Re: נוסדה תנועת ביל'ו שדגלה בסיסמא "בית יעקב לכו ונלכה" בשנת
גרעין ההקמה של התנועה מנה כ-50 איש, רובם סטודנטים ממעמד חברתי גבוה ובעלי נטייה סוציאליסטית, אך רק מיעוטם עתיד היה להגיע לארץ. מרכז התנועה היה בתחילה בחרקוב, ולאחר מכן באודסה. בראשם עמד ישראל בלקינד.
קבוצות ביל"ויות נוספות נוסדו גם בערים פטרבורג, מוסקבה, מינסק, אודסה, ניקולייב ועוד. לקבוצת הביל"וים היה אופי חלוצי עם שאיפה לעלות לארץ ישראל ולסוריה ולחיות חיי שיתוף.
בה' בתמוז ה'תרמ"ב עזבו הביל"ויים הראשונים את רוסיה ויצאו לקושטא. שם הקימו משרד ביל"ויי, ושני חברים, משה מינץ ויהודה סנדמירסקי נשארו שם לנהל משא ומתן בסיוע לורנס אוליפנט האנגלי ועות'מאן פאשה גיבור פלבן, בדבר יסוד מושבת ביל"ו בארץ-ישראל על אדמת הממשלה העות'מאנית; מאמצים אלה נכשלו. גם פניות לאנשי ציבור נוספים העלו חרס.
אנשי ביל"ו החליטו לעלות לארץ ישראל, על אף שחבריהם ברוסיה סברו שמוטב שיגיעו לסוריה, שם ניתן היה לקבל קרקע בחינם. בי"ב בתמוז יצאו ארבעה עשר חברים ובראשם ישראל בלקינד באניה "צרס" לארץ ישראל. ביניהם הייתה גם אישה אחת: דבורה סירוט. ב-6 ביולי 1882 ירדה הקבוצה בנמל יפו. משהגיעו לארץ ישראל, שאפו חבריה להשתלב בתחום עבודת האדמה. חברי הקבוצה פנו לבית הספר "מקווה ישראל", שבו נתקבלו לעבודה כפועלים במחיר של חמישה גרוש ליום. דירה שכרו בבית אנטון איוב, בפרדסים שבין יפו למקווה ישראל. למעשה הם היו קבוצת הפועלים היהודית הראשונה בארץ, והם חיו חיי קומונה עם עזרה הדדית ותקנון משותף. הדירה ששכרו כללה שני חדרים, האחד עבור כל הגברים (13 במספר) והשני עבור דבורה סירוט. קליטתם במקום הייתה קשה, ובתחילה הם נעזרו על ידי קרל נטר שתמך בהם. במשך הזמן עלה מספרם ל-25. עם מותו של קרל נטר נותרו ללא משענת. התנאים הקשים והשכר הדל תרמו לסכסוכים ולחילוקי דעות בין רוב בני הקבוצה לבין ישראל בלקינד, שאותו ראו כשתלטן. בלקינד ואחיו נאלצו לעזוב את הקבוצה.
בנובמבר 1882 החלו לעבוד בראשון לציון, על אף התנגדות של חלק מבני המושבה שחששו מאופיים החילוני. הם עברו לגור במושבה זו בחודש שבט התרמ"ג, והתקבלו שם בעקבות מכתב שכתב קרל נטר לברון. הם התקבלו לעבודה בשכר של פרנק ליום, בהשגחת הגנן הצרפתי דיגור, שמונה לסייע לתושבי ראשון לציון על ידי מנהל מקווה ישראל. מצבם הכלכלי היה קשה, בשל היבולים הדלים והשכר הזעום ששולם להם. בקשותיהם לקבל סיוע, בין היתר מתנועת חובבי ציון, הושבו בשלב זה ריקם.
עד סוף 1884 נמנו בארץ 48 ביל"ויים, ואילו התנועה ברוסיה חדלה להתקיים. מצבם הכלכלי הוסיף להיות חמור ועל כך נוספו עתה גם מחלות וקשיים חברתיים, וחלק מהם התפזרו בתפוצות השונות כולל ארצות הברית. באותה שנה יסדו כמה מחברי ביל"ו את המושבה גדרה, כישוב שיתופי.
המעטים שנשארו הוסיפו להתמודד עם קשיים רבים, תוך שהם הופכים מודל ומופת לעליות שיבואו.
חלק מהבילויים הלכו לנחלת שבעה שבירושלים ויסדו בה קבוצה בשם "שהו" – שיבת החרש והמסגר – בראשות יחיאל מיכל פינס. קבוצה זו התפזרה אחרי כשנתיים. חלק מחבריה שבו לגולה, וחלק לראשון לציון.
חלק מהבילויים נשארו בראשון לציון לפי עצת מנהל מקווה ישראל, שמואל הירש, אשר הבטיח להם בשם הברון מפריז שיקבלו אחוזות קרקע כשאר האיכרים. שמות הבילויים אשר נשארו שם (לפי ספרו של מנשה מאירוביץ) היו: אבגוסטובסקי, ישראל בלקינד, פאני בלקינד, שמשון בלקינד, יואל דרובין, אלכסנדר הרכבי, חיים חיסין, פאני חיסין-פריזר, דוד יודילביץ, מנשה מאירוביץ, חסיה צלליכין בינינסון, יהודה אידל צלליכין, ד"ר שטיין מרק.
קבוצה אחרת, לאחר שגורשה ממקווה ישראל, הקימה את המושבה גדרה, תוך שחבריה נעזרים ביחיאל מיכל פינס אשר רכש עבורם באמצעות "חובבי ציון" חלקת אדמה בת 3,300 דונם. הביל"ויים אשר הקימו את גדרה היו צבי הורביץ, שלמה זלמן צוקרמן, בנימין פוקס, דב ליבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, יעקב מוהילנסקי, מנחם מנדל מוהילבסקי ואליהו סברדלוב. בסופו של דבר ישראל בלקינד הצטרף גם הוא לקבוצה.
תנועת ביל"ו הונצחה במושב על שמה שנקרא כפר ביל"ו שהוקם בהתיישבות האלף באזור רחובות, בשמו של צומת הסמוך למושב, דרומית לרחובות ובשכונת הבילויים בדרום רמת גן.
היחיד מבין הביל"ויים שזכה לראות את הכרזת המדינה היה מנשה מאירוביץ (1860-1949) שעל שמו הוקמה חטיבת הביניים "אחרון הביל"ויים".
יש הרואים בעליית אנשי ביל"ו את "העלייה הראשונה" בהגדירם "עליה" כמגמה לשיבה אל קרקע המולדת כדי להאחז בה וליישב אותה. אחרים רואים בעליה זו כישלון קשה והם מונים כסיבות הכישלון: החילוניות המובלטת של הקבוצה, תנאי חיים קשים מאוד, ההתנגדות השמרנית ולעתים החשוכה של היישוב הישן לאנשי ביל"ו, בירוקרטיה אכזרית ששלטה אז בישוב הקיים בארץ ישראל, חוסר עזרה מיהודי הגולה וחילוקי דעות קשים בתוך הקבוצה עצמה.
המנון הבילויים
מפגש בין ביל"ויי גדרה וביל"ויי ראשל"צ בגן הברון בראשון לציון. עומדים מימין לשמאל: דר' חיים חיסין, צבי בן-יעקב הורוביץ, מנשה מאירוביץ, דב אריאל לייבוביץ', יואל דרובין, בנימין פוקס, שמשון בלקינד. יושבים מימין לשמאל: יעקב שלמה חזנוב, פאני פיינברג, יהודה צלליכין, חסיה צלליכין, אליהו סברדלוב.בין השנים 1882 ל-1883 כתב י"מ פינס את השיר " חושו אחים חושו". בשנת 1884, כאשר הוקמה המושבה גדרה, החליטו הבילויים להפוך את השיר להמנון הבילויים והמושבה כאות תודה לפינס על עזרתו לתנועה. מילות השיר:
חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ!
נָרִימָה פְּעָמֵינוּ!
טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,
לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ!
לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה,
לֹא לָנוּ הַמַּרְגּוֹעַ
בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה
וְשִׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ!
רֵעַי בִּי יְהַתֵּלוּ
מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה?
שָׁם אִיִּים יֵילִילוּ –
תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!
חוּשׁוּ, אַחִים...
אַל נָא פְתָאִים תִּתְלוֹצָצוּ!
אַל נָא בָנִים שְׁוֹכְחֵי אֵם
פֶּן בָּכֶם, אוֹי, יִפְרֹצוּ
צוֹרְרֵינוּ, צוֹרְרֵי שֵׁם...
חוּשׁוּ, אַחִים...
אִמִּי בִּי מַפְצֶרֶת:
אָנָּא בְנִי, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי,
בִּלְתְּךָ אֲנִי, אוֹיָה, נִשְׁאֶרֶת
אֻמְלָלָה; מִי יִתְמְכֵנִי?
חוּשׁוּ, אַחִים...
אַל נָא אִמִּי הַיְּקָרָה,
אַל נָא בִי תִּפְצֹרִי!
אֵל יַחֲלִיצֵךְ מִכָּל-צָרָה –
אוֹתִי נָא בַל תַּעֲצֹרִי!
חוּשׁוּ, אַחִים...
שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה
כִּי עַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה!
חוּשׁוּ, אַחִים...
(להאזנה לשיר באתר זמרשת
(
