גטו לודז'
גטו לודז' היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. זה היה הגטו השני שהוקם, לאחר גטו פיוטרקוב, והאחרון שפורק ב-1944.
שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-165,000 תושביה היהודים של לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים. סה"כ עברו בגטו כ-205,000 איש.
יודנראט גטו לודז'
ראש היודנראט רומקובסקי בסיור בגטו
בראש היודנראט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944). היודנראט העסיק חלק גדול מתושבי הגטו ונחשב למאורגן יחסית, אך עם זאת מלא שחיתות.
רומקובסקי דגל ברעיון "העבודה למען ההצלה" והיודנראט בראשותו סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים. היודנרט בגטו סיפק שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. בשנים המאוחרות יותר של הגטו הפכו כבר מרבית מוסדות אלו לרסורטים (כינוי לבתי המלאכה בגטו). למרות זאת, רבים בגטו מתו מחוסר מזון ומתנאי מחייה ירודים ביותר. למעלה מ-21% מתושבי הגטו מתו ברעב.
עם תחילת הגירושים הוטל על היודנראט להכין את הרשימות. הגירוש הראשון היה בדצמבר 1941, והיה מיועד לחלמנו. הגירוש החשוב ביותר היה זה שנקרא גירוש ה-sperre בספטמבר 1942, בו גורשו רוב הילדים, הזקנים והחולים, בנימוק כי לא תרמו ליצרנות הגטו. רומקובסקי הסביר בנאומו המפורסם לפני הגירוש שעליו "לקטוע את האיבר כדי להציל את כל הגוף", וביקש מהורי הגטו שיתנו לו את ילדיהם
הגטו כמדינה לכאורה
רומקובסקי הצהיר בשלב מסוים על הפיכת הגטו למדינה עצמאית, הקים פרלמנט בן 21 חברים, עמדה לרשותו משטרה שמנתה יותר מ-1,000 שוטרים, הנפיק מטבע שהפך למטבע הרשמי בגטו והמטבע החוקי לכאורה היחיד בגטו, הנהיג שרותי דואר כולל בולים, ושאר סממני שלטון. בנוסף, בשלב מאוחר יותר, דרש שיפנו אליו בתואר "הקיסר" או "המלך חיים".
הגטו העובד
גירוש יהודי גטו לודז' מתחנת מרישין 1944 צולם בסתר בידי הצלם הנריק רוס
יהודים ברובע מרישין בגטו לודז'
רומקובסקי בנה בהתאם לתפיסתו רשת תעשייתית גדולה, שהתפתחה בקצב מהיר. עד אוגוסט 1943 היו בגטו כבר כ-100 רסורטים, שסיפקו עבודה ל-85% מאוכלוסיית הגטו. על פי דוחות המנהל הגרמני של הגטו הגיע שווי הייצור של הרסורטים למיליוני מארק. כדי לקיים רמת ייצור גבוהה הוצבו קומיסארים שהשגיחו על העבודה, ואשר הגיעו בעיקר משורות המשטרה היהודית.
עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי בחיי היהודים בלודז'. הרסורטים תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר, ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם.
מערכת החינוך של גטו לודז'
בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. לפי הפקודה הגרמנית עברו לתוך הגטו כל בתי הספר העבריים בלודז', שבהם למדו 90% מהתלמידים היהודיים. בשנת הלימודים הראשונה למדו בבתי הספר בגטו כ-11,000 תלמידים, אך עם הזמן חלה ירידה משמעותית, ועד מאי 1940 למדו רק כ- 7,300 תלמידים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים.
תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים.
כבר בתחילת 1941 נסגרו חלק מבתי הספר בגלל המחסור במבנים בגטו, ואחרי חופשת הקיץ נסגרו כל בתי הספר. תוכניות חינוך נוספות קוימו בגטו, ביניהן תוכניות שניסו לשלב עבודה עם שיעורים.
חיסול הגטו
אנדרטה לזכר יהודי לודז' שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון
גטו לודז' היה האחרון שחוסל מכל גטאות פולין. בקיץ 1944. כשבועיים לפני חיסול הגטו חיו בו כ-70,000 יהודים. הרוסים, שהתקרבו לעיר, נעצרו על גדות נהר הוויסלה, כמאה ק"מ מהגטו. ב- 2 באוגוסט 1944 החל השלב האחרון בחיסול הגטו. הגרמנים הכריזו על העברה למקום עבודה חדש, כחלק מניסיונות ההטעיה שלהם, ולתושבי הגטו לא הייתה דרך לדעת להיכן האנשים מגורשים. ניסיונם של אנשי המחתרת לגלות את יעד הגירוש בעזרת חברת המחתרת רחל ביהם, הונצח בשיר של חיים גורי - "רָחֵל ביהם מִלּוֹדְז'". כמעט כל אחרוני התושבים נשלחו לאושוויץ, יחד עם אנשי היודנראט ורומקובסקי עצמו. מאות בודדות נשארו בגטו, ושוחררו על ידי הצבא האדום. בגטו שרדו כ-900 יהודים, ומעריכים שבין 5,000 ל-7,000 מהמגורשים שרדו את המחנות.
גטו לודז' היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. זה היה הגטו השני שהוקם, לאחר גטו פיוטרקוב, והאחרון שפורק ב-1944.
שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-165,000 תושביה היהודים של לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים. סה"כ עברו בגטו כ-205,000 איש.
יודנראט גטו לודז'
ראש היודנראט רומקובסקי בסיור בגטו
בראש היודנראט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944). היודנראט העסיק חלק גדול מתושבי הגטו ונחשב למאורגן יחסית, אך עם זאת מלא שחיתות.
רומקובסקי דגל ברעיון "העבודה למען ההצלה" והיודנראט בראשותו סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים. היודנרט בגטו סיפק שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. בשנים המאוחרות יותר של הגטו הפכו כבר מרבית מוסדות אלו לרסורטים (כינוי לבתי המלאכה בגטו). למרות זאת, רבים בגטו מתו מחוסר מזון ומתנאי מחייה ירודים ביותר. למעלה מ-21% מתושבי הגטו מתו ברעב.
עם תחילת הגירושים הוטל על היודנראט להכין את הרשימות. הגירוש הראשון היה בדצמבר 1941, והיה מיועד לחלמנו. הגירוש החשוב ביותר היה זה שנקרא גירוש ה-sperre בספטמבר 1942, בו גורשו רוב הילדים, הזקנים והחולים, בנימוק כי לא תרמו ליצרנות הגטו. רומקובסקי הסביר בנאומו המפורסם לפני הגירוש שעליו "לקטוע את האיבר כדי להציל את כל הגוף", וביקש מהורי הגטו שיתנו לו את ילדיהם
הגטו כמדינה לכאורה
רומקובסקי הצהיר בשלב מסוים על הפיכת הגטו למדינה עצמאית, הקים פרלמנט בן 21 חברים, עמדה לרשותו משטרה שמנתה יותר מ-1,000 שוטרים, הנפיק מטבע שהפך למטבע הרשמי בגטו והמטבע החוקי לכאורה היחיד בגטו, הנהיג שרותי דואר כולל בולים, ושאר סממני שלטון. בנוסף, בשלב מאוחר יותר, דרש שיפנו אליו בתואר "הקיסר" או "המלך חיים".
הגטו העובד
גירוש יהודי גטו לודז' מתחנת מרישין 1944 צולם בסתר בידי הצלם הנריק רוס
יהודים ברובע מרישין בגטו לודז'
רומקובסקי בנה בהתאם לתפיסתו רשת תעשייתית גדולה, שהתפתחה בקצב מהיר. עד אוגוסט 1943 היו בגטו כבר כ-100 רסורטים, שסיפקו עבודה ל-85% מאוכלוסיית הגטו. על פי דוחות המנהל הגרמני של הגטו הגיע שווי הייצור של הרסורטים למיליוני מארק. כדי לקיים רמת ייצור גבוהה הוצבו קומיסארים שהשגיחו על העבודה, ואשר הגיעו בעיקר משורות המשטרה היהודית.
עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי בחיי היהודים בלודז'. הרסורטים תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר, ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם.
מערכת החינוך של גטו לודז'
בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. לפי הפקודה הגרמנית עברו לתוך הגטו כל בתי הספר העבריים בלודז', שבהם למדו 90% מהתלמידים היהודיים. בשנת הלימודים הראשונה למדו בבתי הספר בגטו כ-11,000 תלמידים, אך עם הזמן חלה ירידה משמעותית, ועד מאי 1940 למדו רק כ- 7,300 תלמידים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים.
תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים.
כבר בתחילת 1941 נסגרו חלק מבתי הספר בגלל המחסור במבנים בגטו, ואחרי חופשת הקיץ נסגרו כל בתי הספר. תוכניות חינוך נוספות קוימו בגטו, ביניהן תוכניות שניסו לשלב עבודה עם שיעורים.
חיסול הגטו
אנדרטה לזכר יהודי לודז' שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון
גטו לודז' היה האחרון שחוסל מכל גטאות פולין. בקיץ 1944. כשבועיים לפני חיסול הגטו חיו בו כ-70,000 יהודים. הרוסים, שהתקרבו לעיר, נעצרו על גדות נהר הוויסלה, כמאה ק"מ מהגטו. ב- 2 באוגוסט 1944 החל השלב האחרון בחיסול הגטו. הגרמנים הכריזו על העברה למקום עבודה חדש, כחלק מניסיונות ההטעיה שלהם, ולתושבי הגטו לא הייתה דרך לדעת להיכן האנשים מגורשים. ניסיונם של אנשי המחתרת לגלות את יעד הגירוש בעזרת חברת המחתרת רחל ביהם, הונצח בשיר של חיים גורי - "רָחֵל ביהם מִלּוֹדְז'". כמעט כל אחרוני התושבים נשלחו לאושוויץ, יחד עם אנשי היודנראט ורומקובסקי עצמו. מאות בודדות נשארו בגטו, ושוחררו על ידי הצבא האדום. בגטו שרדו כ-900 יהודים, ומעריכים שבין 5,000 ל-7,000 מהמגורשים שרדו את המחנות.