אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
פרשת וירא!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
וירא
"וירא יהוה אל-אברם ויאמר אליו -אני אל שדי -התהלך לפני והיה תמים! (בראשית י"ז ,ב')
ארבעים כפול שתים עשרה
בפרשיות האחרונות עוסקת התורה בסיפור תולדות חייו של אברהם אבי האומה.
בכך מספרת לנו התורה גם את סיפור חייה של האומה הישראלית, בניו רחומיו של "איתן האזרחי" ש"העיר ממזרח צדק".
הקב"ה הבטיח לאברהם כשהיה בן שבעים שהאומה שתצא מחלציו תגאל ממצרים בעוד כארבע מאות שנה "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית ט"ו יג-יד), (משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה -רש"י, עיין גם ברמב"ן שם ובראשונים על שמות י"ב מ ואכמ"ל).
אם כך משהכיר אברהם את בוראו ועד יציאת מצרים עברו כארבע מאות ושמונים שנה. מספר שנים זה זהה לאורך התקופה מיציאת מצרים ועד בנין בית ראשון.
עובדה זו מצויינת במפורש בפסוק "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לידוד" (מלכים א ו' א).
ארבע מאות ושמונים הוא כפולה של ארבעים בשתים עשרה. ארבעים במקרא הוא שנות דור כמו שמפורש בתהילים "וארבעים שנה אקוט בדור" (תהלים צ"ה י ועיין גם במדבר ל"ב יג ועוד) וגם שנות תקופה "ותשקט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ג' א, ה' לא, שמו"א ד' יח וגם בראשית כ"ה כ בהשוואה לבראשית כ"ו לד).
בהוכחות כי למספר שתים עשרה יש משמעות רוחנית בעם ישראל אין צורך להאריך. בדיקת ההיסטוריה של עם ישראל במבט לאחור תוכיח כי קיימת כנראה "מחזוריות" של ארבע מאות ושמונים שנה. לכל מחזור כזה הייחודיות שלו. ארבע מאות ושמונים שנה לאחר בנין בית ראשון נבנה בית שני (ארבע מאות ועשר שנותיו של בית ראשון ע"פ ערכין י"ב ע"ב, ועוד שבעים שנות גלות בבל על פי ירמיהו כ"ט י ועוד). ארבע מאות ושמונים שנה לאחר בנין בית שני התרחש מרד בר כוכבא והואץ תהליך חורבן הישוב היהודי בארץ ישראל. בתום מחזור נוסף הסתיימה תקופת האמוראים והסבוראים והחלה תקופת הגאונים. (רב יצחק גאון בשנת ד' אלפים שס - סדר הדורות). כארבע מאות ושמונים שנה מאוחר יותר חיו במזרח הרי"ף ובמערב רבנו גרשום מאור הגולה והחלה תקופת הראשונים. עם סיום מחזור זה, דרך בשמי האומה כוכבם של מחברי השולחן ערוך והמפה והחלה תקופת האחרונים. התקופה החדשה בתולדות האומה מתחילה בדורנו, שוב כארבע מאות ושמונים שנה לאחר תחילתה של התקופה הקודמת.
הבה נתפלל שמה שהתחיל כ"אתחלתא דגאולה" יביא אותנו אל הגאולה השלמה.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/וירא.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/וירא.htm</a>
"וירא יהוה אל-אברם ויאמר אליו -אני אל שדי -התהלך לפני והיה תמים! (בראשית י"ז ,ב')
ארבעים כפול שתים עשרה
בפרשיות האחרונות עוסקת התורה בסיפור תולדות חייו של אברהם אבי האומה.
בכך מספרת לנו התורה גם את סיפור חייה של האומה הישראלית, בניו רחומיו של "איתן האזרחי" ש"העיר ממזרח צדק".
הקב"ה הבטיח לאברהם כשהיה בן שבעים שהאומה שתצא מחלציו תגאל ממצרים בעוד כארבע מאות שנה "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכש גדול" (בראשית ט"ו יג-יד), (משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה -רש"י, עיין גם ברמב"ן שם ובראשונים על שמות י"ב מ ואכמ"ל).
אם כך משהכיר אברהם את בוראו ועד יציאת מצרים עברו כארבע מאות ושמונים שנה. מספר שנים זה זהה לאורך התקופה מיציאת מצרים ועד בנין בית ראשון.
עובדה זו מצויינת במפורש בפסוק "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לידוד" (מלכים א ו' א).
ארבע מאות ושמונים הוא כפולה של ארבעים בשתים עשרה. ארבעים במקרא הוא שנות דור כמו שמפורש בתהילים "וארבעים שנה אקוט בדור" (תהלים צ"ה י ועיין גם במדבר ל"ב יג ועוד) וגם שנות תקופה "ותשקט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ג' א, ה' לא, שמו"א ד' יח וגם בראשית כ"ה כ בהשוואה לבראשית כ"ו לד).
בהוכחות כי למספר שתים עשרה יש משמעות רוחנית בעם ישראל אין צורך להאריך. בדיקת ההיסטוריה של עם ישראל במבט לאחור תוכיח כי קיימת כנראה "מחזוריות" של ארבע מאות ושמונים שנה. לכל מחזור כזה הייחודיות שלו. ארבע מאות ושמונים שנה לאחר בנין בית ראשון נבנה בית שני (ארבע מאות ועשר שנותיו של בית ראשון ע"פ ערכין י"ב ע"ב, ועוד שבעים שנות גלות בבל על פי ירמיהו כ"ט י ועוד). ארבע מאות ושמונים שנה לאחר בנין בית שני התרחש מרד בר כוכבא והואץ תהליך חורבן הישוב היהודי בארץ ישראל. בתום מחזור נוסף הסתיימה תקופת האמוראים והסבוראים והחלה תקופת הגאונים. (רב יצחק גאון בשנת ד' אלפים שס - סדר הדורות). כארבע מאות ושמונים שנה מאוחר יותר חיו במזרח הרי"ף ובמערב רבנו גרשום מאור הגולה והחלה תקופת הראשונים. עם סיום מחזור זה, דרך בשמי האומה כוכבם של מחברי השולחן ערוך והמפה והחלה תקופת האחרונים. התקופה החדשה בתולדות האומה מתחילה בדורנו, שוב כארבע מאות ושמונים שנה לאחר תחילתה של התקופה הקודמת.
הבה נתפלל שמה שהתחיל כ"אתחלתא דגאולה" יביא אותנו אל הגאולה השלמה.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/וירא.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/וירא.htm</a>
וירא (בראשית יח-כב)
לאיזו מטרה נברא האדם? הוא נברא על מנת להעניק!
משימתו של אברהם אבינו, היא לבשר לעולם על מציאות הקב"ה. אך כיצד ניתן בכלל לתאר אינסוף שכזה, המושלם בתכלית השלמות ושלא חסר בו דבר?
התשובה מצויה בסיבה שהניעה את הקב"ה מלכתחילה לברוא את העולם ואת האדם - הרצון לדאוג ולהרעיף מטובו. מכאן אנו למדים שמידת ה"נתינה" היא היסוד הבסיסי ביותר של הקב"ה!
--------------------------------------------------------------------------------
גדולתו הרוחנית של אברהם אבינו
אברהם אבינו הלך בדרכיו של הקב"ה, בכך שעסק בנתינה אינסופית. האוהל שלו, שהיה ממוקם ממש בליבה של צומת דרכים מרכזית וסואנת, היה פתוח אל ארבע רוחות השמים, כדי שעוברי האורח העייפים, יחושו מוזמנים להיכנס ולסעוד אצלו את סעודת המלכים שתמיד הוצעה להם.
"לא לי אתם צריכים להודות", הוא היה עונה להם. "אני בסך הכל הולך בדרכיו של הקב"ה".
בסופה של כל סעודה שכזו, באופן מובן, ביקשו האורחים להודות לאברהם על האירוח החם שהעניק להם. "לא לי אתם צריכים להודות", הוא היה עונה להם. "אני בסך הכל הולך בדרכיו של הקב"ה שהעניק לכולנו חיים, שמספק לנו מזון, ושומר עלינו בכל רגע ורגע. לקב"ה אתם צריכים להודות!"
לאנשים שנרתעו מהרעיון של הבעת תודה לקב"ה, הציע אברהם אפשרות חלופית: 'שלמו לי אם כך את המחיר המלא של הסעודה שקיבלתם פה אצלי!'. לאחר שחישבו בראשם את העלות האסטרונומית של סעודה כה מפוארת, ועוד בלב המדבר השחון, הצליח אברהם אבינו לשכנע אפילו את הספקנים הגדולים ביותר "לתת לקב"ה צ'אנס קטן".
--------------------------------------------------------------------------------
להידמות אל הקב"ה
פרשת השבוע שלנו פותחת ומספרת, שאברהם אבינו מל את עצמו כשהיה בן 99 שנים. היינו מצפים, שבמצב כזה ישכב במיטה, לפחות כמה ימים לצורך התאוששות. אך במקום זאת, אברהם יושב בפתח האוהל, מחפש אחר אורחים שיבואו להתארח אצלו!
באותו היום, אין שום אורחים שנראים באופק. הקב"ה בדאגתו לאברהם, הביא על העולם שרב כבד, כדי שלא יהיו עוברי-אורח בדרכים ואברהם יוכל לנוח ולהחלים. נותרה רק עובדה אחת שלא נלקחה בחשבון - העובדה שעבור אברהם, הכאב שחש מברית המילה היה זעיר ביותר, בהשוואה לסבל שנגרם לו כשאינו מיטיב עם הזולת. לכן, כעת היה על הקב"ה לשלוח לאברהם אורחים, כדי לחסוך ממנו כאב נוסף!
"וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. וירא, וירץ לקראתם מפתח האוהל, וישתחו ארצה. ויאמר: 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, והישענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם'. ויאמרו: 'כן תעשה כאשר דיברת'. וימהר אברהם האוהלה אל שרה, ויאמר: 'מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות'. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו..." (בראשית י"ח: 8-1).
יש הרבה מה לומר על המתרחש כאן: היחס המלכותי שמעניק אברהם אבינו כלפי אורחיו, בהגישו להם את מיטב המאכלים שבביתו, האופן בו כל בני המשפחה משתלבים בקיום המצווה, ובנוסף, ההתלהבות הגדולה שהוא מגלה במהלך טרחתו.
קיימת חוויה שהיא אפילו חזקה יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. והיא, להידמות לו!
אך משהו בכל הסיטואציה הזו צורם לנו קצת: בתחילתו של הסיפור, הקב"ה מתגלה אל אברהם אבינו, והדבר הבא שאנו שומעים הוא, שאברהם נוטש את האוהל בכדי לקבל את פניהם של האורחים שהגיעו. תארו לעצמכם שאתם מנהלים דיון חשוב עם נשיא המדינה. האם הייתם מעלים על דעתכם לומר לו: "חכה שניה, יש פה כמה אנשים זרים שעוברים בסביבה. אני אחזור אליך מאוחר יותר!". מה גרם לאברהם לחשוב שנטישת השיחה החשובה עם הקב"ה, היא המעשה הנכון שיש לעשותו?
התשובה היא פשוטה. קיימת חוויה שהיא אפילו חזקה יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. והיא, להידמות לו! בני האדם נבראו בדמותו של הקב"ה. וכפי שהקב"ה נותן באופן אינסופי, כך גם בני האדם חפצים להיטיב עם אחרים ועל ידי כך מבטאים בדרך נשגבת ביותר את הפן הרוחני שבהם.
הצורך להעניק
אברהם אבינו היה עשיר מאד והיו לו עשרות עבדים. אם כך, מדוע אינו בוחר פשוט לצוות עליהם שישרתו את האורחים ויגישו להם את הסעודה?
אנו טועים לחשוב ש"לתת" פירושו, להיפרד ממשאבים שנמצאים ברשותנו. אך ההפך הוא הנכון. הנתינה ממלאת אותנו באנרגיות ומרעננת את נשמותינו. בתחילת פרשת השבוע שלנו, אברהם סובל מכאבים כל כך עזים בגלל ברית המילה שעבר, עד שאינו מסוגל לעשות דבר מלבד לשבת ליד פתח האוהל שלו. אך כשהאורחים עוברים על פניו, הוא רץ אליהם בכדי לקבל את פניהם! פרץ האנרגיה הפתאומי שלו מצליח להדביק גם את שאר בני המשפחה וגם הם ממהרים לקיים את מצוות הכנסת האורחים.
דמיינו שאתם גדלים במשפחה עשירה ביותר, ואתם מקבלים דמי כיס חודשיים בסכום של 50,000 ש"ח. ברור שלא הייתם צריכים לעבוד אפילו יום אחד בחייכם. הייתם יכולים לשחק גולף, ללכת לקניות, לטייל, לשכב על חוף הים ולעשות מה שאתם רוצים. הכל בקלות, הכל ניתן לכם בכפית של זהב ישר אל תוך הפה. אלו הם החיים הטובים!
אך למעשה, חיים שכאלה אינם כל כך טובים. משום שלאחר זמן מה, אפילו ה"לקיחה" המתמדת הזו עשויה להימאס עליכם. אתם תשמעו בתוככם איזה קול פנימי, שינדנד לכם ללא הרף: " מה אני עושה עם החיים שלי? מה התרומה המיוחדת שלי לעולם?"
הגמרא מלמדת שקיימים בעולם ארבעה סוגים של בני אדם, שגם בחייהם, הם נתפסים כמתים. המכנה המשותף לכל הארבעה הוא, שבעקבות מגבלות נסיבתיות שונות - הם אינם מסוגלים לתת דבר.
מובן שאנו צריכים להתייחס בנדיבות כלפי הזולת, משום שאיכפת לנו ממנו. אך חשוב באותה המידה להתייחס לאופן שבו משפיעה "הנתינה" עלינו. היא הופכת אותנו לאנשים רגישים יותר, אכפתיים ובעלי רחמים כלפי הזולת. ובעצם, היא הופכת אותנו לדומים יותר לקב"ה.
--------------------------------------------------------------------------------
הבסיס לכל
הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח,לחץ וריחוק בין השניים.
כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בשני כיוונים מנוגדים.
טענה זו מובהרת היטב בפרשת השבוע שלנו, דרך הסיפור על העיר סדום. מה היה החטא הנורא שהביא חורבן על העיר ותושביה? הגמרא (מסכת סנהדרין, דף ק"ט) מספרת שבסדום ייסדו חוק האוסר באיסור חמור הכנסת אורחים. אישה אחת, על כל פנים, שנכמרו רחמיה על אדם עני והיא נתנה לו פרוסת לחם, נענשה בעונש חמור ואכזרי: כל גופה כוסה בדבש, והיא נטרפה ע"י אלפי דבורים שהתקיפו אותה.
בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו...
באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.
--------------------------------------------------------------------------------
להגשים את הערך, הלכה למעשה
בואו נחשוב, כיצד באופן מעשי ניתן להפוך לאדם "נותן"? התשובה היא פשוטה: נתחיל לתת! יש אנשים שיגידו: "אני יכול לתת רק לאנשים שאני אוהב". זוהי אמירה מוטעית. המילה "להביא" גזורה מהשורש של המילה "אהבה". הנתינה מובילה אותנו לאהוב את הזולת. כאשר אני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי, ובכך הופך אותך ליותר יקר עבורי וקרוב ללבי. זוהי הסיבה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל דבר אחר; הילדים הם ההשקעה הגדולה ביותר שלהם.
ומספר המלצות למימוש הנתינה: בקרו כמה חולים המאושפזים בבית החולים הקרוב לביתכם. הזמינו את חבריכם לסעודת השבת בביתכם, או אפילו הדיחו את הכלים בביתכם, גם כשתורכם עוד לא הגיע. השתדלו להידמות לקב"ה, והיו לאנשים "נותנים". עשו זאת מתוך התלהבות ובשמחה אמיתית. עשו זאת כאילו חייכם תלויים בכך.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasw...Vayera_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... a_5769.asp</a>
לאיזו מטרה נברא האדם? הוא נברא על מנת להעניק!
משימתו של אברהם אבינו, היא לבשר לעולם על מציאות הקב"ה. אך כיצד ניתן בכלל לתאר אינסוף שכזה, המושלם בתכלית השלמות ושלא חסר בו דבר?
התשובה מצויה בסיבה שהניעה את הקב"ה מלכתחילה לברוא את העולם ואת האדם - הרצון לדאוג ולהרעיף מטובו. מכאן אנו למדים שמידת ה"נתינה" היא היסוד הבסיסי ביותר של הקב"ה!
--------------------------------------------------------------------------------
גדולתו הרוחנית של אברהם אבינו
אברהם אבינו הלך בדרכיו של הקב"ה, בכך שעסק בנתינה אינסופית. האוהל שלו, שהיה ממוקם ממש בליבה של צומת דרכים מרכזית וסואנת, היה פתוח אל ארבע רוחות השמים, כדי שעוברי האורח העייפים, יחושו מוזמנים להיכנס ולסעוד אצלו את סעודת המלכים שתמיד הוצעה להם.
"לא לי אתם צריכים להודות", הוא היה עונה להם. "אני בסך הכל הולך בדרכיו של הקב"ה".
בסופה של כל סעודה שכזו, באופן מובן, ביקשו האורחים להודות לאברהם על האירוח החם שהעניק להם. "לא לי אתם צריכים להודות", הוא היה עונה להם. "אני בסך הכל הולך בדרכיו של הקב"ה שהעניק לכולנו חיים, שמספק לנו מזון, ושומר עלינו בכל רגע ורגע. לקב"ה אתם צריכים להודות!"
לאנשים שנרתעו מהרעיון של הבעת תודה לקב"ה, הציע אברהם אפשרות חלופית: 'שלמו לי אם כך את המחיר המלא של הסעודה שקיבלתם פה אצלי!'. לאחר שחישבו בראשם את העלות האסטרונומית של סעודה כה מפוארת, ועוד בלב המדבר השחון, הצליח אברהם אבינו לשכנע אפילו את הספקנים הגדולים ביותר "לתת לקב"ה צ'אנס קטן".
--------------------------------------------------------------------------------
להידמות אל הקב"ה
פרשת השבוע שלנו פותחת ומספרת, שאברהם אבינו מל את עצמו כשהיה בן 99 שנים. היינו מצפים, שבמצב כזה ישכב במיטה, לפחות כמה ימים לצורך התאוששות. אך במקום זאת, אברהם יושב בפתח האוהל, מחפש אחר אורחים שיבואו להתארח אצלו!
באותו היום, אין שום אורחים שנראים באופק. הקב"ה בדאגתו לאברהם, הביא על העולם שרב כבד, כדי שלא יהיו עוברי-אורח בדרכים ואברהם יוכל לנוח ולהחלים. נותרה רק עובדה אחת שלא נלקחה בחשבון - העובדה שעבור אברהם, הכאב שחש מברית המילה היה זעיר ביותר, בהשוואה לסבל שנגרם לו כשאינו מיטיב עם הזולת. לכן, כעת היה על הקב"ה לשלוח לאברהם אורחים, כדי לחסוך ממנו כאב נוסף!
"וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו. וירא, וירץ לקראתם מפתח האוהל, וישתחו ארצה. ויאמר: 'אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, והישענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם'. ויאמרו: 'כן תעשה כאשר דיברת'. וימהר אברהם האוהלה אל שרה, ויאמר: 'מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות'. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו..." (בראשית י"ח: 8-1).
יש הרבה מה לומר על המתרחש כאן: היחס המלכותי שמעניק אברהם אבינו כלפי אורחיו, בהגישו להם את מיטב המאכלים שבביתו, האופן בו כל בני המשפחה משתלבים בקיום המצווה, ובנוסף, ההתלהבות הגדולה שהוא מגלה במהלך טרחתו.
קיימת חוויה שהיא אפילו חזקה יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. והיא, להידמות לו!
אך משהו בכל הסיטואציה הזו צורם לנו קצת: בתחילתו של הסיפור, הקב"ה מתגלה אל אברהם אבינו, והדבר הבא שאנו שומעים הוא, שאברהם נוטש את האוהל בכדי לקבל את פניהם של האורחים שהגיעו. תארו לעצמכם שאתם מנהלים דיון חשוב עם נשיא המדינה. האם הייתם מעלים על דעתכם לומר לו: "חכה שניה, יש פה כמה אנשים זרים שעוברים בסביבה. אני אחזור אליך מאוחר יותר!". מה גרם לאברהם לחשוב שנטישת השיחה החשובה עם הקב"ה, היא המעשה הנכון שיש לעשותו?
התשובה היא פשוטה. קיימת חוויה שהיא אפילו חזקה יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. והיא, להידמות לו! בני האדם נבראו בדמותו של הקב"ה. וכפי שהקב"ה נותן באופן אינסופי, כך גם בני האדם חפצים להיטיב עם אחרים ועל ידי כך מבטאים בדרך נשגבת ביותר את הפן הרוחני שבהם.
הצורך להעניק
אברהם אבינו היה עשיר מאד והיו לו עשרות עבדים. אם כך, מדוע אינו בוחר פשוט לצוות עליהם שישרתו את האורחים ויגישו להם את הסעודה?
אנו טועים לחשוב ש"לתת" פירושו, להיפרד ממשאבים שנמצאים ברשותנו. אך ההפך הוא הנכון. הנתינה ממלאת אותנו באנרגיות ומרעננת את נשמותינו. בתחילת פרשת השבוע שלנו, אברהם סובל מכאבים כל כך עזים בגלל ברית המילה שעבר, עד שאינו מסוגל לעשות דבר מלבד לשבת ליד פתח האוהל שלו. אך כשהאורחים עוברים על פניו, הוא רץ אליהם בכדי לקבל את פניהם! פרץ האנרגיה הפתאומי שלו מצליח להדביק גם את שאר בני המשפחה וגם הם ממהרים לקיים את מצוות הכנסת האורחים.
דמיינו שאתם גדלים במשפחה עשירה ביותר, ואתם מקבלים דמי כיס חודשיים בסכום של 50,000 ש"ח. ברור שלא הייתם צריכים לעבוד אפילו יום אחד בחייכם. הייתם יכולים לשחק גולף, ללכת לקניות, לטייל, לשכב על חוף הים ולעשות מה שאתם רוצים. הכל בקלות, הכל ניתן לכם בכפית של זהב ישר אל תוך הפה. אלו הם החיים הטובים!
אך למעשה, חיים שכאלה אינם כל כך טובים. משום שלאחר זמן מה, אפילו ה"לקיחה" המתמדת הזו עשויה להימאס עליכם. אתם תשמעו בתוככם איזה קול פנימי, שינדנד לכם ללא הרף: " מה אני עושה עם החיים שלי? מה התרומה המיוחדת שלי לעולם?"
הגמרא מלמדת שקיימים בעולם ארבעה סוגים של בני אדם, שגם בחייהם, הם נתפסים כמתים. המכנה המשותף לכל הארבעה הוא, שבעקבות מגבלות נסיבתיות שונות - הם אינם מסוגלים לתת דבר.
מובן שאנו צריכים להתייחס בנדיבות כלפי הזולת, משום שאיכפת לנו ממנו. אך חשוב באותה המידה להתייחס לאופן שבו משפיעה "הנתינה" עלינו. היא הופכת אותנו לאנשים רגישים יותר, אכפתיים ובעלי רחמים כלפי הזולת. ובעצם, היא הופכת אותנו לדומים יותר לקב"ה.
--------------------------------------------------------------------------------
הבסיס לכל
הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח,לחץ וריחוק בין השניים.
כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בשני כיוונים מנוגדים.
טענה זו מובהרת היטב בפרשת השבוע שלנו, דרך הסיפור על העיר סדום. מה היה החטא הנורא שהביא חורבן על העיר ותושביה? הגמרא (מסכת סנהדרין, דף ק"ט) מספרת שבסדום ייסדו חוק האוסר באיסור חמור הכנסת אורחים. אישה אחת, על כל פנים, שנכמרו רחמיה על אדם עני והיא נתנה לו פרוסת לחם, נענשה בעונש חמור ואכזרי: כל גופה כוסה בדבש, והיא נטרפה ע"י אלפי דבורים שהתקיפו אותה.
בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו...
באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.
--------------------------------------------------------------------------------
להגשים את הערך, הלכה למעשה
בואו נחשוב, כיצד באופן מעשי ניתן להפוך לאדם "נותן"? התשובה היא פשוטה: נתחיל לתת! יש אנשים שיגידו: "אני יכול לתת רק לאנשים שאני אוהב". זוהי אמירה מוטעית. המילה "להביא" גזורה מהשורש של המילה "אהבה". הנתינה מובילה אותנו לאהוב את הזולת. כאשר אני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי, ובכך הופך אותך ליותר יקר עבורי וקרוב ללבי. זוהי הסיבה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל דבר אחר; הילדים הם ההשקעה הגדולה ביותר שלהם.
ומספר המלצות למימוש הנתינה: בקרו כמה חולים המאושפזים בבית החולים הקרוב לביתכם. הזמינו את חבריכם לסעודת השבת בביתכם, או אפילו הדיחו את הכלים בביתכם, גם כשתורכם עוד לא הגיע. השתדלו להידמות לקב"ה, והיו לאנשים "נותנים". עשו זאת מתוך התלהבות ובשמחה אמיתית. עשו זאת כאילו חייכם תלויים בכך.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasw...Vayera_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... a_5769.asp</a>
האם חטאה שרה בגירוש ישמעאל?
בניגוד לעמדה המוכרת לפיה ישמעאל חטא בגילוי עריות, שפיכות דמים או עבודה זרה - לפי שיטת רשב"י ישמעאל לא חטא, ולפי דברי ´בעל הטורים´ דווקא שרה היא שחטאה בפרשיה זו. כיצד ניתן ליישב זאת עם הקביעה האלוקית "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"?
ט´ חשון ה´תשס"ח - איתן פינקלשטיין
אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש - ודברי נראין מדבריו. דרש רבי עקיבא: "ו
בניגוד לעמדה המוכרת לפיה ישמעאל חטא בגילוי עריות, שפיכות דמים או עבודה זרה - לפי שיטת רשב"י ישמעאל לא חטא, ולפי דברי ´בעל הטורים´ דווקא שרה היא שחטאה בפרשיה זו. כיצד ניתן ליישב זאת עם הקביעה האלוקית "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"?
ט´ חשון ה´תשס"ח - איתן פינקלשטיין
אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש - ודברי נראין מדבריו. דרש רבי עקיבא: "ו
יד חשוון תשס"ט
כן! יש צורך באישה לבן ולנכד!
הרב יוסף כרמל
מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org
מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמח בן מזל טוב
בחמדת ימים לפרשת 'לך לך' תשס"ו (למעבר למאמר: חמדת ימים תשס"ו - לך לך) הסברנו את עליתו הכפולה של אברהם אבינו ארצה. פעם כמי שסלל את הדרך לעולים ארצה מהבחינה הסגולית - מכח ברית אבות (כמו חלק מהעולים ממדינות חבר העמים לשעבר) ופעם שניה עבור העולים ארצה מהבחינה הבחירית - מכח זכות אבות (כגון חלק מהעולים לארץ הקודש מארצות המערב).
הפעם הראשונה מתוארת בסוף פרשת נח בפסוק:
"ו
כן! יש צורך באישה לבן ולנכד!
הרב יוסף כרמל
מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org
מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמח בן מזל טוב
בחמדת ימים לפרשת 'לך לך' תשס"ו (למעבר למאמר: חמדת ימים תשס"ו - לך לך) הסברנו את עליתו הכפולה של אברהם אבינו ארצה. פעם כמי שסלל את הדרך לעולים ארצה מהבחינה הסגולית - מכח ברית אבות (כמו חלק מהעולים ממדינות חבר העמים לשעבר) ופעם שניה עבור העולים ארצה מהבחינה הבחירית - מכח זכות אבות (כגון חלק מהעולים לארץ הקודש מארצות המערב).
הפעם הראשונה מתוארת בסוף פרשת נח בפסוק:
"ו