חנוכה
חג החנוכה הוא חג יהודי ובו שמונה ימי הודאה, שתיקנו חכמי ישראל בזמן בית המקדש השני לזכר הניצחון במרד החשמונאים, חנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן, ומצוין בעיקר בהדלקת נרות חנוכה. החג מצוין בשמונת הימים מכ"ה בכסלו עד ב' בטבת או ג' בטבת.[1]
חנוכה איננו מצווה בתורה שבכתב, ומקורו בדברי סופרים.
שמו של החגמקור שמם של ימי החנוכה הוא כנראה בחנוכה מלשון חנוכת המזבח, שנערכה לאחר כיבושו וטיהורו של בית המקדש על ידי המכבים, שלזכרה ובתאריך בו התרחשה נחגג החג, כפי שמתואר בספר מקבים א', בדומה לחנוכת המשכן ולחנוכת מקדש שלמה.[2]
הסבר מאוחר דורש את השם כנוטריקון: חנוכה = חנו כ"ה, כלומר בכ"ה בחודש חנו ישראל מאויביהם.[3] היו שדרשו את שם החג כראשי תיבות - ח' נרות והלכה כבית הלל. (הלכה כבית הלל שבכל יום מוסיפים נר, ולא פוחתים, כשיטת בית שמאי).
שם נוסף שמקובל פחות בימים הללו, הוא "חג האוּרים", שאותו תיעד לראשונה ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו.
היום האחרון של החג קרוי זאת חנוכה, משום שביום זה נפתחת קריאת התורה במילים "זאת חנוכת המזבח".
רקע היסטורימרד החשמונאים וקביעת החנוכה ערך מורחב – מרד החשמונאים
בשנת 167 לפנה"ס החלו החשמונאים להנהיג את ההתקוממות נגד השלטון הסלאוקי בארץ ישראל, שכונתה "מרד החשמונאים", על רקע גזירות השמד, איסורים שהוטלו על ידי השלטון הזר על קיום מצוות יהודיות עיקריות. בשנת 164 לפנה"ס (שנת ג' תקצ"ז בלוח העברי) הצליחו המורדים לשחרר את ירושלים ובית המקדש משלטון היוונים והמתיוונים, שתחת שלטונם שבת בית המקדש מפעילות כשלוש שנים. אף שהמרד לא נגמר, והלחימה בארץ ישראל המשיכה כעשרים שנים נוספות, נקבע תאריך החג בימי השיא של המאבק - ימי שחרור המקדש וירושלים.
לפי המסורת היהודית ניצחו החשמונאים את היוונים בשנת ג'תרכ"ב (138 לפנה"ס), ובשנה שאחריה קבעו לחגוג את חג החנוכה.[4]
אזכור חנוכה במקורות קדומים
ציור מהמאה השמונה עשרה המתאר את חג החנוכה
חנוכיות שונותהמקורות הראשוניים לחנוכה הם ספרי חשמונאים א' - ב'. בספר חשמונאים א' מסופר על טיהור בית המקדש וחנוכתו בכ"ה כסלו, קביעת חג שמונת ימים באותה שנה, וקביעת החג לשנים הבאות על ידי יהודה המכבי ו'קהל ישראל'.
ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.
– ספר חשמונאים א'[5] פרק ד' פס' נ"א- נ"ז
מקור נוסף המתאר את החנוכה המחודשת של המקדש הוא יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר י"ב), שקורא לחנוכה 'חג האורים':
ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח...
וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע...
ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.
ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (=חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה.
– יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב
אולם יש חוקרים הסבורים שהשם "חג האורים" הוא מן העברית החדשה ואין לו קשר ליוסף בן מתתיהו.[6] המילה "אורים" היא מלשון אש, אך נראה שיוסף בן מתתיהו שהשתמש במילה היוונית fota התכוון להתגלות ולהופעה האלוהית המפתיעה ולא לאש.
מקור קדום נוסף המזכיר את חג החנוכה הוא הברית החדשה. בספר מוזכר החג באופן כללי ביותר תוך התיחסות לכך שהחג מתרחש בימי החורף. כמו כן, מהפסוקים שלאחר מכן ניתן ללמוד כי בימי החנוכה בתקופת שלהי בית שני היה נהוג לקיים פעילות ציבורית כלשהי בבית המקדש:
אותה עת חגגו בירושלים את חג החנוכה. חורף היה. כאשר התהלך ישוע בבית המקדש באולם שלמה הקיפוהו ואמרו לו...
– הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק י', פסוק כ"ב
נס פך השמן
רכב נושא חנוכייה של צעירי חב"ד, סוג של פרסום הנס ערך מורחב – נס פך השמן
בתלמוד הבבלי (שבת כא, ב) מופיע סיפור אחר במקצת על מקור החג: כאשר נכנסו החשמונאים לבית המקדש הם ביקשו לחדש את פעילותו. אולם, הם לא מצאו שמן טהור להדלקת המנורה. לבסוף נמצא פך אחד, שהכיל שמן שהיה צריך להספיק ליום אחד בלבד, אך בפועל, החשמונאים הדליקו ממנו את המנורה במשך שמונה ימים, עד שהפיקו שמן טהור. לכבוד נס זה קבעו חכמים את חג החנוכה, שנמשך שמונה ימים.
מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא (=שמונה) אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
– מסכת שבת כ"א, ב' (נוסח כעין זה מופיע גם במגילת תענית.[7])
תיאור זה שונה מהמסופר במקורות הקדומים יותר, והוא הראשון שמספר על נס פך השמן, ומדגיש אותו על הניצחון במלחמה (המוזכר בקצרה בביטוי: "וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום"). יש המסבירים את השינוי בדגשים בכך שלאחר הכיבוש הרומאי קשה ומסוכן היה לחגוג חג בעל משמעות לאומית ולכן בחרו חז"ל להדגיש פן אחר של ימי החנוכה - הפן הרוחני.
אולם בעל הניסים, תוספת לתפילת שמונה עשרה ולברכת המזון בימי החנוכה, מודגש דווקא הניצחון הניסי במלחמה, בעוד נס פך השמן מוזכר ברמז:
על הניסים, ועל הפורקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל הנפלאות, ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה... מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה
– תפילת שמונה עשרה וברכת המזון
במשנה מוזכר חג החנוכה בצורה אגבית כמה פעמים, אך ללא התיחסות לחנוכה עצמו.[8] מההתייחסויות הללו ניכר כי חנוכה נחגג כחג בהדלקת נר מחוץ לבית. לעצם השאלה מדוע רבי יהודה הנשיא לא ייחד מסכת שלמה לחנוכה כפי שייחד לפורים יש תשובות שונות בספרות ההלכתית.
שמונת ימי החגהסברים לכך שחג החנוכה נמשך שמונה ימים מופיעים בספרי חשמונאים. לפי ספר חשמונאים א (פרק ד) חנוכת המזבח שעשו המכבים במשך שמונה ימים (כמו חנוכת המשכן וחנוכת בית המקדש הראשון שנמשכו שמונה ימים) נקבעה לדורות.
ספר חשמונאים ב (פרק י), מציע הסבר נוסף: כיוון שלא יכלו לחגוג באותה שנה את חג הסוכות עשו לו זכר לאחר שחרור ירושלים:
ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה.
– ספר חשמונאים ב', פרק י'
יש המפרשים שהמאורעות שקדמו לימי החנוכה מוזכרים בספר דניאל ברמז:
וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם לב וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת; וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ. וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי-עוֹד לַמּוֹעֵד
– ספר דניאל פרק יא,לא-לה
חג החורףהתלמוד הבבלי ומדרש בראשית רבה מציעים ברמז הסברים אחרים, א-היסטוריים לחג. לפי שני המקורות חג החנוכה הוא בעצם חג אמצע החורף, ציון התקופה בה הימים מפסיקים להתקצר ומתחילים להתארך. בתקופה זו מתחדשת האופטימיות כיוון שהעולם שהלך ושקע בחשיכה מתחיל להתמלא בהדרגה באור. המדרשים בתלמוד מספרים על אדם הראשון שראה את השמש השוקעת לראשונה בחייו ונבהל, ומקשרים את הסיפור לחג אמצע החורף:
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.
– מסכת עבודה זרה ח ע"א
חנוכה חל סמוך ל-22 בדצמבר, שהוא יום ההיפוך החורפי, שבו בחצי הכדור הצפוני הימים מתחילים להתארך. מכאן גם ברור מוטיב האור והדלקת הנרות שבחג, המסמלים את גירוש החושך. המדרש בבראשית רבה מזכיר גם את האש כמתנה שנתן האל לאדם החושש מהחשכה, במעשה שמזכיר את המיתוס היווני אודות פרומתאוס.
היסוד החקלאיעל פי הרב יואל בן נון חג החנוכה קשור לסיום מסיק הזיתים והפקת השמן.[9] על פי המשנה (ביכורים א, ו), חנוכה היה סוף מועד הבאת ביכורי הזית. לפי הבנתו במועד זה היה חג חקלאי שבו הדליקו נרות בשמן זית, כנראה כבר מתקופת בית ראשון. גם ד"ר ישראל רוזנסון סובר כי לפני מרד החשמונאים היה חג שמן קדום שנדחק מפני ניצחונם של החשמונאים.[10]
מנהגי החגהדלקת נר חנוכה
אם ובתה מדליקות נרות חנוכה ערך מורחב – הדלקת נרות חנוכה
הדלקת נר חנוכה היא המצווה העיקרית בחנוכה וזו המאפיינת אותו במיוחד, ולפיה יש להדליק נר בכל ערב מערבי החנוכה (החל מיום כ"ד בכסלו בערב, ואילך) לאחר שקיעת החמה (למעט בערב שבת בו מדליקים קודם שקיעת החמה). ההדלקה היא בבית, במקום הנראה כלפי חוץ, כגון בפתח הבית או בחלון הנראה אל רשות הרבים, מכיוון שמטרתה של ההדלקה היא לפרסם את הנס.[11] מצווה זו מופיעה באופן מרומז כבר במשנה, אולם כתובה באופן מפורש רק בתלמוד. מקובל להשתמש בחנוכייה לצורך הדלקת הנרות, אך הדין המקורי מדבר על נרות בודדים.
מעיקר הדין מספיק להדליק נר אחד בכל לילה, עבור כל בני הבית, ואילו המהדרין במצווה מדליקים נר אחד עבור כל אחד מדיירי הבית, והמהדרין מן המהדרין מוסיפים בכל יום נר נוסף לכל אדם, וכך התקבל המנהג בתפוצות ישראל שכולם נוהגים כמהדרין מן המהדרין.[12] על פי הרמ"א כולם חייבים במצווה, גברים ונשים. גם קטן המגיע לגיל חינוך חייב בהדלקת הנר אם אף אחד לא הוציא אותו ידי חובה. בעדות המזרח נהגו הבנים לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית.
תפילהבכל אחד משמונת ימי החנוכה גומרים את ההלל לאחר תפילת העמידה של תפילת שחרית, ומברכים לפני ה"הלל" ואחריו, כבשלוש רגלים. בכל אחת מתפילות העמידה ובכל עת שאומרים ברכת המזון שאחרי סעודות החג, מציינים את מהות החג בתפילת "על הניסים" - בימי מתתיהו...", וכן אומרים בכל אחד מימי החנוכה קוראים בתורה ומעלים שלושה אנשים. הקריאה בתורה בקרבנות הנשיאים שבפרשת "נשא" בספר במדבר. שנים עשר נשיאי השבטים חנכו את עבודות המשכן ואת עבודת הקורבנות שנעשתה בו, ובכל אחד משמונת ימי החג אנו קוראים את סדר התנדבותו של אחד הנשיאים. ביום השמיני אנו קוראים את הקטע "ביום השמיני" עד לסיום הפרשה כולה. מוסיפים לכך את הפסוקים הראשונים של פרק ח' מספר במדבר, המדברים על הדלקת נרות במנורת המשכן על- ידי אהרן הכהן.
שמונת ימי חנוכה נחשבים ל"ימים טובים" מדרבנן, ולפיכך אסורים בהספד ובתענית, ואולם מותרים בעשיית מלאכה. ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים.
משחק בסביבון
סביבון חנוכההילדים נוהגים לשחק בחנוכה בסביבון, שעליו מופיעות אותיות בשתי גרסאות. בישראל האותיות הן נגה"פ, שפירושן "נס גדול היה פה", ובגולה: נגה"ש, שפירושן "נס גדול היה שם" (ויש אומרים שאין אלה אלא כללי המשחק בסביבון בשפת יידיש).
דמי חנוכהנהוג לתת לילדים "דמי חנוכה" באופן מסורתי מטבעות בשווי נמוך. שוקולטיירים אמריקאיים מן המאה העשרים עיצבו מטבעות שוקולד עטופות בעטיפת מתכת דקה בצבע זהב או כסף, שמשמשים לפעמים כתחליף למטבעות אמיתיים.
מאכלי החגנוהגים באכילת לביבות וסופגניות. מאכלים אלה מטוגנים בשמן רב, ויש בהם כדי להזכיר את נס פך השמן. יש הנוהגים להרבות גם באכילת מאכלי חלב לזכר הנס בו יהודית הרגה את הולופרנס, שר הצבא של נבוכדנצר בעזרת האכלתו במוצרי חלב.[13]
החנוכה בגלות ובמדינת ישראל
חנוכייה, אחת מסמלי חנוכההמסר העיקרי של חנוכה הוא ניצחון חופש הפולחן הדתי, שבו עם ישראל הצליח להתגבר על אומה פגנית שניסתה לעקור אותו מדתו. חנוכה הפך לחג מרכזי בתרבות היהודית, במפנה ההיסטורי שחל עם התעצמותו של תהליך הציונות. מוסדות החינוך הציוניים החליטו להדגיש את חשיבותו של החג, והפכו אותו לאחד מעמודי התווך של היהדות המודרנית.
ההסבר המקובל לעובדה זו הוא שימי החנוכה מצוינים לכבוד ניצחון החשמונאים על היוונים והמתיוונים. אם כך, מרד החשמונאים הינו פעולה אקטיבית אשר נקט הפלג היהודי המסורתי, כנגד שלטון חיצוני וכנגד מגמות ההתבוללות. פעולה אקטיבית שכזו, מנוגדת לאתוס הגלותי בדבר האיסור על פעולה אקטיבית לשינוי המצב. היהדות הגלותית אימצה דפוסי פעולה פאסיביים במכוון, מתוך תפיסה כי יש להשאיר לאל את הזכות לעצב את תהליכי ההיסטוריה. אם כן, רעיון המרד הפעיל נחשב לרעיון פגום מבחינה חינוכית.
על פי הסבר זה, נדחק החנוכה לתודעה משנית, שכן הוא מסמל נסיון אקטיבי לשינוי היסטורי, באופן המנוגד לתפיסת העולם הגלותית. כמו כן, עבר משקלו של נס פך השמן להיות המשמעות העיקרית של החנוכה, שכן הוא מבטא את מעורבותו של האל במרד, ומוריד ממשקלה של הפעולה האקטיבית.
יש הטוענים שחז"ל כאשר תקנו את חגיגת חג החנוכה ועיצבו את דמותו עד הציונות, עשו זאת לאחר נסיון של ארבע מרידות כושלות של יהודים באימפריה הרומית, שהאחרונה שבהן, מרד בר כוכבא, הביאה לשואה בקרב העם היהודי היושב בציון. אותן מרידות נערכו בין היתר בהשראת זכר הניצחון של מרד החשמונאים, ייתכן וכאן נעוץ ההסבר מדוע חז"ל ניסו לטשטש את עקבות ערכי המרד בחג.
לעומת דפוס החשיבה הגלותי, האתוס הציוני התמקד בנסיון אקטיבי להביא ליישוב ארץ ישראל, מתוך החלטה מודעת. על פי ההסבר המקובל, אימצה הציונות את ימי החנוכה בשל ערכם החינוכי, כמסמל תהליך בנייה מכוון של העם היהודי, על מנת לשרת את הציונות כתנועה חברתית פעילה ויוצרת.
הדיכוטומיה הבאה לידי ביטוי במקור הימי החנוכה, נס דתי וניצחון לאומי, משתקפת באופן ציון הימים האלו בישראל. יש המדגישים את הנס הדתי: נס פך השמן ועזרת ה' בהשגת הניצחון, ולעומתם יש המדגישים את הניצחון המלחמתי הלאומי. דוגמה להדגשת הבחינה הלאומית שבחנוכה היא השיר "אנו נושאים לפידים" (מלים: אהרון זאב, לחן: מרדכי זעירא), שהפך לאחד מסמלי החנוכה המודרניים (ומושר גם בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות). שיר זה מעלה על נס את האקטיביות של המורדים היהודים, ומדגיש כי "נס לא קרה לנו", באופן מנוגד לרעיון נס פך השמן:
חנוכיות וסביבונים, נר שמיני של חנוכה אנו נושאים לפידים בלילות אפלים:
זורחים השבילים מתחת רגלינו:
- ומי אשר לב לו הצמא לאור
ישא את עיניו וליבו אלינו לאור
ויבוא!
נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו
לעמק הלכנו ההרה עלינו
מעינות האורות הגנוזים גילינו
נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו
בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.
דוגמה דומה מצויה בשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז" - שיר הלל למעוזי צה"ל שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים.
מעוז צור ישועתי
לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי
הפרדסים נתנו ריח
שמר משתמשת בביטוי "מעוז צור ישועתי", שבמקורו בפיוט "מעוז צור" מתייחס לה', ומכוונת אותו לצה"ל.
בגולה, ובמיוחד בקהילות ישראל שחיות במדינות נוצריות, החנוכה הפך לחג מרכזי כיוון שהוא מתרחש בערך באותה תקופה של חג המולד, המרכזיות נובעת מרצון המשפחות היהודיות להתחרות בחוויה שמספק חג המולד לילדיהם, כמו כן בשנים האחרונות התפתח במשפחות יהודיות-נוצריות (בעיקר בארצות הברית) חג בשם כריסמוכה, שהוא סינקרטיזם של חג המולד וחנוכה.
גבורת הנשיםביום השביעי של חנוכה נהוג לציין את גבורת הנשים כי "גם הן היו באותו הנס". מזכירים כמה מן הגיבורות הקשורות לחג, בהן יהודית, שלפי מסורות אחדות הייתה אחותם של החשמונאים, שהתחילה את המרד. נהוג גם להזכיר את יעל שהרגה את סיסרא, ועוד. בחנוכה מתייחדות כמה הלכות המיוחדות לנשים, אחת מהן שהנשים לא נוהגות לעשות מלאכה בזמן שהנרות דולקים, והלכה נוספת שאף שהדלקת נר חנוכה היא מצוה עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ממנה, אישה מדליקה נר חנוכה "שאף היא הייתה בנס וחייבת בה".[14]
