שביעי של פסח

[tipid]

שביעי של פסח


החג החותם את פסח
ביום שביעי של פסח נעשו נסים לאבותינו – ביום זה ארעה 'קריעת ים-סוף'. החג אינו נחשב כ'רגל' בפני עצמו, אלא סיומו של חג הפסח, ולכן אין אומרים ברכת 'שהחיינו' בקידוש (והנשים אינן אומרות ברכת 'שהחיינו' – בהדלקת הנרות לכבוד החג).


האמונה שהובילה לנס קריעת ים סוף
מצד אחד אנו מצווים לפעול בתוך מסגרת הטבע ולא לסמוך על הנס. כשמתעוררת בעיה וצרה, נדרש יהודי לנקוט את כל האמצעים הטבעיים והרציונליים, שבכוחם לפתור את הבעיה ולהעביר את הצרה. אולם בה-בשעה אסור לשכוח שעם-ישראל נולד בנס וכל קיומו מבוסס על ניסים.


הארת הגאולה בשביעי של פסח
כ"ק אדמו"ר הריי"ץ מעיד באחת משיחותיו כי אצל נשיאי חב"ד ראו בשביעי של פסח ובאחרון של פסח גילויים גדולים יותר מהגילויים של ראש-השנה ויום- הכיפורים.


כשהחושך עצמו האיר
אל ההתגלות הכבירה של "קריעת ים סוף" הגענו דווקא על-ידי שקודם-לכן שרר העלם והסתר ("הענן והחושך"), אולם באותו לילה התגלתה תכליתו של ההסתר – מטרתו האמיתית של ההסתר אינה להנציח את ההסתר, אלא בדיוק להפך, לעורר התגלות גדולה יותר. זה הפירוש שההסתר עצמו מאיר, כי מתגלה תכליתו האמיתית.


מדוע אין מברכים "שהחיינו" בשביעי של פסח
היה מקום לומר, שיש לברך 'שהחיינו' בשביעי של פסח, שהרי החג הזה מציין את הגאולה העתידה, שהיא בבחינת חידוש לעומת הגאולה ממצרים. אלא שאי-אפשר לברך 'שהחיינו' על הגאולה העתידה, כי ברכה זו מברכים רק על "שמחת לבב" שכבר יש לאדם בפועל, ואילו הגאולה השלמה עדיין לא באה.


'סעודת משיח' באחרון של פסח
בשעות אחר-הצהריים של חג 'שביעי של פסח' בארץ הקודש, ו'אחרון של פסח' בחו"ל, מקיימים המוני בית ישראל את המנהג המיוחד שתיקן הבעל-שם-טוב, מחולל תנועת החסידות, לאכול סעודה שלישית מיוחדת בחג זה וקרא לה 'סעודת משיח'. בהתאם לכך, אחרי תפילת מנחה נוטלים ידיים ואוכלים מצה ושותים ארבע כוסות יין.

<a href='http://www.chabad.org.il/Articles/Articles...?CategoryID=838' target='_blank'>http://www.chabad.org.il/Articles/Artic ... goryID=838</a>

 

[tipid]

'סעודת משיח' שייכת לכל בני ישראל





משיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש:

חסיד הוא 'פנסאי' לפרסם העניין ד'סעודת משיח' בכל מקום רואים דבר נפלא: בתחילה היה פחד מסויים מפרסום העניין ד"סעודת משיח", כיצד יתקבל דבר כזה, "חדשה בארץ", שאוכלים סעודה גשמית בתור "סעודת משיח". אמנם, כאשר הכריזו ופירסמו עניין זה בפומבי - ראו בפועל שהדבר נתקבל בחביבות אצל רבבות מישראל, שגם הם נמשכו להתנהג כן, כולל - אפילו יהודים כאלו שלא שיערו בתחילה שיקבלו זאת.

ולהעיר, שכן הוא בנוגע לכללות העניין דהפצת החסידות:

ידוע הפתגם "א חסיד איז א לאמעטערשציק", "חסיד הוא האיש שהולך ברחובות להדליק פנסי העיר".

כלומר, תפקידו של חסיד - לצאת לרחובות, "רשות הרבים", מקום ששורר בו חושך, ולהדליק שם "פנס" שיאיר את חשכת הרחוב, וזאת - גם אם לא רואה אנשים ברחוב, או שהאנשים נחבאו "בחורים ובסדקים", כולל - "חורים וסדקים" שאין יודעים אם בדקום מחמץ לפני הפסח... שכן, כאשר ימלא את תפקידו להדליק את ה"פנס" - אזי יתקבצו מאליהם כל האנשים מכל המקומות, גם ממקומות כאלו שלא שיער כלל שייתכן שנמצאים שם אנשים... ויבואו כולם למקום האור, כלומר, לא זו בלבד שלא יפחדו מהאור, אלא אדרבה כו', ועד כדי כך, שהם עצמם יהפכו להיות "לאמעטערשציק", "נרות להאיר".

ומזה מובן גם בנוגע ל"סעודת משיח" באחרון-של-פסח, וכן כללות העניין דגילוי הארת המשיח ושייכותו לכל אחד ואחד מישראל - שיש לפרסם את הדבר בכל תפוצות ישראל, ועל-ידי זה פועלים בכל עניינים אלו בעבודת כל אחד ואחד מישראל.

ויהי-רצון שהעבודה בכל האמור לעיל - "טאפארו-דא-פלאחו" (הגרזן על העץ, מעשה בפועל) - תהיה בהצלחה רבה ומופלגה.

והעיקר - שעל-ידי מעשינו ועבודתינו בכל האמור לעיל, אשר, נקודת העניין, לקבץ את כל היהודים שיכולים להגיע אליהם (תפקידו של "לאמעטערשציק") - ממהרים את העניין דקיבוץ נדחי ישראל על-ידי משיח צדקנו.

ומזה מובן, שהעבודה האמורה (קיבוץ נדחי ישראל ברוחניות) צריכה להיות בדרכי נועם ודרכי שלום, בחסד וברחמים - על דרך ובדוגמת קיבוץ נדחי ישראל בגאולה העתידה (שפועלים על-ידי עבודה שהיא דוגמתה), כמו שכתוב "כרועה ירעה עדרו בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל".

ולהוסיף, שמצינו כן אצל משה רבינו - "גואל ראשון" - "כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאן . . ברח ממנו גדי, ורץ אחריו . . הרכיבו על כתפו . . אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל . . ומשה היה רועה", וכן אצל דוד המלך - "מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבוא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו", ועל דרך זה דוד מלכא משיחא - "גואל אחרון" - "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם".

ומעין זה צריך להיות גם בעבודת כל אחד ואחד מישראל - מצד הניצוץ דמשה רבינו ומשיח צדקנו שבנשמתו.

(משיחת אחרון-של-פסח ה'תשמ"ו; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ו, כרך ג, עמ' 149-148 - בלתי מוגה)
מאמרים נוספים בנושא

החג החותם את פסח



האמונה שהובילה לנס קריעת ים סוף



הארת הגאולה בשביעי של פסח



כשהחושך עצמו האיר



מדוע אין מברכים "שהחיינו" בשביעי של פסח



'סעודת משיח' באחרון של פסח



'סעודת משיח' שייכת לכל בני ישראל



מדרשים לשביעי של פסח



<a href='http://www.chabad.org.il/Articles/Article....&CategoryID=838' target='_blank'>http://www.chabad.org.il/Articles/Artic ... goryID=838</a>

 

[tipid]

ניסן תשס"ז


היום השני ושביעי של פסח

הרב יעקב כהן

נערך על ידי הרב


מוקדש לרפואת
יהודה בן בנימין זאב


שיעור זה מהווה חוליה בסדרת שיעורים, שבה הולכת ונחשפת הקבלה מעניינת בין כל אחד משבעת ימי הבריאה לבין מקרא הקודש המתאים לו לפי סדרם של שבעת מקראי הקודש. הקבלה זו עולה בבירור ממערכת מסועפת ומפורטת המכילה עשרות רבות של הקבלות בפשוטו של מקרא, הן בלשונות בהן משתמשת התורה והן בתכנים המיוחדים לכל יום ולכל מקרא קודש.
להקדמה לסדרת השיעורים לחץ כאן


ו

 

[tipid]

ה'שביעי של פסח' של סבא שלי
סיפור חייו של סבא שלי, וסיפור ערב הפסח של מוישהל'ה ואביו מגטו וורשא, תמיד שזורים יחדיו בנפשי.
בכל ליל סדר, היה סבא שלי מתיישב לשולחן באנחה כבדה ומפטיר: "היום, ליל הסדר, ירדתי לקאנאל [תעלה, ביידיש]".

בכל יום מימות החג, היה סופר: "יום אחד", "שני ימים", "שלושה ימים", ובשביעי של פסח, הוא היה יושב, מחזיק את ראשו בכפות ידיו ולוחש: "היום, שביעי של פסח, מלאו כך וכך שנים, ליציאתי מן הקאנאל".

סבא נולד בתשעה באב, בוורשא, בירת פולין, מיד כשתמה מלחמת העולם הראשונה. סבא היה ילד שלישי ובן ראשון בבית.

ילדות מאושרת, היתה לסבא. הורים אוהבים, משפחה חמה, עסק מבוסס וחיים טובים.

לא רחוק מהם, גרה משפחה פולניה, שמצבה היה בכי רע. אב שיכור, שחבט בכל מי שנקרה בדרכו, אם שלא התמודדה עם המצב וילד אחד קטן, שהסתובב רעב, מוזנח ומלוכלך ברחובות.

משפחתו של סבא, חסה על הילד. "יאשק", קראו לו. מדי פעם הכניסו אותו הביתה, נתנו לו לחם, השקו אותו במרק חם ותחבו לידיו פרוטות, שיוכל לכל הפחות, לקנות לעצמו אוכל, במקום להתפאר בגניבותיו המקצועיות בשוק.

עם השנים, גדל יאשק, והפך לבן בית. אפילו 'משרה' סידרו לו. מדי שבת, הוא הגיע לשמש כ"גוי של שבת", ומיד בצאתה, התייצב לקבל את משכורתו.

הימים חלפו, הזמן עבר, ופולין נכבשה במלחמת בזק על ידי גרמניה הנאצית.

מהר מאד, מצא עצמו סבא בתוך הגטו, תר אחר מזון לילדי אחיותיו הגדולות, שאת שמותיהם הוא לא הצליח לזכור. רק את הזעקות לאוכל, את זעקות הבכי המיוסר: 'מאמע, מאמע' הוא זכר.


בודד, נשאר סבא בגטו. יחידי ממשפחה עניפה.

אביו נעלם באחת האקציות, אמו גוועה בזרועותיו ממחלת הטיפוס ואחיותיו נשלחו עם ילדיהן ברכבת לטרבלינקה. בודד, נשאר סבא בגטו. יחידי ממשפחה עניפה.

עם פרוץ המרד, החלה וורשא לבעור. הגרמנים, כשראו שלא יוכלו לכבוש את הגטו, הבעירו בית אחר בית, וכך, אילצו את השוהים בו, לבחור בין לצאת החוצה וליפול בידיהם המרצחות, או להישרף חיים באש המשתוללת.

בליל הסדר, ירד סבא לביוב. הוא תיאר לנו בשפה קולחת וציורית, את התעלות, מהן מורכב הביוב המרכזי של וורשא. "זוהי עיר שלמה מתחת לאדמה. אם לא מתמצאים, הולכים לאיבוד."

"סבא, איך אפשר? מה אכלת שם?" תמהנו. "א קאשע", הוא היה מפטיר. "אכלתי מה שיש לאכול בביוב. מה יש לשאול בכלל..."

שבעה ימים שהה סבא בביוב. תעה בתעלות. בשביעי של פסח, הוא לא יכול היה יותר, והחליט לנסות לצאת.

הוא תר אחר מקום 'טוב', לבדוק דרכו, אם אפשר לצאת, וכשמצא, טיפס בברזילים המשמשים לסולם את עובדי התברואה. הרים מעט את מכסה הביוב, והציץ החוצה.

בצד אחד של הרחוב, עמדו שני גרמנים בגבם אליו. בצד השני, הוא ראה את יאשק, הנער הפולני, שהיה אצלם בן בית, מביט היישר אליו ומזהה אותו.

יאשק, סימן לסבא להמתין תחת מכסה הביוב, וסבא, ששמח שהמזל משחק לו, סגר את המכסה וחיכה תחתיו.


זמן קצר מאד חלף, והמכסה הורם בבת אחת. שני חיילים גרמנים, משכו אותו בברוטליות החוצה.

זמן קצר מאד חלף, והמכסה הורם בבת אחת. שני חיילים גרמנים, משכו אותו בברוטליות החוצה. לצידם, ניצב מחייך ומצביע, ה"גוי של שבת": "יודען... [יהודי בגרמנית]" - תפסתי עבורכם, יהודי...

סבא נשלח למיידאנק, מספר כחול הוטבע על זרועו, ובניסי ניסים שרד את המלחמה, הקים משפחה ועלה לארץ.

סבא נפטר צעיר לימים, אבל לכולנו השאיר חרוט בזיכרון, את הפסח האחרון שלו, בוורשא. מדי פסח, הוא ספר מחדש את השנים וסיפר את סיפורו.

"בליל הסדר - ירדתי לביוב. בשביעי של פסח - יצאתי ממנו"


***

לפני לא מעט שנים, שמעתי שיר, שתפס אותי מיד וחשבתי עליו הרבה, למן הרגע הראשון בו הוא התנגן בקלטת, ולא בכדי.

עד היום, כשחג הפסח מתקרב, ומכל מקום מורגשת תכונה רבה, צצים להם השיר וסיפורו של סבא, בזיכרוני. וכשידיי עוסקות בקירצוף התנור ובניקוי יסודי של ארונות המטבח, ראשי ומחשבותיי פנויים לחלוטין, למחשבות המפליגות להן, ללא סוף.

הנה מילות השיר, בתרגום חופשי מאנגלית:

ה"סדר" האחרון בגטו וורשא

מוישהל'ה, מוישהל'ה האחרון בגטו וורשא, שואל את אביו 'מה נשתנה'.
"מה נשתנה הלילה הזה", מדוע הלילה הזה ארוך וכל כך שונה מכל לילה אחר, שלפניו.
כשמוישהל'ה שואל את כל הקושיות, שמיים וארץ עוצרים את נשימתם.
המלאכים חוששים מלהשמיע קול רחש, והאב, אביו של מוישהל'ה, רוצה לענות: "עבדים היינו..."

מוישה'לה אומר: "אבא'לה, עוד קושיה אחת ברשותי, ואני מבקש שתענה לי עליה:
"אני רוצה לדעת, אבא'לה, האם אחיה בשנה הבאה, כדי לשאול 'מה נשתנה'? האם יישאר ילד יהודי בעולם, שישאל מה נשתנה? האם יהיה אבא יהודי, בעולם כולו, שיוכל לענות לבנו 'עבדים היינו'?"

והאבא, עונה: "אני לא יודע, מוישהל'ה. אינני יודע אם אחיה. אינני יודע, אם אתה תחיה. אני רק יודע, שתמיד יהיה מוישהל'ה אחד, במקום כלשהו בעולם, שישאל 'מה נשתנה'.
אני לא יודע, אם אנחנו נחיה ונסב ל'סדר' הבא. אבל אני יודע, שאלוקים הבטיח: "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".

בתור ילדה, ניסיתי לדמיין את הקטע הזה, ולשוות לו צורה ודמות מול עיניי:

ילד יהודי קטן, יושב עם אביו ל'סדר פסח'. איפה אמא של מוישהל'ה? אולי נהרגה בהפגזה?! אולי גוועה ברעב?! אולי האש, שהוצתה ביד זדונית, אחזה בה?!

'ליל הסדר', מצטייר בעיני כל אחד, עם שולחן ערוך ומפואר, עם מיטב הכלים והמלבושים, עם אוכל ויין כיד המלך, עם אפיקומן ואגוזים, עם ילדים נרגשים, עם הגדות וריח של ניקיון.

מה היה "להם", בליל הסדר האחרון, בגטו וורשא?

מחבוא קטן ונסתר בעליית גג, או בונקר מוצנע מתחת לאדמה, תפוחי אדמה שהבאישו מזמן ואולי, במקרה הטוב, שארית של מצה קטנה.


אבא של מוישהל'ה, מקשיב ועונה: פעם קראו לו פרעה, היום שמו היטלר... אך רצונם תמיד זהה: להשמיד ולמחות כל זכר לעם היהודי.

במקום לקרוא את ההגדה בנחת ולספר ביציאת מצרים - חיי היומיום שלהם היו ב"דם ואש ותמרות עשן".

מרור, לא טעמו כזית פעם אחת בשנה. אכלו ממנו, במנות גדושות. בבוקר, בצהרים ובערב, שבעה ימים בשבוע.

במקום ריח נקי, ריח של גופות. ריח של מוות.

במקום בגדים חדשים ונעליים מצוחצחות, טלאי צהוב על בגדים עלובים, שידעו זמנים טובים יותר.

ובתוך הגיהנום, עומד מוישהל'ה ושואל, כמו ילדים בכל הדורות שלפניו, שואל בשמם של מיליון וחצי ילדים שקולם לא נשמע, שואל בתמימות של ילד: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות..."

אבא של מוישהל'ה, מקשיב. עונה את התשובה שכל האבות היהודים בעולם עונים: 'עבדים היינו לפרעה במצרים... שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותנו'. פעם קראו לו פרעה, היום שמו היטלר, מחר שמו ערפאת ובן-לאדן. רצונם תמיד זהה: להשמיד ולמחות כל זכר לעם היהודי.

מוישה'לה יקירי, גם אם אתה ואני לא נחיה כדי לראות את "והיא שעמדה", איך שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, הבטחה יש לנו ממנו. שבועה. תמיד יהיה מוישהל'ה, תמיד יהיה אבא למוישהל'ה. במקום אחר בעולם, תהיה לנו תקומה. נמשיך לחיות ולהתקיים. ילדים ימשיכו לשאול 'מה נשתנה', ואבות יענו 'עבדים היינו'...

ותמיד, כשאני מגיעה לקטע הזה, אני רואה כמעט במוחש, איך אבא של מוישה'לה מחבק אותו חזק וחונק את הדמעות. אני רואה את סבא, מציץ מן הביוב, בדרך למיידאנק. את שלושתם, מקווים ומייחלים, 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5797' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5797</a>