ל"ג בעומר!

[tipid]

ל"ג בעומר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המונים משתטחים על המצבה בל"ג בעומר
חלקת הקבר של רשב"י בל"ג בעומרל"ג בעומר הוא ממועדי השנה היהודיים שאין מקורו בתורה או בדברי חכמים, אלא במנהג שהתפתח החל מהמאה ה-13. זהו היום השלושים ושלושה לספירת העומר שסופרים מפסח לשבועות, וחל בי"ח באייר. על המניעים לציון יום זה קיימות מסורות לא מבוססות, המייחסות אירועים שונים ליום זה:

נפסק מותם במגפה של תלמידי רבי עקיבא.
חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון.
נפטר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), ובשעת פטירתו נתגלו לו סודות נשגבים.
מנהג בולט בל"ג בעומר הוא הדלקת מדורות.
מקור היום
כאמור, אין אזכור לחג בתורה וגם לא במקורות חז"ל. אמנם ישנו אזכור לאסון שאירע בתקופת ספירת העומר בתלמוד:

"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (לימדה) להם, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה... כולם מתו מפסח עד עצרת".(מסכת יבמות סב ע"ב)
ובמדרש יש תוספת לסיפור:

"אמר להם: בניי! הראשונים לא מתו אלא (מפני) שהייתה עינם צרה אלו לאלו. תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם! עמדו ומלאו את כל ארץ ישראל תורה!" ("בראשית רבה" סא).
אך לא נאמר כאן בפירוש שהמגפה פסקה ביום ל"ג בעומר.

בתקופת הגאונים, כאשר כבר נהגו את מנהגי האבלות בספירת העומר, אין כל אזכור של היום כיום שמחה, ובכמה מקומות הוא מוזכר דווקא כיום צום לציון מותו של יהושע בן נון ורעש אדמה כלשהו. הראשון שמזכיר את הטענה שפסקה המגפה שהרגה בתלמידי רבי עקיבא ביום זה (אם כי כמסורת מימי הגאונים), הוא רבי מנחם המאירי, בסוף המאה ה-13. עם זאת לא ידוע על מנהגי שמחה ביום זה.

שמחה מסוימת נקשרה ליום זה על ידי האר"י, ותלמידו, רבי חיים ויטאל, כתב כי י"ח באייר הוא "יום שמחתו של רשב"י". לאורך השנים הועתקו כתביו פעמים רבות. אחד המעתיקים קיצר זאת ל"יום שמ' של רשב"י" ומעתיק שלאחריו הבין "יום שמת" במקום "יום שמחת" וכך נוצרה האמונה כי רשב"י מת ביום זה.

לאחר שהחל היום להתפשט בעם, התנגדו רבים מחכמי ישראל להפיכת ל"ג בעומר ליום טוב, והחת"ם סופר שנלחם ברפורמה כותב:

"אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום... לעשותו יום שמחה והדלקה... לא ידעתי אם רשאים לעשות כן".

ל"ג בעומר בהר מירון
בל"ג בעומר נוהרים אלפים למקום ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון, לחוג שם את החג (לדעת החת"ם סופר אין לעלות כלל למירון בל"ג בעומר, משום שלא ייתכן עוד מקום שיעשו אליו עלייה לרגל חוץ מירושלים). מגיעים לשם יהודים מכל העדות: על הגג חוגגים החסידים, במקום הציון חוגגים בעיקר אנשי הציונות הדתית, ובמורד ההר חוגגים בני העדה המרוקאית.

מזה כשישה דורות ברציפות, משנת 1833 ואילך - חגיגות ל"ג בעומר המסורתיות במירון נפתחות רשמית בטקס החגיגי של תהלוכת ספר התורה העתיק של משפחת עבו מביתם ההיסטורי בצפת אל קבר הרשב"י במירון. שורשיה של מסורת עתיקת יומין זו נעוצה באבי השושלת בארץ, שמואל עבו, שעלה ארצה עם הוריו ומשפחתו מאלג'יר בשנת תקע"ז (1817) והשתקע בצפת. הוא שימש בעת ובעונה אחת רב ראשי וקונסול צרפת בגליל; עד מהרה הפך למנהיגה הרוחני של הקהילה היהודית בכל האזור. שנים ספורות לאחר עלייתו, במחצית הראשונה של המאה ה-19 - רכש הרב שמואל בכסף מלא את חלקת הקבר של הרשב"י במירון, שהייתה מוזנחת ושימשה מרעה ומרבץ לעדרי צאן של הכפריים הערבים. הוא גידר את חלקת הקבר והקים שם את מבנה בית הכנסת ההיסטורי הקיים עד עצם היום הזה. הוא גם שיקם את בית הכנסת של האר"י ברובע העתיק של צפת ולאחר הרעש הגדול שפקד את צפת התמסר לבנות את הריסות הרובע היהודי. לאות הוקרה על פעליו העניקה לו הקהילה ספר תורה על שמו, ובערב ל"ג בעומר תקצ"ג (שנת 1833) הובל ספר תורה זה לראשונה בשירה ובריקודים מבית עבו לבית הכנסת של הרשב"י במירון, וחגיגות ל"ג בעומר המסורתיות נפתחו ברוב עם. הייתה זו תחילתה של מסורת מיוחדת, שהפכה במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי-עממי של צפת והגליל כולו. שנים אחדות לאחר מכן, הוחלף ספר התורה הראשון, שנידבו יהודי צפת, בספר תורה עטור כסף וזהב, שתרם בנו של הרב שמואל עבו, הרב יצחק מרדכי, וספר תורה זה נישא עד היום בתהלוכה החגיגית היוצאת בערב ל"ג בעומר מבית עבו למירון.

מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.
– ש"י עגנון

המנהג לעשות שמחה ביום "פטירתו" של צדיק עורר את התנגדות חכמי ההלכה, אך כיום כבר פשט המנהג. גם המנהג לשרוף בגדים היה שנוי במחלוקת, משום "בל תשחית" מדברי סופרים.

לפני כמאתיים שנה קנה רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, מזקני צפת, את הזכות להדליק את ה"הדלקה" הגדולה על גג ציון קברו של רשב"י בל"ג בעומר. הוא עצמו לא זכה להגיע ארצה, אך צאצאיו, אדמו"רי בויאן, הגיעו למירון וזכו לקיים את שירשו מאבותיהם. כיום, מדי שנה בשנה, מדליק את ה"הדלקה" האדמו"ר מבויאן, רבי נחום דוב ברייאר, נכד-נכדו של האדמו"ר מרוז'ין, שמתגורר עם עדת חסידיו בירושלים.

נהוג לאחר ההדלקה על גג ציון קברו של רשב"י לקיים הדלקה שנייה אחר חצות הליל ליד קבר רבי יוחנן הסנדלר האירוע הזה שקט יותר ואין רוקדים בו, החוגגגים יושבים למרגלות הקבר שרים עם הכליזמרים ומאזינים לנגינתם‏‏[1].

בבוקר שלאחר ה"הדלקה" בחצר שליד מקום ציון קברו של רשב"י, נוהגים לערוך את טקס החאלקה, בו נוהגים לספר לראשונה, בטקס חגיגי, את שערות ראשם של הילדים שהגיעו לגיל שלוש, את הטקס מלווה בדרך כלל נגינה של כליזמרים.
מנהגי היום

הבערת מדורה, ממנהגי היוםאין אומרים תחנון בל"ג בעומר, אולם אין תוספת מיוחדת לתפילת היום. נוהגים לעשות ביום זה שמחות נישואים וכן נהגו להדליק מדורות גדולות. יש הנוהגים גם לירות בחץ וקשת, ויש המוצאים בכך חיזוק לסברה שיום זה קשור למאורעות בתולדות מלחמות עם ישראל. הגרסה הקבלית מייחסת את הירי בחץ וקשת למסורת שבחייו של רשב"י לא הייתה קשת בענן, שהיא סימן קללה.

חניכי תנועת "בני עקיבא" מתאספים בל"ג בעומר למדורות מרכזיות, וחוגגים את ל"ג בעומר כיום הולדתה של התנועה, כיוון שבל"ג בעומר בשנת ה'תרפ"ט, 1929, הוכפל מספר החברים בקבוצה, והיא הפכה בצורה רשמית לתנועת נוער, שממשיכה לפעול עד היום הזה.

הרבי מלובביץ הורה לערוך ביום זה תהלוכות ילדים תחת הכותרת "יחד כל ילדי ישראל" ואכן מתקיימות תהלוכות כאלו בכל רחבי הארץ

במדינת ישראל, לא מתקיימים לימודים בל"ג בעומר, אך מרבית מקומות העבודה פועלים כסדרם. ל"ג בעומר נחשב ליום שמחה לתנועות נוער.

בקרב נוער נהוג לערוך מדורות גדולות, בהן מקובל להכין תפוחי אדמה (על ידי עטיפתם בנייר אלומיניום והשלכתם לאש), "על האש", ולעיתים קרובות גם שתיה אלכוהולית. קיימת בחג בעיה גדולה של איכות הסביבה, כיוון שלרוב יש שימוש במדורות בכלים חד פעמיים, והמספר הרב של המדורות פולט כמות רבה של פחמן דו חמצני המגביר את אפקט החממה. המדורות לרוב נמשכות עד מאוחר בלילה.

בל"ג בעומר מתקיימת הילולה דתית של יוצאי לוב בבית הכנסת בושאייף שבמושב זיתן. בבית הכנסת בושאייף יש במה עם תזמורת נגני העדה הלובית אליה מגיעים ח"כים, שרים, רבנים ואישי ציבור, דוכני מזון של העדה הלובית, חדר הדלקת נרות ושמן. מנהג ההילולה התחיל כבר בבית הכנסת בושאייף בזליתן שבלוב ומתקיימות עד היום בבניין שהוקם בישראל עם קום המדינה.


מרד בר כוכבא
בישראל נהוג לחגוג את ל"ג בעומר לזכר מרד בר כוכבא. המנהג של הדלקת מדורות בל"ג בעומר – ביום י"ח באייר מקושר גם להסבר המבוסס על הקשר בין מרד בר כוכבא ובין ל"ג בעומר: המורדים הדליקו משואות אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. והמדורות שמדליקים היום בל"ג בעומר הן זכר לאותן משואות.

גם מנהג החץ והקשת קשור לזכר מרד בר כוכבא: קשתות וחצים שימשו בימי בר-כוכבא ככלי הנשק העיקריים בקרב. לזכר מלחמת בר-כוכבא ברומאים נהוג להכין בל"ג בעומר קשתות וחצים ולשחק עימם ליד המדורה. מנהג נוסף הוא לערוך ביום זה ימי ספואירועים שהתרחשו בל"ג בעומר
בי"ח באייר, תאריך ל"ג בעומר, אירעו מספר אירועים חשובים:

במקרא נכתב כי יום קודם נכנסו נח ובני ביתו לתיבה, ובמשתמע, יום זה הוא תאריך התחלת המבול.
ביום זה, בשנת 363 לספירה, החלו יהודי ירושלים לבנות את יסודות בית המקדש השלישי (ביודעם כי בחודש זה החלה בניית שני בתי המקדש הקודמים), באישורו של הקיסר הרומי יוליאנוס הכופר. בערבו של היום סוכלה כוונתם בשל רעש אדמה חזק מאוד ונודע כי הקיסר נרצח ואישורו בוטל.
כאמור לעיל, בכמה מקומות מתקופת הגאונים מוזכר ל"ג בעומר כיום צום לציון מותו של יהושע בן נון ורעש אדמה כלשהו.
בל"ג בעומר בשנת ה'תרפ"ט הוקמה תנועת הנוער "בני עקיבא".
הפלמ"ח הוקם בל"ג בעומר בשנת תש"א - ה-15 במאי 1941.
הגדנ"ע הוקם גם הוא בל"ג בעומר. ניתן לראות בסמלו חץ וקשת - שהם מסמלי המועד. בל"ג בעומר צוין בעבר יום הגדנ"ע.
בתחילת המאה ה-21 קבע צה"ל את ל"ג בעומר כיום הצדעה לחיילי המילואים שלו.
רט וטיולים.[1]

 

[tipid]

ל"ג בעומר – היסטוריה, מנהגים ומיתוסים
מדורות, רבי עקיבא, הילולא במירון, בר יוחאי, חץ וקשת, בר כוכבא... מה הקשר בינם לבין ל"ג בעומר? הבה ננסה לעשות קצת סדר.
מאת רנית אברמוביץ
אני זוכרת את עצמי יושבת מול הגננת זהבה, מקשיבה מרותקת לעלילותיו של בר כוכבא, האיש שהצליח לנצח אריה ויחד עם חייליו האוחזים בקשת, להילחם בגויים הרשעים. הלוחמים הגיבורים היו מדליקים מדורות בלילה, בראשי ההרים ומאותתים זה לזה. איכשהו השתרבב לסיפור גם רבי עקיבא (ולצערי אני לא זוכרת מה היה תפקידו בעלילה) בשירו הסוציאליסטי: "אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה - שלי שלך, שלך שלי*"...

עברו וחלפו השנים, אך לא נעים להודות - גם כבוגרת תיכון האוחזת בתעודת בגרות, לא ידעתי לספר הרבה יותר על ל"ג בעומר. התוספת העיקרית להגדרת אותו יום, הגיעה אלי דווקא משומר בניין מוסלמי, ששאל אותנו בפליאה: "אני לא מבין איזה מין חג יש ליהודים - גונבים ושורפים!"

אז בואו ננסה לעשות קצת סדר בעניינים.

ספירת העומר

בתורה כתוב (ויקרא כ"ג,ט"ו): "וספרתם לכם ממחרת השבת [החג]...שבע שבתות [שבועות] תמימות..." מיד לאחר החג הראשון של פסח, מתחילה תקופה בת 49 יום, בה סופרים כל יום וכל שבוע. ימי הספירה מתחילים ביום השני של חג הפסח, שבו הוקרב קרבן 'העומר' (קרבן שעורים - שלאחריו מותרת אכילת התבואה החדשה בעולם כולו, להוציא בית המקדש עצמו). על שם קרבן זה נקראת הספירה כולה "ספירת העומר". ימי הספירה מסתיימים בחג השבועות (היום ה-50) עם הבאת קרבן 'שתי הלחם' (מנחה מחיטה חדשה, שלאחריה מותר שימוש בתבואה חדשה גם במקדש).

מה הקשר בין רבי עקיבא לספירת העומר?

ימי ספירת העומר, הם ימים של דין. התנהגותנו בימים אלה קובעת את גורלה של התבואה בשנה הבאה. הקב"ה חפץ לראות את עם ישראל חי באחדות ובאהבה, אולם, כאשר הוא רואה שהשפע גורם לנו לשעמום, שממנו צומחות מחלוקות ומריבות, הוא פשוט מונע מאיתנו ברכה זו - על מנת שנתעסק בפרנסה ולא במדנים ובמחלוקת.

אך לצערנו, הגזרות שמקרבות אותנו זה לזה, לא תמיד נשארות בגדר "קשיים כלכליים" בלבד. כך למשל הושמדו קהילות יהודיות רבות באשכנז בשנת תתנ"ו בימי ספירת העומר (בתקופת מסעי הצלב), כך היה בימי חמילניצקי בפרעות ת"ח ות"ט (שעיקר הזוועות נעשו בימי הספירה) וכך גם בימיו של רבי עקיבא.


כל תלמידיו של רבי עקיבא מתו במגפה בתקופה זו של ספירת העומר.

לרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים. כולם היו גדולים בתורה, אולם, כפי שמספר לנו התלמוד, לא נהגו כבוד זה בזה. כל תלמידיו של רבי עקיבא מתו במגפה בתקופה זו של ספירת העומר.

על החשיבות הרבה שבאהבת הבריות ובנתינה לזולת, ניתן ללמוד ממאמרו של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט,י"ח) - זה כלל גדול בתורה".

כאות אבל לאובדן הגדול של עם ישראל, שנגרם עם מותם של תלמידי חכמים רבים כל כך, נוהגים במנהגי אבלות שונים בימי הספירה: לא מסתפרים ומתגלחים, לא נושאים אישה, ממעטים בשמחה ונוהגים שלא לשמוע מוסיקה או ללבוש בגד חדש.


"היום שלושה ושלושים יום לעומר, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים" (מתוך נוסח ספירת העומר).

ביום זה (י"ח באייר) פסקה המגיפה, שכילתה בתלמידיו של רבי עקיבא והחל מיום ל"ד בעומר, בני עדות המזרח נוהגים לחדול מכל מנהגי האבלות. אך יש שנוהגים לחדול מדיני האבלות, רק ביום ל"ג בעומר עצמו ואחר כך להמשיך בהם עד לערב שבועות.

מאוחר יותר העמיד רבי עקיבא 5 תלמידים נוספים, שהצליחו, על אף הגזרות הרומיות, לשמור על רצף העברת התורה לדורות הבאים. אחד מתלמידיו אלה היה רבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון בר יוחאי

עד כאן הבנו מהו הקשר של רבי עקיבא לל"ג בעומר ומדוע לא נוהגים בו מנהגי אבלות - אבל מה פשר החגיגות והמדורות?

רבי שמעון בר יוחאי נולד להוריו שרה ויוחאי לאחר שנות עקרות ארוכות. שמו נקרא "שמעון" כי שמע ה' לקול תפילותיה של אמו. אחד מרבותיו של רבי שמעון בר יוחאי היה רבי יהודה בן בבא. התלמוד מספר, שבין גזרות הרומאים הייתה כלולה הגזירה, שלא להסמיך רבנים חדשים. מטרתם בגזרה זו הייתה, לעצור את רצף העברת התורה מדור לדור. רבי יהודה בן בבא הצליח להסמיך חמישה תלמידים (וביניהם רבי שמעון בר יוחאי) במקום נסתר בין ההרים, שבין 'אושא' ל'שפרעם'. הדבר התגלה לרומאים, אשר מיהרו לשלוח חיילים על מנת ללכוד אותם ולהרגם. רבי יהודה בן בבא המריץ את תלמידיו להימלט על נפשם ולהציל את התורה. הוא עצמו, לא יכול היה לברוח עקב גילו המבוגר ולכן נותר במקומו. הרומאים, שהבינו כי אחרו את המועד, כילו בו את זעמם ורצחו אותו באכזריות.


במשך 13 שנים מחייו שהה רבי שמעון עם בנו אלעזר במערה, כשהוא בורח מגזרת המיתה שנגזרה עליו, על ידי הרומאים.

במשך 13 שנים מחייו שהה רבי שמעון עם בנו אלעזר במערה, כשהוא בורח מגזרת המיתה שנגזרה עליו, על ידי הרומאים. (הגזירה נגזרה, בעקבות דברים שהשמיע בגנות השלטון). בשנים אלה עסקו הוא ובנו בלימוד התורה וסודותיה.

ביום ל"ג בעומר, י"ח באייר, בשנת ג' אלפים תתק"כ (בשנת 160 לסה"נ), נפטר רבי שמעון בר יוחאי. טרם פטירתו גילה רבי שמעון לתלמידיו, מסודותיה העמוקים של 'תורת הקבלה'. תלמידיו כתבו את הדברים בספר 'הזוהר' - שמשמש עד היום כספר היסוד ל'תורת הקבלה' היהודית.

על פי רצונו של רבי שמעון בר יוחאי, הפך יום פטירתו, ליום שמחה והודיה, על השפע הרוחני הגדול שזכינו לקבל בו. הדלקת נרות, אבוקות ומדורות, מהווים כעין נרות זיכרון לרבי שמעון וכן באים להזכיר את האור הרוחני המיוחד, שנגה כל אותו יום. (פרטים נוספים על חייו ומותו של ר' שמעון בר יוחאי ניתן למצוא במאמר ל"ג בעומר.)

אמנם גם בחו"ל היו קהילות שנהגו לאסוף שמן ונרות ב"יום ההילולא" ולהדליקם במדורות לזכר רבי שמעון, אולם עיקר מנהג הדלקת הנרות, הוא דווקא בישראל ובמיוחד במירון - שם קבורים רבי שמעון ובנו אלעזר.

בליל ל"ג בעומר נוהגים ללמוד בספר 'הזוהר' ולספר ממעשיו, דברי תורתו והנהגותיו של רבי שמעון בר יוחאי. מסביב למדורות שרים שירים שחוברו על פי תורת 'הסוד' ועוסקים בבר יוחאי.

בחו"ל נהגו לצאת עם התלמידים אל מחוץ לעיר ושם לשחק בחץ וקשת. מנהג זה בא להזכיר, שבימיו של רבי שמעון בר יוחאי לא נראתה קשת בשמים - אות וסימן לכוח התורה שהיה בו והגן על עם ישראל (על פי המסורת היהודית הופעת הקשת מרמזת על פורענות שהייתה צריכה להגיע, אולם היא נמנעת רק בזכות הברית שכרת הקב"ה עם נח - שלא להביא עוד מבול לעולם).

מי היה בר כוכבא?


איש היה בישראל, בר כוכבא שמו.
איש אדיר וגבה קומה, עיני זוהר לו.
הוא היה גיבור.
הוא קרא לדרור.
כל העם אהב אותו,
הוא היה גיבור, גיבור,גיבור!
(משירי הגננת זהבה, לצערי איני יודעת מי חיבר את המלים)

איש היה בישראל, בר כוכבא שמו.

הרומאים החריבו את בית המקדש השני, אך לא הסתפקו בכך והחלו להתנכל לעם היהודי, שישב בירושלים. הם פרסמו גזרות, שהגבילו את שמירת המצוות (כגון איסור על שמירת השבת, טהרת המשפחה ומילת הבנים) וכן אסרו על יהודים לעלות לארץ, או על גיורם של גויים, החפצים להצטרף לעם ישראל.

הרומאים הקפידו לאכוף את חוקיהם והיו מחפשים בדקדקנות, את אותם אנשים ששמרו על המצוות בסתר והרגו בהם.

מתוך כך עלה ופרץ מרד עממי, שתחילתו כללה התחפרות במערות ובנקיקים ופגיעה בגדודי הרומאים. אולם, כאשר עזב 'אדריינוס קיסר' את מצרים הקרובה, פרץ המרד ביתר עוז ובצורה גלויה יותר.


מי שרצה להתקבל לצבאו של 'בר כוכבא' היה צריך להפגין כושר סיבולת ואומץ בלתי רגיל.

באותה תקופה עמד 'בר כוכבא' כמנהיג המרד. הוא אסף סביבו צבא של ארבע מאות אלף גיבורי מלחמה. 200,000 מתוכם היו קטועי אצבע - מי שרצה להתקבל לצבאו של 'בר כוכבא' היה צריך להפגין כושר סיבולת ואומץ בלתי רגיל ולקטוע את אצבעו בשיניו. בר כוכבא שינה את "מבחני הקבלה", לאחר שחכמי הדור נזפו בו, על שהוא הופך את עם ישראל לעם של בעלי מומים, ו-200,000 החיילים הבאים, היו צריכים לעקור עץ ארז תוך רכיבה על סוס, בכדי לזכות ולהסתפח לצבאו.

'בר כוכבא' אכן הצליח במלחמותיו וזכה לשחרר לתקופה קצרה את ירושלים (באותה תקופה אף הוטבעו "מטבעות כוזיביות" שעליהן כתוב "גאולת ישראל" ו"חירות ירושלים").

כל העם אהב אותו...?

רבי עקיבא התרשם מאוד מ'בר כוכבא', עד שהאמין שהוא המשיח, שבא להושיע את עם ישראל ובתקופה מסוימת אף היה הולך עימו ומשמש כנושא כליו וכן קורא עליו את הפסוק "דרך כוכב ביעקב" בשינוי קל "דרך כוכבא ביעקב" (זהו בעצם המקור לכינוי "בר-כוכבא", שהרי שמו האמיתי היה בר כוזיבא, או בר כוסיבא - כפי שמופיע בשרידי תכתובת מאותה תקופה).

הדברים הגיעו לידי כך, ש'בר כוכבא' האמין בעצמו שהוא מלך המשיח. על פי המסורת, המשיח יכול להכיר בטיבם של האנשים "לפי הריח" - מבלי לברר ולבדוק, אך 'בר כוכבא' לא ידע להבדיל בין צדיק לרשע. כשראו זאת החכמים, הבינו, שלא ממנו תצמח הישועה והסירו את תמיכתם בו.

גם רבי עקיבא הבחין על פי מעשיו של 'בר כוכבא', שטעה בו והתרחק ממנו.

'בר כוכבא' ולגיונותיו התיישבו בעיר 'ביתר' - עיר גדולה בסמוך לירושלים, שם הוכתר 'בר כוכבא' ל"מלך ביתר". בתוך זמן קצר הצליחו הרומאים לשוב ולכבוש את כל יהודה ולמסמס את כל "הישגיו" של 'בר כוכבא'. העיר היחידה שלא נכבשה בחזרה, הייתה 'ביתר'.

בר כוכבא גיבור, גיבור, גיבור?

ב'ביתר' התגורר 'אלעזר המודעי'. יהודי צדיק וסגפן, דודו של 'בר כוכבא', אשר בכוח צדקותו ותפילותיו הגן על העיר. המצור הממושך לא השיג את מטרתו והרומאים כמעט שהתייאשו וחזרו למקומם.

מספרת הגמרא (ירושלמי, תענית ד' ה').


בא כותי אחד ואמר לאדריינוס:
"אדוני, אל תלך. כל זמן שהתרנגול הזה [רבי אלעזר המודעי] מתפלש באפר אין אתה כובש אותם. אלא המתן לי ואני אעשה שתכבוש אותה כהיום הזה."

מה עשה אותו כותי? נכנס לעיר דרך פתחי הביבים, מצא את 'אלעזר המודעי' עומד באמצע תפילתו, ניגש אליו ולחש לו משהו באוזן.

עדים, שראו את המעשה רצו במהירות אל 'בר כוכבא' ומסרו לו, שדודו השלים עם אדריינוס ורוצה למסור בידו את העיר.

'בר כוכבא' מיהר להביא אליו את הכותי וחקר אותו:

"מה אמרת ל'אלעזר המודעי'?"

"אם אני אומר לך - יהרוג אותי הקיסר ואם לא אומר - אתה תהרוג אותי. אז עדיף שאמות ולא אגלה את סודותיו של הקיסר."

לאחר ששמע 'בר כוכבא' דברים סתומים אלה, קרא לאלעזר הצדיק, ושאל אותו מה אמר לו אותו הכותי.

"איני יודע מה לחש באזני ולא שמעתי ממנו כלום. בתפילה עמדתי ואינני יודע מה אמר."

כאן עשה 'בר כוכבא'' את הטעות הגדולה ביותר בחייו. לא רק שחשד בדודו הצדיק, אלא ברוב כעסו בעט בו והרגו.


במסכת אבות (א' ד') מובאים דבריו של 'בן זומא': "איזהו גיבור? הכובש את יצרו. ...ומושל ברוחו, מלוכד עיר."

'בר כוכבא', כובש הערים, איש בעל פוטנציאל עצום וכוחות אדירים, נכשל דווקא בנקודה זו של גבורה - שליטה עצמית.


עוד באותו יום נכבשה 'ביתר' וחרבה. רבבות תושביה נרצחו במיתות אכזריות ומשונות וביניהם גם 'בר כוכבא' עצמו.

ואכן, עוד באותו יום נכבשה 'ביתר' וחרבה. רבבות תושביה נרצחו במיתות אכזריות ומשונות וביניהם גם 'בר כוכבא' עצמו.

במשך שנים ארוכות לא הרשו הרומאים לקבור את הרוגי 'ביתר' והביזיון היה רב. בנוסף, ברוב כעסם על מרד 'בר כוכבא', הם הכבידו ביותר את עולם על היהודים בארץ, הרגו בהם והוסיפו גזרות קשות, על מנת לשרש מן היסוד כל זכר ליהדות.

אז מה הקשר בין בר כוכבא לל"ג בעומר?

אכן, הקשר רופף למדי והוא נוצר בעיקר בתקופה האחרונה, עקב הצורך למלא את היום הנחמד הזה בתוכן, שיתאים ל"צבר הישראלי". אולי הקשר מתבסס על התמיכה הזמנית שנתן רבי עקיבא ל'בר כוכבא', בהאמינו שהוא יושיע את ישראל**.

הערות

*המקור לשיר מופיע במסכת אבות (פרק ה' משנה י')
ארבע מידות באדם:
האומר: שלי שלי ושלך שלך - זו מידה בינונית, ויש אמרים זו מידת סדום;
שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ;
שלי שלך ושלך שלך - חסיד;
שלי שלי ושלך שלי - רשע.

**בימיו של הנציב הרומי, פונטיוס פילאטוס, בסוף ימי הבית השני, החלה מרידה ביום י"ח באייר. היהודים, שכרעו תחת עול המיסים הכבד, החלו "לקבץ נדבות" עבור הנציב "המסכן" - אולם מרידה זו קדמה בשנים רבות למרד 'בר כוכבא' (שהתקיים לאחר החורבן) ואין ביניהן קשר.

למעוניינים ללמוד ולהעמיק:

ספר התודעה / א. כי טוב.
תולדות עם עולם/ הרב רוטנברג.
<a href='http://www.aish.com/hebHolidays/Omer/History3_Costums_and_Myths_of_Lag_BaOmer.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebHolidays/Omer/Hi ... BaOmer.asp</a>

 

[tipid]

24,000 תלמידיו של רבי עקיבא
מבט מקיף, מלומד ומיסטי על תקופת האבלות של ספירת העומר.
מאת הרב ארי קהאן
הימים בין פסח ושבועות מוכרים כימי ספירת העומר. אנחנו מונים 49 ימים אלה מתוך ציפייה ליום החמישים - חג השבועות - שבו אנו מנציחים את מתן התורה.

מעניין לדעת שהתורה עצמה לא מציינת במפורש ששבועות הוא היום שבו ניתנה התורה. אלא, הספירה מיוחסת לתאריך בעל משמעות חקלאית - התאריך שבו מובאים הפירות החדשים לירושלים הוא שבועות. מצד שני, ההבנה שיום זה הוא אכן יום מעמד הר סיני מבוססת על חשבון מתמטי פשוט, על פי סדר ההתרחשויות. 1

התורה משלבת בהצלחה מציאות ארצית רגילה עם יסודות תיאולוגיים עמוקים. בעוד שמנקודת מבטו של האדם, הקציר עשוי להיות המניע לשמחה, התורה מדגישה שפירות ראשונים אלה צריכים להיכנס לתוך קונטקסט דתי. כך, נשאה הספירה בימי המקדש, בין פסח לשבועות, שני מרכיבים - קדושה וארציות - כשכל אחד מהם מהווה בפני עצמו סיבה לשמחה.

אולם, בתפישה הדתית המקובלת בימינו, ימי ספירת העומר נחשבים לימי אבל. לא נערכות בהם חתונות, ולא מפגינים ביטויי שמחה פומביים אחרים.

מות תלמידיו של רבי עקיבא

ההסבר המקובל להפיכתה של תקופת השמחה הזאת לימי אבל, הוא פטירת תלמידיו של רבי עקיבא:


נוהגים שלא לישא אישה בין פסח לעצרת [שבועות] עד ל"ג בעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. (שולחן ערוך, תצ"ג, א')

התייחסות זאת של ה"שולחן ערוך" למנהג הקיים, יוצרת קשר לסיפורם הטראגי של תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן זה בשנה:


אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס, וכולם מתו בפרק [בזמן] אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום וש

 

[tipid]

ל"ג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי
"ג בעומר, הוא יום השנה לפטירתו, של רבי שמעון בר יוחאי. אם כך, למה עושים ממנו כזאת חגיגה?!
מאת הרב שרגא
13 שנים במערה

רבי שמעון בר יוחאי היה חכם גדול, שחי בתקופת השלטון הרומי בירושלים, לפני כ- 2,000 שנה. הוא היה אחד מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא, אשר - למרות הרדיפה הקשה - הצליחו לקבל תורה מרבותיהם ולמוסרה הלאה לתלמידיהם ובכך לקיים את רצף העברת התורה מדור לדור ולמנוע את שכחתה.

התלמוד (מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב') מתאר מאורע חשוב בחייו של רבי שמעון בר יוחאי:

הרומאים הוציאו צו, שאסר על לימוד התורה. רבי שמעון שכאב זאת מאוד, התבטא נגדם בפני קבוצת חכמים. שמע זאת אדם אחד, שהעביר את הדברים לשלטון הרומי. הרומאים החליטו לדון את רבי שמעון למיתה והוא נאלץ לברוח ולהסתתר מעיניהם.

רבי שמעון ובנו אלעזר ברחו למערה בצפון הארץ. בבריחתם לא נטלו עמם דבר ורק בזכות שני ניסים הצליחו להתקיים במשך שנות שהותם באותה מערה: מעיין מים חיים, שפרץ ועלה בפתח המערה ולצדו עץ חרובים מניב פירות.

גם בגדים להחלפה לא היו להם. האב ובנו רצו לשמור על הבגדים שברשותם, על מנת שיוכלו להיות לבושים באופן מכובד בזמן התפילה. לכן חפר כל אחד מהם בור באדמה, פשט את בגדיו וכיסה עצמו בעפר עד לצווארו (הם הקפידו להיות מכוסים כדי לשמור על צניעותם). במשך כל היום הם עסקו בלימוד התורה, כשהם טמונים באדמה ורק כאשר הגיע זמן התפילה, הם היו מנערים מעליהם את העפר, לובשים את בגדיהם, עומדים להתפלל - וחוזרים אל האדמה...

רבי שמעון ובנו נשארו במערה במשך 12 שנים, כשהם מנותקים לחלוטין מהוויות העולם - להוציא לימוד התורה. והנה הגיע היום הגדול - אליהו הנביא הגיע אל המערה ובישר להם על מותו של קיסר רומי. על פי חוקי אותה תקופה, יחד עם מותו של הקיסר והתמנותו של הקיסר הבא, התקבלה "חנינה כללית" וממילא הגזירה נגד רבי שמעון בטלה.


לא יכול היה רבי שמעון לסבול מראה של יהודים, המבזבזים את זמנם בדברים גשמיים, במקום לעסוק בלימוד התורה.

רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו יצאו מן המערה. הם ראו כמה איכרים עובדים בשדה. לאחר שנות ההזדככות במערה לא יכול היה רבי שמעון לסבול מראה של יהודים, המבזבזים את זמנם בדברים גשמיים, במקום לעסוק בלימוד התורה. "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!" קרא רבי שמעון בכאב. ומייד, מעוצם קדושתו הרוחנית, נשרפו וחלפו מן העולם כל אותם איכרים שעליהם הביט.

באותו זמן יצאה בת קול מהשמים וקראה: "להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם!"

השניים חזרו אל המערה וישבו בה שנים-עשר חודשים נוספים, על מנת ללמוד טוב יותר כיצד לשלוט בכוחותיהם הרוחניים. לאחר שנה, נשמעה בת קול שנייה שאמרה: "צאו ממערתכם".

שוב יצאו רבי שמעון ובנו אל העולם הפתוח ושוב ראו אנשים עוסקים בחיי העולם הזה. הם אמנם הצטערו, אבל שלטו ברגשותיהם. היה זה יום שישי אחר הצהריים והנה הבחינו בזקן, שרץ עם שני ענפים של הדס. "לאן אתה הולך עם הבשמים האלה?" שאלו אותו. "זה לכבוד שבת" אמר האיש. "אז למה לך שני ענפים?" הם המשיכו לשאול. "האחד כנגד 'שמור' והשני כנגד 'זכור' " הוא אמר, בהתייחסו לשני האספקטים של שמירת השבת בעשרת הדברות.

כששמע זאת רבי שמעון הוא פנה אל בנו ואמר בהתפעלות: "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל!" - השבת הוא יום בעולם הגשמי, אשר מגשר בינו לבין העולם הרוחני. בשבת, אפילו השאיפות הגשמיות ביותר, כמו ארוחה טעימה או שנת צהריים, נושאות בחובן רמה מיוחדת של קדושה.


רבי שמעון מגלה את 'הזוהר' הקדוש

רבי שמעון הפך להיות אחד ממרביצי התורה האדירים בדורו. כשהגיע ליומו האחרון על פני האדמה, הוא כינס סביבו את תלמידיו וביקש מהם להקשיב היטב לדבריו.

הזוהר (ג', רצ"א, ב') מתאר את האירוע:


רבי שמעון היה כל אותו היום במצב נבואי, כשהוא חושף את הסודות המיסטיים העמוקים של התורה. הוא אמר לתלמידיו: "והרי דברים קדושים, שלא גיליתם עד עתה, ברצוני לגלותם... שלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם..." עד עכשיו החזקתי את כל הסודות קרוב לליבי - אבל כעת, לפני שאני עוזב את העולם, אני רוצה לגלות אותם לכולם.

רבי אבא תלמידו, שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו של רבי שמעון, סיפר: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו..." ובסופו של היום, לאחר שנסתלקה האש, ראה רבי אבא את רבי שמעון, שנפטר מהעולם. "כשהוא שוכב על ימינו, מעוטף [בטלית] ופניו שוחקות."


מדוע רחץ רבי שמעון באש ואור? משום שהתורה הושוותה לאש (ומכאן השם "אש התורה"). אש היא דבר פיסי שהופך חומר לאנרגיה. כך גם התורה מלמדת אותנו, כיצד להפוך את העולם החומרי לאנרגיה רוחנית ובעצם, גם יצירתו הקבלית של רבי שמעון, "הזוהר" - נקראת על שם קרינתו של האור.

חגיגות ל"ג בעומר כיום

בחגיגות ל"ג בעומר, מדליקים יהודים בכל רחבי הארץ מדורות, שבאות לסמל את האש האדירה, שהקיפה את רבי שמעון בר יוחאי. נוכל לראות את הילדים עוסקים שבועות ארוכים, באיסוף קרשים וחומרי בעירה ומגלים את כישרונותיהם הארכיטקטוניים ביצירת מבנים מרשימים - העתידים לעלות באש. זוגות נישאים, אירועים רבים נקבעים ליום זה והשמחה חוגגת ברחובות.

אבל, אם ל"ג בעומר מציין את יום מותו של רבי שמעון בר יוחאי, למה עושים ממנו כזאת חגיגה?


נקודת השיא של חיים נאדרים אלה, הייתה חשיפת סודות התורה העמוקים והנשגבים.

הסיבה היא, שרבי שמעון הורשע בפשע איום כנגד האומה הרומית. לפי כל הסיבות, הוא היה אמור למות הרבה לפני זמנו. אבל, תוך הקרבה עצמית מדהימה (שנות המחבוא במערה) וסדרה של ניסים (עץ החרוב ומעיין המים החיים), הצליח רבי שמעון להשלים את חייו. נקודת השיא של חיים נאדרים אלה, הייתה חשיפת סודות התורה העמוקים והנשגבים. כל אלה הם סיבה למסיבה.

בל"ג בעומר נוהגים לעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי, במירון שבגליל. ביום אחד מגיעים לשם כרבע מליון יהודים - רוקדים, מתפללים חוגגים ומודים על המתנות הרוחניות הנפלאות, שרבי שמעון זכה להעניק לנו. ישנם אנשים, שמתמקמים שם שבועות מראש, מתוך ציפייה ליום הגדול.

בל"ג בעומר, מתמלאת הארץ בלפידים ובמדורות - ברחובות ועל גגות הבתים. מטוסים החולפים ממעל נבוכים, צילומי לוויין של ישראל מראים אותה זוהרת בצבע שונה. באופן סימבולי, הם מאירים את הנתיב, לאלה החפצים להבין את האמת הפנימית של התורה, כפי שנחשפה על ידי רבי שמעון בר יוחאי.

פורסם בתאריך: 25/3/2004
<a href='http://www.aish.com/hebHolidays/Omer/Lag_BaOmer.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebHolidays/Omer/Lag_BaOmer.asp</a>

 

[tipid]

לחשן של להבות ל"ג בעומר

להאזין לאנרגיה הרוחנית הבוערת, שטמונה בכל בריאה.
מאת הרב דניאל ברון

אש. בלשונותיה המרקדות, מאירה האש את שמי הלילה של ל"ג בעומר. יהודים מדליקים מדורות וממשיכים את מסורת החג שמתחילה לפני מאות שנים. ל"ג בעומר הוא היום שבו גילה רבי שמעון בר יוחאי את היצירה הקבלית העיקרית, ספר הזוהר, בלבת אש, וזהו גם היום שבו הוא נפטר.

לשונות האש לוחשות מסר. מהי משמעותה הפנימית העמוקה של האש?

כדי לחשוף את המסתורין, אנחנו צריכים לחזור 3,500 שנים לאחור, לזמנו של אברהם אבינו הצעיר שנשאר לשמור על חנות האלילים של אביו, בארם נהריים. הוא הביט בשמש, בירח, בכוכבים ובשאר גרמי השמים, והרגיש שמגוחך להאמין שלפסלים דוממים, מעשה ידי אדם, יש שליטה על כל אלה. ככל שהוא התבונן יותר, הוא גילה עוד ועוד סימנים לכך שהעולם מתוכנן, והסיק שחייב להיות כוח אחד ממנו נובע הכל.

העולם סביבו חשב אחרת, ודורו אפילו התאחד לבנות מגדל כדי להילחם ב'אלוהים', כפי שבני הדור תפסו את המושג. אבל אברהם היה בטוח בצדקתו. תגליתו של אברהם אבינו והגעתו להכרה מוחלטת באלוקים, מבוטאת בדימוי ששופך אור על משמעותה העמוקה של האש. חז"ל משווים את אברהם לתייר שרואה טירה אפופה בלהבות, ומתוך כך מגיע למסקנה שבוודאי יש לטירה בעלים. ואז רואה בעל הבית את התייר ומציג את עצמו בפניו. אברהם התבונן בעולם, והסיק שחייב להיות לו בעל בית - אדון, ולאחר מכן זכה להתגלותו של בעל הבית (בראשית רבה כ"ט, א).

זה דימוי קשה להבנה. טירה בוערת היא סימן להזנחה הרבה יותר מאשר לבעלות. מה ראה אברהם - התייר במשל - שהצביע על קיומו של אדון?

השפה העברית - לשון הקודש, שבה נברא העולם - מספקת לנו מפתח לפיצוח החידה.


מסר מילולי. כל אובייקט גשמי או תופעה, בנוסף למציאות הפיסיקלית שלו, משדר פירוש גשמי של הוויה.

המילה "דבר" נובעת מאותו שורש של המילה "דיבור". וזה לא במקרה. אנחנו לומדים מכך שכל דבר מבטא דיבור - מסר מילולי. כל אובייקט גשמי או תופעה, בנוסף למציאות הפיסיקלית שלו, משדר פירוש גשמי של הוויה.

לדוגמא, הוור

 

[tipid]

שימו לב – סופרים את הימים
מחקר אקדמאי על שינוי הרגלים יכול לעזור לנו להבין איך ספירת העומר מכינה אותנו למעבר משלב יציאת מצרים לזה של מתן תורה.
מאת הרב הדר מרגולין
היום ארבעים ואחד-שניים-שלושה ימים בעומר.

מה העניין ככה לספור ימים? מה מתווסף בכך שאני מונה והולך כל יום בזמן שהוא עובר?

סתם למנות ימים - לא נשמע כל-כך משמעותי. אם כן, מדוע יש מצווה בתורה לספור את ימי ספירת העומר? מה נמצא בעומקה של מצווה זו?

הרי לכם רעיון:

ראיתי מאמר שנכתב בביטאון כלשהו, אודות עצות לשינוי עצמי. ידוע שבני אדם רבים רוצים להשתנות, ונתקלים בקושי הגדול של ההרגל שלהם. כל אחד חפץ לשנות או לשבור הרגל אחר: אחד רוצה להתמיד בתוכנית ההתעמלות שלו, אחר רוצה לשמור על דיאטה ולהימנע מאכילת מאכלים מגרים. אחד רוצה להימנע מהתפרצויות כעס שקשה לו לשלוט עליהן, ואחר רוצה להיגמל מההרגל לכסוס ציפורניים.

מה העצה לזה?


עצם המודעות לכך שיש כאן 'השגחה' כלשהי, היא כלי בעל-כוח מיוחד ומשמעותי.

אחת העצות המועילות ביותר היא, לתת דין וחשבון עצמי על כל מה שקורה. כאשר מונים וסופרים, כותבים, או עושים פעולה כלשהי לציין את הנושא המדובר - מעצימים את אחד הגורמים החזקים ביותר המסייעים ביד בני אדם להשתנות. כשרושמים את כל מה שנכנס לפה, או עושים סימון על כל כסיסת ציפורניים וכו', הדבר מסייע מאוד לשיפור המגמה הקשה של שינוי הרגלים.

באותו מאמר שראיתי, שנכתב על ידי פרופסור מכובד בתחום שלו, המדווח על תוצאות המחקר שעשה, הוא מציין שהוא לא יודע מדוע ואיך זה מועיל, אך דבר אחד הוא יודע לומר בבטחה - זה אכן מועיל. זה מוכיח את עצמו פעם אחר פעם ככלי יעיל בידי בני אדם הרוצים לשפר, להשתנות, לשבור הרגלים רעים וליצור תחתיהם הרגלים אחרים טובים יותר. עצם המודעות לכך שיש כאן 'השגחה' כלשהי - ואפילו שזו השגחה של אותו אדם על עצמו - היא כלי בעל-כוח מיוחד המסוגל לחולל שינוי משמעותי.

והנה כל אחד מבין שכוחה ותוקפה של עצה זו, נצרך לתנאי אחד בסיסי. והוא, שהאדם יודע על איזו מטרה הוא מתמקד. אם ידיעה זו חסרה, אם הוא לא יודע למה מופנית תשומת הלב ולאיזו מטרה - לא יעלה בידו מאומה מן הכתיבה, ההשגחה, הספירה.

זה פשוט.

נעבור מכאן לספירת העומר.

הרבה הכנה צריך לעבור משלב של יציאת מצרים לשלב של מתן תורה. הזמן הקצר הזה שבין חג הפסח לחג השבועות צריך תשומת לב מרובה. קבלת ה'תורה' מצריכה תנאים רבים - התמסרות, דרך ארץ (שקדמה לתורה), הנהגת דרך חיים ראויה. כל אלה תנאים מקדימים לכך שהתורה תתקבל בצורה הראויה.

עניין זה הוא הבא לידי ביטוי בספירת העומר. בכך שסופרים את הימים מפסח עד שבועות, ומציינים כיצד כל יום עובר.

הספירה מזכירה: שימו לב להכנות, אל תתנו לזמן היקר לאזול לכם מבין אצבעות הידיים מבלי לנצל אותו! יש כאן תזכורת יומית, המפנה את תשומת הלב למשמעותה של התקופה.

אחר ההקדמה שהקדמנו, הדברים הם אכן פשוטים. אך בכל אופן נתחדש לנו כאן משהו. תוך כדי הספירה, נזכור את משמעות הדבר. נזכור שהספירה היא מ... ועד..., היא באה לציין את הזמן המוגבל שיש בין שני אירועים אלה.

כשניתן אל לבנו את הזמנים המוגבלים הללו - אכן טעם אחר של 'ספירה' יהיה בידנו.

ספירת העומר, יום אחר יום - מעוררת את תשומת הלב לכך שזו תקופה של הכנה לקבלת התורה. על כל המשתמע.

איזה יופי!



פורסם בתאריך: 20/5/2007
<a href='http://www.aish.com/hcolumns/path/Counting_the_Days.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hcolumns/path/Counting_the_Days.asp</a>

 

[tipid]

לנהוג כבוד זה בזה
הייתכן שעל פגם 'דק' כל-כך, כמו זה של תלמידיו של רבי עקיבא, מגיע עונש חמור כל כך?
מאת הרב הדר מרגולין
ימי ספירת העומר הם ימים בהם נוהגים מקצת מנהגי אבלות, כידוע. לא מסתפרים, לא מתחתנים, לא שומעים מוזיקה. כל זאת בגלל שבתקופה זאת מתו תלמידי רבי עקיבא, ולזכר טרגדיה זו אנו נמנעים מדברים משמחים.

אבל האם זה מספיק שלא מסתפרים? האם בזה ממלאים אנו את חובת ההתייחסות שלנו למאורע כביר שכזה?

באמת, כל אחד יבין מעצמו שעיקר העניין הוא לא רק להימנע מתספורת, אלא גם - ובעיקר - לחזק את הנושא שבו נתגלתה החולשה. תיקון שורשי לבעיה שגרמה את האסון, היא זו הטעונה חיזוק.

הבה נעיין בנושא זה. מפני מה מתו תלמידי רבי עקיבא? כך למדונו רבותינו, שהסיבה היא משום "שלא נהגו כבוד זה בזה". מעניין. זה דווקא פגם די מתון. לא נאמר שגנבו אחד מהשני, גם לא סיפרו לשון הרע. לא הרביצו או ציערו אחד את השני. לא ביזו את הזולת - לא בדיבור ואפילו לא במחשבה. לא עשו דברים "רעים".

רק "לא נהגו כבוד". וזה חמור מספיק!

הייתכן על כזה פגם 'דק' לקבל עונש כזה חמור?

אך הנה ההסבר: כי מאנשים בדרגא כזו, מצפים ליותר!

אנשים שזכו ללמוד אצל רבי עקיבא... הרי הוא שלימד אותנו את חשיבות האהבה לזולת. כולם עוד זוכרים מגן ילדים: "ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה". מי שלומד אצל רבי עקיבא, אחראי לרמה גבוהה יותר מאשר כל אחד אחר.

ומהו העניין? איך נגדיר את הרמה הנדרשת מהם?

בצבא יש פלוגות שונות, וכל אחת היא מערכת שלימה בפני עצמה. כל אחת, בטבעם של דברים, שואפת להיות הטובה ביותר. אבל, סוף סוף המטרה של כולם היא אחת, והיא החשובה ביותר. הצלחת הצבא בכללותו היא העומדת לנגד עיני כל פלוגה, וממילא - כל אחת שואפת במלוא הכוח שלא רק היא תצליח, אלא שכולם יצליחו במשימתם.

היחיד, אפוא, מאבד את חשיבותו כיחיד וכבודד, ומעתה החשיבות לכל יחיד היא כחלק מהכלל, ואיננו אלא בורג במערכת הגדולה. מטרת כל יחיד היא אך ורק - הצלחת המערכת כולה.


במבט כללי ורחב יותר, אנחנו באותו 'צבא'.

זהו ה"נוהגים כבוד זה בזה". כי אני מכבד את הזולת לא רק בכך שאינני מפריע לו, אלא גם בכך שהצלחתו היא הצלחתי. והדברים נוגעים גם לנו. יש לזה השלכות רבות בחיים של כל אחד. נכון שהאדם שמולי הוא אולי בעל השקפה אחרת; אולי בוחר במפלגה אחרת; אולי נמצא במצב כזה שהטובה האישית שלו יכולה להטריד או למעט מההצלחה שלי, כי אנחנו שנינו בעסק מתחרה. אבל במבט כללי ורחב יותר, אנחנו באותו 'צבא'. ההצלחה שלו מקדמת את השאיפות הנעלות ביותר שיש לי, כיון שהן עבור העם כולו. רחוק הדבר שאקנא בהישגיו, להיפך, אני דווקא צריך להיות מרוצה בהם.

נכון שמדרגות גדולות הוזכרו כאן, והלוואי והיינו רואים את עצמנו נקיים מליקויים אפילו בדברים קטנים ופשוטים יותר. אבל בכל אופן, בימים אלו, נרשה לעצמנו לשאוף קצת גם לדברים גדולים.

אז זהו, החלטתי השנה שתי החלטות לימים אלו. הראשונה היא, להיטיב את המבט בספירת העומר. לנסות לראות בכל יהודי - לא מתחרה, אלא אדם שמסייע בהגשמת המטרות עבור האומה כולה, אליהן אני שואף ועליהן אני חולם.

ההחלטה השנייה, אותה אני מקיים בכל תוקף וללא פשרות:

השנה, בימי ספירת העומר, גם אני וגם רעייתי, בשום אופן לא מתחתנים!



פורסם14.05.2006
<a href='http://www.aish.com/hcolumns/path/Treating_Each_Other_With_Respect.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hcolumns/path/Treat ... espect.asp</a>