכים, עמ' יא) כותב שאין הכרח לדייק בכל פרט ופרט של הציורים שבסיפורי המקראות. אמנם מפרשים אחרים כן דייקו בכל שינוי, בכל הבדל שבין פרשיות הדומות. כן עשו ר"י אברבנאל, הגר"א והמלבי"ם ועוד הרבה. ובעניננו כן ביאר מהר"ל את עשרת הדברות בספרו "תפארת ישראל" (פרקים מג-מה עיי"ש פרטי י"ד שינויים). באמת כל דברי הפרשנים, גם הפשטנים וגם החקרנים, אמת. הכל תלוי לאיזה רובד של הציבור מופנים הדברים. לבעלי פשט הפשוט אין צורך לבאר להם כל שינוי. אבל לבעלי עומק הדורשים הסבר לכל שינוי ניב ולכל כפילות הזכרה, יש להשיב. וכאשר רמב"ם ודוגמתו רצו, גם הם עיינו בכל שינוי ושינוי כדרכם של חז"ל.
בבעיה זאת שבדברות הראשונות (פרשת יתרו) כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ובדברות אחרונות (פרשת ואתחנן) כתוב "שמור את יום השבת לקדשו", ענו חז"ל כי "זכור" הוא לקיים מצות עשה, להזכיר קדושת השבת בכניסת היום; "שמור" הוא ציווי להזהר מלעשות אבות מלאכות (ברכות כ ע"ב). ולכן הוזכרו ב' המלים הללו בבת אחת בסיני כדי ללמד שכל (כמו אשה) שנצטוה להישמר מלעשות מלאכות בשבת, מחויב גם להזכיר "קידוש" בליל שבת.
אבל יש בזה מימד נוסף. רואים אנו כי הסיבה למצוות שבת בפרשת יתרו היא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא). זהו טעם כלל-עולמי עם משמעות המקיפה כל בני אנוש. אבל הסיבה למצות שבת בפרשת ואתחנן היא: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו) הרי משמעות לישראל בלבד.
לפי הטעם הראשון, להזכיר לכל האנושות שהעולם לא היה נמצא מאז ומתמיד, אלא נוצר ונברא הוא. ה"פצץ הגדול" ממנו התחילה תנועת כל מערכת הכוכבים היה מותנה ומותנע ע"י בעל תוכנית ומחשבה, בעל רצון ויוזמה, הקב"ה. ולכן אמנם התחיל בפעולה, אבל לא תהיה "אינרציה" מתמדת של יצירה ללא הפסקה, אלא ברצותו יפסיק במעשי יצירה שלו, ובסוף יום הששי יצוה "מנוחה". מה היא "מנוחה"? שלימות, שהגיע היוצר ליעדו, השיג כל חפצו ושובת מפעילותו. כך ביום השביעי הזה ציוה הבורא על ישראל שישבתו ממלאכתם ויראו מצבם כאילו כל מלאכתם עשויה וגמורה. לא יהיו טרודים במחשבות על המשך פעילותם לשבוע הבא, אלא יראו את עצמם כאילו "גמרו את הכל" (רש"י שמות כ, ט בשם המכילתא).
ויש בזה חינוך גדול לאדם, לקבל עליו עול מלכות שמים. הרב שמשון רפאל הירש חקר (שמות לה, א עמ' תס"ו, ומבואר יותר ב"אגרות צפון", אגרת י"ג) מה ההבדל בלשון הקודש בין מלת "עבודה" למלת "מלאכה". והרי התורה לא אסרה לעסוק ב"עבודה" בשבת. (אמנם היא לפעמים אסורה מדרבנן, מחמת "שבות" של "דומה לעובדה של חול"). הרב הירש מסביר כי "עבודה" היא גופנית; טורח ועמל הגוף כמו לסחוב קרשים כבדים. אבל "מלאכה" היא פעולה יצרנית, מלווה הרבה פעמים בשכל ותכנון. כל ל"ט אבות המלאכות הרי הן פעולות אנושיות, כהגדרת חז"ל "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (דבר שאינו מתכוין מותר ע"פ התורה ואסורה מדרבנן). בישול, תפירה, כתיבה וכיו"ב, "המביאות שינוי ממשי בדבר מסוים, ובהן מתגלה שלטון האדם על כל דבר גשמי. ההימנעות מיצירה זו ביום השבת מגלה את השתעבדות האדם תחת עול הבורא והריבון האחד והיחיד". החינוך הזה מועיל. יום זה של שבת נבליט את ההכרה כי כולנו רק כמו אורחים על שולחנו של הקב"ה. ולכן אותן פעולות בהמיות שגם בעלי חיים עושים, אכילה, הליכה, גרירת דברים וכו' מותרות גם לנו כי הרי אין בהן מן העליונות האנושית. אבל להעביר חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, או להיפך, מראה על מושג תחומים ועל ביצוע הישג אנושי רעיוני, ולכן גם זה נכלל בין המלאכות האסורות. ובזה מובן מאד מדוע התורה לא כתבה "ויכל אלוקים מכל עבודתו אשר עשה" אלא כתוב "ויכל אלוקים וכו' מכל מלאכתו אשר עשה". כי אצל ה' לא שייך לומר שעשה "עבודה" פיזית, אלא "מלאכה" המלווה רעיון ומחשבה.
בזה גם מענה לשאלתם של אותם חילונים מדוע אסור להדליק גפרור בשבת? אותו פסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" מדובר בהיות ישראל במדבר, וכדי ליצור זיק אש היה צורך לשפשף אבן באבן, ולהצית בזה עלה יבש ומזה להעביר להב לשריג עץ ורק אח"כ לגזר עץ עבה יותר. אבל בעידן שלנו אין שום עמל וטורח לשפשף גפרור? התשובה היא שלא אסר עלינו ה' ל"ט מלאכות כי קשה וטורח לעשות אותן, אלא אסר אותן שהן ביטוי לעליונות האנושית עלי אדמות, שאנו "אדונים" המפעילים שינויים בעצמים הנמצאים סביבינו. "מלאכה" היא שאסורה, ולא "עבודה".
עלינו לזכור כי החינוך הגדול הזה נמסר לעם ישראל, ולעם ישראל בלבד. "גוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח ע"ב. אמנם רמב"ם מלמדנו שאין בית דין ממית אותו, והוא נענש רק בדין שמים). מה הטעם לזה? כי יש הבדל עצום בין ישראל לאומות בענין כיצד מקבלים עליהם רבונותו של הקב"ה. הרבה מהגוים מאמינים במציאותו של הבורא. אבל לפי דעתם הוא נותן לכל אדם לחיות את חייו האנושיים בלי שום קשר למצוותיו של הקב"ה. עניני מסחר, עניני משפחה, עניני חברה וכו' בכל תחומי הפעילות האנושית יעשה האדם כפי העולה ברצונו. רק בתחום צר של הדת, מה שנוגע לתפילות וימי חג, מוגבל האדם לפי ציוויי הא-ל. אבל בעם ישראל אין הדבר כך. כל הטבע חדור הוא וספוג אלוהות. בכל תנועה שאנו מתנועעים, בכל דיבור שאנו מדברים, בכל מעשה שאנו עושים; אנו מקיימים פעולות תורניות או לקום ולבצע מצוה, או להזהר מלעשות עבירה. בין בענייני דיבור שלנו, בין בענייני לבוש שלנו ובכל פרט ופרט של מעשי אנוש. אנו ממליכים את הקב"ה ע"י כל מעשה ומעשה שלנו, כי נשמעים אנו להוראותיו. כדברי ר' צדוק הכהן: "שכל עיקר קדושת הארץ (א"י) היא הכרת הנותן (כדכתיב 'אשר נתת לי השם') שמדביק טובת הארץ ופריה בנותנם" (לקוטי מאמרם, עמ' 78). רעיון נשגב זה, רעיון קדש קדשים זה, חסר אצל האומות. [וכבר הזכרנו כמה פעמים כי לכל כלל יש יוצאים מהכלל. נכון כי גם אצל האומות יש חסידי אומות העולם, כמוזכר ע"י רמב"ם, הל' מלכים, סוף פרק ח. אבל הם יחידים בלבד. כי גם המקיים ארח חיים נפלא וטהור, אם עושה זאת רק מפני הכרע שכלו ולא מפני שהקב"ה ציוה על כך, אינו נחשב "חסיד אומות העולם". חסרה בו ענווה להתבטל לפני המציאות המוחלטת והנצחית של ה'].
ובזה נוכל להבין מה בין שבת של גוי לשבת של יהודי. היהודי צריך לשמור שבת מפני שתי נקודות הבנה. ראשית כי ה' ברא עולם ומלואו, כל הטבע. ה' הוא הריבון היחיד על כל מה שיתרחש בעולם. זאת אנו לומדים ממעשי שמים וארץ, שה' ברצותו הרחיב פעולה, וברצותו קיצר פעולה והפסיק ביום השביעי. זאת היא שבת של פרשת יתרו. אבל נקודה שניה היא שהקב"ה פועל נסים ונפלאות, מווסת ומשנה ומהפך את הטבע, כדי להציל את הנרדפים. זאת למדנו ממעשה יציאת מצרים. "ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (פרשת ואתחנן). ה' ציוך, רק לישראל ציוה וגוי ששבת חייב מיתה. כי זאת אות ברית בין ה' וישראל. הרי כתוב במדרש ששאלו, לכל יום ויום של חול יש זיווג. א' עם ו', ב' עם ה', ג' עם ד'. ליום השביעי אין זיווג. ענה ה' כי הזוג המתאים לשבת הוא כנסת ישראל (בראשית רבה יא, ט). מה פשר מדרש פלא זה? בודאי יש לו עומק שכלי ולא סתם "דרשה". עונה פירוש מהרז"ו (על הדף) "לרמוז שישראל ע"י נשמה יתרה שנתן להם בשבת מתיחדים בקדושת השבת, שהוא קדושה עליונה אצולה ממרומים מקדושתו ית"ש". כלומר ביום השבת האדם מתעלה ברוחניותו. אמרו בירושלמי (שבת טו, ג) לא ניתנו שבתות לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה. וכך כתב ר' עובדיה ספורנו על פסוק "שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציוך" (על דברים ה, יב). מה משמעות "כאשר ציוך"? אמרו חז"ל (סנהדרין נו
הכוונה לנאמר להם בהיות ישראל חונים במרה (שמות טו, כו). מעיר הספורנו: "הודיע ה' שלא יספיק לו שתקדשהו במה שתשבות בו ממלאכה, אלא שתעסוק בו בתורה ובמצוות, כאומרו שם 'והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו'" עכ"ל. ובעיסוק זה יש זיווג בין השבת וישראל. בספר "בן איש חי" (שנה ב' פרשת שמות, לפני ס"ק א') מלמד שתיקון לימוד תורה שעה אחת בשבת שוה פי אלף מהלימוד של ימות החול. (לכן ראוי למעט בשינה ובשיחות בין חברים, כדי להספיק ללמוד יותר). ועיין ספר "הכתב והקבלה" (שמות כ, י) מהו ענין "זיווג" זה.
נסכם ונאמר. יש שתי מצוות בשבת: זכור ושמור. "זכור" הוא להזכיר בפה שהקב"ה ברא את העולם וסידר בו כל מערכות הטבע. הכל נוצר ע"י ה' והכל ממשיך לתפקד ע"י השגחתו "המחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית". לכן מזכירים בקידוש על היין בליל שבת את שתיהן: "זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים". צד זה של "זכור", הכרת בעלותו של ה' על הטבע נמצא גם בהכרתם של אומות העולם. אבל ענין של ביטול מלאכות, ענין צמצום פעילותנו האנושית כדי להכיר שהקב"ה משנה כרצונו כל מערכות הטבע ומכין נסים ונפלאות, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ענין "שמור" מלא תעשה, נמצא אך ורק אצל ישראל.
הרעיון הנ"ל מסביר יפה מה ההבדל בין ביטויי "זכור" בדברות ראשונות, לבין "שמור" שבדברות האחרונות. אבל טוב ויפה להביא לכך סמך מדברי חז"ל. והוא בפסקתא רבתי (תחילת פרק כג, עיי"ש פירוש מהרז"ו): "זכור ושמור, אמר ר' יודן 'זכור' נתן לאומות העולם, 'שמור' נתן לישראל" עכ"ל. ולפי החידוש שחידשנו כאן, גוי טוב המכריז בליל שבת הצהרה ואמירה שהקב"ה רבון העולם, וזה נודע במה ששבת ה' ממלאכת מעשה ביום השביעי, איננו חייב אותה מיתה המוזכרת בגמרא, כי הם דברו רק על שמירה ממעשים שע"י מניעה מן ל"ט אבות מלאכות.
ומה טעם שחז"ל התבטאו בביטוי כה חריף לומר כי אם שמר ממלאכות בשבת הוא "חייב מיתה"? חז"ל (סנהדרין נח ע"ב) אמרו טעם ע"פ נגלה אבל אנו חותרים להבין הטעם ע"פ ספר הזוהר (ח"ב דף סג. נראה לומר שההכרה שה' משנה כל פרטי הטבע לפי צרכי ההשגחה על מעשי בני אדם, כשכר או כעונש על מעשיהם, זאת היא נחלת בני ישראל עם הנבחר. האריך בזה רמב"ן בפירושו לתורה (סוף פרשת בא). אם יש פה ושם גוים המתיימרים שגם הם שייכים לקבוצה זו, זה גורם לטשטוש ההכרה מי הם ישראל, וזה מכהה את הרושם של יחודיות הנסים והנפלאות. זה כמו בלימוד תורה "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". הברית עם ישראל מוכיחה שאך ורק הם הנמצאים במסגרת זו של נסים ונפלאות הנעשים לעם שלם. [עיין "הכתב והקבלה", על דברים ה, טו: "כי ה' נתן לנו השבת למען תהיה לנו לאות שאנחנו עמו כדכתיב 'לדעת כי אני ה' מקדשכם' (שמות לא, יג)]. רואים אנו בימינו נסים ונפלאות כאשר כל האומות ממזרח שמש ועד מבואו מתנגדים ומתנכלים לקיומה של מדינת ישראל איתנה ויציבה. וה' מכין עבורנו נסים ונפלאות באופן תדיר, הנראים לכל עין הבוחנת לאמיתה את המציאות. אשרינו מה טוב חלקנו.http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=10672&q=
זכור ושמור, מה ההבדל ביניהם?
הרב משה צוריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן
עשרת הדברות הובאו פעמיים בתורה, בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. ישנם הרבה שינויים בין המועתק כאן למועתק שם. אמנם רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ') סבור שאין חשיבות בכל השינויים, כיון שהתוכן הכללי הוא אחיד. בבעיה דומה של כפילות בפסוקים במקומות שונים בכל המקרא כתבו רד"ק ו"מצודות" בביאוריהם: "כפל ענין במלים שונות". וגם הרמב"ם (פתיחה למורה נבוכים, עמ' יא) כותב שאין הכרח לדייק בכל פרט ופרט של הציורים שבסיפורי המקראות. אמנם מפרשים אחרים כן דייקו בכל שינוי, בכל הבדל שבין פרשיות הדומות. כן עשו ר"י אברבנאל, הגר"א והמלבי"ם ועוד הרבה. ובעניננו כן ביאר מהר"ל את עשרת הדברות בספרו "תפארת ישראל" (פרקים מג-מה עיי"ש פרטי י"ד שינויים). באמת כל דברי הפרשנים, גם הפשטנים וגם החקרנים, אמת. הכל תלוי לאיזה רובד של הציבור מופנים הדברים. לבעלי פשט הפשוט אין צורך לבאר להם כל שינוי. אבל לבעלי עומק הדורשים הסבר לכל שינוי ניב ולכל כפילות הזכרה, יש להשיב. וכאשר רמב"ם ודוגמתו רצו, גם הם עיינו בכל שינוי ושינוי כדרכם של חז"ל.
בבעיה זאת שבדברות הראשונות (פרשת יתרו) כתוב "זכור את יום השבת לקדשו" ובדברות אחרונות (פרשת ואתחנן) כתוב "שמור את יום השבת לקדשו", ענו חז"ל כי "זכור" הוא לקיים מצות עשה, להזכיר קדושת השבת בכניסת היום; "שמור" הוא ציווי להזהר מלעשות אבות מלאכות (ברכות כ ע"ב). ולכן הוזכרו ב' המלים הללו בבת אחת בסיני כדי ללמד שכל (כמו אשה) שנצטוה להישמר מלעשות מלאכות בשבת, מחויב גם להזכיר "קידוש" בליל שבת.
אבל יש בזה מימד נוסף. רואים אנו כי הסיבה למצוות שבת בפרשת יתרו היא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי. על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, יא). זהו טעם כלל-עולמי עם משמעות המקיפה כל בני אנוש. אבל הסיבה למצות שבת בפרשת ואתחנן היא: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, טו) הרי משמעות לישראל בלבד.
לפי הטעם הראשון, להזכיר לכל האנושות שהעולם לא היה נמצא מאז ומתמיד, אלא נוצר ונברא הוא. ה"פצץ הגדול" ממנו התחילה תנועת כל מערכת הכוכבים היה מותנה ומותנע ע"י בעל תוכנית ומחשבה, בעל רצון ויוזמה, הקב"ה. ולכן אמנם התחיל בפעולה, אבל לא תהיה "אינרציה" מתמדת של יצירה ללא הפסקה, אלא ברצותו יפסיק במעשי יצירה שלו, ובסוף יום הששי יצוה "מנוחה". מה היא "מנוחה"? שלימות, שהגיע היוצר ליעדו, השיג כל חפצו ושובת מפעילותו. כך ביום השביעי הזה ציוה הבורא על ישראל שישבתו ממלאכתם ויראו מצבם כאילו כל מלאכתם עשויה וגמורה. לא יהיו טרודים במחשבות על המשך פעילותם לשבוע הבא, אלא יראו את עצמם כאילו "גמרו את הכל" (רש"י שמות כ, ט בשם המכילתא).
ויש בזה חינוך גדול לאדם, לקבל עליו עול מלכות שמים. הרב שמשון רפאל הירש חקר (שמות לה, א עמ' תס"ו, ומבואר יותר ב"אגרות צפון", אגרת י"ג) מה ההבדל בלשון הקודש בין מלת "עבודה" למלת "מלאכה". והרי התורה לא אסרה לעסוק ב"עבודה" בשבת. (אמנם היא לפעמים אסורה מדרבנן, מחמת "שבות" של "דומה לעובדה של חול"). הרב הירש מסביר כי "עבודה" היא גופנית; טורח ועמל הגוף כמו לסחוב קרשים כבדים. אבל "מלאכה" היא פעולה יצרנית, מלווה הרבה פעמים בשכל ותכנון. כל ל"ט אבות המלאכות הרי הן פעולות אנושיות, כהגדרת חז"ל "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (דבר שאינו מתכוין מותר ע"פ התורה ואסורה מדרבנן). בישול, תפירה, כתיבה וכיו"ב, "המביאות שינוי ממשי בדבר מסוים, ובהן מתגלה שלטון האדם על כל דבר גשמי. ההימנעות מיצירה זו ביום השבת מגלה את השתעבדות האדם תחת עול הבורא והריבון האחד והיחיד". החינוך הזה מועיל. יום זה של שבת נבליט את ההכרה כי כולנו רק כמו אורחים על שולחנו של הקב"ה. ולכן אותן פעולות בהמיות שגם בעלי חיים עושים, אכילה, הליכה, גרירת דברים וכו' מותרות גם לנו כי הרי אין בהן מן העליונות האנושית. אבל להעביר חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, או להיפך, מראה על מושג תחומים ועל ביצוע הישג אנושי רעיוני, ולכן גם זה נכלל בין המלאכות האסורות. ובזה מובן מאד מדוע התורה לא כתבה "ויכל אלוקים מכל עבודתו אשר עשה" אלא כתוב "ויכל אלוקים וכו' מכל מלאכתו אשר עשה". כי אצל ה' לא שייך לומר שעשה "עבודה" פיזית, אלא "מלאכה" המלווה רעיון ומחשבה.
בזה גם מענה לשאלתם של אותם חילונים מדוע אסור להדליק גפרור בשבת? אותו פסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" מדובר בהיות ישראל במדבר, וכדי ליצור זיק אש היה צורך לשפשף אבן באבן, ולהצית בזה עלה יבש ומזה להעביר להב לשריג עץ ורק אח"כ לגזר עץ עבה יותר. אבל בעידן שלנו אין שום עמל וטורח לשפשף גפרור? התשובה היא שלא אסר עלינו ה' ל"ט מלאכות כי קשה וטורח לעשות אותן, אלא אסר אותן שהן ביטוי לעליונות האנושית עלי אדמות, שאנו "אדונים" המפעילים שינויים בעצמים הנמצאים סביבינו. "מלאכה" היא שאסורה, ולא "עבודה".
עלינו לזכור כי החינוך הגדול הזה נמסר לעם ישראל, ולעם ישראל בלבד. "גוי ששבת חייב מיתה" (סנהדרין נח ע"ב. אמנם רמב"ם מלמדנו שאין בית דין ממית אותו, והוא נענש רק בדין שמים). מה הטעם לזה? כי יש הבדל עצום בין ישראל לאומות בענין כיצד מקבלים עליהם רבונותו של הקב"ה. הרבה מהגוים מאמינים במציאותו של הבורא. אבל לפי דעתם הוא נותן לכל אדם לחיות את חייו האנושיים בלי שום קשר למצוותיו של הקב"ה. עניני מסחר, עניני משפחה, עניני חברה וכו' בכל תחומי הפעילות האנושית יעשה האדם כפי העולה ברצונו. רק בתחום צר של הדת, מה שנוגע לתפילות וימי חג, מוגבל האדם לפי ציוויי הא-ל. אבל בעם ישראל אין הדבר כך. כל הטבע חדור הוא וספוג אלוהות. בכל תנועה שאנו מתנועעים, בכל דיבור שאנו מדברים, בכל מעשה שאנו עושים; אנו מקיימים פעולות תורניות או לקום ולבצע מצוה, או להזהר מלעשות עבירה. בין בענייני דיבור שלנו, בין בענייני לבוש שלנו ובכל פרט ופרט של מעשי אנוש. אנו ממליכים את הקב"ה ע"י כל מעשה ומעשה שלנו, כי נשמעים אנו להוראותיו. כדברי ר' צדוק הכהן: "שכל עיקר קדושת הארץ (א"י) היא הכרת הנותן (כדכתיב 'אשר נתת לי השם') שמדביק טובת הארץ ופריה בנותנם" (לקוטי מאמרם, עמ' 78). רעיון נשגב זה, רעיון קדש קדשים זה, חסר אצל האומות. [וכבר הזכרנו כמה פעמים כי לכל כלל יש יוצאים מהכלל. נכון כי גם אצל האומות יש חסידי אומות העולם, כמוזכר ע"י רמב"ם, הל' מלכים, סוף פרק ח. אבל הם יחידים בלבד. כי גם המקיים ארח חיים נפלא וטהור, אם עושה זאת רק מפני הכרע שכלו ולא מפני שהקב"ה ציוה על כך, אינו נחשב "חסיד אומות העולם". חסרה בו ענווה להתבטל לפני המציאות המוחלטת והנצחית של ה'].
ובזה נוכל להבין מה בין שבת של גוי לשבת של יהודי. היהודי צריך לשמור שבת מפני שתי נקודות הבנה. ראשית כי ה' ברא עולם ומלואו, כל הטבע. ה' הוא הריבון היחיד על כל מה שיתרחש בעולם. זאת אנו לומדים ממעשי שמים וארץ, שה' ברצותו הרחיב פעולה, וברצותו קיצר פעולה והפסיק ביום השביעי. זאת היא שבת של פרשת יתרו. אבל נקודה שניה היא שהקב"ה פועל נסים ונפלאות, מווסת ומשנה ומהפך את הטבע, כדי להציל את הנרדפים. זאת למדנו ממעשה יציאת מצרים. "ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (פרשת ואתחנן). ה' ציוך, רק לישראל ציוה וגוי ששבת חייב מיתה. כי זאת אות ברית בין ה' וישראל. הרי כתוב במדרש ששאלו, לכל יום ויום של חול יש זיווג. א' עם ו', ב' עם ה', ג' עם ד'. ליום השביעי אין זיווג. ענה ה' כי הזוג המתאים לשבת הוא כנסת ישראל (בראשית רבה יא, ט). מה פשר מדרש פלא זה? בודאי יש לו עומק שכלי ולא סתם "דרשה". עונה פירוש מהרז"ו (על הדף) "לרמוז שישראל ע"י נשמה יתרה שנתן להם בשבת מתיחדים בקדושת השבת, שהוא קדושה עליונה אצולה ממרומים מקדושתו ית"ש". כלומר ביום השבת האדם מתעלה ברוחניותו. אמרו בירושלמי (שבת טו, ג) לא ניתנו שבתות לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה. וכך כתב ר' עובדיה ספורנו על פסוק "שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציוך" (על דברים ה, יב). מה משמעות "כאשר ציוך"? אמרו חז"ל (סנהדרין נו
הכוונה לנאמר להם בהיות ישראל חונים במרה (שמות טו, כו). מעיר הספורנו: "הודיע ה' שלא יספיק לו שתקדשהו במה שתשבות בו ממלאכה, אלא שתעסוק בו בתורה ובמצוות, כאומרו שם 'והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו'" עכ"ל. ובעיסוק זה יש זיווג בין השבת וישראל. בספר "בן איש חי" (שנה ב' פרשת שמות, לפני ס"ק א') מלמד שתיקון לימוד תורה שעה אחת בשבת שוה פי אלף מהלימוד של ימות החול. (לכן ראוי למעט בשינה ובשיחות בין חברים, כדי להספיק ללמוד יותר). ועיין ספר "הכתב והקבלה" (שמות כ, י) מהו ענין "זיווג" זה. נסכם ונאמר. יש שתי מצוות בשבת: זכור ושמור. "זכור" הוא להזכיר בפה שהקב"ה ברא את העולם וסידר בו כל מערכות הטבע. הכל נוצר ע"י ה' והכל ממשיך לתפקד ע"י השגחתו "המחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית". לכן מזכירים בקידוש על היין בליל שבת את שתיהן: "זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים". צד זה של "זכור", הכרת בעלותו של ה' על הטבע נמצא גם בהכרתם של אומות העולם. אבל ענין של ביטול מלאכות, ענין צמצום פעילותנו האנושית כדי להכיר שהקב"ה משנה כרצונו כל מערכות הטבע ומכין נסים ונפלאות, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ענין "שמור" מלא תעשה, נמצא אך ורק אצל ישראל.
הרעיון הנ"ל מסביר יפה מה ההבדל בין ביטויי "זכור" בדברות ראשונות, לבין "שמור" שבדברות האחרונות. אבל טוב ויפה להביא לכך סמך מדברי חז"ל. והוא בפסקתא רבתי (תחילת פרק כג, עיי"ש פירוש מהרז"ו): "זכור ושמור, אמר ר' יודן 'זכור' נתן לאומות העולם, 'שמור' נתן לישראל" עכ"ל. ולפי החידוש שחידשנו כאן, גוי טוב המכריז בליל שבת הצהרה ואמירה שהקב"ה רבון העולם, וזה נודע במה ששבת ה' ממלאכת מעשה ביום השביעי, איננו חייב אותה מיתה המוזכרת בגמרא, כי הם דברו רק על שמירה ממעשים שע"י מניעה מן ל"ט אבות מלאכות.
ומה טעם שחז"ל התבטאו בביטוי כה חריף לומר כי אם שמר ממלאכות בשבת הוא "חייב מיתה"? חז"ל (סנהדרין נח ע"ב) אמרו טעם ע"פ נגלה אבל אנו חותרים להבין הטעם ע"פ ספר הזוהר (ח"ב דף סג
. נראה לומר שההכרה שה' משנה כל פרטי הטבע לפי צרכי ההשגחה על מעשי בני אדם, כשכר או כעונש על מעשיהם, זאת היא נחלת בני ישראל עם הנבחר. האריך בזה רמב"ן בפירושו לתורה (סוף פרשת בא). אם יש פה ושם גוים המתיימרים שגם הם שייכים לקבוצה זו, זה גורם לטשטוש ההכרה מי הם ישראל, וזה מכהה את הרושם של יחודיות הנסים והנפלאות. זה כמו בלימוד תורה "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". הברית עם ישראל מוכיחה שאך ורק הם הנמצאים במסגרת זו של נסים ונפלאות הנעשים לעם שלם. [עיין "הכתב והקבלה", על דברים ה, טו: "כי ה' נתן לנו השבת למען תהיה לנו לאות שאנחנו עמו כדכתיב 'לדעת כי אני ה' מקדשכם' (שמות לא, יג)]. רואים אנו בימינו נסים ונפלאות כאשר כל האומות ממזרח שמש ועד מבואו מתנגדים ומתנכלים לקיומה של מדינת ישראל איתנה ויציבה. וה' מכין עבורנו נסים ונפלאות באופן תדיר, הנראים לכל עין הבוחנת לאמיתה את המציאות. אשרינו מה טוב חלקנו.http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=10672&q=