יום ירושלים הוא יום חג לאומי בישראל, שנקבע לציון איחודה של ירושלים, לאחר כיבוש העיר העתיקה ושאר מזרח ירושלים במהלך מלחמת ששת הימים. יום ירושלים חל בכ"ח אייר, והוא מצוין בטקסים חגיגיים בירושלים ומחוצה לה
תהליך מיסוד החג
בח' בטבת תשכ"ח החליטה מועצת הרבנות הראשית "לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים" [1]. ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-12 במאי 1968 קבעה הממשלה את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים[2]. בי"ד אייר תשכ"ח (1968), קבעה הכנסת את יום ירושלים כיום חג [3] ולאחר שלושים שנה, בשנת 1998, העניקה לו הכנסת מעמד בחקיקה, באמצעות חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998, שנחקק על פי הצעתו של חבר הכנסת חנן פורת. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:
"עם מלאת 30 שנה לשיחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית."[4]
יום ירושלים הראשון
בשנת 1968 בקשו צעירי המפד"ל לארגן עצרת גדולה לכבוד יום ירושלים ברחבת הכותל המערבי, אך הם נתקלו בהתנגדות של הממשלה [5]. בסופו של דבר העצרת התקיימה בתוך העיר העתיקה, בהשתתפות הרב הראשי לישראל, איסר יהודה אונטרמן, ומשתתפים רבים.
אירועי החג
אירועי היום כוללים טקס ממלכתי בגבעת התחמושת, שהייתה מאתרי הלחימה הקשים בקרבות לשחרור ירושלים, וצעדה במרכז העיר ירושלים, בערב יום ירושלים, תחת הסיסמה "ההתיישבות מצדיעה לירושלים". בליל יום ירושלים מתקיימת מדי שנה עצרת גדולה בישיבת מרכז הרב, בהשתתפות רבנים רבים מחוגי הציבור הדתי לאומי ואישי ציבור. במשך שנים רבות היה נהוג שראש הממשלה והרמטכ"ל מגיעים לעצרת זו. לאחר חצות הלילה מתקיימת צעדה מהישיבה אל הכותל המערבי. אחר הצהריים נוהגים, בעיקר אנשי הציונות הדתית ותנועות הנוער הלאומיות-דתיות לקיים ריקוד דגלים היוצא ממרכז העיר, (גן סאקר וגן העצמאות) מסביב לחומות העיר העתיקה ונחתם ברחבת הכותל המערבי. פרס מוסקוביץ' לציונות מוענק בטקס חגיגי שמתקיים בעיר דוד.
בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר הלל ביום זה, ולהתייחס אליו בחגיגיות.
בישיבות מועצת הרבנות הראשית מאז י"ז באדר תשכ"ח (17.3.1968) הוחלט לקבל את הצעתו של הרב איסר יהודה אונטרמן שבה נאמר: "בתפילת שחרית "שירת הים" פסוק בפסוק, הלל שלם בברכה. יאמר התפילה פרק ק"ז בתהילים ויום משתה ושמחה", וכן: "אין לנהוג באותו יום הגבלות של ספירה, אחרי שבכמה קהילות בישראל לא נוהגים בהגבלות אחרי ל"ג בעומר, וכל שכן שזה נדחה עתה מפני חשיבות הנס שעשה הקב"ה לעמו ישראל בניצחונם על אויביהם ושחרורה של ירושלים עיר הקודש".
עולי אתיופיה נוהגים לקיים ביום ירושלים טקס לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל וזאת בשל הסיסמה שלוותה את עלייתם ל"ירושלים". בשנת 2004 החליטה ממשלת ישראל להפוך טקס זה לטקס ממלכתי [6].
כאשר חל כ"ח באייר ביום שישי, מוקדמים הטקסים ליום חמישי, כ"ז באייר, אבל החלק הדתי של היום (אמירת ההלל ומזמורי התודה) ממשיך להיערך ביום שישי, כ"ח באייר [7].
תהליך מיסוד החג
בח' בטבת תשכ"ח החליטה מועצת הרבנות הראשית "לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו באותו יום ועל שחרורה של ירושלים" [1]. ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב-12 במאי 1968 קבעה הממשלה את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים[2]. בי"ד אייר תשכ"ח (1968), קבעה הכנסת את יום ירושלים כיום חג [3] ולאחר שלושים שנה, בשנת 1998, העניקה לו הכנסת מעמד בחקיקה, באמצעות חוק יום ירושלים, התשנ"ח-1998, שנחקק על פי הצעתו של חבר הכנסת חנן פורת. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:
"עם מלאת 30 שנה לשיחרורה ולאיחודה מחדש של ירושלים בירת ישראל, יש מקום להציג זאת באופן ממלכתי כיום חג לאומי. את מהות ירושלים, רום התקוות ופסגת השאיפות, שאותה אנו מעלים על ראש שמחתנו, יש לציין ולייחד ביום המסמל את מרכזיותה בחיי עם ישראל אשר שב לארצו, הקים את מדינתו והכריז על ירושלים כבירתו הנצחית."[4]
יום ירושלים הראשון
בשנת 1968 בקשו צעירי המפד"ל לארגן עצרת גדולה לכבוד יום ירושלים ברחבת הכותל המערבי, אך הם נתקלו בהתנגדות של הממשלה [5]. בסופו של דבר העצרת התקיימה בתוך העיר העתיקה, בהשתתפות הרב הראשי לישראל, איסר יהודה אונטרמן, ומשתתפים רבים.
אירועי החג
אירועי היום כוללים טקס ממלכתי בגבעת התחמושת, שהייתה מאתרי הלחימה הקשים בקרבות לשחרור ירושלים, וצעדה במרכז העיר ירושלים, בערב יום ירושלים, תחת הסיסמה "ההתיישבות מצדיעה לירושלים". בליל יום ירושלים מתקיימת מדי שנה עצרת גדולה בישיבת מרכז הרב, בהשתתפות רבנים רבים מחוגי הציבור הדתי לאומי ואישי ציבור. במשך שנים רבות היה נהוג שראש הממשלה והרמטכ"ל מגיעים לעצרת זו. לאחר חצות הלילה מתקיימת צעדה מהישיבה אל הכותל המערבי. אחר הצהריים נוהגים, בעיקר אנשי הציונות הדתית ותנועות הנוער הלאומיות-דתיות לקיים ריקוד דגלים היוצא ממרכז העיר, (גן סאקר וגן העצמאות) מסביב לחומות העיר העתיקה ונחתם ברחבת הכותל המערבי. פרס מוסקוביץ' לציונות מוענק בטקס חגיגי שמתקיים בעיר דוד.
בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר הלל ביום זה, ולהתייחס אליו בחגיגיות.
בישיבות מועצת הרבנות הראשית מאז י"ז באדר תשכ"ח (17.3.1968) הוחלט לקבל את הצעתו של הרב איסר יהודה אונטרמן שבה נאמר: "בתפילת שחרית "שירת הים" פסוק בפסוק, הלל שלם בברכה. יאמר התפילה פרק ק"ז בתהילים ויום משתה ושמחה", וכן: "אין לנהוג באותו יום הגבלות של ספירה, אחרי שבכמה קהילות בישראל לא נוהגים בהגבלות אחרי ל"ג בעומר, וכל שכן שזה נדחה עתה מפני חשיבות הנס שעשה הקב"ה לעמו ישראל בניצחונם על אויביהם ושחרורה של ירושלים עיר הקודש".
עולי אתיופיה נוהגים לקיים ביום ירושלים טקס לזכרם של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל וזאת בשל הסיסמה שלוותה את עלייתם ל"ירושלים". בשנת 2004 החליטה ממשלת ישראל להפוך טקס זה לטקס ממלכתי [6].
כאשר חל כ"ח באייר ביום שישי, מוקדמים הטקסים ליום חמישי, כ"ז באייר, אבל החלק הדתי של היום (אמירת ההלל ומזמורי התודה) ממשיך להיערך ביום שישי, כ"ח באייר [7].