אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת פרשת אחרי מות-קדושים
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
קדושים
מה זה "על"
בפרשתנו מצינו את הביטוי הקשה, אפילו לתרגום " ל
קדושים (ויקרא יט-כ)
גבוה, מעל למלאכים
פרשת השבוע שלנו פותחת במצווה "קדושים תהיו". מהי ה'קדושה' הזו שעליה מדברת התורה וכיצד אנו מסוגלים להגיע אליה?
התורה מספקת לנו דרכים שונות להגיע לקדושה, כשהעיקרית בהן, היא שמירה על כללי הכשרות. תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחוץ לארץ, לחופשה קצרה ואתם עוברים ליד מסעדה יפה, שמציעה לכם מנה גדולה ומפתה של בשר חזיר צלוי ועוד במחיר זול במיוחד. הריר פשוט נוזל לכם מהפה מרוב רעב והבטן שלכם כבר מקרקרת. אבל האוכל איננו כשר, אז אתם מחליטים, למרות הקושי, לוותר על ההצעה הזו.
ברמה הרוחנית מה שהתרחש פה, היה ניסיונכם המוצלח, להעמיד את השכל לפני היצר. הנשמה שלכם היא זו ששלטה בגוף ולא להפך. זוהי 'הקדושה', עליה מדברת התורה.
אבל קיימת משמעות עמוקה הרבה יותר לציווי "קדושים תהיו". הרמב"ן מסביר, שהקדושה מגיעה כאשר אנו מצליחים לרסן ולהגביל את עצמנו, אפילו בתחומים שהם למעשה מותרים לנו על-פי התורה.
לשם הבהרת העניין, בואו ונחזור לדוגמא של שמירת הכשרות. יתכן מאד, שההימנעות שלנו מלאכול בשר חזיר צלוי, אינה תובעת מאתנו איפוק רב. אחרי הכל, לא כולם רואים בבשר החזיר מאכל כל כך מפתה. אך השאלה האמיתית היא כזו: כאשר אנו מתיישבים לאכול אוכל כשר, מה בדיוק מתחולל בתוך ראשינו? האם אנו אומרים את הברכה במלוא הכוונה והריכוז, תוך שאנו מעריכים את נדיבותו של הקב"ה על שנתן לנו מתנה כל כך נפלאה? האם אנו אוכלים את הארוחה באיטיות ובצורה מכובדת? האם אנו מתמקדים בעובדה, שמטרתו העיקרית של המזון היא להחיות את הגוף שלנו - בכדי שיהיה לנו מספיק כוח לעשיית מעשים טובים?
אכן, כבר נאמר פעם - 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.
אכן, כבר נאמר פעם - 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.
מסופר על הבעל שם-טוב, שהביט פעם החוצה דרך חלון ביתו וראה את שכנו יושב לאכול את ארוחת הערב שלו. בעיניו של הבעל שם-טוב, שהצליח לראות מה קורה בתוך נשמתו של כל אדם, השכן לא היה נראה כמו בן אדם, אלא יותר כמו שור רעבתן. ניכר היה, שהשכן אוכל את מזונו, רק בגלל הצרכים הפיזיים שלו, רק בכדי לספק את תחושת הרעב שלו, בדיוק כפי שעושה זאת השור (הבעל שם-טוב, ממרום קדושתו, יכול היה לזהות זאת במבט אחד זריז). כלומר, למרות שהשכן עשה מעשה מותר - הוא לא עבר על שום עבירה רשמית - הרי שבכל זאת לא היה מדובר בהתנהגות של קדושה.
ישנם מצבים, בהם ילד מסוים יעשה מעשה המשקף משמעת עצמית גבוהה ביותר וההורה שלו יחמיא לו: "בני, אתה פשוט מלאך!" אבל במציאות, הילד הוא למעשה הרבה יותר ממלאך! המלאך הא יצור רוחני בלבד, אין בו שום מרכיב של 'בחירה חופשית', הוא איננו מסוגל לבחור את עולם הרוחניות על פני עולם המעשה החומרי. הוא כולו רוחני ובהתאם לכך, מסוגל לפעול רק במישור הרוחני. אבל אצלנו, בני האדם, בכל פעם שאנו מעדיפים את הרוחני על החומרי, אנו למעשה מטפחים את הנשמה שלנו ומצליחים להעפיל לרמה... הרבה יותר גבוהה וקדושה מזו של המלאכים.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Kdoshim_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... m_5769.asp</a>
גבוה, מעל למלאכים
פרשת השבוע שלנו פותחת במצווה "קדושים תהיו". מהי ה'קדושה' הזו שעליה מדברת התורה וכיצד אנו מסוגלים להגיע אליה?
התורה מספקת לנו דרכים שונות להגיע לקדושה, כשהעיקרית בהן, היא שמירה על כללי הכשרות. תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחוץ לארץ, לחופשה קצרה ואתם עוברים ליד מסעדה יפה, שמציעה לכם מנה גדולה ומפתה של בשר חזיר צלוי ועוד במחיר זול במיוחד. הריר פשוט נוזל לכם מהפה מרוב רעב והבטן שלכם כבר מקרקרת. אבל האוכל איננו כשר, אז אתם מחליטים, למרות הקושי, לוותר על ההצעה הזו.
ברמה הרוחנית מה שהתרחש פה, היה ניסיונכם המוצלח, להעמיד את השכל לפני היצר. הנשמה שלכם היא זו ששלטה בגוף ולא להפך. זוהי 'הקדושה', עליה מדברת התורה.
אבל קיימת משמעות עמוקה הרבה יותר לציווי "קדושים תהיו". הרמב"ן מסביר, שהקדושה מגיעה כאשר אנו מצליחים לרסן ולהגביל את עצמנו, אפילו בתחומים שהם למעשה מותרים לנו על-פי התורה.
לשם הבהרת העניין, בואו ונחזור לדוגמא של שמירת הכשרות. יתכן מאד, שההימנעות שלנו מלאכול בשר חזיר צלוי, אינה תובעת מאתנו איפוק רב. אחרי הכל, לא כולם רואים בבשר החזיר מאכל כל כך מפתה. אך השאלה האמיתית היא כזו: כאשר אנו מתיישבים לאכול אוכל כשר, מה בדיוק מתחולל בתוך ראשינו? האם אנו אומרים את הברכה במלוא הכוונה והריכוז, תוך שאנו מעריכים את נדיבותו של הקב"ה על שנתן לנו מתנה כל כך נפלאה? האם אנו אוכלים את הארוחה באיטיות ובצורה מכובדת? האם אנו מתמקדים בעובדה, שמטרתו העיקרית של המזון היא להחיות את הגוף שלנו - בכדי שיהיה לנו מספיק כוח לעשיית מעשים טובים?
אכן, כבר נאמר פעם - 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.
אכן, כבר נאמר פעם - 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.
מסופר על הבעל שם-טוב, שהביט פעם החוצה דרך חלון ביתו וראה את שכנו יושב לאכול את ארוחת הערב שלו. בעיניו של הבעל שם-טוב, שהצליח לראות מה קורה בתוך נשמתו של כל אדם, השכן לא היה נראה כמו בן אדם, אלא יותר כמו שור רעבתן. ניכר היה, שהשכן אוכל את מזונו, רק בגלל הצרכים הפיזיים שלו, רק בכדי לספק את תחושת הרעב שלו, בדיוק כפי שעושה זאת השור (הבעל שם-טוב, ממרום קדושתו, יכול היה לזהות זאת במבט אחד זריז). כלומר, למרות שהשכן עשה מעשה מותר - הוא לא עבר על שום עבירה רשמית - הרי שבכל זאת לא היה מדובר בהתנהגות של קדושה.
ישנם מצבים, בהם ילד מסוים יעשה מעשה המשקף משמעת עצמית גבוהה ביותר וההורה שלו יחמיא לו: "בני, אתה פשוט מלאך!" אבל במציאות, הילד הוא למעשה הרבה יותר ממלאך! המלאך הא יצור רוחני בלבד, אין בו שום מרכיב של 'בחירה חופשית', הוא איננו מסוגל לבחור את עולם הרוחניות על פני עולם המעשה החומרי. הוא כולו רוחני ובהתאם לכך, מסוגל לפעול רק במישור הרוחני. אבל אצלנו, בני האדם, בכל פעם שאנו מעדיפים את הרוחני על החומרי, אנו למעשה מטפחים את הנשמה שלנו ומצליחים להעפיל לרמה... הרבה יותר גבוהה וקדושה מזו של המלאכים.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Kdoshim_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... m_5769.asp</a>
''לא תעמוד על דם רעך'' - לפרשת קדושים
כאשר חברך נופל, נכשל, לא תלך רכיל, אל תוסיף נפילה על נפילתו בצורה אקטיבית בכך שתרכל עליו כלפי אחרים, ואף לא תעמוד על דמו, ותמתין לנפילתו בצורה פאסיבית. עליך מוטלת החובה להתערב כדי להציל את הנופל. זהו חידושה של התורה, העומד בניגוד לעולם החי, בו שולטים חוקי התחרות, וכדי לעמוד על כך הביא רש"י את המקרה המיוחד של אדם הטובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו ומנצלים חולשתו. לפרשת קדושים.
כ"ז סיון ה´תשס"ג - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
הרבי מלובביץ'[1] מציין את חשיבות הדיוק בלימוד פרשת השבוע עם רש"י, וכך הוא כותב:
על הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" - מפרש רש"י: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו".
והנה, פירוש זה - מקורו בתורת כהנים על אתר: "ומניין אם ראית טובע בנהר או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, חייב אתה להצילו, בנפשו וכו'". ועל דרך זה בגמרא סנהדרין (ע"ג ע"א): "מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו כו'".
אבל בלשון רש"י - כמה שינויים:
א'. לשון רש"י הוא: "טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו", כלומר, לא מדובר כאן אודות ג' מקרים שונים, טובע בנהר, או חיה באה עליו, או ליסטים באים עליו, אלא מדובר אודות מצב כללי ד"טובע בנהר", ונוסף לזה, "וחיה (בוא"ו המוסיף) או ליסטים באים עליו" (על ה"טובע בנהר") - שינוי לגבי לשון התורת כהנים והגמרא, "טובע בנהר או ליסטים או חיה", כלומר, ג' מקרים שונים?!
ב'. בתורת כהנים מקדים "ליסטים" ל"חיה" - "או ליסטים כו' או חיה כו'", ורש"י מהפך הסדר ומקדים "חיה" ל"ליסטים" (כבסנהדרין) - "וחיה או ליסטים כו'"?!
ג'. בתורת כהנים - "חיה רעה", ורש"י - משמיט תיבת "רעה", וכותב "חיה" סתם (כבסנהדרין)?!
ד'. וכאמור, ברוב הפעמים לומדים פירוש רש"י זה ללא שימת לב לדיוקים הנ"ל, ובדרך כלל לא עולה על דעת ה"מלמדים" לפרש "וחיה או ליסטים באים עליו" בהמשך למאורע ד"טובע בנהר"; אמנם, כאשר מעיינים בפשטות הלשון דפירוש רש"י, ובפרט כאשר משווים את לשון רש"י עם לשון התורת כהנים והגמרא, ורואים שרש"י משנה כמה פרטים - הלא ודאי דבר הוא!
וכד דייקת שפיר, מסתבר, שבפסוק זה ישנם ג' פירושים (דעות) - פירוש רש"י, פירוש התורת כהנים ופירוש הגמרא, והחילוק שביניהם - בהתאם לחילוק שביניהם בכללות דרך הלימוד: פירוש רש"י - "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא (פרש"י בראשית ג', ח'. ועד"ז שם, כ"ד. ועוד)" - לימוד על דרך הפשט; פירוש התורת כהנים - הנקרא "ארי", "חמור שבספרים" (ברכות י"ח, רע"ב) - דרך הלימוד דמשנה; ופירוש הגמרא - בהתאם לדרך הלימוד דגמרא.
וכל זה - בתור מאמר המוסגר, על מנת לעורר ולעודד על דבר היוקר דלימוד פירוש רש"י, מתוך שימת לב ודיוק בכל פרט ופרט כו'.
עוד קודם שנעמיק בדברים אלה, וננסה למצוא הבנה בדברי רש"י, יש לעמוד על שתי נקודות בדברי הרבי.
א. חובת הדיוק בכל מילה ובכל אות. הרבי שם לב לכל מילה ברש"י, לשינויים ממקום למקום, ומוצא בכך תוכן[2].
הדיוק במילים הוא שער להבנה עמוקה בדברי תורה.
ב. הדרך להבנת דברי רש"י הוא התבוננות במקום בו מופיע כל ביטוי. אותו דין יופיע בצורה שונה בתורה שבכתב, בדברי התורת כהנים והמשנה, ובדברי הגמרא.
ננסה להבין דברי התורה על פי הדרכה זו.
בהופעת הדין בתורה שבכתב עלינו להבין מהו החידוש שחידשה התורה לעומת המציאות הטבעית של העולם, כלומר, מהי ההדרכה התורנית המתעלה העל ליצרים ולהתנהגות החייתית בטבע.
מדברי התורת כהנים, הדומים לדברי המשנה כפי שכותב הרבי, אין ללמוד הלכה. הפוסק הלכה מתוך משנה, הרי הוא ממבלי עולם[3]. המשנה מביאה את יסודות הדין - דהיינו, מהם היסודות עליהם בנויה הדרכת התורה.
הגמרא דנה בדברים מן הצד המעשי, כיצד הם מופיעים להלכה למעשה.
ננסה, על פי דברים אלה, להתבונן במצוה זו של "לא תעמוד על דם רעך".
המקרה שרש"י מביא לדין זה, הוא מיוחד - "טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו". מדוע מביא רש"י את המקרה באופן ש"טובע בנהר" ובנוסף לזה "חיה או ליסטים באים עליו"?
נראה, שבדברי רש"י אלה ישנו עומק גדול.
בטבע העולם, כאשר חיה טורפת, נשר למשל, רואה חיה גוססת, הרי היא ממתינה בסבלנות, וכאשר תמות החיה - יאכל הנשר את הפגר. טבעי הוא לחיות להתכבד זו בכשלונה של זו.
אולם, התורה דורשת מן האדם להתעלות מעל הטבע העולמי. כאשר אתה רואה אדם טובע בנהר, וחיה באה עליו - כדרכה של חיה, שמחכה לשעת הכושר כדי לטרוף את טרפה - אתה, האדם, נדרש להתנהגות שונה. האדם איננו יצור ביולוגי בלבד, הפועל על פי חוקי הג'ונגל והאבולוציה. לאדם ישנה נשמה, לאדם ישנו כח בחירה, והוא אמור לפעול על פיהם. בניגוד לעולם החי, אתה "לא תעמוד על דם רעך". מובן גם מדוע נאמרה המצוה ב"לאו" ולא כמצות "עשה" המחייבת להציל את חבירו. כוונת ה"לאו", שלא תהא כעולם החי העומד וממתין לדם חבירו, אלא "לא תעמוד על דם רעך".
על פי הבנה זו, ניתן להבין את הפסוק כולו: "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'".
כאשר חיה נתקלת בחולשה אצל חיה אחרת, ישנן שתי תגובות: פעמים שנקודת החולשה מנוצלת להתנפלות, כמו בלול התרנגולים, ופעמים שהחיה ממתינה לנפילה גמורה, למוות, ואז היא משתלבת בתהליך. האדם נדרש, על ידי התורה, להימנע משתי תגובות אלה.
כאשר חברך נופל, נכשל, לא תלך רכיל, אל תוסיף נפילה על נפילתו בצורה אקטיבית בכך שתרכל עליו כלפי אחרים, ואף לא תעמוד על דמו, ותמתין לנפילתו בצורה פאסיבית. עליך מוטלת החובה להתערב כדי להציל את הנופל.
זהו חידושה של התורה, העומד בניגוד לעולם החי, בו שולטים חוקי התחרות, וכדי לעמוד על כך הביא רש"י את המקרה המיוחד של אדם הטובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו ומנצלים חולשתו.
התורת כהנים מביאה שלשה מקרים בסדר שונה מרש"י: א. טובע בנהר, ב. ליסטים באים עליו, ג. חיה רעה באה עליו. על פי דרכה של משנה המלמדת את היסודות עליהן בנויה הדרכת התורה, באה התורת כהנים ומברר שהיסוד הוא המאבק בכוחות הרע הנמצאים בעולם. זה יסוד דין "לא תעמוד על דם רעך", שאם פגעה בו הרעה, עליך להיאבק על מנת להצילו.
בהופעת הרע ישנן שלש דרגות, המובאות במדרש מן הקל אל הכבד:
המים הם בעיקרם טובים, ומביאים חיים לעולם. אף על פי כן, פעמים שעלול להיגרם בעטים רע, ואדם טובע בהם, ועלינו מוטל לברר רע זה, ולהציל את האדם.
הליסטים הם בני אדם. "אשר עשה האלקים את האדם ישר" ומכל מקום בחרו הם בדרך רעה ועלינו להילחם גם ברע הזה.
חיה רעה היא מגלמת את הרע בעצמו. בעצם יצירתה היא רעה. גם רע כזה - אנו מצווים להיאבק בו עד להופעת "והשבתם חיה רעה מן הארץ".
הגמרא מלמדת את החיוב המעשי להציל, אף כאן מן הקל אל הכבד. אדם הטובע, יש חיוב גדול להציל כשאין סכנה מוחשית למציל. "חיה גוררתו", משמע שאינה מתנפלת על אדם אחר אלא היא עסוקה עם זה שהיא גוררתו, ואם אין סכנה, חייב להציל אף כי סכנתו מרובה מסכנת הטביעה. וליסטים הוא מסוכן ביותר אף למציל, ודו"ק.
בהבנה זו, מתיישבות השאלות ששואל הרבי על שינוי דברי רש"י מן התורת כהנים ומן הגמרא, על הסדר בו מופיעים המקרים בכל מקום ועל תוספת המילה "רעה" בתורת כהנים.
דיוק בכל מילה בדברי חכמים, מוביל להבנה מעמיקה של דברי התורה, ולחשיפת היסודות הרוחניים העומדים ביסוד דיני התורה המעשיים.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] שיחת יום ב' פרשת קדושים, כ"ו ניסן ה'תשמ"ו.
[2] כך כותב הרבי בהקדמה לדברים שהבאנו: ולהעיר, שאין להתפעל מהעובדה שלא מצינו דיוקים אלו במפרשי רש"י - שהרי ישנם כמה וכמה ענינים בתורה שלא נתגלו עד לזמן מסויים, ובלשון הכתוב: "את הכל עשה יפה בעתו". ובפרט, שבודאי ישנם כאלו שידעו ענינים אלו גם בזמנים שלפני זה.
[3] עי' סוטה כ"ב, ע"א.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2638' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2638</a>
כאשר חברך נופל, נכשל, לא תלך רכיל, אל תוסיף נפילה על נפילתו בצורה אקטיבית בכך שתרכל עליו כלפי אחרים, ואף לא תעמוד על דמו, ותמתין לנפילתו בצורה פאסיבית. עליך מוטלת החובה להתערב כדי להציל את הנופל. זהו חידושה של התורה, העומד בניגוד לעולם החי, בו שולטים חוקי התחרות, וכדי לעמוד על כך הביא רש"י את המקרה המיוחד של אדם הטובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו ומנצלים חולשתו. לפרשת קדושים.
כ"ז סיון ה´תשס"ג - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
הרבי מלובביץ'[1] מציין את חשיבות הדיוק בלימוד פרשת השבוע עם רש"י, וכך הוא כותב:
על הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" - מפרש רש"י: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו".
והנה, פירוש זה - מקורו בתורת כהנים על אתר: "ומניין אם ראית טובע בנהר או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, חייב אתה להצילו, בנפשו וכו'". ועל דרך זה בגמרא סנהדרין (ע"ג ע"א): "מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו כו'".
אבל בלשון רש"י - כמה שינויים:
א'. לשון רש"י הוא: "טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו", כלומר, לא מדובר כאן אודות ג' מקרים שונים, טובע בנהר, או חיה באה עליו, או ליסטים באים עליו, אלא מדובר אודות מצב כללי ד"טובע בנהר", ונוסף לזה, "וחיה (בוא"ו המוסיף) או ליסטים באים עליו" (על ה"טובע בנהר") - שינוי לגבי לשון התורת כהנים והגמרא, "טובע בנהר או ליסטים או חיה", כלומר, ג' מקרים שונים?!
ב'. בתורת כהנים מקדים "ליסטים" ל"חיה" - "או ליסטים כו' או חיה כו'", ורש"י מהפך הסדר ומקדים "חיה" ל"ליסטים" (כבסנהדרין) - "וחיה או ליסטים כו'"?!
ג'. בתורת כהנים - "חיה רעה", ורש"י - משמיט תיבת "רעה", וכותב "חיה" סתם (כבסנהדרין)?!
ד'. וכאמור, ברוב הפעמים לומדים פירוש רש"י זה ללא שימת לב לדיוקים הנ"ל, ובדרך כלל לא עולה על דעת ה"מלמדים" לפרש "וחיה או ליסטים באים עליו" בהמשך למאורע ד"טובע בנהר"; אמנם, כאשר מעיינים בפשטות הלשון דפירוש רש"י, ובפרט כאשר משווים את לשון רש"י עם לשון התורת כהנים והגמרא, ורואים שרש"י משנה כמה פרטים - הלא ודאי דבר הוא!
וכד דייקת שפיר, מסתבר, שבפסוק זה ישנם ג' פירושים (דעות) - פירוש רש"י, פירוש התורת כהנים ופירוש הגמרא, והחילוק שביניהם - בהתאם לחילוק שביניהם בכללות דרך הלימוד: פירוש רש"י - "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא (פרש"י בראשית ג', ח'. ועד"ז שם, כ"ד. ועוד)" - לימוד על דרך הפשט; פירוש התורת כהנים - הנקרא "ארי", "חמור שבספרים" (ברכות י"ח, רע"ב) - דרך הלימוד דמשנה; ופירוש הגמרא - בהתאם לדרך הלימוד דגמרא.
וכל זה - בתור מאמר המוסגר, על מנת לעורר ולעודד על דבר היוקר דלימוד פירוש רש"י, מתוך שימת לב ודיוק בכל פרט ופרט כו'.
עוד קודם שנעמיק בדברים אלה, וננסה למצוא הבנה בדברי רש"י, יש לעמוד על שתי נקודות בדברי הרבי.
א. חובת הדיוק בכל מילה ובכל אות. הרבי שם לב לכל מילה ברש"י, לשינויים ממקום למקום, ומוצא בכך תוכן[2].
הדיוק במילים הוא שער להבנה עמוקה בדברי תורה.
ב. הדרך להבנת דברי רש"י הוא התבוננות במקום בו מופיע כל ביטוי. אותו דין יופיע בצורה שונה בתורה שבכתב, בדברי התורת כהנים והמשנה, ובדברי הגמרא.
ננסה להבין דברי התורה על פי הדרכה זו.
בהופעת הדין בתורה שבכתב עלינו להבין מהו החידוש שחידשה התורה לעומת המציאות הטבעית של העולם, כלומר, מהי ההדרכה התורנית המתעלה העל ליצרים ולהתנהגות החייתית בטבע.
מדברי התורת כהנים, הדומים לדברי המשנה כפי שכותב הרבי, אין ללמוד הלכה. הפוסק הלכה מתוך משנה, הרי הוא ממבלי עולם[3]. המשנה מביאה את יסודות הדין - דהיינו, מהם היסודות עליהם בנויה הדרכת התורה.
הגמרא דנה בדברים מן הצד המעשי, כיצד הם מופיעים להלכה למעשה.
ננסה, על פי דברים אלה, להתבונן במצוה זו של "לא תעמוד על דם רעך".
המקרה שרש"י מביא לדין זה, הוא מיוחד - "טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו". מדוע מביא רש"י את המקרה באופן ש"טובע בנהר" ובנוסף לזה "חיה או ליסטים באים עליו"?
נראה, שבדברי רש"י אלה ישנו עומק גדול.
בטבע העולם, כאשר חיה טורפת, נשר למשל, רואה חיה גוססת, הרי היא ממתינה בסבלנות, וכאשר תמות החיה - יאכל הנשר את הפגר. טבעי הוא לחיות להתכבד זו בכשלונה של זו.
אולם, התורה דורשת מן האדם להתעלות מעל הטבע העולמי. כאשר אתה רואה אדם טובע בנהר, וחיה באה עליו - כדרכה של חיה, שמחכה לשעת הכושר כדי לטרוף את טרפה - אתה, האדם, נדרש להתנהגות שונה. האדם איננו יצור ביולוגי בלבד, הפועל על פי חוקי הג'ונגל והאבולוציה. לאדם ישנה נשמה, לאדם ישנו כח בחירה, והוא אמור לפעול על פיהם. בניגוד לעולם החי, אתה "לא תעמוד על דם רעך". מובן גם מדוע נאמרה המצוה ב"לאו" ולא כמצות "עשה" המחייבת להציל את חבירו. כוונת ה"לאו", שלא תהא כעולם החי העומד וממתין לדם חבירו, אלא "לא תעמוד על דם רעך".
על פי הבנה זו, ניתן להבין את הפסוק כולו: "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'".
כאשר חיה נתקלת בחולשה אצל חיה אחרת, ישנן שתי תגובות: פעמים שנקודת החולשה מנוצלת להתנפלות, כמו בלול התרנגולים, ופעמים שהחיה ממתינה לנפילה גמורה, למוות, ואז היא משתלבת בתהליך. האדם נדרש, על ידי התורה, להימנע משתי תגובות אלה.
כאשר חברך נופל, נכשל, לא תלך רכיל, אל תוסיף נפילה על נפילתו בצורה אקטיבית בכך שתרכל עליו כלפי אחרים, ואף לא תעמוד על דמו, ותמתין לנפילתו בצורה פאסיבית. עליך מוטלת החובה להתערב כדי להציל את הנופל.
זהו חידושה של התורה, העומד בניגוד לעולם החי, בו שולטים חוקי התחרות, וכדי לעמוד על כך הביא רש"י את המקרה המיוחד של אדם הטובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו ומנצלים חולשתו.
התורת כהנים מביאה שלשה מקרים בסדר שונה מרש"י: א. טובע בנהר, ב. ליסטים באים עליו, ג. חיה רעה באה עליו. על פי דרכה של משנה המלמדת את היסודות עליהן בנויה הדרכת התורה, באה התורת כהנים ומברר שהיסוד הוא המאבק בכוחות הרע הנמצאים בעולם. זה יסוד דין "לא תעמוד על דם רעך", שאם פגעה בו הרעה, עליך להיאבק על מנת להצילו.
בהופעת הרע ישנן שלש דרגות, המובאות במדרש מן הקל אל הכבד:
המים הם בעיקרם טובים, ומביאים חיים לעולם. אף על פי כן, פעמים שעלול להיגרם בעטים רע, ואדם טובע בהם, ועלינו מוטל לברר רע זה, ולהציל את האדם.
הליסטים הם בני אדם. "אשר עשה האלקים את האדם ישר" ומכל מקום בחרו הם בדרך רעה ועלינו להילחם גם ברע הזה.
חיה רעה היא מגלמת את הרע בעצמו. בעצם יצירתה היא רעה. גם רע כזה - אנו מצווים להיאבק בו עד להופעת "והשבתם חיה רעה מן הארץ".
הגמרא מלמדת את החיוב המעשי להציל, אף כאן מן הקל אל הכבד. אדם הטובע, יש חיוב גדול להציל כשאין סכנה מוחשית למציל. "חיה גוררתו", משמע שאינה מתנפלת על אדם אחר אלא היא עסוקה עם זה שהיא גוררתו, ואם אין סכנה, חייב להציל אף כי סכנתו מרובה מסכנת הטביעה. וליסטים הוא מסוכן ביותר אף למציל, ודו"ק.
בהבנה זו, מתיישבות השאלות ששואל הרבי על שינוי דברי רש"י מן התורת כהנים ומן הגמרא, על הסדר בו מופיעים המקרים בכל מקום ועל תוספת המילה "רעה" בתורת כהנים.
דיוק בכל מילה בדברי חכמים, מוביל להבנה מעמיקה של דברי התורה, ולחשיפת היסודות הרוחניים העומדים ביסוד דיני התורה המעשיים.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] שיחת יום ב' פרשת קדושים, כ"ו ניסן ה'תשמ"ו.
[2] כך כותב הרבי בהקדמה לדברים שהבאנו: ולהעיר, שאין להתפעל מהעובדה שלא מצינו דיוקים אלו במפרשי רש"י - שהרי ישנם כמה וכמה ענינים בתורה שלא נתגלו עד לזמן מסויים, ובלשון הכתוב: "את הכל עשה יפה בעתו". ובפרט, שבודאי ישנם כאלו שידעו ענינים אלו גם בזמנים שלפני זה.
[3] עי' סוטה כ"ב, ע"א.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2638' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=2638</a>