יום האישה הבינלאומי מצוין במדינות רבות בעולם, ובהן ישראל, ב-8 במרץ, והוא מוקדש לבחינת השתלבותן של נשים בכלכלה, בפוליטיקה ובחברה ולציון הישגיהן בתחומים אלה. הרעיון של "יום האישה הבינלאומי" החל להתגבש בשלהי המאה ה-19, עם התרחבות התיעוש והמחאה נגד תנאי העבודה. ב-8 במרץ 1857 החליטו מאות פועלות במפעלי הטקסטיל בניו-יורק שנמאס להן משעות העבודה הארוכות, מהשכר הנמוך ומתנאי העבודה הבלתי אנושיים - ופתחו בשביתה. הרושם שהותירו אותן נשים אמיצות היה כה עז ומפתיע, עד שהוחלט למסד את התאריך ולציין אותו מאז בעולם כולו. ההפגנה פוזרה בכוח על ידי המשטרה. אותן נשים הקימו כעבור שנתיים בדיוק את ארגון העובדים הראשון. ההפגנות הפכו למסורת ונערכו שנה אחר שנה וב-8 במרץ 1908 צעדו 15,000 נשים ברחובות ניו יורק בקריאה ליום עבודה קצר יותר, שכר טוב יותר וזכות הצבעה. בשנת 1910 נערך בקופנהגן לראשונה כינוס נשים בינלאומי בחסות האינטרנציונל השני, והוכרז על יום האישה הבינלאומי. שנה לאחר מכן צוין יום זה על ידי מיליון בני אדם באוסטריה, דנמרק, גרמניה ושווייץ. שישה ימים לאחר הפגנה זו נספו בשריפה בביח"ר לבגדים בניו יורק 140 נשים, בגלל חוסר תנאי בטיחות בבניין. באירוע המכונה Triangle Factory Fire. הפגנות לרגל יום האישה הבינלאומי ברוסיה, היו צעד הפתיחה למהפכה הרוסית. לאחר מהפכת אוקטובר, שכנעה הפמיניסטית אלכסנדרה קולונטאי (Alexandra Kollontai) את לנין להפוך יום זה ליום חג רשמי. בתקופת השלטון הסובייטי המשיכו לחגוג את "יום האישה העובדת ההירואית". זהו היה יום חג ברוסיה, בו נהגו הגברים לקנות מתנות לנשים. המנהג נשאר עד היום ונשים רבות מקבלות מתנות ממשפחותיהן. לאחר שיום האישה הבינלאומי צוין בשנות העשרים של המאה העשרים, דעך העניין בו, והוא חודש בשנות השישים, עם התעוררות הפמיניזם. בשנת 1975 החל ארגון האו"ם לתמוך ביום האישה הבינלאומי. בשנת 2004 צוין יום האישה הבינלאומי בהבלטה רבה באמצעי התקשורת בישראל. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה מידע השוואתי לקראת יום זה, שהראה, בין השאר, כי שכרו השבועי הממוצע של גבר גבוה ב-63% מזה של אשה. תוצאה זו נובעת משעות עבודה רבות יותר של הגבר, אך גם מתעריף שעה גבוה יותר (תעריף שעה ממוצע לגבר גבוה ב-23% מזה של אשה). למרות החשיבות שנותנים ליום זה, יש אלו הרואים בו כמנציח את אי השוויון בין המינים השונים. משמע, עצם קיומו של יום זה מבטא את חוסר השוויון בין נשים וגברים. הטענה היא, שאם היה שוויון לא היה צריך לציין יום זה, ולכן הוא סממן נוסף של אפלייה.
אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
יום האישה הבינלאומי
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
אפליית נשים בתרבויות ובדתותאפליית נשים היא הסוג הנפוץ ביותר של אפלייה מינית. בתרבויות רבות במשך ההיסטוריה האנושית הובילו תהליכים חברתיים שונים לאפליית נשים. הנשים נחשבו לבעלות סטטוס נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן הייתה פחותה. ברוב התרבויות לא לימדו את הנשים קרוא וכתוב, לא אפשרו להן לצאת לעבודה, והן היו נשלטות בידי גברים אחרים. (אבותיהן או בעליהן). במאה ה-20, בעקבות התפתחויות נוספות, חל שינוי רב במעמדן של הנשים. כאשר בחוד החנית של המלחמה באפליית הנשים עומדת התנועה הפמיניסטית. אפליית נשים בתרבות היהודית ערך מורחב מעמד האישה ביהדות בתקופת התנ"ך מסופר על מספר נשים שמילאו תפקידי מפתח. מרים הנביאה שהייתה שותפה למשה ואהרון ביציאת מצרים. דבורה הנביאה שהייתה שופטת ומצביאה. חולדה הנביאה שהייתה יועצת המלך יאשיהו. עתליה שמלכה ביהודה. אסתר המלכה שהצילה את עם ישראל מהשמדה המונית. יהודית שהרגה את ראש הצבא הולופרנס. שלומציון המלכה שמלכה לאחר מות בעלה.יעל אשת חבר הקיני אשר הרגה את ראש הצבא (סיסרא) ובתקופת התנאים ברוריה שהייתה תלמידה חכמה והשתתפה בדיוני בית המדרש. אפלייתן של נשים בתרבות היהודית היא משני סוגים: אפליה שמקורה בהלכה, היוצרת הבדל בזכויות ובחובות של נשים, לעומת אלה של גברים. גישה שמרנית, המקפידה על קיום ההלכה ככתבה וכלשונה, אינה מאפשרת חריגה רבה מאפליה זו. אפליה שמקורה במנהג ובמסורת, כפי שהתפתחו במשך מאות שנים. על ביטולה של אפליה מסוג זה אין מגבלות משמים, אך גם היא אינה קלה לשינוי. אפליה משני מקורות אלה מוטמעת ברמות שונות, ביהדות האורתודוקסית של ימינו, ותיקונה בא לידי ביטוי בזרמים לא אורתודוקסיים, כגון היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית. כמו בהקשרים רבים אחרים של אפליה, יש הסוברים שביהדות אין מדובר כלל באפליה (יחס שונה למי שהם שווים ביסודם), אלא בהבחנה (יחס שונה למי שהם שונים ביסודם). על פי ההלכה היהודית אורתודוקסית כיום, הגבר הוא האקטיבי בנישואין וגירושין שבהם יש לו מעמד משפטי עדיף, נשים פסולות לעדות, לשפיטה ולתפקידי הנהגה דתית, ואינן מורשות להשתתף באופן פעיל בטקסים דתיים בבתי הכנסת, כמו להיות גבאיות, חזניות, עולות לתורה או דרשניות. נשים אינן מורשות להשתתף בפעילות צבאית, ולקבל תפקידי הנהגה ציבורית, כמו ראשות עיריה, חברות בכנסת או בממשלה. בימינו חלק ניכר מהרבנים מתנגדים אף לכך, שאישה תחזיק בתפקיד מנהלתי דתי, כמו להיות חברה במועצה דתית. בסוף 2004 התמנתה סמדר גרוס כאשה להיות יושבת ראש מועצה דתית, ומינויה גרר החרמה של רב העיר - הרב שלוש, שהיה אמור לשבת איתה במועצה [1]. אפליית נשים בתרבות המוסלמית חוקרי האסלאם נחלקים בשאלה האם התפשטות האסלאם ברחבי חצי האי ערב שיפר את מעמדן של הנשים, ברור כי חוקי האסלאם יצרו האחדה במעמד הנשים. חוקרים בולטים הראו כי לפני תקופת האסלאם התקיימו רציחות נשים רבות, נישאוי פוליגניה בלתי מוגבלים ועוד. החוקר ויליאם מונטגמרי ואט טען כי עם התפשטות האסלאם נוצרו חוקים שהסדירו גירושין, השכלה לנשים, ירושה והחזקת רכוש ובכך שופר מעמד האישה.[1] לצד אלו קיימים גם חוקרים המצביעים על כך שבתקופה הקדם-אסלאם היו אלות ממין נשי וטוענים כי היה קיים שוויון במעמדם של נשים וגברים.[2] ישנם מגזרים מוסלמים, כמעט כולם באפריקה, שבהם מקובל לבצע בגיל הילדות מילת נשים בצורות שונות. ניתוח זה פוגע קשות ביכולת האשה להנות מיחסי מין. המנהג אינו מוסלמי במקורו, אינו מקובל (ובמקרים רבים אף מגונה) בפסיקה המוסלמית ואינו נהוג ברוב העולם המוסלמי. הדת המוסלמית מתירה פוליגיניה, וכתוצאה מכך פוליגיניה מקובלת יותר בחברות מוסלמיות מאשר בחברות אחרות, אם כי רובם הגדול של קשרי הנישואין אצל מוסלמים הם מונוגמיים. על פי האסלאם נשים אינן יכולות לכהן בתפקידי מפתח ותפקידי מנהיגות וניהול ומוטלות עליהן הגבלות שונות, כיום הלכה זו במחלוקת בתרבות המוסלמית וישנן חברות מוסלמיות המתירות לנשים לכהן בתפקידים רמי דרג. האסלאם מטיל מגבלות על לבושן של נשים, על חופש התנועה שלהן ועל יכולתן ליצור קשר עם גברים שאינם בני משפחתם. טיבן המדויק של המגבלות משתנה בין חברות מוסלמיות שונות ובין פוסקי הלכה שונים. במספר מדינות מוסלמיות, כגון איראן וערב הסעודית, ההבדל בין מעמד האישה למעמד הגבר ניכר. בערב הסעודית למשל אין לנשים זכות בחירה [2], הן זקוקות לאישור מגבר (בעל או קרוב משפחה) כדי ללמוד, לעבוד או אף לקנות כרטיס טיסה [3], ורק בראשית 2008, לאחר ויכוח ממושך, הוחלט להתיר להן לנהוג במכונית [4]. אפליית נשים בתרבות הנוצרית דיוקן דמיוני של ז'אן ד'ארק, שהועלתה על המוקד בעוון לבישת בגדי גבר וכפירה בעליונותה של הכנסייה הקתולית. מאות שנים לאחר מכן הוכרה כקדושה נוצרית.בנצרות הקתולית והאורתודוקסית, קיימת מידה של אפליה בין נשים לגברים, אמנם בין קדושי הנצרות קיימות גם מספר נשים. אולם, אישה יכולה לשמש לכל היותר "אם מנזר" של נשים ומעבר לכך נחסמת דרכה בהיררכיה ואין לה אפשרות לעלות לדרגת איש דת או מטיף, עבור ציבור גברי. אם כי בטקסי הכנסייה לא חל איסור על ישיבה מעורבת של נשים וגברים. המקור לכך נובע מהחטא הקדמון של חוה, התופס מקום חשוב בחשיבה הדתית הנוצרית. בתאולוגיה הנוצרית נעשתה דה-הומניזציה של נשים, והן נחשבו לשטניות וטמאות, שעיקר מטרת בריאתן היא להיות שליח השטן בפיתוי הגבר והסטתו מדרך הישר.זאת מאחר וכבר מראשיתה מתאפיינת הנצרות ביחס שלילי באופן כללי למין ומיניות, כשהנישואים הנוצריים הם הרע במיעוטו. המודל הנשי הבסיסי הוא זה של חוה, כאשר גופה הנשי אחראי על החטא הקדמון, מיניותה יצרה חטא שרובץ על האנושות כולה. המודל האלטרנטיבי הקתולי הוא זה של מריה הקדושה, אישה שגופה אינו קשור למיניות, בתוליה הם המקור לכוח ועוצמה מאגית. קיום יחסים עם אישה אף במסגרת חיי משפחה, נחשב לחטא הפוגם בשלמותו של הגבר. הגבר האידאלי היה הנזיר שמתגבר על יצרו ואינו נזקק לקיים קשר עם נשים, ואילו מי שנזקק אף אם הדבר נעשה באופן ממוסד, נחשב לאדם מסוג ב'. לפיכך נאסר, על כל מי שמקדיש את חייו לכנסייה לשאת אישה כל ימי חייו. חוקרים רבים טוענים, כי הסיבה ליצירת אלוהותו של ישו ולאמונה כי אמו הייתה בתולה, נובעת גם היא מהאפליה הנשית וכי לא ייתכן שישו יוולד כתוצאה מחטא. נשים רבות הועלו על המוקד על ידי הכנסייה, בשל סיבות שונות. בין אם הואשמו בכישוף ובין אם הואשמו באי קבלת מרות הכנסייה ובלבישת מכנסים כז'אן ד'ארק. יש הטוענים כי ציד המכשפות שנערך באירופה בתקופת ימי הביניים ולאחריה, היה לא יותר ממזימה של הכנסייה הקתולית, לחיסולן של נשים משכילות ודעתניות. הכנסייה הפרוטסטנטית שראשיתה ברפורמציה של הנצרות, יצרה בעיה עבור נשים. מחד, היא סילקה את פולחן הקדושים, המנזרים והכרח הפרישות לאנשי הדת והכמורה, והתירה את הנישואין באופן גורף. אך יחד עם זאת, נעלם ממנה המודל הנשי ה"טהור". נשים דתיות, נותרו מקושרות אך ורק לחטא הקדמון ונחשבו עדיין כנוצריות וכיצורים מסוג ב'. הכנסייה האוונגליסטית ביצעה מהפך בתפיסת נשים ומיניות וביטלה כליל את האפליה. הדימוי הנשי עבר דה-סקסואליזציה, בטענה כי האישה כיפרה בחרטה על החטא הקדמון, ולכן אינה מינית אלא אם משפחה טהורה. מכאן לאישה עליונות מוסרית על הגברים. הדגש על עליונות מוסרית של נשים הפך אותן לפעילות מאוד מאז המאה ה-19. השינוי בדוקטרינה האוונגליסטית הביא ל"פמיניזציה של הדת" - נשים הפכו לממונות המוסר החברתי, לפעילות בקהילות הדתיות ורבות מהן משמשות כמטיפות וכנשות דת בכנסייה. אפליית נשים בתרבות המזרח בסין היה נהוג לקשור את כפות רגליהן של הנשים ולנוונן לבל יגדלו ויצמחו, כדי לשמור על "חינניותן" ושבריריותן, וגם כדי שישמשו כאובייקט אירוטי במהלך האקט המיני. הדבר היה כרוך בכאבי תופת, ולפעמים בשבירת האצבעות וקיפולן, דבר שהגביל מאוד את יכולת התנועה של הנשים ועשאן לבעלות מום לכל ימי חייהן. בהודו היה נהוג טקס הסאטי, שבו היו האלמנות נשרפות עם בעליהן המתים. לא ברור האם המטרה היתה, שנשמת האישה תבדר את הגבר בעולם הנשמות, או שמא הדבר נועד למנוע מהאלמנה לרשת את נכסי בעלה ולהעבירם ממשפחתו. בהינדואיזם נשים נחשבות כפחותות מבחינה רוחנית ולא יכולות להגיע למוקשה בעודן נשים (הן יכולות להגיע למוקשה בתור גבר בגלגול מאוחר יותר). ביפן מעמדו של הגבר לעומת האישה היה רם. אישה שבוגדת הייתה יכולה להיות מוצאת להורג בידי בעלה ואנשיו ללא כל משפט, בעוד שהגבר היה יכול ל"השתעשע" עם גיישות חביבות כדבר שבשגרה מבלי שהוא יואשם בדבר. הדת הבודהיסטית שביטלה את מערכת המעמדות ההודית מתייחסת לנשים באופן שוויוני יותר מאשר בדת ההינדית. אפליית נשים באקדמיה ובמחקר המדעי גם באקדמיה דרכן של הנשים לא הייתה סוגה בשושנים. מועמדותה של המדענית הנודעת, מרי קירי, שזכתה פעמיים בפרס נובל ב-1903 על גילוי הקרינה הרדיואקטיבית וב-1911 בכימיה, לחברות באקדמיה הצרפתית למדעים נדחתה בהצבעה על חודו של קול בעוד שבעלה פייר קירי התקבל לאקדמיה בלא קושי בשנת 1905. היו מדעניות שעמדו בצמתים של גילוים מדעיים, ובכורתן נגזלה מהן, כמו המדענית רוזלינד פרנקלין שנפטרה ללא כל הכרה בתגליותיה בנוגע לדנ"א. לשם המחשה בתחילת המאה ה-20 עדיין היו מוסדות אקדמיה ומעבדות, שבהם היו חדרים מיוחדים לגברים, שהיו אזור שבהן לנשים היה אסור לשהות
אפליית נשים - תאוריות
אפלית נשים היא מצב חברתי, הקיים כיום בתרבויות רבות, ובו נשים נחשבות לבעלות סטטוס חברתי ו/או כלכלי נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן היא פחותה מזו של הגברים. מצב זה היה מוכר גם בעבר בחברות ובתרבויות רבות. בתרבויות מסוימות נאסרו על נשים לימודים ברמות שונות, החל מהרמה הבסיסית של קרוא וכתוב. איסור זה מנע מנשים את הגישה למידע ולהתפתחות רוחנית. איסור מקובל אחר היה האיסור על עבודה מחוץ לבית, שמנע מנשים חירות כלכלית, וחייב אותן לחבור לגבר מפרנס (אב, אח או בן-זוג מנישואין לדוגמה). ברוב מדינות העולם, עד לתחילת המאה ה-20, נשים לא הורשו לקחת חלק בחיים הפוליטיים (כגון הזכות להצביע והזכות להבחר), ובכך נמנעה מהן יכולת ההשפעה על החברה בה הן חיו. איסורים כאלה ודומים, ברמות שונות, נהוגים עד היום בתרבויות מסוימות. בתחילת המאה ה-20 התעוררה תנועה, שהציבה את המלחמה באפליית הנשים בראש מעייניה. תנועה זו נקראת התנועה הפמיניסטית, ולזכותה נרשמו במהלך ההיסטוריה הישגים רבים בתחום שוויון הזכויות לנשים. כיום, זכויות כגון הזכות ללימודים, לעבודה ולחיים פוליטיים, ניתנות כמובן מאליו לנשים בכל מדינה דמוקרטית. שווייץ הייתה האחרונה במדינות אירופה, שהעניקה את זכות הבחירה לנשים, מהפך שהתרחש בשנות השבעים של המאה העשרים. בעקבות התעוררות המודעות הפמיניסטית, סוציולוגים החלו להפנות מאמצים מחקריים לנושא מעמד הנשים בתרבויות שונות ובתקופות שונות. בין היתר נחקרו הגורמים והתהליכים החברתיים שהובילו למצבי האפליה, כמו גם אלה שהביאו להתעוררות הפמיניסטית. גישות באפליית נשים תאוריית ההון האנושי את אחד מההסברים המקובלים להשפעה של היסטוריית התעסוקה של נשים ומעמדן בשוק העבודה על רמת התגמולים שלהן, מספקת תורת ההון האנושי. על פי גישה זו, מאחר שנשים קוטעות את פעילותן בשוק העבודה, לעתים למספר שנים עם לידת ילדיהן, הן צוברות פחות ניסיון תעסוקתי מהגברים העובדים באופן רצוף. לפי תורה זו, מיומנויותיהן של הנשים מדלדלות ומאבדות מערכן בזמן היותן מחוץ לכוח העבודה, מה שמוביל לירידה בפריון עבודתן. כתוצאה מכך, כשהן חוזרות לשוק העבודה, הן נאלצות להסתפק בשכר נמוך. בנוסף לכך, תורת ההון האנושי טוענת כי עצם הפסקת העבודה מעידה גם על המחויבות הפחותה שלהן לשוק העבודה. לפי השקפה זו, מעסיקים רבים רואים נשים עובדות כלא יציבות וכבעלות מחויבות נמוכה יותר לשוק העבודה. לכן אינם ששים להשקיע בהן מבחינה מקצועית או לקדם אותן למשרות שיש בהן אחריות ושכר גבוהים. המעבר למשרה חלקית הוא אחת הדרכים לשמירה על מיומנויות מקצועיות ועל הקשר עם שוק העבודה גם בתקופות שבהן המשפחה תופסת נתח נכבד מזמנן של הנשים. אומנם פתרון זה בעייתי כיוון שנשים שבחרו באפשרות זו על מנת לשמר את המיומנויות שלהן, מתקשות, בשובן לעבודה במשרה מלאה, להגיע לרמות שכר גבוהות. המעבר למשרה חלקית מלווה בניעות כלפי מטה בסולם התעסוקתי. כמו כן העובדות במשרה חלקית נתפסות כפחות מסורות מאלו הממשיכות לעבודה במשרה מלאה ברציפות. השפעות התעסוקה החלקית ימשכו אפוא לכל אורך מעגל החיים. קיימת טענה אחרת, גם היא נגזרת מתאוריית ההון האנושי, המדגישה את הקשר שבין המחויבויות המשפחתיות של נשים ודפוס העבודה הנגזר מהן לבין הבחירה המקצועית שהן עושות. מכיוון שנשים מביאות בחשבון את המחויבות שלהן למשפחה, הן מצפות שיהיה להן דפוס תעסוקתי מקוטע, ובהתאם לכך הן בוחרות במקצועות שה"קנס" בהם על תעסוקה לא רציפה אינו גבוה. בצורה כזו הן מפחיתות את המחיר הכרוך בתעסוקה מקוטעת. מגברים מצפים להשתתף בכוח העבודה באופן רצוף במהלך חייהם, כך שהשתלבותם במקצועות שהכישורים הנרכשים בהם כתוצאה מניסיון מצטבר במקצוע, משפרת את שכרם לאורך זמן. מנשים, לעומת זאת, מצפים להיעדר משוק העבודה בתקופות שונות בחייהן, לפיכך השתלבותן במקצועות שאינם דורשים הכשרה ואימון של שנים, קלה יותר. ניתן לטעון, שכך הן ממזערות את הנזק הכלכלי הכרוך בהפסקת עבודה. משמע, שדפוס עבודה זה שאינו רציף, ישפיע פחות על רמת שכרן בשלב מאוחר יותר (שממילא נמוך ביחס לגברים). לא נמצאה תמיכה לטענה זו, והמסקנה המקובלת מצביעה על כך שהמגדר, ולא דפוסים מסוימים של התקשרות לכוח העבודה, הוא האחראי לשכיחות הגבוהה של נשים במקצועות משניים ולהכנסה הנמוכה יחסית שלהן. לטענת המתנגדים הטענות נסמכות על הנחות יסוד שוביניסטיות טיפוסיות, כגון שגברים אינם נעדרים מעבודה (כיוון שאין להם מחויבות לילדים שהם מולידים), שערכי משפחה, מחויבות חברתית לילדים וזקנים, או מיומנויות הקשורות בחיי משפחה אינם כישורים ראויים לתגמול בעבודה, וכו'. המודל אף אינו מסביר מדוע בתפקידים זהים לחלוטין, עם כישורים כמו ותק, דירוג מקצועי, או תארים, זהים או אף גבוהים יותר, עדיין נשים מקבלות משכורות נמוכות בשליש בממוצע. ייחוס סיבתי על פי גישה זו תפיסותיהם של בני האדם לגבי הסיבות שהובילו להצלחה או לכישלון בביצוע משימות השגיות יכולות לספק מידע חשוב שיסייע בזיהוי התנהגות הישגית. אפשר להבחין בין סיבות פנימיות להצלחה (יכולת או מאמץ) לבין סיבות חיצוניות (עזרה, מזל או קושי התפקיד); בין סיבות יציבות (יכולת) לבין סיבות משתנות (מאמץ או מזל); בין סיבות שהן בשליטת הפרט (מאמץ) לבין סיבות שאינן בשליטת הפרט (קושי משימה). על פי תאוריית הייחוס הסיבתי, גברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ולהאשים גורמים חיצוניים בכישלונם. בדומה, לייחס את הצלחותיהם לגורם פנימי יציב כמו יכולת, ואת כישלונותיהם לגורם לא יציב כמו מזל. לעומת זאת נשים - בין שהן מצליחות ובין שהן נכשלות מנמקות את הביצועים שלהם בצורה שונה: נשים נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה לא יציבה כמו מאמץ, ולא בסיבה יציבה כמו יכולת, ואת הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה: בחוסר יכולתן. לדעת פריז (Frieze, 1982), ההבדל בין המינים בדפוסי הנמקות להצלחה מקורו ב"מעגל" הציפיות הנמוכות של נשים. מכיוון שלנשים יש מלכתחילה ציפיות נמוכות, הצלחה וכשלון כאחד אינם מולידים אצלן ציפיות גבוהות יותר לעתיד: את ההצלחה הן מנמקות בסיבות חיצוניות לא יציבות ואת הכישלון בסיבות פנימיות יציבות. כמו כן קיימים גורמים נוספים כמו חשש שהצלחה, למשל שכר גבוה, תיתפס בעיני הבעלים או הגברים בכלל כאיום, והחשש שאל ההצלחה יתלוו בעיות הטיפול בבית ובמשפחה ועימותים פנימיים. ייתכן גם שהיסוסן של נשים לייחס הצלחה ליכולתן נובעת מן הנורמה החברתית, שעל פיה נשים אמורות להצניע את הישגיהן. לעומת זאת הנורמה החברתית מכתיבה לגברים להתגאות בהישגיהם ולחוש ביטחון ביכולתם. כך למעשה הפנמת תפיסות סטריאוטיפיות לגבי יכולתן וסיכוייהן של נשים להצליח משפיעה על נטייתן לצפות להצלחה פחות מגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים ולהאמין שיכולתן פחותה מזו של הגברים וכי הישגיהן בלתי צפויים. חוקרים שונים במדעי החברה טוענים כי לנשים עקב תהליכי החיברות שעברו, יש "פחד מהצלחה". כך שגם אם נשים מגיעות לנקודות מפנה שיכולות להוביל אותן להצלחה (נניח עבודה חדשה ומתגמלת יותר, לימודים גבוהים וכדומה) הן לא יעשו זאת, כיוון שמראש הן מניחות שיכשלו. הפחד מהצלחה, מהווה גורם קריטי, כיוון שהוא גורם לנשים לפספס הזדמנויות שייתכן ויכלו להביא לשיפור מצבן הכלכלי ולשוויון רב יותר בין המינים. למידה חברתית על פי דוד לין, מקורם של ההבדלים בין המינים הוא חברתי והם תוצאה ישירה של דרכי חינוך נבדלות של בנים ובנות כלומר, תפקידי המין הם נרכשים. הילד נוהג על פי תרשים כללי של התפקיד הגברי ולאו דווקא על פי דגם חיקוי שנוכחותו קבועה ועקיבה כמו האם. למעשה לומד הילד בהדרגה להזדהות עם דימוי של תפקיד מין סטריאוטיפי השכיח בחברה שבה הוא גדל, ולא עם אביו. חרדתם של הבנים מפני הענישה המוטלת עליהם בנוקשות רבה מזו המוטלת על הבנות מובילה הן לאימוץ קפדני של תפקיד המין הגברי והן להתפתחות של עוינות וזלזול כלפי הנשים. לעומת זאת אצל הבנות התנהגות החורגת מן המקובל אינה נתקלת בלחצים חברתיים תכופים. עם זאת, סבור לין שנטייתן לחוש נחותות מן הגברים מקורה ביחס שלילי של החברה כלפיהן ולאו דווקא במבנה האנטומי שלהן או "קנאת הפין" שלהן, כפי שסבר זיגמונד פרויד. נראה, כי תהליך החיברות של נשים וגברים שונה מרגע לידתם. למשל, נהוג להלביש לבנים כחול לעומת ורוד לבנות. או לקנות נשק לבנים ובובות לבנות. תהליכים אלו ורבים אחרים יוצרים קונפורמיות מגדרית של נשים וגברים לנורמות המצופות מהם. תאוריית הציפיות תאוריה זו, (Expectation States Theory) מציעה כי הפרט משתמש במאפייני סטטוס, כגון: מין, גזע וגיל, כדי ליצור ציפיות ראשוניות לגבי היכולת של הפרט לפעול בחברה. לדוגמה: מצפים מגברים לאייש מקומות בעבודה בעלי כח רב יותר מאשר המשרות בהן מחזיקות נשים, ולהשתמש בכח הניתן להם מתוקף תפקידם, כלומר להיות יותר אגרסיביים ותחרותיים מאשר נשים. דוגמה נוספת, ייתכן למשל שאישה בתפקיד ניהול תוכל להיתפס כאימהית ורחמנית, בהתאם לציפיות המגדריות ממנה. ואילו מנהל לעומתה יתפס כיוזם וביצועיסט. זאת, למרות שלשניהם אותו סגנון ניהול, אך תגובת הסביבה אליהם לוקה בתפיסות מגדריות הנותנות להם ייצוג שונה בעיני המתבונן. פרקטיקות של אפליית נשים מאז שנות ה-70 וההצלחות של הפמיניזם הליברלי, המסגרת החוקית ברוב הדמוקרטיות המערביות היא נייטרלית מבחינת מגדר, אך מצבן של נשים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינות אחרות, נשאר פחות טוב מזה של גברים. מספר תאוריות מנסות להסביר תופעה זו: הפרדת עיסוקים מגדרית הפרדת עיסוקים מגדרית במקצוע מסוים משמעה ששיעור העוסקים בו מבני מגדר אחד, גבוה או נמוך באופן משמעותי יחסית לאחוז השתתפותם בכוח העבודה. רק מיעוט קטן של מקצועות הם מאוזנים, כלומר יש בהם שיעור דומה של גברים ונשים. במרבית המקצועות נמצא רוב נשי או רוב גברי. המקצועות בעלי הרוב הנשי הינם "מקצועות נשיים", כגון הוראה וסיעוד, בעוד שהמקצועות שיש בהם רוב גברי הינם "מקצועות גבריים", כגון ניהול והנדסה. התאוריה המבנית תאוריה זו (Structural Theory) טוענת כי אחת הסיבות למעמדן הנמוך של הנשים בחברה הינה נגישות פחותה למשאבים אשר משפיעים על החברה. לכן אף כאשר הן נמצאות בעמדות כח הזהות לאלו של הגברים (למשל במקום העבודה), נראה כי הן נופלות מהם במידת יכולתן להפעיל סמכות. המבנה ההיררכי של האנשים בסיטואציה משפיע על הדרך בה הם יתנהגו ויתפסו את התנהגותו של הזולת. למרות חשיבותה של התאוריה המבנית, עקב הביקורת הרבה עליה היא אינה זרם מקובל בסוציולוגיה של ימינו להסבר תופעות חברתיות. תאוריית הזהות המצבית תאוריה זו (Situated Identity Theory) מאחדת שתי תאוריות: תאוריית האינטראקציה הסימבולית ותאוריית הייחוס. טענתה של תאוריה זו היא כי בכל סיטואציה בה אנו נתקלים, אנו מפרשים את התנהגותו של הפרט על-פי הסטריאוטיפים בהם אנו מחזיקים ובמקביל הפרט מנסה להתנהג על פי הציפיות של החברה אשר נובעות מהסטראוטיפים שיש לנו. לדוגמה: כאשר גבר ואישה ממלאים תפקיד זהה בעבודה, הציפיות של הארגון והחברה מכל אחד מהם הינן שונות וזאת בשל הסטריאוטיפים שיש לנו בקשר לכישורים השונים שיש לגבר ולאישה. כתוצאה מכך הגבר והאישה ינהגו באופן שונה בסיטואציה דומה, עקב הציפיות השונות של החברה מהם בתפקיד המסוים. תקרת הזכוכית "תקרת הזכוכית" הוא כינוי לאפליה סמויה של קבוצה דמוגרפית מסוימת, המתבטאת במחסום בלתי נראה ("תקרת זכוכית") לקידומם המקצועי של בני הקבוצה המופלית לרעה. השימוש הנפוץ בביטוי זה הוא לתיאור החסמים בפני התקדמותן המקצועית של נשים, אך הוא רלוונטי גם ביחס לקבוצות מופלות אחרות, כגון מיעוטים. השערה בדבר קיומו של מחסום בלתי נראה עולה משום שהחוק (בישראל ובמדינות אחרות) אוסר מחסום גלוי, כלומר אוסר הפליה מטעמי מין, לאום ומוצא, אך חרף זאת ניכרים הבדלים בולטים, במעמד בעבודה וגם בשטחים אחרים, בין נשים לגברים, או בני קבוצת מיעוט לבני הרוב. "תקרת הזכוכית" מהווה ניסיון להסביר תופעה זו. מאפייני תקרת הזכוכית החוק (בישראל[1] ובמדינות אחרות) אוסר על הפליה מחמת מינו של העובד, ולכן, לפחות לכאורה, נשים וגברים הם בעלי סיכויים שווים להגיע לעמדות ניהול ותפקידים בכירים. בפועל, הנשים הן מיעוט במוקדי הכוח, ואם כך, ייתכן שקיימת "תקרת זכוכית" בלתי נראית העוצרת את הנשים בעלייתן אל מוקדי הכוח, ורק בודדות מצליחות לעבור אותה. שיעור הנשים בין בעלי העמדות הבכירות לא עלה גם לאחר ההצלחה של נשים בכיבוש מקצועות שבעבר היו מבצרים גבריים כגון: רפואה, משפטים, מחשבים, פסיכולוגיה, חשבונאות, אדריכלות ועוד. את הנתונים המצביעים על כך שנשים או קבוצות מיעוט מאיישים משרות בכירות בשעור הנמוך באופן משמעותי משיעורה של הקבוצה באוכלוסייה ניתן להסביר במספר דרכים: מנגנונים חברתיים הפועלים לשעתוק בין-דורי; קיומם של מאפיינים מהותיים של בני הקבוצה הפועלים לרעתם; חוקים מפלים או אפליה גלויה; אפליה סמויה, מכוונת או שאינה מכוונת. אפשרות זו היא המכונה "תקרת הזכוכית". כדי להוכיח את קיומה של תקרת זכוכית במקרה נתון, יש לבודד את ההבדלים האפשריים בין בני הקבוצה לשאר האוכלוסייה. קיומם האפשרי של הבדלים דקים וקשים לכימות (כגון במוטיבציה או תחומי עניין) מקשה על החוקרים להוכיח שתקרת הזכוכית קיימת. סקרים המצביעים על דעה קדומה בקרב מקבלי ההחלטות, או על נטייה שלהם להעדיף אוכלוסייה מסוימת (מבלי שייתנו פומבי לכך) מחזקים את האפשרות שתקרת הזכוכית משפיעה בחיי המעשה. בתחומים שונים (כגון - פוליטיקה ומשרות של דירקטוריונים מטעם הציבור), נעשה נסיון "לשבור" את תקרת הזכוכית, על ידי הקצאה של מספר מקומות לקבוצות ייעודיות, הקרויה "שריון", או באמצעות קביעת חובה בחוק להקצאת משרות בצורה שתשקף את ההתפלגות באוכלוסייה. בשנת 1991 הוקמה בארצות הברית "ועדת תקרת הזכוכית", בראשותו של שר העבודה רוברט רייך, שנועדה לפרוץ את תקרת הזכוכית באמצעות זיהוי המחסומים המעכבים קידומם של נשים ומיעוטים. בנובמבר 1995 הגישה הוועדה את מסקנותיה. בפתח הדו"ח שהגישה [2] הציגה הוועדה את תקרת הזכוכית כפוגעת בחלום האמריקאי, המבטיח הזדמנות שווה לכל. את תקרת הזכוכית ראתה הוועדה לא רק כפגיעה בצדק החברתי, אלא גם כגורמת נזק כלכלי, משום שהיא מונעת מיצוי הפוטנציאל הגלום בהון האנושי. הוועדה הגישה סדרה של המלצות לדרכי פעולה לניפוצה של תקרת הזכוכית. תקרת הזכוכית בישראל הסטטיסטיקה על שיעורן של נשים בסגל האקדמי באוניברסיטאות בישראל מביאה להעלאת השערה בדבר קיומה של תקרת זכוכית בתחום זה. על-פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, בשנת 1995 היוו נשים 34.7% מחברי הסגל האקדמי בדרגת "מרצה", 30.8% בדרגת "מרצה בכיר", 16% בדרגת פרופסור חבר, ורק 7.8% בדרגת פרופסור מן המניין (השוואה למצב שש שנים קודם לכן מראה על גידול בשיעור הנשים בסגל הבכיר - בדרגת פרופסור מן המניין היוו הנשים רק 4.6%) [3]. התמקדות בתחום מדעי הרוח מראה מגמה דומה. כלי המדיניות המקובל כיום בישראל להתמודדות עם בעיית תקרת הזכוכית, הוא ההעדפה המתקנת. דהיינו, חקיקה הקובעת את שיעורם של בני הקבוצה החלשה שיש למנות לתפקידי מפתח (נשים, בני מגזרים לא יהודיים). כלי זה מופעל במידה מצומצמת במגזר הציבורי, והמדינה נמנעת מהתערבות בשיקולי המגזר הפרטי בנושאים אלה. יוזמה לסדיקת תקרת הזכוכית, באה מצדה של הכנסת בהצעת חוק אותה הגישו יולי תמיר ואתי לבני אשר נתמכה על ידי חברות כנסת נוספות. הצעה זו דורשת "ייצוג נשי הולם בתהליכים מדיניים".
אפלית נשים היא מצב חברתי, הקיים כיום בתרבויות רבות, ובו נשים נחשבות לבעלות סטטוס חברתי ו/או כלכלי נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן היא פחותה מזו של הגברים. מצב זה היה מוכר גם בעבר בחברות ובתרבויות רבות. בתרבויות מסוימות נאסרו על נשים לימודים ברמות שונות, החל מהרמה הבסיסית של קרוא וכתוב. איסור זה מנע מנשים את הגישה למידע ולהתפתחות רוחנית. איסור מקובל אחר היה האיסור על עבודה מחוץ לבית, שמנע מנשים חירות כלכלית, וחייב אותן לחבור לגבר מפרנס (אב, אח או בן-זוג מנישואין לדוגמה). ברוב מדינות העולם, עד לתחילת המאה ה-20, נשים לא הורשו לקחת חלק בחיים הפוליטיים (כגון הזכות להצביע והזכות להבחר), ובכך נמנעה מהן יכולת ההשפעה על החברה בה הן חיו. איסורים כאלה ודומים, ברמות שונות, נהוגים עד היום בתרבויות מסוימות. בתחילת המאה ה-20 התעוררה תנועה, שהציבה את המלחמה באפליית הנשים בראש מעייניה. תנועה זו נקראת התנועה הפמיניסטית, ולזכותה נרשמו במהלך ההיסטוריה הישגים רבים בתחום שוויון הזכויות לנשים. כיום, זכויות כגון הזכות ללימודים, לעבודה ולחיים פוליטיים, ניתנות כמובן מאליו לנשים בכל מדינה דמוקרטית. שווייץ הייתה האחרונה במדינות אירופה, שהעניקה את זכות הבחירה לנשים, מהפך שהתרחש בשנות השבעים של המאה העשרים. בעקבות התעוררות המודעות הפמיניסטית, סוציולוגים החלו להפנות מאמצים מחקריים לנושא מעמד הנשים בתרבויות שונות ובתקופות שונות. בין היתר נחקרו הגורמים והתהליכים החברתיים שהובילו למצבי האפליה, כמו גם אלה שהביאו להתעוררות הפמיניסטית. גישות באפליית נשים תאוריית ההון האנושי את אחד מההסברים המקובלים להשפעה של היסטוריית התעסוקה של נשים ומעמדן בשוק העבודה על רמת התגמולים שלהן, מספקת תורת ההון האנושי. על פי גישה זו, מאחר שנשים קוטעות את פעילותן בשוק העבודה, לעתים למספר שנים עם לידת ילדיהן, הן צוברות פחות ניסיון תעסוקתי מהגברים העובדים באופן רצוף. לפי תורה זו, מיומנויותיהן של הנשים מדלדלות ומאבדות מערכן בזמן היותן מחוץ לכוח העבודה, מה שמוביל לירידה בפריון עבודתן. כתוצאה מכך, כשהן חוזרות לשוק העבודה, הן נאלצות להסתפק בשכר נמוך. בנוסף לכך, תורת ההון האנושי טוענת כי עצם הפסקת העבודה מעידה גם על המחויבות הפחותה שלהן לשוק העבודה. לפי השקפה זו, מעסיקים רבים רואים נשים עובדות כלא יציבות וכבעלות מחויבות נמוכה יותר לשוק העבודה. לכן אינם ששים להשקיע בהן מבחינה מקצועית או לקדם אותן למשרות שיש בהן אחריות ושכר גבוהים. המעבר למשרה חלקית הוא אחת הדרכים לשמירה על מיומנויות מקצועיות ועל הקשר עם שוק העבודה גם בתקופות שבהן המשפחה תופסת נתח נכבד מזמנן של הנשים. אומנם פתרון זה בעייתי כיוון שנשים שבחרו באפשרות זו על מנת לשמר את המיומנויות שלהן, מתקשות, בשובן לעבודה במשרה מלאה, להגיע לרמות שכר גבוהות. המעבר למשרה חלקית מלווה בניעות כלפי מטה בסולם התעסוקתי. כמו כן העובדות במשרה חלקית נתפסות כפחות מסורות מאלו הממשיכות לעבודה במשרה מלאה ברציפות. השפעות התעסוקה החלקית ימשכו אפוא לכל אורך מעגל החיים. קיימת טענה אחרת, גם היא נגזרת מתאוריית ההון האנושי, המדגישה את הקשר שבין המחויבויות המשפחתיות של נשים ודפוס העבודה הנגזר מהן לבין הבחירה המקצועית שהן עושות. מכיוון שנשים מביאות בחשבון את המחויבות שלהן למשפחה, הן מצפות שיהיה להן דפוס תעסוקתי מקוטע, ובהתאם לכך הן בוחרות במקצועות שה"קנס" בהם על תעסוקה לא רציפה אינו גבוה. בצורה כזו הן מפחיתות את המחיר הכרוך בתעסוקה מקוטעת. מגברים מצפים להשתתף בכוח העבודה באופן רצוף במהלך חייהם, כך שהשתלבותם במקצועות שהכישורים הנרכשים בהם כתוצאה מניסיון מצטבר במקצוע, משפרת את שכרם לאורך זמן. מנשים, לעומת זאת, מצפים להיעדר משוק העבודה בתקופות שונות בחייהן, לפיכך השתלבותן במקצועות שאינם דורשים הכשרה ואימון של שנים, קלה יותר. ניתן לטעון, שכך הן ממזערות את הנזק הכלכלי הכרוך בהפסקת עבודה. משמע, שדפוס עבודה זה שאינו רציף, ישפיע פחות על רמת שכרן בשלב מאוחר יותר (שממילא נמוך ביחס לגברים). לא נמצאה תמיכה לטענה זו, והמסקנה המקובלת מצביעה על כך שהמגדר, ולא דפוסים מסוימים של התקשרות לכוח העבודה, הוא האחראי לשכיחות הגבוהה של נשים במקצועות משניים ולהכנסה הנמוכה יחסית שלהן. לטענת המתנגדים הטענות נסמכות על הנחות יסוד שוביניסטיות טיפוסיות, כגון שגברים אינם נעדרים מעבודה (כיוון שאין להם מחויבות לילדים שהם מולידים), שערכי משפחה, מחויבות חברתית לילדים וזקנים, או מיומנויות הקשורות בחיי משפחה אינם כישורים ראויים לתגמול בעבודה, וכו'. המודל אף אינו מסביר מדוע בתפקידים זהים לחלוטין, עם כישורים כמו ותק, דירוג מקצועי, או תארים, זהים או אף גבוהים יותר, עדיין נשים מקבלות משכורות נמוכות בשליש בממוצע. ייחוס סיבתי על פי גישה זו תפיסותיהם של בני האדם לגבי הסיבות שהובילו להצלחה או לכישלון בביצוע משימות השגיות יכולות לספק מידע חשוב שיסייע בזיהוי התנהגות הישגית. אפשר להבחין בין סיבות פנימיות להצלחה (יכולת או מאמץ) לבין סיבות חיצוניות (עזרה, מזל או קושי התפקיד); בין סיבות יציבות (יכולת) לבין סיבות משתנות (מאמץ או מזל); בין סיבות שהן בשליטת הפרט (מאמץ) לבין סיבות שאינן בשליטת הפרט (קושי משימה). על פי תאוריית הייחוס הסיבתי, גברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ולהאשים גורמים חיצוניים בכישלונם. בדומה, לייחס את הצלחותיהם לגורם פנימי יציב כמו יכולת, ואת כישלונותיהם לגורם לא יציב כמו מזל. לעומת זאת נשים - בין שהן מצליחות ובין שהן נכשלות מנמקות את הביצועים שלהם בצורה שונה: נשים נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה לא יציבה כמו מאמץ, ולא בסיבה יציבה כמו יכולת, ואת הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה: בחוסר יכולתן. לדעת פריז (Frieze, 1982), ההבדל בין המינים בדפוסי הנמקות להצלחה מקורו ב"מעגל" הציפיות הנמוכות של נשים. מכיוון שלנשים יש מלכתחילה ציפיות נמוכות, הצלחה וכשלון כאחד אינם מולידים אצלן ציפיות גבוהות יותר לעתיד: את ההצלחה הן מנמקות בסיבות חיצוניות לא יציבות ואת הכישלון בסיבות פנימיות יציבות. כמו כן קיימים גורמים נוספים כמו חשש שהצלחה, למשל שכר גבוה, תיתפס בעיני הבעלים או הגברים בכלל כאיום, והחשש שאל ההצלחה יתלוו בעיות הטיפול בבית ובמשפחה ועימותים פנימיים. ייתכן גם שהיסוסן של נשים לייחס הצלחה ליכולתן נובעת מן הנורמה החברתית, שעל פיה נשים אמורות להצניע את הישגיהן. לעומת זאת הנורמה החברתית מכתיבה לגברים להתגאות בהישגיהם ולחוש ביטחון ביכולתם. כך למעשה הפנמת תפיסות סטריאוטיפיות לגבי יכולתן וסיכוייהן של נשים להצליח משפיעה על נטייתן לצפות להצלחה פחות מגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים ולהאמין שיכולתן פחותה מזו של הגברים וכי הישגיהן בלתי צפויים. חוקרים שונים במדעי החברה טוענים כי לנשים עקב תהליכי החיברות שעברו, יש "פחד מהצלחה". כך שגם אם נשים מגיעות לנקודות מפנה שיכולות להוביל אותן להצלחה (נניח עבודה חדשה ומתגמלת יותר, לימודים גבוהים וכדומה) הן לא יעשו זאת, כיוון שמראש הן מניחות שיכשלו. הפחד מהצלחה, מהווה גורם קריטי, כיוון שהוא גורם לנשים לפספס הזדמנויות שייתכן ויכלו להביא לשיפור מצבן הכלכלי ולשוויון רב יותר בין המינים. למידה חברתית על פי דוד לין, מקורם של ההבדלים בין המינים הוא חברתי והם תוצאה ישירה של דרכי חינוך נבדלות של בנים ובנות כלומר, תפקידי המין הם נרכשים. הילד נוהג על פי תרשים כללי של התפקיד הגברי ולאו דווקא על פי דגם חיקוי שנוכחותו קבועה ועקיבה כמו האם. למעשה לומד הילד בהדרגה להזדהות עם דימוי של תפקיד מין סטריאוטיפי השכיח בחברה שבה הוא גדל, ולא עם אביו. חרדתם של הבנים מפני הענישה המוטלת עליהם בנוקשות רבה מזו המוטלת על הבנות מובילה הן לאימוץ קפדני של תפקיד המין הגברי והן להתפתחות של עוינות וזלזול כלפי הנשים. לעומת זאת אצל הבנות התנהגות החורגת מן המקובל אינה נתקלת בלחצים חברתיים תכופים. עם זאת, סבור לין שנטייתן לחוש נחותות מן הגברים מקורה ביחס שלילי של החברה כלפיהן ולאו דווקא במבנה האנטומי שלהן או "קנאת הפין" שלהן, כפי שסבר זיגמונד פרויד. נראה, כי תהליך החיברות של נשים וגברים שונה מרגע לידתם. למשל, נהוג להלביש לבנים כחול לעומת ורוד לבנות. או לקנות נשק לבנים ובובות לבנות. תהליכים אלו ורבים אחרים יוצרים קונפורמיות מגדרית של נשים וגברים לנורמות המצופות מהם. תאוריית הציפיות תאוריה זו, (Expectation States Theory) מציעה כי הפרט משתמש במאפייני סטטוס, כגון: מין, גזע וגיל, כדי ליצור ציפיות ראשוניות לגבי היכולת של הפרט לפעול בחברה. לדוגמה: מצפים מגברים לאייש מקומות בעבודה בעלי כח רב יותר מאשר המשרות בהן מחזיקות נשים, ולהשתמש בכח הניתן להם מתוקף תפקידם, כלומר להיות יותר אגרסיביים ותחרותיים מאשר נשים. דוגמה נוספת, ייתכן למשל שאישה בתפקיד ניהול תוכל להיתפס כאימהית ורחמנית, בהתאם לציפיות המגדריות ממנה. ואילו מנהל לעומתה יתפס כיוזם וביצועיסט. זאת, למרות שלשניהם אותו סגנון ניהול, אך תגובת הסביבה אליהם לוקה בתפיסות מגדריות הנותנות להם ייצוג שונה בעיני המתבונן. פרקטיקות של אפליית נשים מאז שנות ה-70 וההצלחות של הפמיניזם הליברלי, המסגרת החוקית ברוב הדמוקרטיות המערביות היא נייטרלית מבחינת מגדר, אך מצבן של נשים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינות אחרות, נשאר פחות טוב מזה של גברים. מספר תאוריות מנסות להסביר תופעה זו: הפרדת עיסוקים מגדרית הפרדת עיסוקים מגדרית במקצוע מסוים משמעה ששיעור העוסקים בו מבני מגדר אחד, גבוה או נמוך באופן משמעותי יחסית לאחוז השתתפותם בכוח העבודה. רק מיעוט קטן של מקצועות הם מאוזנים, כלומר יש בהם שיעור דומה של גברים ונשים. במרבית המקצועות נמצא רוב נשי או רוב גברי. המקצועות בעלי הרוב הנשי הינם "מקצועות נשיים", כגון הוראה וסיעוד, בעוד שהמקצועות שיש בהם רוב גברי הינם "מקצועות גבריים", כגון ניהול והנדסה. התאוריה המבנית תאוריה זו (Structural Theory) טוענת כי אחת הסיבות למעמדן הנמוך של הנשים בחברה הינה נגישות פחותה למשאבים אשר משפיעים על החברה. לכן אף כאשר הן נמצאות בעמדות כח הזהות לאלו של הגברים (למשל במקום העבודה), נראה כי הן נופלות מהם במידת יכולתן להפעיל סמכות. המבנה ההיררכי של האנשים בסיטואציה משפיע על הדרך בה הם יתנהגו ויתפסו את התנהגותו של הזולת. למרות חשיבותה של התאוריה המבנית, עקב הביקורת הרבה עליה היא אינה זרם מקובל בסוציולוגיה של ימינו להסבר תופעות חברתיות. תאוריית הזהות המצבית תאוריה זו (Situated Identity Theory) מאחדת שתי תאוריות: תאוריית האינטראקציה הסימבולית ותאוריית הייחוס. טענתה של תאוריה זו היא כי בכל סיטואציה בה אנו נתקלים, אנו מפרשים את התנהגותו של הפרט על-פי הסטריאוטיפים בהם אנו מחזיקים ובמקביל הפרט מנסה להתנהג על פי הציפיות של החברה אשר נובעות מהסטראוטיפים שיש לנו. לדוגמה: כאשר גבר ואישה ממלאים תפקיד זהה בעבודה, הציפיות של הארגון והחברה מכל אחד מהם הינן שונות וזאת בשל הסטריאוטיפים שיש לנו בקשר לכישורים השונים שיש לגבר ולאישה. כתוצאה מכך הגבר והאישה ינהגו באופן שונה בסיטואציה דומה, עקב הציפיות השונות של החברה מהם בתפקיד המסוים. תקרת הזכוכית "תקרת הזכוכית" הוא כינוי לאפליה סמויה של קבוצה דמוגרפית מסוימת, המתבטאת במחסום בלתי נראה ("תקרת זכוכית") לקידומם המקצועי של בני הקבוצה המופלית לרעה. השימוש הנפוץ בביטוי זה הוא לתיאור החסמים בפני התקדמותן המקצועית של נשים, אך הוא רלוונטי גם ביחס לקבוצות מופלות אחרות, כגון מיעוטים. השערה בדבר קיומו של מחסום בלתי נראה עולה משום שהחוק (בישראל ובמדינות אחרות) אוסר מחסום גלוי, כלומר אוסר הפליה מטעמי מין, לאום ומוצא, אך חרף זאת ניכרים הבדלים בולטים, במעמד בעבודה וגם בשטחים אחרים, בין נשים לגברים, או בני קבוצת מיעוט לבני הרוב. "תקרת הזכוכית" מהווה ניסיון להסביר תופעה זו. מאפייני תקרת הזכוכית החוק (בישראל[1] ובמדינות אחרות) אוסר על הפליה מחמת מינו של העובד, ולכן, לפחות לכאורה, נשים וגברים הם בעלי סיכויים שווים להגיע לעמדות ניהול ותפקידים בכירים. בפועל, הנשים הן מיעוט במוקדי הכוח, ואם כך, ייתכן שקיימת "תקרת זכוכית" בלתי נראית העוצרת את הנשים בעלייתן אל מוקדי הכוח, ורק בודדות מצליחות לעבור אותה. שיעור הנשים בין בעלי העמדות הבכירות לא עלה גם לאחר ההצלחה של נשים בכיבוש מקצועות שבעבר היו מבצרים גבריים כגון: רפואה, משפטים, מחשבים, פסיכולוגיה, חשבונאות, אדריכלות ועוד. את הנתונים המצביעים על כך שנשים או קבוצות מיעוט מאיישים משרות בכירות בשעור הנמוך באופן משמעותי משיעורה של הקבוצה באוכלוסייה ניתן להסביר במספר דרכים: מנגנונים חברתיים הפועלים לשעתוק בין-דורי; קיומם של מאפיינים מהותיים של בני הקבוצה הפועלים לרעתם; חוקים מפלים או אפליה גלויה; אפליה סמויה, מכוונת או שאינה מכוונת. אפשרות זו היא המכונה "תקרת הזכוכית". כדי להוכיח את קיומה של תקרת זכוכית במקרה נתון, יש לבודד את ההבדלים האפשריים בין בני הקבוצה לשאר האוכלוסייה. קיומם האפשרי של הבדלים דקים וקשים לכימות (כגון במוטיבציה או תחומי עניין) מקשה על החוקרים להוכיח שתקרת הזכוכית קיימת. סקרים המצביעים על דעה קדומה בקרב מקבלי ההחלטות, או על נטייה שלהם להעדיף אוכלוסייה מסוימת (מבלי שייתנו פומבי לכך) מחזקים את האפשרות שתקרת הזכוכית משפיעה בחיי המעשה. בתחומים שונים (כגון - פוליטיקה ומשרות של דירקטוריונים מטעם הציבור), נעשה נסיון "לשבור" את תקרת הזכוכית, על ידי הקצאה של מספר מקומות לקבוצות ייעודיות, הקרויה "שריון", או באמצעות קביעת חובה בחוק להקצאת משרות בצורה שתשקף את ההתפלגות באוכלוסייה. בשנת 1991 הוקמה בארצות הברית "ועדת תקרת הזכוכית", בראשותו של שר העבודה רוברט רייך, שנועדה לפרוץ את תקרת הזכוכית באמצעות זיהוי המחסומים המעכבים קידומם של נשים ומיעוטים. בנובמבר 1995 הגישה הוועדה את מסקנותיה. בפתח הדו"ח שהגישה [2] הציגה הוועדה את תקרת הזכוכית כפוגעת בחלום האמריקאי, המבטיח הזדמנות שווה לכל. את תקרת הזכוכית ראתה הוועדה לא רק כפגיעה בצדק החברתי, אלא גם כגורמת נזק כלכלי, משום שהיא מונעת מיצוי הפוטנציאל הגלום בהון האנושי. הוועדה הגישה סדרה של המלצות לדרכי פעולה לניפוצה של תקרת הזכוכית. תקרת הזכוכית בישראל הסטטיסטיקה על שיעורן של נשים בסגל האקדמי באוניברסיטאות בישראל מביאה להעלאת השערה בדבר קיומה של תקרת זכוכית בתחום זה. על-פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, בשנת 1995 היוו נשים 34.7% מחברי הסגל האקדמי בדרגת "מרצה", 30.8% בדרגת "מרצה בכיר", 16% בדרגת פרופסור חבר, ורק 7.8% בדרגת פרופסור מן המניין (השוואה למצב שש שנים קודם לכן מראה על גידול בשיעור הנשים בסגל הבכיר - בדרגת פרופסור מן המניין היוו הנשים רק 4.6%) [3]. התמקדות בתחום מדעי הרוח מראה מגמה דומה. כלי המדיניות המקובל כיום בישראל להתמודדות עם בעיית תקרת הזכוכית, הוא ההעדפה המתקנת. דהיינו, חקיקה הקובעת את שיעורם של בני הקבוצה החלשה שיש למנות לתפקידי מפתח (נשים, בני מגזרים לא יהודיים). כלי זה מופעל במידה מצומצמת במגזר הציבורי, והמדינה נמנעת מהתערבות בשיקולי המגזר הפרטי בנושאים אלה. יוזמה לסדיקת תקרת הזכוכית, באה מצדה של הכנסת בהצעת חוק אותה הגישו יולי תמיר ואתי לבני אשר נתמכה על ידי חברות כנסת נוספות. הצעה זו דורשת "ייצוג נשי הולם בתהליכים מדיניים".
חוק שוויוחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 אוסר על מעביד להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת שלל מאפיינים המפורטים בחוק. המאפיינים שאין להפלות על פיהם: מין, נטייה מינית, מעמד אישי, הריון, טיפולי פוריות, טיפולי הפריה חוץ-גופית, הורות, גיל, גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, השקפה, מפלגה, שירות במילואים. הבחנה המתחייבת מאופיים או מהותם של התפקיד או המשרה אינה בגדר הפליה. איסור ההפליה חל על קבלה לעבודה, תנאי העבודה, קידום, הכשרה מקצועית ופיטורים. החוק נחקק בשנת 1988, והחליף את חוק הזדמנות שווה בתעסוקה, התשמ"א-1981, שהיה מצומצם ממנו. עם חקיקתו אסר החוק רק הפליה מחמת מין, נישואים או הורות, ובמהלך השנים נוספו עוד מאפיינים. כך למשל, בתיקון משנת 1992 נאסרה הפליה מחמת נטייה מינית, ובשנת 1995 נאסרה הפליה מחמת לאום. מעביד העובר על הוראות החוק חייב בפיצוי מי שהופלה, וכן עשוי לחוב בפיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של עד 55,000 ש"ח. עבירה על הוראות החוק מהווה עבירה פלילית, ובמקרה של פגיעה בקבוצת עובדים ניתן להגיש, בהתקיים תנאים מסוימים, תביעה ייצוגית על הפרת החוק. על פי תיקון לחוק משנת 2006, הוקמה בשנת (2008) נציבות שוויון זכויות בעבודה הפועלת כיחידה עצמאית במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה. תפקידה יהיה לאכוף את הוראות החוק וכן לאכוף הוראות בחוקים נוספים העוסקים בנושא. לנציבת שוויון הזכויות בעבודה הראשונה מונתה עו"ד ציונה קניג-יאירן ההזדמנויות בעבודה
נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה!
הנה מובא קישור לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה ובכל הקשור לנושא!
<a href='http://www.moital.gov.il/CmsTamat/Rsrc/Shivyon/Shivyon.html' target='_blank'>http://www.moital.gov.il/CmsTamat/Rsrc/ ... ivyon.html</a>
הנה מובא קישור לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה ובכל הקשור לנושא!
<a href='http://www.moital.gov.il/CmsTamat/Rsrc/Shivyon/Shivyon.html' target='_blank'>http://www.moital.gov.il/CmsTamat/Rsrc/ ... ivyon.html</a>
מעמד האישה ביהדות
מעמד האישה ביהדות - מעמדן, חשיבותן ותפקידן של הנשים על פי ראיות עולם שונות ביהדות. מעמד האישה ביהדות השתנה מאוד במהלך השנים; החל מתקופת המקרא והתלמוד ועד תנועת ההשכלה הליברלית. מעמד האישה בתנ"ך בבואנו לבחון את מעמדה של האישה בכתובים אנו מקבלים לעתים מסרים סותרים. מצד אחד רק נשים מעטות מוזכרות בשם ובתפקיד, דבר המעיד שהיו נשים מעטות בקדמת הבמה הציבורית. עם המעטות שמוזכרות נמנות האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), בנותיו של לוט, בנות צלופחד, יוכבד אם משה, מרים הנביאה (אחות משה), דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, עתליה המלכה, איזבל המלכה, רות המואביה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול, אסתר המלכה ועוד דמויות רבות שנמצאות במיעוט, הן מבחינה כמותית והן מבחינה תפקידית לגברים. המקרא אינו מעלה התנגדות לתפקודן בעצם היותן נשים, דבר המעיד על כך שבתקופת המקרא היה זה אפשרי לנשים לכהן בתפקידי ציבור ואף בתפקידי דת מסוימים (נבואה). עם זאת לעתים התנ"ך משמיט שמות נשים, וקורא להן על שמות גבר שהן בזיקה אליו כמו בעל או אב, אף שהוא מספר עליהן, כמו אשת נח ונשות בניו, אשת מנוח - אם שמשון[1], בת יפתח ועוד. אסתר מלכת פרס, שנטלה חלק מרכזי בהצלתם של ישראל בתקופה הפרסית. על שמה קיימת בתנ"ך מגילה. פי דברי חז"ל היא תבעה מחותמי התנ"ך שיספרו על מעשיה, ויכלילו את המגילה בו והצליחה בכך ("כתבוני לדורות"), אף שהיו הסתייגויות מצידם[2]. ציור מהמאה ה-19 של הצייר ליאון בנוויל. רות המואביה שמתוארת בתנ"ך כ"אשת חיל", מצליחה לטפס ממעמדה הנמוך באמצעות נחישותה ועוצמה ולהשתלב בתוך שושלת המלוכה הישראלית. בתמונה "רות בשדה בעז", ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld משנת 1828התייחסות ישירה לנושא אנו מוצאים כבר לאחר חטא אדם הראשון, שם נכתב בפירוט העונש על החטא במהלכו פיתתה חוה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת- "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". מן הכתובים ניתן להבין שמלכתחילה בגן עדן המצב האידאלי היה השוויון, ומעמדה האישי הנמוך של האישה נובע מהחטא והוא למעשה עונש משמים. ולכן התורה היא אינה פוסלת שינוי של מצב זה, ובמשך הדורות גם אדם וגם חווה משתחררים מהקללות שנתקללו בהם, באמצעות השיפורים הטכנולוגיים שהאדם מכניס לעולם. פוליגמיה: בהלכה המקראית לגבר היה מותר להתחתן עם כמה נשים, אף על פי שהתורה רומזת שהיא מסתייגת מכך. (אישה נוספת נקראת "צרה"). אף שראוי לשאול בעצתה של האישה הראשונה, לפני לקיחת אישה נוספת, כמו במקרה של אברהם אבינו ויעקב, אין הדבר מעיקר הדין, מכיוון שעל פי דין של אשת יפת תואר, היה מותר לאדם לחטוף בקרב אישה מהאויב ולהביאה לביתו, ללא קבלת אישורה של האישה. חוק המלך אוסר על המלך להרבות נשים ("ו
מעמד האישה ביהדות - מעמדן, חשיבותן ותפקידן של הנשים על פי ראיות עולם שונות ביהדות. מעמד האישה ביהדות השתנה מאוד במהלך השנים; החל מתקופת המקרא והתלמוד ועד תנועת ההשכלה הליברלית. מעמד האישה בתנ"ך בבואנו לבחון את מעמדה של האישה בכתובים אנו מקבלים לעתים מסרים סותרים. מצד אחד רק נשים מעטות מוזכרות בשם ובתפקיד, דבר המעיד שהיו נשים מעטות בקדמת הבמה הציבורית. עם המעטות שמוזכרות נמנות האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), בנותיו של לוט, בנות צלופחד, יוכבד אם משה, מרים הנביאה (אחות משה), דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, עתליה המלכה, איזבל המלכה, רות המואביה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול, אסתר המלכה ועוד דמויות רבות שנמצאות במיעוט, הן מבחינה כמותית והן מבחינה תפקידית לגברים. המקרא אינו מעלה התנגדות לתפקודן בעצם היותן נשים, דבר המעיד על כך שבתקופת המקרא היה זה אפשרי לנשים לכהן בתפקידי ציבור ואף בתפקידי דת מסוימים (נבואה). עם זאת לעתים התנ"ך משמיט שמות נשים, וקורא להן על שמות גבר שהן בזיקה אליו כמו בעל או אב, אף שהוא מספר עליהן, כמו אשת נח ונשות בניו, אשת מנוח - אם שמשון[1], בת יפתח ועוד. אסתר מלכת פרס, שנטלה חלק מרכזי בהצלתם של ישראל בתקופה הפרסית. על שמה קיימת בתנ"ך מגילה. פי דברי חז"ל היא תבעה מחותמי התנ"ך שיספרו על מעשיה, ויכלילו את המגילה בו והצליחה בכך ("כתבוני לדורות"), אף שהיו הסתייגויות מצידם[2]. ציור מהמאה ה-19 של הצייר ליאון בנוויל. רות המואביה שמתוארת בתנ"ך כ"אשת חיל", מצליחה לטפס ממעמדה הנמוך באמצעות נחישותה ועוצמה ולהשתלב בתוך שושלת המלוכה הישראלית. בתמונה "רות בשדה בעז", ציור מאת Julius Schnorr von Carolsfeld משנת 1828התייחסות ישירה לנושא אנו מוצאים כבר לאחר חטא אדם הראשון, שם נכתב בפירוט העונש על החטא במהלכו פיתתה חוה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת- "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". מן הכתובים ניתן להבין שמלכתחילה בגן עדן המצב האידאלי היה השוויון, ומעמדה האישי הנמוך של האישה נובע מהחטא והוא למעשה עונש משמים. ולכן התורה היא אינה פוסלת שינוי של מצב זה, ובמשך הדורות גם אדם וגם חווה משתחררים מהקללות שנתקללו בהם, באמצעות השיפורים הטכנולוגיים שהאדם מכניס לעולם. פוליגמיה: בהלכה המקראית לגבר היה מותר להתחתן עם כמה נשים, אף על פי שהתורה רומזת שהיא מסתייגת מכך. (אישה נוספת נקראת "צרה"). אף שראוי לשאול בעצתה של האישה הראשונה, לפני לקיחת אישה נוספת, כמו במקרה של אברהם אבינו ויעקב, אין הדבר מעיקר הדין, מכיוון שעל פי דין של אשת יפת תואר, היה מותר לאדם לחטוף בקרב אישה מהאויב ולהביאה לביתו, ללא קבלת אישורה של האישה. חוק המלך אוסר על המלך להרבות נשים ("ו
גבורתן של נשים בישראל
שלמה אשכנזי מחניים פ"ז תקציר: תיאור גבורתן של נשים יהודיות בתולדות עם ישראל. מילות מפתח: אנוסים, קידוש השם, מסע צלב, איסלאם, נצרות, כנסייה, שמד, מוסלמים, נוצרים. הגיבורה הראשונה בתולדות ישראל היא דבורה הנביאה אשת לפידות, השופטת את ישראל, המצילה אותו מכף אויביו ושהנציחה את מלחמתה נגד יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא באפופיאה הנפלאה הידועה בשם "שירת דבורה". במלחמה זו עזרה לדבורה החכמה הגיבורה, יעל אשת חבר הקיני, שהכניסה את סיסרא לתוך אוהלה, שם לקחה את יתד האהל ואת המקבת "ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימת" 1. על ידי פעולתה זו השלימה יעל את ניצחונה שדבורה החלה בה. גיבורה אחרת מפורסמת בזמן הקדום שבתולדות ישראל, היא יהודית בת מררי, אלמנת מנשה. בחכמתה, כמסופר בספר יהודית, הצליחה לבוא לפני הולפורנס שלחם בישראל. בזמן שהולפורנס נרדם: "ותשלח את ידה ותיקחהו בציצית ראשו ותאמר: 'ה' אלוקים, חזקני נא ואמצני אך הפעם!' כשראו בחזקה פעמיים על צווארו ותכרות את ראשו". כשראו מחנה הולפורנס את ראש שר צבאם הכרות מוקע על החומה נפל פחד גדול עליהם ו"נסו לנפשם". "ותיקח יהודית ענפי זיתים ותחלקם לנשים אשר אתה ותעשינה מהם עטרות - - - ותלך במחול לפני הנשים וכל אנשי ישראל חגורי חרב ועטורי ענפים הלכו אחריהן, הולכים וחוגגים בשירים ובזמירות" 2. התקופה שלפני מרד החשמונאים, בזמן שאנטיוכוס הרביעי (אפיפנס-הנאור או המפואר, או כפי שכינוהו בלעג - אפימנס-המשוגע. 163-175 לפני הספירה), מלך סוריה, שמשל גם בארץ ישראל, המוגדרת בפי חכמינו ז"ל כ"דורו של שמד". עד התקופה ההיא התכוונו שונאי ישראל, בעיקר, להשמדה גופנית, אולם הוא, אנטיוכוס הרביעי, רצה להכריח את היהודים גם לסור מחוקי אבותיהם ולעזוב את תורת ישראל ולטמא את המקדש בירושלים. לפי פקודת אנטיוכוס "בנו היוונים - בט"ו כסלו שנת 168 לפני הספירה - שקוץ משומם על המזבח" ובכ"ב בו זבחו זבחיהם על המזבח אשר הקימו והקריבו עליו חזיר. בנו במות בכל ערי יהודה והכריחו את היהודים לזבוח זבחיהם מדי חודש בחדשו, לשים מקלעות פרחים על ראשיהם לכבוד האליל בככוס. ספרי התורה נקרעו לגזרים ונשרפו באש, וכל אשר נמצא אתו ספר תורה נהרג. "הנשים אשר מלו את בניהן המיתו". המון יהודים "אשר מהרו להתאסף במערות הקרובות לעשותו את יום השביעי בסתר" הוקפו על ידי הסורים מכל צד ונשרפו עד אחד. אז קמו בישראל מומרים, אנוסים ומקדשי השם. בין הקדושים שנהרגו אז מציינים בייחוד את "אלעזר, אחד הסופרים הראשונים", שהיה כ"בן תשעים" שנה. וכשפצר בו נציב המלך להערים ולאכול בשר טהור על יד מזבח היוונים, למען יאמרו הרואים כי אכל מבשר זבחיהם, דרש הזקן האמיץ, "כי ימהרו לשלחו שאולה - - - ולצעירים אשאיר מופת האומץ למות ברצון ובגבורה בגלל התורה המצוינה והקדושה - - - וכן החליף את החיים בהשאירו את מותו למופת גבורה ולזיכרון רוח נדיבה לא רק לצעירים כי אם גם לרבים מאד מן העם. והוא היה מבכר מות מפואר על חיי זלזול" 3. נס חנוכה נתרחש, כפי שמובא בתלמוד ובמדרשים, הודות להקרבה עצמית, שהראתה בת חשמונאים אחת בהגנה על כבודה. ישנה מסורה שמעשה גבורתה של יהודית הייתה בזמן מרד החשמונאים. מסופר: "מתתיה בן יוחנן כהן גדול מרד באנטיוכוס מלך יוון והלך ניקנור משנהו עם תשעים אלף יוונים - - - וזאת הישועה בקבלה על פה יש לנו שנהרג ניקנור באמצעות יהודית בת מתתיה" שהמיתה אותו והביאה את "ראשו לאחיה. ואז היהודים הלכו על היוונים וימיתום ויגרשום מארץ ישראל" 4. בתלמוד אנו מוצאים: "ובמה היו מצרין להם מלכי יוון? שהיו מושיבין קסטראות (=פקידים) בעיירות להיות מענים את הכלות, ואחר כך היו נישאין לבעליהן וכו'". ועוד נאמר שם: "ובת אחת הייתה למתתיהו בן יוחנן כהן הגדול, וכשהגיע זמנה להינשא, בא הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו, וקנאו מתתיהו ובניו וגברו על מלכות יוון ונמסרו בידם והרגום"5. ב"מדרש מעשה חנוכה" מסופר על תעמולתה ומעשיה של בת מתתיהו כדי לבטל את הגזירה הזו, עד ש"נכנסו יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו את ראשו ובזזו כל אשר לו, והרגו את שריו ועבדיו ודרסו את היוונים עד גמירא"6. רבים מחכמי ישראל היו חולקים בדעותיהם ביחס לשאלה, אם אלה היהודים שמסרו את נפשם על קידוש השם ובלבד שלא לפגוע, חלילה, בתורתם ובדתם, או אמהות היהודיות אשר שחטו את ילדיהן במו ידיהן בימי גזירות ופורעניות, בבכרן את מות ילדיהן כיהודים על חייהם כגויים - אפשר לקרוא בשם גיבורים. דעתם של רבים הייתה לחיוב. גבורתם נחשבה לגדולה יותר מזו של גיבורי מלחמות שאצל עמים אחרים. חובשי בית-מדרש אלה, שלא היו בקיאים בהוויות העולם, ועל פי מצבם היו פוחדים מקול עלה נדף, יהודים פשוטים, זקנים ותשושים, והחלשה שבחלשים - האשה העבריה - היו לגיבורים בשעת סכנה, ובאומץ רוח נפלא סבלו ייסורים נוראים ומסרו עצמם להריגה, כדי שלא לעשות את האידיאה והאמונה שלהם פלסתר. המושג גבורה לא היה למענם כוח פיסי בלבד, אלא גבורה, קדושה וקידוש השם. גיבורים אלה עולים ברוח גבורתם על כל הגיבורים אנשי-שם שבהם מתפארים הגויים. גבורת האשה העבריה נמשכת מימות דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, האשה מתבץ, חנה אם שבעת הבנים וכו', דרך כל הדורות עד לשואה הנאצית, בעת שבנות ישראל, גיבורות, מילאו תפקידים מסוכנים בגטאות שונים בפולין, ברוסיה ובארצות אחרות שבאירופה. בהמון רשימות על קידוש השם אנו מוצאים, שרוב מקדשי השם היו נשים. גם באגדה הישראלית הקדומה תופסת האשה מקום חשוב בקידוש השם ובמסירות הנפש על קדשי האומה והדת. לדוגמה: הסיפור המופלא על חנה אם שבעת הבנים. חנה ושבעת בניה הובאו לפני אנטיוכוס אפיפנס הנ"ל ונדרשו לאכול חזיר ולהשתחוות לאליל. "אמרו ליה (לבן הראשון): 'פלח (=עבוד) לעבודת כוכבים'. אמרו להו: 'כתוב בתורה: אנכי ה' אלקיך' 7. אפקוהו וקטלוהו (הוציאו אותו והרגוהו). ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר (הביאו את הבן השני לפני הקיסר), אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: לא יהיה לך אלקים אחרים על פני' 8, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: זובח לאלקים יחרם' 9, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: לא תשתחווה לאל אחר' 10, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה:, פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: שמע ישראל ה' אלקינו, ה' אחד' 11, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד' 12, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום 13, כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו, שאין מעביר אותנו באומה אחרת'. אמר ליה קיסר: 'אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה, כי היכי דלימרו, קביל עליה הרמנא דמלכא' (=אזרוק טבעת ואתה תתכופף ותרים אותה ואחרים יחשבו שאתה משתחווה לאליל). אמר ליה: 'חבל עלך קיסר! חבל עלך קיסר! על כבוד עצמך כך, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה'! אפקוהו למקטליה, אמרה ליה אימיה: 'יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא' (ביקשה האם, שירשו לה לנשק את בנה לפני הוצאתו להורג). אמרה לו: בניי, לכן ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני- עקדתי שבעה מזבחות. 'אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה'" 14. סיפור המעשה של חנה ושבעת בניה מצאו לה הד בפיוט עז ביטוי, אשר מובא בקינה ט' באב - נוסח ספרד. בקינה הזאת גם אומר המקונן: "בת עמי תיליל ביגוניה על חנה ועל שבעת בניה - כי נשחטו שבעתם אל עיניה, והיא נפלה ומתה על בניה. קול נשמע צווח במעונה: אשריכם שבעתכם ניני חנה! נחלתכם בגן עדן מוכנה, כי עבדתם אלקיכם באמונה - ואם שמחה בעדן עם ניניה. רבים הם המקרים על קידוש השם של בת ישראל בדברי ימי עמנו, הדומים לאלה של חנה ושבעת בניה. לדוגמה נביא קטעים מהמעשים הנוראים שהתרחשו במגנצה בשנת תתנ"ו (1096) בימי מסעי הצלב. לא נקפח את סגנון כותבם ונמסור אותו כהוויתו בלשונו: "מי ראה כזאת ומי שמע מה שעשתה זאת הצדקת, אשה החסידה מרת רחל בת ר' יצחק בר' אשר, אשת ר' יהודה. ותאמר אל חברותיה: 'ארבעה ילדים יש לי, גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעותם. גם בהם תקדשו שם האל הקדוש'! ותבוא אחת מחברותיה ותיקח את המאכלת לשחוט את בנה (של רחל). ויהי כאשר ראתה אם הבנים את המאכלת, ותצעק צעקה גדולה ומרה, והייתה מכה על פניה ועל החזה, ואומרת: 'איה חסדיך ה'?' ותאמר האשה אל חברותיה במרת נפשה: 'אל תשחוט את יצחק לפני אהרון אחיו, שלא יראה במיתת אחיו'. ויברח אהרון ממנה. ותקח האשה את הנער יצחק ותשחוט אותו, והוא היה קטון ונעים מאד. והאם הייתה פורסת בתי ידים שלה לקבל דמים וקיבלה בכנפיה הדם תמור מזרק דם, והנער אהרון כשראה שנשחט אחיו, היה צועק: 'אמי, אל תשחטיני!' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. והיו לה עדיין שתי בנות, בילא ומדרונא, נוות בית, בתולות היפות -- -- -- ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה, שלא תהיה פגומה, ופשטו צוארן, וזבחה האשה אותן לה' אלוקי צבאות, אשר צוונו לבלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו וכו'. וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה אהרון: 'אהרון, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם!' ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונשא. ותשימם בשתי בתי ידיה, ב' מכאן וב' מכאן, אצל מעיה, והיו מפרפרים אצלה עד אשר תפשו האויבים את החדר, וימצאוה יושבת ומקוננת עליהם. ויאמרו אליה: 'הראי לנו את הממון שיש בבתי ידים שלך!' ויהי כאשר ראו את הילדים והנם שחוטים, ויכוה ויהרגוה עליהן, וברחה רוחה ונפשה השלימה. ועליה נאמר: 'אם על בניה רטשה', והיא על ארבעה בניה, כאשר מתה הצדקת על שבעת בניה ועליהן נאמר: 'אם הבנים שמחה'. והאב צווח בבכי ויללה, כאשר ראה במיתת ארבעה בניו, יפי תאר ויפי מראה, והלך והפיל עצמו בחרבו שבידו, ויצאו מעיו. והוא מתגולל בדם בתוך המסילה עם ההרוגים המתגוללים והמפרכסים בדמם"15. ועל אלה קיננו המקוננים: מי ישמע ולא ידמע הבן נשחט והאב קורא את "שמע" -- מי ראה כזאת מי שמע. נוות בית היפה, בתולת בת יהודה צווארה פשטה ומאכלת השחיזה וחדדה -- עין ראתה ותעידה. צדקה דינה פורייה כהקריבה ענפיה ותמור מזרק דם קבלה בכנפיה -- תתייפח תפרש כפיה16. הנה כמה קטעים נוספים מהרשימות על השחיטות, שנערכו בתקופת מסעי הצלב, המראים על מסירות נפשן לקידוש השם של נשי ישראל, ובעיקר על רוח הגבורה שפיעמה בהן. בזמן מסע הצלב הראשון "בשמונה באייר, ביום השבת (אסרו חג שבועות תתנ"ו - 3 למאי 1096), קמו האויבים על קהל שפירא (Speier) -- -- -- ושם הייתה אשה חשובה וחסידה ותבחר מוות מחיים, ותיקח את המאכלת לשחוט את עצמה, מאנה גם היא להמיר את כבודה בלא יועיל ותהי הראשונה לשוחטים ולנשחטים, ותאמר: 'חלקי ה' -- -- -- על כן אוחיל לו'"17. הנפש הראשונה מישראל, שמסרה את נפשה על קידוש השם בימי מסע הצלב, הייתה אפוא אשה. במגנצה היו "הנשים הטהורות, בנות מלכים זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים. כדי שיהיו טרודים ללקט את הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהן ובנותיהם. וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהן כדי לעשות רצון יוצרן". "-- -- -- הצדקניות היו משליכות אבנים בעד החלונות על האויבים, והאויבים מסקלים כנגדן באבנים, והיו מקבלות האבנים עד שנעשה כל בשרן ופניהן חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים (=נוצרים) בשם התלוי" (=ישו). בין נשי וירמיישא (Worms) הצטיינה "אשה אחת, אשר העירוניים ושרים רבים ונכבדים היו רגילים לבוא אל ביתה -- -- -- ואחרי אשר נהרגו כל בני הקהילה -- -- -- דברו על לבה, כי תמיר דתה ותישאר בחיים, ואולם היא עמדה בניסיון ותמות על קידוש השם". במגנצה "הובאו הטהורות לפני חצר עבודה זרה והיו התועים מתפייסים להן שירחצו עצמן במי צחנתם. ויהי כאשר הגיעו אל בית תרפתם (=הכנסייה), לא רצה להיכנס שם בבית עבודה זרה. ותתקענה רגליהן על המפתן בעל כורחן ולא רצו להיכנס בעבודה זרה שלהם להריח ריח העורות תועבה (=קטורת). וכאשר ראו התועים שלא היו מתרצות בגיעולם, ואף כי היו בטוחות ומחזקות באל חי בכל לבן, אז קפצו האויבים עליהן ויכון בקרדומות ובמהלומות. ושם נהרגו הטהורות על קדושת השם. ועוד היו שם שתי חסידות, האחת מרת גוטא, אשת רבנא ר' יצחק בר משה שנהרג בתחילה, והשנית מרת שקולשטר, אשת מר יצחק שנשרף על קידוש השם -- -- -- ויתקבצו עליהן התועים והעירונים, ויבקשו מהן לצחנן במים הזידונים שלהם, ותשימנה ביטחונן בקדוש ישראל ויפשטו צווארן ויכון התועים בלי חמלה. שם נהרגו הקדושות על קידוש השם"18. בהרבה מקורות היסטוריים אנו מוצאים, שהאשה העבריה הצטיינה בגבורת הרוח יותר מהגברים. בזמני השמדות ידעו הרוצחים, שהנשים מעודדות את בעליהן לקדש את השם. כשרצו נוסעי הצלב, למשל, להכריח את היהודים שבעיר טריר שיסכימו להמיר דתם, הרגו חלק גדול מהם, וכאשר בכל זאת לא נפחדו והחליטו למות מות קדושים "אמרו (נוסעי הצלב) איש אל אחיו: כל זאת עושות הנשים שמסיתות את בעליהן להחזיק ידם למרוד בתלוי" (=בישו). בספר "שבט יהודה" מסופר, שבשנת ר"נ (1490). בזמן הגזירות בסאבויה, פיימונט, לומברדיה, פלורנץ וסרדיניה - המירו את דתם הרבה יהודים וחיו חיי אנוסים, "אבל ביתר עוז שמרו הנשים בהצנע את יהדותן"19. בזמן ההתנפלויות של האנוסים, שנחשדו בנטייה ליהדות - היו הנשים העבריות "מוסרות את גופן וממונן על קדושת בוראן - - - עמדו בניסיונן (למרות שרבים מן הגברים המירו את דתם) ותבחרנה במוות" מלבגוד בה' ועמו. והיו כאלו ש"באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם יתברך". על הדברים האלה מעידים רבים וביניהם - ר' יוסף יעבץ, אחד מגולי ספרד בשנת 1492, בספרו "אור החיים", ר' יום טוב צהלון (1557-1638) ב"שאלות ותשובות" ועוד20. על התלהבותה העצומה של האשה העבריה בספרד, בזמן הגירוש, למסירות נפש ולקידוש השם ועל עמידתה בכל הניסיונות שיהודי ספרד נתנסו בהם, מעידה העובדה, שבין קורבנות האינקוויזיציה היה מספר הנשים היהודיות פי שלושה מהגברים21. * הזכרנו שורת דמויות של נשים עבריות גיבורות שהצטיינו בגבורה פסיבית. כשהציעו לפניהן להציל את עצמן על ידי המרה, אז באומץ לבן פשטו צווארן לשחיטה ומסרו את נפשן על קידוש השם. היו שהקדימו את הרוצחים והרגו את עצמן או זו את זו והיו גם כאלו שהרגו את בניהן ובנותיהן "פן יבואו הערלים ויתפשום חיים ויהיו מקוימים בתעותם". כהמשך לאמור, נסקור שורה של נשים עבריות, בצורה כרונולוגית, שנגדיר אותן כגיבורות אקטיביות. שידעו לעמוד על נפשן בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" וגם להשכים ולהרוג את הבא להרגן. אמנם ברוב במכריע של המקרים האלה, סיכויי הניצחון שלהם היו קלושים מאד והיה בו משום הליכה לקראת מוות בטוח. * הבישוף סוורוס מהעיר מגונה גמר אומר להכניס את יהודי המקום תחת כנפי הנצרות וחשב להוציא את רעיונו אל הפועל ביום חגיגה נוצרית שנערכה שם. בשנת 418 לספירה הובאו לשם שרידי העצמות של המעונה הנוצרי הראשון, סטפנוס, שנהרג ביהודה אחרי מות ישו הנוצרי. מכל קצות האי נתלקטו המוני נוצרים כדי להסתכל בגוף הקדוש המחולל נפלאות. הבישוף סוורוס והכוהנים העומדים לימינו הלהיבו את קנאת ההמון ודרשו מהם לקום ולהתנקם בצאצאי היהודים, שרצחו את סטפנוס. נמנו וגמרו להרוס את בית הכנסת ולהכריח את היהודים להתנצר, ואם לא - לעשות בהם כלה. אז החליטו היהודים לעמוד על נפשם; התבצרו בבית הכנסת והיו מוכנים למלחמה. ההמון התנפל על בית הכנסת וכשהתגברו על התנגדות היהודים הציתו אותו באש, ואת היהודים תפסו חיים והטבילו אותם בעל כרחם, באיום של מיתה. רבים נכנעו מתוך אונס. אבל נמצאו יהודים שעמדו על נפשם בכל כוחם. בייחוד הצטיינה חבורת נשים שעלו על גבעה גבוהה והמטירו משם אבנים על ראשי הפורעים, לבסוף נהרגו בידי הפורעים או שמתו ברעב. הנציב של מדינת קטלוניה, גווילירמו מסצירו (Guillermo Mascero), בזמן השמד בשנת קנ"א (1391) בקשטיליה, ארגוניה וקטלוניה, בעת שיהודים לרבבות נהרגו שם ויותר ממאתיים אלף המירו את דתם, מספר ע"ד ההרג בברצלונה כדלהלן: "חמישה ימים נרדפו (היהודים) באש ומוות, גם בהמצודה החדשה (אשר שם אסף אותם נציב המדינה, גווילירמו הנזכר) צרו עליהם וילחמו בם בחמה שפוכה, עדי הודיעו, כי נכונים הם לקבל את הטבילה, גם הקימו היהודים ברובם את הבטחתם וימירו דתם, אך הנשים עמדו בניסיונן ותבחרנה במוות מהמרת הדת". פרט ראוי לציון: ברוב מקרי השמד, בין מאונס בין מסיבת התבוללות נשארת דווקא האשה נאמנה ליהדות, אף על פי שבעלה המיר את דתו. נביא דוגמאות אחדות: בזמן "גזירת הרועים" (1320) המירו כל יהודי טולוזה את דתם "ולא נשאר בדת היהודים לבד אשה אחת". בשנת קנ"א (1391), שנת הפקודה וההריגה ליהודי ספרד, כראות הרב המפורסם דון שלמה הלוי (1350-1435) כי כלתה הרעה לבני עמו, בגד הוא וכל בני משפחתו באחיו והמירו דתם בבורגוש עיר מושבו. ורק אשתו הקשתה לו ותמאן לבוא בברית החדשה, ונשארה באמונתה כל ימי חייה. הרב לוי אווצ'ינסקי, בספרו "תולדות ישיבת היהודים בקורלנד", בכתבו על תנועת השמד בקורלנד בזמנו של מנדלזון, מביא מקרה דומה על "רב גדול אחד אשר שרת במשרת הרבנות בעיר גדולה, שכמעט כולם יצאו לתרבות רעה, ואך בת אחת נשארה יהודית". ההיסטוריון י. בער, בספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית", מוסר שאם אחד מהזוג השתמד, האשה היא ש"כרגיל נשארה ביהדותה". החוקר לודוויג באטו, בספרו על תנועת השמד בין יהודי ווינה, במחצית השניה של המאה השמונה-עשרה, מעיר, שבהמרה של אחד מהזוג - נשארה לרוב האשה נאמנת ליהדות, הוא מבסס את מסקנותיו על עובדות רבות. עמידתן האיתנה של נשי ישראל בזמן ההמרות העלתה עליהן לפעמים את חמת המושלים. כן, למשל, פרסם לודוויג התשיעי (1270-1215), מלך צרפת, פקודה, שלפיה בני המומרים, אשר נשיהם נשארו נאמנות לדתן, ייגזלו מחיק אמותם. בעת שפתח מחמד (632-570) בפעולותיו היו בערב כמה שבטים יהודים חופשים עצמאיים. מחמד אמר, שהיהודים השחיתו את ברי אברהם אבינו שהוא אביהם של היהודים והערבים גם יחד, וכי הוא מחמד רוצה להחזיר את עטרת דתו של אברהם אבינו ליושנה. על היהודים שחיו אז בערב חיי כבוד ושלוה, באה תקופה קשה ומרה. מחמד בא אל היהודים ודרש מהם כי יקבלו עליהם את דת האיסלאם. היהודים סרבו. היו מקומות ששם הרגו המוסלמים את הגברים היהודים ואת נשיהם וטפם מכרו לעבדים ולשפחות. במקומות אחרים נושלו היהודים מאדמתם, ובכמה מקומות הורשו לעבד את האדמה בתור אריסים משועבדים, אחר ששאר רכושם נגזל. השבטים היהודים העצמאיים שבקינוקה, נדיר, קוריטה, בני חיבר חוסלו ופוזרו. וישובי היהודים ביתרב, תימא, אדרעא, פארך וואדי אלקבה ובקרח בירתה, חדלו להתקיים. מחמד שלח להגיד לבני קוריטה, שבט יהודי בערב, כי אם יקבלו עליהם את דת האיסלאם, לא תאונה להם רעה. שלושה או ארבעה מהם עשו כדבריו והצילו את נפשם, אולם כל בני קוריטה שמעו לדברי רבם חיי, לבלי לבגוד בדתם מורשת אבות - ויעבור עליהם מה. הם הכינו עצמם למסור את נפשם על קדושת השם, אבל לא ערבו את לבם לעמוד על נפשם, בחשבם אולי ירחם עוד מחמד עליהם ביצאם אליו לבקש כי ישאירם בחיים. כאשר פתחו את שעריהם, ניגשו בני אוס, בעלי בריתם של היהודים, לבקש מאת מחמד כי יחון את היהודים, כאשר חנן את בני קינוקה, על פי בקשת בני חזרג. אולם מחמד ענה להם: "אני איני דיין בדבר, כי אם אמסרם בידי סעד בן מעד, אחד מאנשיכם, שכטוב בעיניו יעשה". סעד נפצע במלחמת המוסלמים עם אנשי מכה וידע בנפשו כי הוא הולך למות, ולכן היה לבו רע על היהודים אשר הסבו אז את הקשר על מחמד. כאשר שם אותו מחמד לשופט בדבר הזה, אשר בו היה תלוי משפט שש מאות נפש לחיים או למוות, ניגשו בני אוס אליו והפצירו בו כי יגזור על היהודים בני בריתם לחיים. אולם סעד, אשר ידע את מחשבת מחמד לארוב לבני קוריטה, ענה: "כן משפטי אשר חרצתי: הגברים לטבח, והנשים והטף ימכרו בשבי לעבדים ושפחות". בני קוריטה ישבו בינתיים בחצר אסאמה וידיהם אסורות ונשיהם וטפם נסגרו בחצר בנת-חארת. כל הלילה עמדו האנשים בתפילה לאלקים, גם למדו פרקי כתבי הקודש ואיש את אחיו חזק יסעד, כי לא יבגדו בדתם, אלא ימותו באומץ לב על קדושת השם. למחרת היום, בבוקר השכם, ציווה מחמד לחפור בורות עמוקים בשוק ולהוציא את היהודים אליו. שם שחטו אותם, ואת המומתים השליכו אל הבורות. כל היום ארך הטבח האיום הזה, וגם בלילה שחטו את היהודים לאור האבוקה, עד כי תמו לשחטם כולם, כשש מאות איש במספר. מחמד, רב הטבחים, עמד לנצח על המלאכה, כי בגאוותו ובשיגעונו נהפך כבר לחיה טורפת ולא ידע רחם. פרטי המאורע הנורא מבהילים ומחרידים. אשה אחת בראותה, כי שחטו את בעלה, קראה בקול אל המוסלמים: "הלא תדעו, כי בעת ששמתם מצור על בתינו הושלכה אבן אחת על ראש אחד המוסלמים - ותפצעהו; אנכי השלכתי את האבן, הגידו זאת לנביאכם". מחמד גזר על האומללה למות. על הקדושה מבנות קוריטה כותב י. י. ריבלין בספרו "חיי מחמד": "באותו יום (שנהרגו בני קוריטה) נהרגה אשה אחת מן היהודים. אותה אשה באה אל עאישה (אשת מחמד האהובה) והייתה משוחחת עמה וצוחקת בפניה, בעצם הזמן שהגברים היו מובלים לטבח בשוק לעיני שליח האלוהים. וכשקרא הקורא בשמה לאמור: 'איה פלונית?' אמרה: 'הנני באלוקים!' היא מכריזה בשמחה: 'אני מובלה לטבח!' אחרי כן נכרת ראשה. עאישה הייתה אומרת: "באלוהים! לעולם לא אשכחנה, אשת פלאים הייתה. לא אשכח טוב לבה וצחוקה הרך, אף כי ידעה כי היא מוצאת להורג'". 23 * זינב, בת המצביא היהודי אלחרת, אשת סאלים, ואחותו של מרחב הגיבור - כולם בני שבט חיבר, אחד משבטי היהודים העצמאיים בערב שהושמדו על-ידי מחמד. כשהכריע מחמד את בני חיבר, שחט את כל הגברים, את נשיהם ובניהם מסר לשפחות ועבדים, ואילו את זינב היפה לקח לו לאשה. זינב החליטה לנקום נקמת דם עמה השפוך. כלפי חוץ גילתה פנים שוחקות למחמד. אולם בסתר לבה רקמה מזימת נקם. יום אחד הגישה לו למאכל בשר שיה צלויה שהכניסה בו רעל. מחמד נטל זרוע מן השיה והחל מלקק ממנה. לפתע נפלו פניו של ידידו הטוב - בשר בן אלברא - שאכל מן הבשר ההוא צנח ומת. מחמד עוד הספיק להקיא את הבשר וכך ניצל ממוות. כשהביא את זינב לפני מחמד, שאל אותה: "למה עשית זאת?" "הבאת על עמי ייסורים נוראים", אמרה, "על כן אמרתי בלבי: אם סתם כובש אתה אמציא מנוחה לעמי אם אמיתך, ואם נביא אתה יזהירך אלוקים ויצילך ממוות". מיד ציווה מחמד להרגה. ימים רבים הרגיש מחמד את פעולת הרעל הממאיר, ולאחר שנים אחדות, כשנטה למות, סבור היה שמיתתו היא תוצאות אותו הרעל.24 * דהיה אל כהינה (שמה המלא: דהיה אל כהינה, בנת טביתא אבן טרפן. חצי השני של המאה השביעית), בת לשבט של יהודים אשר הגלה פרעה נכה השני לצפון אפריקה, בין הרי אטלס (עיר הבירה - סכרה) אחרי הכותו את יאשיהו מלך יהודה בקרב ליד מגידו (608 לפני הספירה). שבט זה החדיר את תרבותה של ארץ ישראל ואת מסורת ישראל הקדומה לכל מבואות מדבר סהרה. כהינה הייתה יפת-תאר להפליא ובת יחידה לאביה. זקני השבט הגראים (כזה היה שם השבט שהתערב בין שבטים ברברים בהרי אטלס), בחרו בה למלכת בני גרא והאורס המערבי. בשנת 689 לספירה, שלח הכליף עבד-אל-מלך (משל בדמשק ב- 705-685) את שר צבאו, חסן בן נעמן, בראש ארבעים וחמישה אלף חיילים ללחום
שלמה אשכנזי מחניים פ"ז תקציר: תיאור גבורתן של נשים יהודיות בתולדות עם ישראל. מילות מפתח: אנוסים, קידוש השם, מסע צלב, איסלאם, נצרות, כנסייה, שמד, מוסלמים, נוצרים. הגיבורה הראשונה בתולדות ישראל היא דבורה הנביאה אשת לפידות, השופטת את ישראל, המצילה אותו מכף אויביו ושהנציחה את מלחמתה נגד יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא באפופיאה הנפלאה הידועה בשם "שירת דבורה". במלחמה זו עזרה לדבורה החכמה הגיבורה, יעל אשת חבר הקיני, שהכניסה את סיסרא לתוך אוהלה, שם לקחה את יתד האהל ואת המקבת "ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימת" 1. על ידי פעולתה זו השלימה יעל את ניצחונה שדבורה החלה בה. גיבורה אחרת מפורסמת בזמן הקדום שבתולדות ישראל, היא יהודית בת מררי, אלמנת מנשה. בחכמתה, כמסופר בספר יהודית, הצליחה לבוא לפני הולפורנס שלחם בישראל. בזמן שהולפורנס נרדם: "ותשלח את ידה ותיקחהו בציצית ראשו ותאמר: 'ה' אלוקים, חזקני נא ואמצני אך הפעם!' כשראו בחזקה פעמיים על צווארו ותכרות את ראשו". כשראו מחנה הולפורנס את ראש שר צבאם הכרות מוקע על החומה נפל פחד גדול עליהם ו"נסו לנפשם". "ותיקח יהודית ענפי זיתים ותחלקם לנשים אשר אתה ותעשינה מהם עטרות - - - ותלך במחול לפני הנשים וכל אנשי ישראל חגורי חרב ועטורי ענפים הלכו אחריהן, הולכים וחוגגים בשירים ובזמירות" 2. התקופה שלפני מרד החשמונאים, בזמן שאנטיוכוס הרביעי (אפיפנס-הנאור או המפואר, או כפי שכינוהו בלעג - אפימנס-המשוגע. 163-175 לפני הספירה), מלך סוריה, שמשל גם בארץ ישראל, המוגדרת בפי חכמינו ז"ל כ"דורו של שמד". עד התקופה ההיא התכוונו שונאי ישראל, בעיקר, להשמדה גופנית, אולם הוא, אנטיוכוס הרביעי, רצה להכריח את היהודים גם לסור מחוקי אבותיהם ולעזוב את תורת ישראל ולטמא את המקדש בירושלים. לפי פקודת אנטיוכוס "בנו היוונים - בט"ו כסלו שנת 168 לפני הספירה - שקוץ משומם על המזבח" ובכ"ב בו זבחו זבחיהם על המזבח אשר הקימו והקריבו עליו חזיר. בנו במות בכל ערי יהודה והכריחו את היהודים לזבוח זבחיהם מדי חודש בחדשו, לשים מקלעות פרחים על ראשיהם לכבוד האליל בככוס. ספרי התורה נקרעו לגזרים ונשרפו באש, וכל אשר נמצא אתו ספר תורה נהרג. "הנשים אשר מלו את בניהן המיתו". המון יהודים "אשר מהרו להתאסף במערות הקרובות לעשותו את יום השביעי בסתר" הוקפו על ידי הסורים מכל צד ונשרפו עד אחד. אז קמו בישראל מומרים, אנוסים ומקדשי השם. בין הקדושים שנהרגו אז מציינים בייחוד את "אלעזר, אחד הסופרים הראשונים", שהיה כ"בן תשעים" שנה. וכשפצר בו נציב המלך להערים ולאכול בשר טהור על יד מזבח היוונים, למען יאמרו הרואים כי אכל מבשר זבחיהם, דרש הזקן האמיץ, "כי ימהרו לשלחו שאולה - - - ולצעירים אשאיר מופת האומץ למות ברצון ובגבורה בגלל התורה המצוינה והקדושה - - - וכן החליף את החיים בהשאירו את מותו למופת גבורה ולזיכרון רוח נדיבה לא רק לצעירים כי אם גם לרבים מאד מן העם. והוא היה מבכר מות מפואר על חיי זלזול" 3. נס חנוכה נתרחש, כפי שמובא בתלמוד ובמדרשים, הודות להקרבה עצמית, שהראתה בת חשמונאים אחת בהגנה על כבודה. ישנה מסורה שמעשה גבורתה של יהודית הייתה בזמן מרד החשמונאים. מסופר: "מתתיה בן יוחנן כהן גדול מרד באנטיוכוס מלך יוון והלך ניקנור משנהו עם תשעים אלף יוונים - - - וזאת הישועה בקבלה על פה יש לנו שנהרג ניקנור באמצעות יהודית בת מתתיה" שהמיתה אותו והביאה את "ראשו לאחיה. ואז היהודים הלכו על היוונים וימיתום ויגרשום מארץ ישראל" 4. בתלמוד אנו מוצאים: "ובמה היו מצרין להם מלכי יוון? שהיו מושיבין קסטראות (=פקידים) בעיירות להיות מענים את הכלות, ואחר כך היו נישאין לבעליהן וכו'". ועוד נאמר שם: "ובת אחת הייתה למתתיהו בן יוחנן כהן הגדול, וכשהגיע זמנה להינשא, בא הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו, וקנאו מתתיהו ובניו וגברו על מלכות יוון ונמסרו בידם והרגום"5. ב"מדרש מעשה חנוכה" מסופר על תעמולתה ומעשיה של בת מתתיהו כדי לבטל את הגזירה הזו, עד ש"נכנסו יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו את ראשו ובזזו כל אשר לו, והרגו את שריו ועבדיו ודרסו את היוונים עד גמירא"6. רבים מחכמי ישראל היו חולקים בדעותיהם ביחס לשאלה, אם אלה היהודים שמסרו את נפשם על קידוש השם ובלבד שלא לפגוע, חלילה, בתורתם ובדתם, או אמהות היהודיות אשר שחטו את ילדיהן במו ידיהן בימי גזירות ופורעניות, בבכרן את מות ילדיהן כיהודים על חייהם כגויים - אפשר לקרוא בשם גיבורים. דעתם של רבים הייתה לחיוב. גבורתם נחשבה לגדולה יותר מזו של גיבורי מלחמות שאצל עמים אחרים. חובשי בית-מדרש אלה, שלא היו בקיאים בהוויות העולם, ועל פי מצבם היו פוחדים מקול עלה נדף, יהודים פשוטים, זקנים ותשושים, והחלשה שבחלשים - האשה העבריה - היו לגיבורים בשעת סכנה, ובאומץ רוח נפלא סבלו ייסורים נוראים ומסרו עצמם להריגה, כדי שלא לעשות את האידיאה והאמונה שלהם פלסתר. המושג גבורה לא היה למענם כוח פיסי בלבד, אלא גבורה, קדושה וקידוש השם. גיבורים אלה עולים ברוח גבורתם על כל הגיבורים אנשי-שם שבהם מתפארים הגויים. גבורת האשה העבריה נמשכת מימות דבורה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, האשה מתבץ, חנה אם שבעת הבנים וכו', דרך כל הדורות עד לשואה הנאצית, בעת שבנות ישראל, גיבורות, מילאו תפקידים מסוכנים בגטאות שונים בפולין, ברוסיה ובארצות אחרות שבאירופה. בהמון רשימות על קידוש השם אנו מוצאים, שרוב מקדשי השם היו נשים. גם באגדה הישראלית הקדומה תופסת האשה מקום חשוב בקידוש השם ובמסירות הנפש על קדשי האומה והדת. לדוגמה: הסיפור המופלא על חנה אם שבעת הבנים. חנה ושבעת בניה הובאו לפני אנטיוכוס אפיפנס הנ"ל ונדרשו לאכול חזיר ולהשתחוות לאליל. "אמרו ליה (לבן הראשון): 'פלח (=עבוד) לעבודת כוכבים'. אמרו להו: 'כתוב בתורה: אנכי ה' אלקיך' 7. אפקוהו וקטלוהו (הוציאו אותו והרגוהו). ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר (הביאו את הבן השני לפני הקיסר), אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: לא יהיה לך אלקים אחרים על פני' 8, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: זובח לאלקים יחרם' 9, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: לא תשתחווה לאל אחר' 10, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה:, פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: שמע ישראל ה' אלקינו, ה' אחד' 11, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד' 12, אפקוהו וקטלוהו. אתיוהו לאידך - אמרו ליה: 'פלח לעבודת כוכבים'. אמר להו: 'כתוב בתורה: את ה' האמרת וגו' וה' האמירך היום 13, כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו, שאין מעביר אותנו באומה אחרת'. אמר ליה קיסר: 'אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה, כי היכי דלימרו, קביל עליה הרמנא דמלכא' (=אזרוק טבעת ואתה תתכופף ותרים אותה ואחרים יחשבו שאתה משתחווה לאליל). אמר ליה: 'חבל עלך קיסר! חבל עלך קיסר! על כבוד עצמך כך, על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה'! אפקוהו למקטליה, אמרה ליה אימיה: 'יהבוהו ניהלי ואינשקיה פורתא' (ביקשה האם, שירשו לה לנשק את בנה לפני הוצאתו להורג). אמרה לו: בניי, לכן ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני- עקדתי שבעה מזבחות. 'אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצאה בת קול ואמרה: 'אם הבנים שמחה'" 14. סיפור המעשה של חנה ושבעת בניה מצאו לה הד בפיוט עז ביטוי, אשר מובא בקינה ט' באב - נוסח ספרד. בקינה הזאת גם אומר המקונן: "בת עמי תיליל ביגוניה על חנה ועל שבעת בניה - כי נשחטו שבעתם אל עיניה, והיא נפלה ומתה על בניה. קול נשמע צווח במעונה: אשריכם שבעתכם ניני חנה! נחלתכם בגן עדן מוכנה, כי עבדתם אלקיכם באמונה - ואם שמחה בעדן עם ניניה. רבים הם המקרים על קידוש השם של בת ישראל בדברי ימי עמנו, הדומים לאלה של חנה ושבעת בניה. לדוגמה נביא קטעים מהמעשים הנוראים שהתרחשו במגנצה בשנת תתנ"ו (1096) בימי מסעי הצלב. לא נקפח את סגנון כותבם ונמסור אותו כהוויתו בלשונו: "מי ראה כזאת ומי שמע מה שעשתה זאת הצדקת, אשה החסידה מרת רחל בת ר' יצחק בר' אשר, אשת ר' יהודה. ותאמר אל חברותיה: 'ארבעה ילדים יש לי, גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעותם. גם בהם תקדשו שם האל הקדוש'! ותבוא אחת מחברותיה ותיקח את המאכלת לשחוט את בנה (של רחל). ויהי כאשר ראתה אם הבנים את המאכלת, ותצעק צעקה גדולה ומרה, והייתה מכה על פניה ועל החזה, ואומרת: 'איה חסדיך ה'?' ותאמר האשה אל חברותיה במרת נפשה: 'אל תשחוט את יצחק לפני אהרון אחיו, שלא יראה במיתת אחיו'. ויברח אהרון ממנה. ותקח האשה את הנער יצחק ותשחוט אותו, והוא היה קטון ונעים מאד. והאם הייתה פורסת בתי ידים שלה לקבל דמים וקיבלה בכנפיה הדם תמור מזרק דם, והנער אהרון כשראה שנשחט אחיו, היה צועק: 'אמי, אל תשחטיני!' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. והיו לה עדיין שתי בנות, בילא ומדרונא, נוות בית, בתולות היפות -- -- -- ולקחו הנערות המאכלת וחידדוה, שלא תהיה פגומה, ופשטו צוארן, וזבחה האשה אותן לה' אלוקי צבאות, אשר צוונו לבלי להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו וכו'. וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה אהרון: 'אהרון, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם!' ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונשא. ותשימם בשתי בתי ידיה, ב' מכאן וב' מכאן, אצל מעיה, והיו מפרפרים אצלה עד אשר תפשו האויבים את החדר, וימצאוה יושבת ומקוננת עליהם. ויאמרו אליה: 'הראי לנו את הממון שיש בבתי ידים שלך!' ויהי כאשר ראו את הילדים והנם שחוטים, ויכוה ויהרגוה עליהן, וברחה רוחה ונפשה השלימה. ועליה נאמר: 'אם על בניה רטשה', והיא על ארבעה בניה, כאשר מתה הצדקת על שבעת בניה ועליהן נאמר: 'אם הבנים שמחה'. והאב צווח בבכי ויללה, כאשר ראה במיתת ארבעה בניו, יפי תאר ויפי מראה, והלך והפיל עצמו בחרבו שבידו, ויצאו מעיו. והוא מתגולל בדם בתוך המסילה עם ההרוגים המתגוללים והמפרכסים בדמם"15. ועל אלה קיננו המקוננים: מי ישמע ולא ידמע הבן נשחט והאב קורא את "שמע" -- מי ראה כזאת מי שמע. נוות בית היפה, בתולת בת יהודה צווארה פשטה ומאכלת השחיזה וחדדה -- עין ראתה ותעידה. צדקה דינה פורייה כהקריבה ענפיה ותמור מזרק דם קבלה בכנפיה -- תתייפח תפרש כפיה16. הנה כמה קטעים נוספים מהרשימות על השחיטות, שנערכו בתקופת מסעי הצלב, המראים על מסירות נפשן לקידוש השם של נשי ישראל, ובעיקר על רוח הגבורה שפיעמה בהן. בזמן מסע הצלב הראשון "בשמונה באייר, ביום השבת (אסרו חג שבועות תתנ"ו - 3 למאי 1096), קמו האויבים על קהל שפירא (Speier) -- -- -- ושם הייתה אשה חשובה וחסידה ותבחר מוות מחיים, ותיקח את המאכלת לשחוט את עצמה, מאנה גם היא להמיר את כבודה בלא יועיל ותהי הראשונה לשוחטים ולנשחטים, ותאמר: 'חלקי ה' -- -- -- על כן אוחיל לו'"17. הנפש הראשונה מישראל, שמסרה את נפשה על קידוש השם בימי מסע הצלב, הייתה אפוא אשה. במגנצה היו "הנשים הטהורות, בנות מלכים זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים. כדי שיהיו טרודים ללקט את הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהן ובנותיהם. וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהן כדי לעשות רצון יוצרן". "-- -- -- הצדקניות היו משליכות אבנים בעד החלונות על האויבים, והאויבים מסקלים כנגדן באבנים, והיו מקבלות האבנים עד שנעשה כל בשרן ופניהן חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים (=נוצרים) בשם התלוי" (=ישו). בין נשי וירמיישא (Worms) הצטיינה "אשה אחת, אשר העירוניים ושרים רבים ונכבדים היו רגילים לבוא אל ביתה -- -- -- ואחרי אשר נהרגו כל בני הקהילה -- -- -- דברו על לבה, כי תמיר דתה ותישאר בחיים, ואולם היא עמדה בניסיון ותמות על קידוש השם". במגנצה "הובאו הטהורות לפני חצר עבודה זרה והיו התועים מתפייסים להן שירחצו עצמן במי צחנתם. ויהי כאשר הגיעו אל בית תרפתם (=הכנסייה), לא רצה להיכנס שם בבית עבודה זרה. ותתקענה רגליהן על המפתן בעל כורחן ולא רצו להיכנס בעבודה זרה שלהם להריח ריח העורות תועבה (=קטורת). וכאשר ראו התועים שלא היו מתרצות בגיעולם, ואף כי היו בטוחות ומחזקות באל חי בכל לבן, אז קפצו האויבים עליהן ויכון בקרדומות ובמהלומות. ושם נהרגו הטהורות על קדושת השם. ועוד היו שם שתי חסידות, האחת מרת גוטא, אשת רבנא ר' יצחק בר משה שנהרג בתחילה, והשנית מרת שקולשטר, אשת מר יצחק שנשרף על קידוש השם -- -- -- ויתקבצו עליהן התועים והעירונים, ויבקשו מהן לצחנן במים הזידונים שלהם, ותשימנה ביטחונן בקדוש ישראל ויפשטו צווארן ויכון התועים בלי חמלה. שם נהרגו הקדושות על קידוש השם"18. בהרבה מקורות היסטוריים אנו מוצאים, שהאשה העבריה הצטיינה בגבורת הרוח יותר מהגברים. בזמני השמדות ידעו הרוצחים, שהנשים מעודדות את בעליהן לקדש את השם. כשרצו נוסעי הצלב, למשל, להכריח את היהודים שבעיר טריר שיסכימו להמיר דתם, הרגו חלק גדול מהם, וכאשר בכל זאת לא נפחדו והחליטו למות מות קדושים "אמרו (נוסעי הצלב) איש אל אחיו: כל זאת עושות הנשים שמסיתות את בעליהן להחזיק ידם למרוד בתלוי" (=בישו). בספר "שבט יהודה" מסופר, שבשנת ר"נ (1490). בזמן הגזירות בסאבויה, פיימונט, לומברדיה, פלורנץ וסרדיניה - המירו את דתם הרבה יהודים וחיו חיי אנוסים, "אבל ביתר עוז שמרו הנשים בהצנע את יהדותן"19. בזמן ההתנפלויות של האנוסים, שנחשדו בנטייה ליהדות - היו הנשים העבריות "מוסרות את גופן וממונן על קדושת בוראן - - - עמדו בניסיונן (למרות שרבים מן הגברים המירו את דתם) ותבחרנה במוות" מלבגוד בה' ועמו. והיו כאלו ש"באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם יתברך". על הדברים האלה מעידים רבים וביניהם - ר' יוסף יעבץ, אחד מגולי ספרד בשנת 1492, בספרו "אור החיים", ר' יום טוב צהלון (1557-1638) ב"שאלות ותשובות" ועוד20. על התלהבותה העצומה של האשה העבריה בספרד, בזמן הגירוש, למסירות נפש ולקידוש השם ועל עמידתה בכל הניסיונות שיהודי ספרד נתנסו בהם, מעידה העובדה, שבין קורבנות האינקוויזיציה היה מספר הנשים היהודיות פי שלושה מהגברים21. * הזכרנו שורת דמויות של נשים עבריות גיבורות שהצטיינו בגבורה פסיבית. כשהציעו לפניהן להציל את עצמן על ידי המרה, אז באומץ לבן פשטו צווארן לשחיטה ומסרו את נפשן על קידוש השם. היו שהקדימו את הרוצחים והרגו את עצמן או זו את זו והיו גם כאלו שהרגו את בניהן ובנותיהן "פן יבואו הערלים ויתפשום חיים ויהיו מקוימים בתעותם". כהמשך לאמור, נסקור שורה של נשים עבריות, בצורה כרונולוגית, שנגדיר אותן כגיבורות אקטיביות. שידעו לעמוד על נפשן בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" וגם להשכים ולהרוג את הבא להרגן. אמנם ברוב במכריע של המקרים האלה, סיכויי הניצחון שלהם היו קלושים מאד והיה בו משום הליכה לקראת מוות בטוח. * הבישוף סוורוס מהעיר מגונה גמר אומר להכניס את יהודי המקום תחת כנפי הנצרות וחשב להוציא את רעיונו אל הפועל ביום חגיגה נוצרית שנערכה שם. בשנת 418 לספירה הובאו לשם שרידי העצמות של המעונה הנוצרי הראשון, סטפנוס, שנהרג ביהודה אחרי מות ישו הנוצרי. מכל קצות האי נתלקטו המוני נוצרים כדי להסתכל בגוף הקדוש המחולל נפלאות. הבישוף סוורוס והכוהנים העומדים לימינו הלהיבו את קנאת ההמון ודרשו מהם לקום ולהתנקם בצאצאי היהודים, שרצחו את סטפנוס. נמנו וגמרו להרוס את בית הכנסת ולהכריח את היהודים להתנצר, ואם לא - לעשות בהם כלה. אז החליטו היהודים לעמוד על נפשם; התבצרו בבית הכנסת והיו מוכנים למלחמה. ההמון התנפל על בית הכנסת וכשהתגברו על התנגדות היהודים הציתו אותו באש, ואת היהודים תפסו חיים והטבילו אותם בעל כרחם, באיום של מיתה. רבים נכנעו מתוך אונס. אבל נמצאו יהודים שעמדו על נפשם בכל כוחם. בייחוד הצטיינה חבורת נשים שעלו על גבעה גבוהה והמטירו משם אבנים על ראשי הפורעים, לבסוף נהרגו בידי הפורעים או שמתו ברעב. הנציב של מדינת קטלוניה, גווילירמו מסצירו (Guillermo Mascero), בזמן השמד בשנת קנ"א (1391) בקשטיליה, ארגוניה וקטלוניה, בעת שיהודים לרבבות נהרגו שם ויותר ממאתיים אלף המירו את דתם, מספר ע"ד ההרג בברצלונה כדלהלן: "חמישה ימים נרדפו (היהודים) באש ומוות, גם בהמצודה החדשה (אשר שם אסף אותם נציב המדינה, גווילירמו הנזכר) צרו עליהם וילחמו בם בחמה שפוכה, עדי הודיעו, כי נכונים הם לקבל את הטבילה, גם הקימו היהודים ברובם את הבטחתם וימירו דתם, אך הנשים עמדו בניסיונן ותבחרנה במוות מהמרת הדת". פרט ראוי לציון: ברוב מקרי השמד, בין מאונס בין מסיבת התבוללות נשארת דווקא האשה נאמנה ליהדות, אף על פי שבעלה המיר את דתו. נביא דוגמאות אחדות: בזמן "גזירת הרועים" (1320) המירו כל יהודי טולוזה את דתם "ולא נשאר בדת היהודים לבד אשה אחת". בשנת קנ"א (1391), שנת הפקודה וההריגה ליהודי ספרד, כראות הרב המפורסם דון שלמה הלוי (1350-1435) כי כלתה הרעה לבני עמו, בגד הוא וכל בני משפחתו באחיו והמירו דתם בבורגוש עיר מושבו. ורק אשתו הקשתה לו ותמאן לבוא בברית החדשה, ונשארה באמונתה כל ימי חייה. הרב לוי אווצ'ינסקי, בספרו "תולדות ישיבת היהודים בקורלנד", בכתבו על תנועת השמד בקורלנד בזמנו של מנדלזון, מביא מקרה דומה על "רב גדול אחד אשר שרת במשרת הרבנות בעיר גדולה, שכמעט כולם יצאו לתרבות רעה, ואך בת אחת נשארה יהודית". ההיסטוריון י. בער, בספרו "תולדות היהודים בספרד הנוצרית", מוסר שאם אחד מהזוג השתמד, האשה היא ש"כרגיל נשארה ביהדותה". החוקר לודוויג באטו, בספרו על תנועת השמד בין יהודי ווינה, במחצית השניה של המאה השמונה-עשרה, מעיר, שבהמרה של אחד מהזוג - נשארה לרוב האשה נאמנת ליהדות, הוא מבסס את מסקנותיו על עובדות רבות. עמידתן האיתנה של נשי ישראל בזמן ההמרות העלתה עליהן לפעמים את חמת המושלים. כן, למשל, פרסם לודוויג התשיעי (1270-1215), מלך צרפת, פקודה, שלפיה בני המומרים, אשר נשיהם נשארו נאמנות לדתן, ייגזלו מחיק אמותם. בעת שפתח מחמד (632-570) בפעולותיו היו בערב כמה שבטים יהודים חופשים עצמאיים. מחמד אמר, שהיהודים השחיתו את ברי אברהם אבינו שהוא אביהם של היהודים והערבים גם יחד, וכי הוא מחמד רוצה להחזיר את עטרת דתו של אברהם אבינו ליושנה. על היהודים שחיו אז בערב חיי כבוד ושלוה, באה תקופה קשה ומרה. מחמד בא אל היהודים ודרש מהם כי יקבלו עליהם את דת האיסלאם. היהודים סרבו. היו מקומות ששם הרגו המוסלמים את הגברים היהודים ואת נשיהם וטפם מכרו לעבדים ולשפחות. במקומות אחרים נושלו היהודים מאדמתם, ובכמה מקומות הורשו לעבד את האדמה בתור אריסים משועבדים, אחר ששאר רכושם נגזל. השבטים היהודים העצמאיים שבקינוקה, נדיר, קוריטה, בני חיבר חוסלו ופוזרו. וישובי היהודים ביתרב, תימא, אדרעא, פארך וואדי אלקבה ובקרח בירתה, חדלו להתקיים. מחמד שלח להגיד לבני קוריטה, שבט יהודי בערב, כי אם יקבלו עליהם את דת האיסלאם, לא תאונה להם רעה. שלושה או ארבעה מהם עשו כדבריו והצילו את נפשם, אולם כל בני קוריטה שמעו לדברי רבם חיי, לבלי לבגוד בדתם מורשת אבות - ויעבור עליהם מה. הם הכינו עצמם למסור את נפשם על קדושת השם, אבל לא ערבו את לבם לעמוד על נפשם, בחשבם אולי ירחם עוד מחמד עליהם ביצאם אליו לבקש כי ישאירם בחיים. כאשר פתחו את שעריהם, ניגשו בני אוס, בעלי בריתם של היהודים, לבקש מאת מחמד כי יחון את היהודים, כאשר חנן את בני קינוקה, על פי בקשת בני חזרג. אולם מחמד ענה להם: "אני איני דיין בדבר, כי אם אמסרם בידי סעד בן מעד, אחד מאנשיכם, שכטוב בעיניו יעשה". סעד נפצע במלחמת המוסלמים עם אנשי מכה וידע בנפשו כי הוא הולך למות, ולכן היה לבו רע על היהודים אשר הסבו אז את הקשר על מחמד. כאשר שם אותו מחמד לשופט בדבר הזה, אשר בו היה תלוי משפט שש מאות נפש לחיים או למוות, ניגשו בני אוס אליו והפצירו בו כי יגזור על היהודים בני בריתם לחיים. אולם סעד, אשר ידע את מחשבת מחמד לארוב לבני קוריטה, ענה: "כן משפטי אשר חרצתי: הגברים לטבח, והנשים והטף ימכרו בשבי לעבדים ושפחות". בני קוריטה ישבו בינתיים בחצר אסאמה וידיהם אסורות ונשיהם וטפם נסגרו בחצר בנת-חארת. כל הלילה עמדו האנשים בתפילה לאלקים, גם למדו פרקי כתבי הקודש ואיש את אחיו חזק יסעד, כי לא יבגדו בדתם, אלא ימותו באומץ לב על קדושת השם. למחרת היום, בבוקר השכם, ציווה מחמד לחפור בורות עמוקים בשוק ולהוציא את היהודים אליו. שם שחטו אותם, ואת המומתים השליכו אל הבורות. כל היום ארך הטבח האיום הזה, וגם בלילה שחטו את היהודים לאור האבוקה, עד כי תמו לשחטם כולם, כשש מאות איש במספר. מחמד, רב הטבחים, עמד לנצח על המלאכה, כי בגאוותו ובשיגעונו נהפך כבר לחיה טורפת ולא ידע רחם. פרטי המאורע הנורא מבהילים ומחרידים. אשה אחת בראותה, כי שחטו את בעלה, קראה בקול אל המוסלמים: "הלא תדעו, כי בעת ששמתם מצור על בתינו הושלכה אבן אחת על ראש אחד המוסלמים - ותפצעהו; אנכי השלכתי את האבן, הגידו זאת לנביאכם". מחמד גזר על האומללה למות. על הקדושה מבנות קוריטה כותב י. י. ריבלין בספרו "חיי מחמד": "באותו יום (שנהרגו בני קוריטה) נהרגה אשה אחת מן היהודים. אותה אשה באה אל עאישה (אשת מחמד האהובה) והייתה משוחחת עמה וצוחקת בפניה, בעצם הזמן שהגברים היו מובלים לטבח בשוק לעיני שליח האלוהים. וכשקרא הקורא בשמה לאמור: 'איה פלונית?' אמרה: 'הנני באלוקים!' היא מכריזה בשמחה: 'אני מובלה לטבח!' אחרי כן נכרת ראשה. עאישה הייתה אומרת: "באלוהים! לעולם לא אשכחנה, אשת פלאים הייתה. לא אשכח טוב לבה וצחוקה הרך, אף כי ידעה כי היא מוצאת להורג'". 23 * זינב, בת המצביא היהודי אלחרת, אשת סאלים, ואחותו של מרחב הגיבור - כולם בני שבט חיבר, אחד משבטי היהודים העצמאיים בערב שהושמדו על-ידי מחמד. כשהכריע מחמד את בני חיבר, שחט את כל הגברים, את נשיהם ובניהם מסר לשפחות ועבדים, ואילו את זינב היפה לקח לו לאשה. זינב החליטה לנקום נקמת דם עמה השפוך. כלפי חוץ גילתה פנים שוחקות למחמד. אולם בסתר לבה רקמה מזימת נקם. יום אחד הגישה לו למאכל בשר שיה צלויה שהכניסה בו רעל. מחמד נטל זרוע מן השיה והחל מלקק ממנה. לפתע נפלו פניו של ידידו הטוב - בשר בן אלברא - שאכל מן הבשר ההוא צנח ומת. מחמד עוד הספיק להקיא את הבשר וכך ניצל ממוות. כשהביא את זינב לפני מחמד, שאל אותה: "למה עשית זאת?" "הבאת על עמי ייסורים נוראים", אמרה, "על כן אמרתי בלבי: אם סתם כובש אתה אמציא מנוחה לעמי אם אמיתך, ואם נביא אתה יזהירך אלוקים ויצילך ממוות". מיד ציווה מחמד להרגה. ימים רבים הרגיש מחמד את פעולת הרעל הממאיר, ולאחר שנים אחדות, כשנטה למות, סבור היה שמיתתו היא תוצאות אותו הרעל.24 * דהיה אל כהינה (שמה המלא: דהיה אל כהינה, בנת טביתא אבן טרפן. חצי השני של המאה השביעית), בת לשבט של יהודים אשר הגלה פרעה נכה השני לצפון אפריקה, בין הרי אטלס (עיר הבירה - סכרה) אחרי הכותו את יאשיהו מלך יהודה בקרב ליד מגידו (608 לפני הספירה). שבט זה החדיר את תרבותה של ארץ ישראל ואת מסורת ישראל הקדומה לכל מבואות מדבר סהרה. כהינה הייתה יפת-תאר להפליא ובת יחידה לאביה. זקני השבט הגראים (כזה היה שם השבט שהתערב בין שבטים ברברים בהרי אטלס), בחרו בה למלכת בני גרא והאורס המערבי. בשנת 689 לספירה, שלח הכליף עבד-אל-מלך (משל בדמשק ב- 705-685) את שר צבאו, חסן בן נעמן, בראש ארבעים וחמישה אלף חיילים ללחום
הנצחה
על שם הנרייטה סולד קרויים קיבוץ כפר סאלד ו"גבעת האם" שמצפון לו, מכון סאלד למחקר במדעי ההתנהגות, כפר הנוער רמת הדסה סאלד, ביה"ס התיכון ויצ"ו לאומנויות בחיפה נקרא על שמה עד שנסגר, ורחובות בכמה ערים בישראל. כן ניתן שמה לספינת המעפילים הנרייטה סאלד, שהפליגה ב-30 ביולי 1946 מיוון ועל סיפונה מעל 500 עולים, בהם כ-180 תינוקות, ילדים ובני נוער פליטי שואה. שמה הונצח גם על "ספסל סאלד", בצל עץ שקמה בצד שדרות ירושלים בלוד, עליו נהגה לנוח בנסיעותיה בין תל אביב וירושלים. ב-1976 הונפק שטר של חמש לירות ישראליות שנשא את דיוקנה[1].
בישראל מצוין "יום האם" ביום ל' בשבט תאריך מותה של הנרייטה סולד, כאות הוקרה על היותה "אם" לבני הנוער היהודיים בהם טיפלה
על שם הנרייטה סולד קרויים קיבוץ כפר סאלד ו"גבעת האם" שמצפון לו, מכון סאלד למחקר במדעי ההתנהגות, כפר הנוער רמת הדסה סאלד, ביה"ס התיכון ויצ"ו לאומנויות בחיפה נקרא על שמה עד שנסגר, ורחובות בכמה ערים בישראל. כן ניתן שמה לספינת המעפילים הנרייטה סאלד, שהפליגה ב-30 ביולי 1946 מיוון ועל סיפונה מעל 500 עולים, בהם כ-180 תינוקות, ילדים ובני נוער פליטי שואה. שמה הונצח גם על "ספסל סאלד", בצל עץ שקמה בצד שדרות ירושלים בלוד, עליו נהגה לנוח בנסיעותיה בין תל אביב וירושלים. ב-1976 הונפק שטר של חמש לירות ישראליות שנשא את דיוקנה[1].
בישראל מצוין "יום האם" ביום ל' בשבט תאריך מותה של הנרייטה סולד, כאות הוקרה על היותה "אם" לבני הנוער היהודיים בהם טיפלה
כולם מכירים את אמיליה ארהרט הטייסת הראשונה שחצתה את האוקינוס
אך האם אתם מכירים את יעל רום?
יעל רום,
בצעירותה פינקלשטיין נולדה בשנת 1932
הטייסת הראשונה
שסיימה קורס טיס בחיל האוויר הישראלי.
הטייסת הראשונה שעברה קורס טיס צבאי מלא בעולם המערבי בכלל ובחיל האוויר הישראלי בפרט
בוגרת קורס הטיס החמישי של חיל האוויר הישראלי והוסמכה לקברניטה. הטייסת הראשונה שטסה בטיסה מבצעית מעבר לקווי האויב והטייסת הראשונה שהטיסה מטוסים בחברת תעופה סדירה ארקיע.
שירתה כטייסת דקוטה ונטלה חלק במבצע קדש.
אך האם אתם מכירים את יעל רום?
יעל רום,
בצעירותה פינקלשטיין נולדה בשנת 1932
הטייסת הראשונה
שסיימה קורס טיס בחיל האוויר הישראלי.
הטייסת הראשונה שעברה קורס טיס צבאי מלא בעולם המערבי בכלל ובחיל האוויר הישראלי בפרט
בוגרת קורס הטיס החמישי של חיל האוויר הישראלי והוסמכה לקברניטה. הטייסת הראשונה שטסה בטיסה מבצעית מעבר לקווי האויב והטייסת הראשונה שהטיסה מטוסים בחברת תעופה סדירה ארקיע.
שירתה כטייסת דקוטה ונטלה חלק במבצע קדש.
יפה ירקוני
נולדה ב-24 בדצמבר 1925, זמרת ישראלית.
נולדה בשם יפה אברמוב.
היא החלה את דרכה האמנותית בגיל צעיר,
כרקדנית בלהקת הבלט של גרטרוד קראוס
וכזמרת בבית הקפה המשפחתי בגבעת רמב"ם
(שכונה שלימים הפכה להיות חלק מהעיר גבעתיים).
את נסיונה הראשון כזמרת רכשה בלהקת ה"חישטרון"
של חטיבת גבעתי שפעלה בתקופת מלחמת העצמאות.
ירקוני שירתה גם כאלחוטאית בחטיבה.
שני שירים שלה מאותה התקופה, "באב אל וואד" ו"האמיני יום יבוא" הפכו להיות מזוהים עם המלחמה.
ב- 1944, זמן קצר לאחר נישואיה לאיש הבריגדה יוסי גוסטין,
הוא נהרג בקרב באיטליה (אחד משיריה, "אורי", נכתב לזכרו).
עם קום המדינה החלה ירקוני בהקלטת שירים אצל "רדיו דוקטור"
שמיד הופיעו בתוכנית "כבקשתך לשירים עבריים" שהושמעה בקול ישראל.
מאז הקליטה מאות שירים, בינהם שירי ילדים רבים
ירקוני הופיע גם באולמות החשובים בעולם, כמו ארצות הברית ובפריז.
אמצעי התקשורת נהגו להדביק לה יריבות עם הזמרת שושנה דמארי ז"ל, למרות שהדבר אינו נכון ושתי הזמרות אף שיתפו פעולה מספר פעמים.
ירקוני זכתה בפרס ישראל בשנת היובל למדינה.
נולדה ב-24 בדצמבר 1925, זמרת ישראלית.
נולדה בשם יפה אברמוב.
היא החלה את דרכה האמנותית בגיל צעיר,
כרקדנית בלהקת הבלט של גרטרוד קראוס
וכזמרת בבית הקפה המשפחתי בגבעת רמב"ם
(שכונה שלימים הפכה להיות חלק מהעיר גבעתיים).
את נסיונה הראשון כזמרת רכשה בלהקת ה"חישטרון"
של חטיבת גבעתי שפעלה בתקופת מלחמת העצמאות.
ירקוני שירתה גם כאלחוטאית בחטיבה.
שני שירים שלה מאותה התקופה, "באב אל וואד" ו"האמיני יום יבוא" הפכו להיות מזוהים עם המלחמה.
ב- 1944, זמן קצר לאחר נישואיה לאיש הבריגדה יוסי גוסטין,
הוא נהרג בקרב באיטליה (אחד משיריה, "אורי", נכתב לזכרו).
עם קום המדינה החלה ירקוני בהקלטת שירים אצל "רדיו דוקטור"
שמיד הופיעו בתוכנית "כבקשתך לשירים עבריים" שהושמעה בקול ישראל.
מאז הקליטה מאות שירים, בינהם שירי ילדים רבים
ירקוני הופיע גם באולמות החשובים בעולם, כמו ארצות הברית ובפריז.
אמצעי התקשורת נהגו להדביק לה יריבות עם הזמרת שושנה דמארי ז"ל, למרות שהדבר אינו נכון ושתי הזמרות אף שיתפו פעולה מספר פעמים.
ירקוני זכתה בפרס ישראל בשנת היובל למדינה.
הבחירה שלי היא חנה סנש
חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921 בבודפסט למשפחת משכילים. אביה, בלה סנש, היה עיתונאי וסופר ילדים, והוא נפטר בהיותה בת 6 שנים.
התקבלה לבית ספר פרוטסטנטי לבנות, אך כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה מימוש הבחירה מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח האנטישמיות בהונגריה.
בשנת 1939 עלתה ארצה, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל-שוחט בנהלל, והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימה את קיבוץ שדות ים.
ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית.
ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה, נתפסה ע"י חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפסט, שם נחקרה בעינויים.
היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944, בהיותה בת 23. מבין 37 הצנחנים העבריים שצנחו במבצע זה על אדמת אירופה, מתפסו ונרצחו שבעה, בהם סנש, חביבה רייך, אנצו סרני, פרץ גולדשטיין, אבא ברדיצ'ב, צבי בן יעקב ורפאל רייס.
היא ניהלה יומן עד יומה האחרון, ויומן זה יצא לאור בעברית ב-1946.
ב-26 במרץ 1950 הובאו עצמותיה לקבורה בהר הרצל בירושלים.
את שיריה כתבה בחשאי, והם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
דמותה של חנה סנש משמשת מופת ועליה חונכו דורות. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען המדינה ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. כמו כן תרמו למעמדה הסמלי, שלא זכו לו שאר הצנחנים, השירים, המכתבים והכתבים הרבים שהשאירה.
על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה.
אשה אמיצה שמעולם לא ויתרה על עקרונותיה ואמונתה-זאת הסיבה שלי
באהבה איזי
קרדיט לשושי 35 מ.m.s.n
חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921 בבודפסט למשפחת משכילים. אביה, בלה סנש, היה עיתונאי וסופר ילדים, והוא נפטר בהיותה בת 6 שנים.
התקבלה לבית ספר פרוטסטנטי לבנות, אך כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה מימוש הבחירה מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח האנטישמיות בהונגריה.
בשנת 1939 עלתה ארצה, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל-שוחט בנהלל, והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימה את קיבוץ שדות ים.
ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית.
ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה, נתפסה ע"י חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפסט, שם נחקרה בעינויים.
היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944, בהיותה בת 23. מבין 37 הצנחנים העבריים שצנחו במבצע זה על אדמת אירופה, מתפסו ונרצחו שבעה, בהם סנש, חביבה רייך, אנצו סרני, פרץ גולדשטיין, אבא ברדיצ'ב, צבי בן יעקב ורפאל רייס.
היא ניהלה יומן עד יומה האחרון, ויומן זה יצא לאור בעברית ב-1946.
ב-26 במרץ 1950 הובאו עצמותיה לקבורה בהר הרצל בירושלים.
את שיריה כתבה בחשאי, והם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
דמותה של חנה סנש משמשת מופת ועליה חונכו דורות. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען המדינה ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. כמו כן תרמו למעמדה הסמלי, שלא זכו לו שאר הצנחנים, השירים, המכתבים והכתבים הרבים שהשאירה.
על שמה קרוי הקיבוץ יד חנה.
אשה אמיצה שמעולם לא ויתרה על עקרונותיה ואמונתה-זאת הסיבה שלי
באהבה איזי
קרדיט לשושי 35 מ.m.s.n