אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת אמור!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
אמור
אמור אל הכהנים"
חז"ל קבעו: "שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו" (יומא כב ע"ב). מסביר רש"י "שאול נכשל באחת - ועלתה לו לרעה , לבטל מלכותו, ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה (לבטל מלכותו)". מאידך גיסא, כאשר מסביר עזרא הסופר (מחבר ספר דברי הימים) את החלפתו של שאול בדוד מונה הוא לפחות ארבע סיבות "ו
אמור אל הכהנים"
חז"ל קבעו: "שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו" (יומא כב ע"ב). מסביר רש"י "שאול נכשל באחת - ועלתה לו לרעה , לבטל מלכותו, ודוד נכשל בשתים ולא עלתה לו לרעה (לבטל מלכותו)". מאידך גיסא, כאשר מסביר עזרא הסופר (מחבר ספר דברי הימים) את החלפתו של שאול בדוד מונה הוא לפחות ארבע סיבות "ו
אמור(ויקרא כא-כד)
מדינת ישראל וקידוש השם
בפרשת השבוע שלנו, מצווה הקב"ה את בני ישראל:
"ולא תחללו את שם קודשי [ = חילול השם], ונקדשתי בתוך בני ישראל [ = קידוש השם], אני ה' מקדישכם". (ויקרא כ"ב:32).
מה הכוונה ומהן ההשלכות המעשיות של המצווה הזו?
לכל יהודי יש זכות בסיסית ולמעשה אף חובה ראשונית, לדאוג לשמו הטוב של הקב"ה. אנו ממלאים את המשימה הזו, באמצעות ציות לתורה ולמצוותיה. מדובר במעין 'יחסי ציבור', שאנו מחויבים לעשות עבור הקב"ה. בתורה קיימות מצוות מסוימות, שמטרתן העיקרית היא, 'לאמן' אותנו בציות לתורה ולמצוותיה. למשל אכילת מצה בפסח. מי יעלה על דעתו, להפוך כל פינה בבית, על מנת לסלק כל פירור של חמץ? אף אחד! ברור אם כך, שהמניע היחידי למעשה שכזה, הוא הציווי האלוקי. כאשר אני אוכל מצות ונמנע מחמץ, אני מחזק את מידת המסירות שלי כלפי הקב"ה וזוהי המהות האמיתית של מצוות 'קידוש השם'.
דוגמא נוספת למצווה כזו, שמטרתה לפרסם את מסירותנו כלפי הקב"ה, היא מצוות ברית המילה. האם יש מישהו שמסוגל, לבצע אקט כירורגי כה קשה ובייחוד שאיננו הכרחי מבחינה רפואית על תינוק קטנטן וחסר ישע, ועוד באיבר כל כך רגיש בגופו הזעיר? (אפילו בטקסי ההשבעה של הכת הנוקשה ביותר, לא נצליח למצוא דרישה שנראית כל כך אכזרית!) אם כך אנו רואים, שכאשר היהודי דואג, כי בנו יעבור את טקס ברית המילה, מדובר בוודאי ב'קידוש השם' של ממש. הרי אותו אדם מצהיר קבל עם ועדה, על הימצאותו של הקב"ה בחייו.
--------------------------------------------------------------------------------
הסכין
ידועים לנו אירועים רבים שהתרחשו בשואה, בהם יהודים הוכיחו את מסירותם כלפי הקב"ה ומצוותיו, בתנאים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
ישנו סיפור נפלא, שמדגים את הרעיון הזה בצורה חזקה במיוחד (מתוך "סיפורי השואה", מאת יפה אלייך):
יהודי אחד, שהיה כלוא באחד ממחנות העבודה של הגרמנים, סיפר על אירוע מסוים שקרה לו. יום אחד הוא שמע קולות בכי רמים של מצוקה ובהלה, שכמותם מעולם לא שמע קודם לכן. מאוחר יותר הוא שמע, שבאותו היום התבצע במחנה טקס ה'סלקציה' מיון שערכו הנאצים ימ"ש, בין היהודים, במהלכו היו מחליטים, מי ילך לחיים ומי למוות. באותו היום הסלקציה נערכה על הילדים הקטנים והוחלט לשלוח כמה מהם אל המוות הנורא. הוא מספר: 'המשכנו בעבודה הקשה שלנו, כשדמעות זולגות מתוך עינינו, כשלפתע שמעתי את קולה של אישה יהודיה, שאמרה: "תנו לי סכין".
לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: "כלב, מה אמרת עכשיו לאישה הזו?"'חשבתי שהיא מתכוונת להרוג את עצמה מתוך עוצמת הצער שחשה על אובדן בניה. אמרתי לה: "מדוע את כל כך ממהרת לפנות אל העולם הבא...". לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: "כלב, מה אמרת עכשיו לאישה הזו?"
"היא ביקשה ממני לתת לה אולר ואני פשוט הסברתי לה, שאסור לאף אחד להתאבד פה במחנה".
האישה הביטה בחייל הנאצי, כשמבט של טירוף בעיניה. היא הישירה את מבטה אל כיס המעיל שלו, שם הבחינה בבליטה שהייתה דומה בצורתה לאולר קטן. "תן לי את האולר", היא דרשה וקיבלה. היא התכופפה והרימה בידה ערמה של סמרטוטים ישנים ומרופטים. בין כל הבדים המלוכלכים, על כרית לבנה וצחורה כשלג, היה מוסתר תינוק קטנטן ועדין. האישה לקחה את האולר, אמרה בקול את הברכה וערכה לתינוק שלה ברית מילה. "ריבונו של עולם", היא אמרה בבכי. "אתה הענקת לי ילד בריא ושלם, אז אני בוחרת להחזיר לך אותו כיהודי כשר, כדת וכדין".
--------------------------------------------------------------------------------
מבט מעמיק
למעשה, בכל צעד שאנו עושים, אנו יכולים להפגין התנהגות של 'קידוש השם'. שאלתי פעם אישה אחת, שרק לאחרונה התחילה להתקרב לעולם המצוות, מה גרם לה לעשות את הצעד המשמעותי והמחייב הזה. היא אמרה, שכאשר ראתה את אחייניתה בת העשר מתחילה לקיים מצוות, היא שמה לב שהילדה ממש השתנתה. היא הפכה מתינוקת מפונקת ומעצבנת, לילדה נהדרת, מלאת חסד ורגישות חברתית. האישה הוסיפה ואמרה: "אם זוהי ההשפעה שיש לתורה על בני האדם, אז היה לי ברור שגם אני רוצה חלק בזה!"
לעומת זאת, כאשר יהודי מתנהג בצורה מביישת ומבזה, הוא למעשה מחלל את שמו של הקב"ה. זוהי הסיבה, שבגללה אנו כל כך מוטרדים כאשר אנו רואים יהודי שמרמה בעסקים. חוץ מהעובדה שהוא עובר על איסור התורה של 'לא תגנוב', הצרה האמיתית היא, שאנשים סביבו עלולים לומר: "אם זוהי ההשפעה של התורה על האדם, הרי שאני לא רוצה לקחת שום חלק בתורה הזו!" התנהגות שאיננה הולמת את היהודי, מרחיקה למעשה את בני האדם מהרצון להתחבר לקב"ה.
אבל זה עוד לא הכל. התנהגות כזו, עלולה אפילו לדרדר את רמת המוסר הכללית של החברה כולה, משום שקיימת בעולם מן תחושה, שאם היהודים שהם ה'אחראיים' על המוסריות מתנהגים בצורה מושחתת ומלאת רמייה, הרי 'מה עוד נותר לנו לצפות מעצמנו'?
חייבים להכיר בעובדה, כי העולם כולו מצפה מהיהודים למלא את תפקידם הלא רשמי בעולם. יתכן שזוהי הסיבה, שבגללה מדינת ישראל כיום, מהווה חלק משמעותי ביותר מתשומת הלב התקשורתית בעולם. אנו רואים, שבכל ערוצי החדשות הבינלאומיים, ישראל תמיד מקבלת פרסום נרחב ביותר (בעיקר ביחס לגודלה הפיזי בעולם). זוהי גם הסיבה, שבגללה מועצת האו"ם טורחת לגנות כמעט כל צעד שמדינת ישראל עושה (ולא משנה אם מדובר בצעד שבאמת קרה או שלעולם רק נדמה שקרה). אם זה היה קורה במדינה אחרת, יתכן מאד שהדבר היה נסלח ועובר לסדר היום במהירות רבה. יתכן שהיו רואים זאת כחלק מההליכים הפנימיים השגרתיים של אותה מדינה. אבל חייבים להכיר בעובדה, כי העולם כולו מצפה מהיהודים למלא את תפקידם הלא רשמי בעולם להוות דוגמא אישית ומוסרית בפני האנושות כולה. עלינו להיות 'אור לגויים'.
לכן אומרת לנו הגמרא (במסכת יומא, דף פ"ו ע"א), ש'חילול השם', הוא החטא החמור ביותר ולכן גם הכי קשה לכפר עליו.
--------------------------------------------------------------------------------
לצעוק בשקט
במציאות, מדינת ישראל תמיד היוותה מקור משמעותי מאד ל'קידוש השם' בעולם. הפרחת השממה, קיבוץ הגלויות, המרכזים האדירים של לימוד התורה והבסיס הכלכלי היציב, שהצלחנו להשיג בשנות קיומה של המדינה האם קיימת מדינה נוספת בעולם, שהצליחה להגיע להישגים כל כך מרשימים בחמישים שנותיה הראשונות בלבד? ואצלנו, כל זה נולד על ברכיה של השואה הנוראית ותוך התנגדות עקבית של העולם הערבי כולו, למדינה היהודית. השגשוג של מדינת ישראל יכול להיתפס כנס אמיתי בעולם כולו.
אולם למרבה הצער, בחברה הישראלית קיימים גם מרכיבים רבים של 'חילול השם', שנמצאים בכל הרמות החברתיות. לעיתים אנו שומעים על התפרצויות אלימות וקולניות של יהודים דתיים, כשההשפעה של אלה עלולה להיות הרסנית ביותר.
אל תתנו ל'קידוש השם' שלכם להפוך ל'חילול השם' גדול יותר.התורה אומרת לנו: "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא [אך היזהר שלא לחטוא במקומו]" (ויקרא י"ט:17). משמעות הדברים היא, שאסור לנו לתקן את דרכיו של אדם אחר, כאשר התוצאה עלולה לגרום לכל המצב להידרדר לרמה חמורה אף יותר. כולנו מכירים את ההפגנות הקשות כנגד חילולי השבת ברחובות ירושלים, שבהן היו גלישות מסוימות לאלימות של ממש. כוונת התורה היא לומר לנו, שאין כל מצווה להפגין כנגד חילול השבת, בדרך שיוצרת מתח חברתי נוסף ושנאת אחים מיותרת. יתכן שהמצווה החשובה יותר במצבים שכאלה, תהיה דווקא לשתוק ולמצוא דרכים נעימות יותר לביטוי הדעות שלנו. אל תתנו ל'קידוש השם' שלכם להפוך ל'חילול השם' גדול יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
אידיאלים גבוהים ביהדות?
מצד שני, תיירים המבקרים בישראל, מופתעים מאד לגלות, שקיימים יהודים היושבים בבתי קפה ואוכלים לחם במהלך חג הפסח, או אפילו כאלה שאוכלים בשר חזיר ביום הכיפורים. ישנם גם 'מנהגים' מושחתים ביותר, שהיו קיימים בעולם המערבי והחלו להיות נפוצים יותר גם בארצנו הקטנה. כל דבר שאנו בוחרים לעשות כאן, מייד מגיע לתקשורת המצולמת וגורם לעולם כולו לומר: "האם כך אמנם מתנהג ה'עם הנבחר'"?!
מדינת ישראל היא מעין מפעל, שבו ניתן להפוך את האידיאלים הגבוהים של היהדות למציאות מעשית ביותר. אם נמשיך לרדוף אחר כל המנהגים השליליים שקיימים בעולם המערבי, אם נתעקש לחקות את כל הנטיות הבזויות שקיימות סביבנו, אנו עלולים 'להטביע' את ה'ספינה' שלנו בין דפי ההיסטוריה. האם זה מה שאנו מאחלים לגורלה של היהדות בארץ ישראל? האם זוהי משמעות הביטוי 'אור לגויים'? האם זה מה שאמור להתרחש פה, לאחר אלפיים שנות גלות, לאחר שנים של סבל ועינויים? האם למען זה נהרגים חיילנו בצבא ההגנה לישראל? האם זוהי המשמעות של 'להיות עם חופשי בארצנו'?
לא עבר זמן רב מדי מאז התקופה, שהאוכלוסייה בישראל תפסה את עצמה כחברה, שחיה על-פי סטנדרטים מוסריים גבוהים ביותר. בשנות הששים המוקדמות, הופיע כאן כוכב הרוק דאז, קליף ריצ'ארד. הוריהם של בני הנוער כעסו מאד על ההשפעה השלילית שהייתה לו על ילדיהם. זמן קצר לאחר מכן, חברי להקת 'הביטלס' ביקשו להגיע הנה להופעה מיוחדת, אך הדבר לא אושר להם, משום שנוצר חשש, כי גם הם יהוו השפעה שלילית על בני הנוער. כיום נראים לנו האומנים הללו כאנשים מתונים, במיוחד יחסית למה שמצוי סביבנו. מדינת ישראל דאז, נקטה עמדה, כדוגמא ומופת למוסריות בכל העולם ובפני האנושות כולה.
האם רצוננו 'להצליח' כמו מדינות אחרות נותר כפי שהוא?המדינה שהקמנו הפכה למקום נהדר. הצלחנו להשיג בה כל כך הרבה הישגים משמעותיים. אך האם רצוננו 'להצליח' כמו מדינות אחרות נותר כפי שהוא, גם אם ההגדרה של 'הצלחה' מגיעה משמונים ערוצי הכבלים, מבני נוער שמחוררים את גופם בכל מקום אפשרי, או מתרבות השפע והמתירנות שקיימת בעולם כולו? הדימוי שפעם היה לנו של קיבוצניקים הרוקדים יחד במעגלים סביב המדורות הפך היום לריקודי דיסקו לצלילי מוסיקת רוק כבד, במועדוני ריקודים מלאי עשן ואלכוהול.
'אחד העם' כינה את מדינת ישראל "מרכז היסטורי של רעיון רוחני המתעורר לחיים". העולם כולו צופה בנו. תפקידנו לדאוג לשמו הטוב של הקב"ה. הכל תלוי בנו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48862557.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48862557.html</a>
מדינת ישראל וקידוש השם
בפרשת השבוע שלנו, מצווה הקב"ה את בני ישראל:
"ולא תחללו את שם קודשי [ = חילול השם], ונקדשתי בתוך בני ישראל [ = קידוש השם], אני ה' מקדישכם". (ויקרא כ"ב:32).
מה הכוונה ומהן ההשלכות המעשיות של המצווה הזו?
לכל יהודי יש זכות בסיסית ולמעשה אף חובה ראשונית, לדאוג לשמו הטוב של הקב"ה. אנו ממלאים את המשימה הזו, באמצעות ציות לתורה ולמצוותיה. מדובר במעין 'יחסי ציבור', שאנו מחויבים לעשות עבור הקב"ה. בתורה קיימות מצוות מסוימות, שמטרתן העיקרית היא, 'לאמן' אותנו בציות לתורה ולמצוותיה. למשל אכילת מצה בפסח. מי יעלה על דעתו, להפוך כל פינה בבית, על מנת לסלק כל פירור של חמץ? אף אחד! ברור אם כך, שהמניע היחידי למעשה שכזה, הוא הציווי האלוקי. כאשר אני אוכל מצות ונמנע מחמץ, אני מחזק את מידת המסירות שלי כלפי הקב"ה וזוהי המהות האמיתית של מצוות 'קידוש השם'.
דוגמא נוספת למצווה כזו, שמטרתה לפרסם את מסירותנו כלפי הקב"ה, היא מצוות ברית המילה. האם יש מישהו שמסוגל, לבצע אקט כירורגי כה קשה ובייחוד שאיננו הכרחי מבחינה רפואית על תינוק קטנטן וחסר ישע, ועוד באיבר כל כך רגיש בגופו הזעיר? (אפילו בטקסי ההשבעה של הכת הנוקשה ביותר, לא נצליח למצוא דרישה שנראית כל כך אכזרית!) אם כך אנו רואים, שכאשר היהודי דואג, כי בנו יעבור את טקס ברית המילה, מדובר בוודאי ב'קידוש השם' של ממש. הרי אותו אדם מצהיר קבל עם ועדה, על הימצאותו של הקב"ה בחייו.
--------------------------------------------------------------------------------
הסכין
ידועים לנו אירועים רבים שהתרחשו בשואה, בהם יהודים הוכיחו את מסירותם כלפי הקב"ה ומצוותיו, בתנאים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת.
ישנו סיפור נפלא, שמדגים את הרעיון הזה בצורה חזקה במיוחד (מתוך "סיפורי השואה", מאת יפה אלייך):
יהודי אחד, שהיה כלוא באחד ממחנות העבודה של הגרמנים, סיפר על אירוע מסוים שקרה לו. יום אחד הוא שמע קולות בכי רמים של מצוקה ובהלה, שכמותם מעולם לא שמע קודם לכן. מאוחר יותר הוא שמע, שבאותו היום התבצע במחנה טקס ה'סלקציה' מיון שערכו הנאצים ימ"ש, בין היהודים, במהלכו היו מחליטים, מי ילך לחיים ומי למוות. באותו היום הסלקציה נערכה על הילדים הקטנים והוחלט לשלוח כמה מהם אל המוות הנורא. הוא מספר: 'המשכנו בעבודה הקשה שלנו, כשדמעות זולגות מתוך עינינו, כשלפתע שמעתי את קולה של אישה יהודיה, שאמרה: "תנו לי סכין".
לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: "כלב, מה אמרת עכשיו לאישה הזו?"'חשבתי שהיא מתכוונת להרוג את עצמה מתוך עוצמת הצער שחשה על אובדן בניה. אמרתי לה: "מדוע את כל כך ממהרת לפנות אל העולם הבא...". לפתע קרא לכיווננו החייל הנאצי: "כלב, מה אמרת עכשיו לאישה הזו?"
"היא ביקשה ממני לתת לה אולר ואני פשוט הסברתי לה, שאסור לאף אחד להתאבד פה במחנה".
האישה הביטה בחייל הנאצי, כשמבט של טירוף בעיניה. היא הישירה את מבטה אל כיס המעיל שלו, שם הבחינה בבליטה שהייתה דומה בצורתה לאולר קטן. "תן לי את האולר", היא דרשה וקיבלה. היא התכופפה והרימה בידה ערמה של סמרטוטים ישנים ומרופטים. בין כל הבדים המלוכלכים, על כרית לבנה וצחורה כשלג, היה מוסתר תינוק קטנטן ועדין. האישה לקחה את האולר, אמרה בקול את הברכה וערכה לתינוק שלה ברית מילה. "ריבונו של עולם", היא אמרה בבכי. "אתה הענקת לי ילד בריא ושלם, אז אני בוחרת להחזיר לך אותו כיהודי כשר, כדת וכדין".
--------------------------------------------------------------------------------
מבט מעמיק
למעשה, בכל צעד שאנו עושים, אנו יכולים להפגין התנהגות של 'קידוש השם'. שאלתי פעם אישה אחת, שרק לאחרונה התחילה להתקרב לעולם המצוות, מה גרם לה לעשות את הצעד המשמעותי והמחייב הזה. היא אמרה, שכאשר ראתה את אחייניתה בת העשר מתחילה לקיים מצוות, היא שמה לב שהילדה ממש השתנתה. היא הפכה מתינוקת מפונקת ומעצבנת, לילדה נהדרת, מלאת חסד ורגישות חברתית. האישה הוסיפה ואמרה: "אם זוהי ההשפעה שיש לתורה על בני האדם, אז היה לי ברור שגם אני רוצה חלק בזה!"
לעומת זאת, כאשר יהודי מתנהג בצורה מביישת ומבזה, הוא למעשה מחלל את שמו של הקב"ה. זוהי הסיבה, שבגללה אנו כל כך מוטרדים כאשר אנו רואים יהודי שמרמה בעסקים. חוץ מהעובדה שהוא עובר על איסור התורה של 'לא תגנוב', הצרה האמיתית היא, שאנשים סביבו עלולים לומר: "אם זוהי ההשפעה של התורה על האדם, הרי שאני לא רוצה לקחת שום חלק בתורה הזו!" התנהגות שאיננה הולמת את היהודי, מרחיקה למעשה את בני האדם מהרצון להתחבר לקב"ה.
אבל זה עוד לא הכל. התנהגות כזו, עלולה אפילו לדרדר את רמת המוסר הכללית של החברה כולה, משום שקיימת בעולם מן תחושה, שאם היהודים שהם ה'אחראיים' על המוסריות מתנהגים בצורה מושחתת ומלאת רמייה, הרי 'מה עוד נותר לנו לצפות מעצמנו'?
חייבים להכיר בעובדה, כי העולם כולו מצפה מהיהודים למלא את תפקידם הלא רשמי בעולם. יתכן שזוהי הסיבה, שבגללה מדינת ישראל כיום, מהווה חלק משמעותי ביותר מתשומת הלב התקשורתית בעולם. אנו רואים, שבכל ערוצי החדשות הבינלאומיים, ישראל תמיד מקבלת פרסום נרחב ביותר (בעיקר ביחס לגודלה הפיזי בעולם). זוהי גם הסיבה, שבגללה מועצת האו"ם טורחת לגנות כמעט כל צעד שמדינת ישראל עושה (ולא משנה אם מדובר בצעד שבאמת קרה או שלעולם רק נדמה שקרה). אם זה היה קורה במדינה אחרת, יתכן מאד שהדבר היה נסלח ועובר לסדר היום במהירות רבה. יתכן שהיו רואים זאת כחלק מההליכים הפנימיים השגרתיים של אותה מדינה. אבל חייבים להכיר בעובדה, כי העולם כולו מצפה מהיהודים למלא את תפקידם הלא רשמי בעולם להוות דוגמא אישית ומוסרית בפני האנושות כולה. עלינו להיות 'אור לגויים'.
לכן אומרת לנו הגמרא (במסכת יומא, דף פ"ו ע"א), ש'חילול השם', הוא החטא החמור ביותר ולכן גם הכי קשה לכפר עליו.
--------------------------------------------------------------------------------
לצעוק בשקט
במציאות, מדינת ישראל תמיד היוותה מקור משמעותי מאד ל'קידוש השם' בעולם. הפרחת השממה, קיבוץ הגלויות, המרכזים האדירים של לימוד התורה והבסיס הכלכלי היציב, שהצלחנו להשיג בשנות קיומה של המדינה האם קיימת מדינה נוספת בעולם, שהצליחה להגיע להישגים כל כך מרשימים בחמישים שנותיה הראשונות בלבד? ואצלנו, כל זה נולד על ברכיה של השואה הנוראית ותוך התנגדות עקבית של העולם הערבי כולו, למדינה היהודית. השגשוג של מדינת ישראל יכול להיתפס כנס אמיתי בעולם כולו.
אולם למרבה הצער, בחברה הישראלית קיימים גם מרכיבים רבים של 'חילול השם', שנמצאים בכל הרמות החברתיות. לעיתים אנו שומעים על התפרצויות אלימות וקולניות של יהודים דתיים, כשההשפעה של אלה עלולה להיות הרסנית ביותר.
אל תתנו ל'קידוש השם' שלכם להפוך ל'חילול השם' גדול יותר.התורה אומרת לנו: "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא [אך היזהר שלא לחטוא במקומו]" (ויקרא י"ט:17). משמעות הדברים היא, שאסור לנו לתקן את דרכיו של אדם אחר, כאשר התוצאה עלולה לגרום לכל המצב להידרדר לרמה חמורה אף יותר. כולנו מכירים את ההפגנות הקשות כנגד חילולי השבת ברחובות ירושלים, שבהן היו גלישות מסוימות לאלימות של ממש. כוונת התורה היא לומר לנו, שאין כל מצווה להפגין כנגד חילול השבת, בדרך שיוצרת מתח חברתי נוסף ושנאת אחים מיותרת. יתכן שהמצווה החשובה יותר במצבים שכאלה, תהיה דווקא לשתוק ולמצוא דרכים נעימות יותר לביטוי הדעות שלנו. אל תתנו ל'קידוש השם' שלכם להפוך ל'חילול השם' גדול יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
אידיאלים גבוהים ביהדות?
מצד שני, תיירים המבקרים בישראל, מופתעים מאד לגלות, שקיימים יהודים היושבים בבתי קפה ואוכלים לחם במהלך חג הפסח, או אפילו כאלה שאוכלים בשר חזיר ביום הכיפורים. ישנם גם 'מנהגים' מושחתים ביותר, שהיו קיימים בעולם המערבי והחלו להיות נפוצים יותר גם בארצנו הקטנה. כל דבר שאנו בוחרים לעשות כאן, מייד מגיע לתקשורת המצולמת וגורם לעולם כולו לומר: "האם כך אמנם מתנהג ה'עם הנבחר'"?!
מדינת ישראל היא מעין מפעל, שבו ניתן להפוך את האידיאלים הגבוהים של היהדות למציאות מעשית ביותר. אם נמשיך לרדוף אחר כל המנהגים השליליים שקיימים בעולם המערבי, אם נתעקש לחקות את כל הנטיות הבזויות שקיימות סביבנו, אנו עלולים 'להטביע' את ה'ספינה' שלנו בין דפי ההיסטוריה. האם זה מה שאנו מאחלים לגורלה של היהדות בארץ ישראל? האם זוהי משמעות הביטוי 'אור לגויים'? האם זה מה שאמור להתרחש פה, לאחר אלפיים שנות גלות, לאחר שנים של סבל ועינויים? האם למען זה נהרגים חיילנו בצבא ההגנה לישראל? האם זוהי המשמעות של 'להיות עם חופשי בארצנו'?
לא עבר זמן רב מדי מאז התקופה, שהאוכלוסייה בישראל תפסה את עצמה כחברה, שחיה על-פי סטנדרטים מוסריים גבוהים ביותר. בשנות הששים המוקדמות, הופיע כאן כוכב הרוק דאז, קליף ריצ'ארד. הוריהם של בני הנוער כעסו מאד על ההשפעה השלילית שהייתה לו על ילדיהם. זמן קצר לאחר מכן, חברי להקת 'הביטלס' ביקשו להגיע הנה להופעה מיוחדת, אך הדבר לא אושר להם, משום שנוצר חשש, כי גם הם יהוו השפעה שלילית על בני הנוער. כיום נראים לנו האומנים הללו כאנשים מתונים, במיוחד יחסית למה שמצוי סביבנו. מדינת ישראל דאז, נקטה עמדה, כדוגמא ומופת למוסריות בכל העולם ובפני האנושות כולה.
האם רצוננו 'להצליח' כמו מדינות אחרות נותר כפי שהוא?המדינה שהקמנו הפכה למקום נהדר. הצלחנו להשיג בה כל כך הרבה הישגים משמעותיים. אך האם רצוננו 'להצליח' כמו מדינות אחרות נותר כפי שהוא, גם אם ההגדרה של 'הצלחה' מגיעה משמונים ערוצי הכבלים, מבני נוער שמחוררים את גופם בכל מקום אפשרי, או מתרבות השפע והמתירנות שקיימת בעולם כולו? הדימוי שפעם היה לנו של קיבוצניקים הרוקדים יחד במעגלים סביב המדורות הפך היום לריקודי דיסקו לצלילי מוסיקת רוק כבד, במועדוני ריקודים מלאי עשן ואלכוהול.
'אחד העם' כינה את מדינת ישראל "מרכז היסטורי של רעיון רוחני המתעורר לחיים". העולם כולו צופה בנו. תפקידנו לדאוג לשמו הטוב של הקב"ה. הכל תלוי בנו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48862557.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48862557.html</a>
הדרך לגאולה רצופה סכנות
הרב שי סימינובסקי
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
ר' יעקב בן יוסך רייכר ז"ל
ספירה לקראת מפגש פנים אל פנים
ימי ספירת העומר מפגישים אותנו עם שני רבדים הלכתיים מצוות התורה לספור את העומר, שעניינה החיוב על כל אחד ואחד מישראל לספור את הימים ולהתכונן מתוך כך לקראת קבלת התורה (ע' חינוך מצווה ש"ו), ומנהגי אבלות שתיקנו הקדמונים בעקבות מות תלמידי עשרים-וארבעה אלף מתלמידי ר' עקיבא בתקופה זו.
המעבר מפסח לחג השבועות הוא מעבר שכולו רוממות וגודל, מיציאת מצרים שהיא בבחינת לידה, וברית לעם היוצא מעבדות לחיי חרות ועצמיות ועדיין לא התנער והתנקה מטומאת מצרים לעבר מפגש פנים בפנים בין ישראל לא-לוהיו, מפגש שבו הוא לא רק נטהר מטומאת מצרים, אלא מזוהמת הנחש הקדמוני, ובכך יתקן המציאות החומרית כולה. ספירת העומר קושרת בין שני המועדים הללו והופכת אותם למהלך אחד של התעלות והתקדמות (ע' רמב"ן ויקרא ובספר החינוך שם).
ואולם העובדה שיש דרך שצריך לעבור בה, להתעלות ולתקן, משמעותה שזהו מצב רגיש ופגיע, וכפי שמבאר המהר"ל את דברי חז"ל: כל הדרכים בחזקת סכנה "כי הדרכים אין שם ישוב האדם ודבר זה כמו נבדל מעיקר העולם כי עיקר העולם הוא הישוב ודבר זה יוצא מן הישוב" (נתיבות עולם פרק א). זהו אינו נתון סטטיסטי שרירותי, אלא עניין מהותי. הדרך מהותה יציאה ממקום יישוב אחד ובסופה הגעה למשנהו, והיא עצמה מחוץ ליישוב ומחוץ לסדר. עצם היציאה מהסדר הקבוע והמוגן היא סכנה בפני עצמה והיא שינוי שמערער את יציבותו וביטחונו של ההולך בה. גם הדרך לקראת מתן תורה רצופה סכנות, כאותו מפגש עם עמלק הקורה בדיוק בדרך שבין ים סוף להר סיני והוא קורה ברפידים, וכפי שדרשו חז"ל שרפו ידיהם בתורה, זו הסכנה שקיימת בדרך רפיון, חולשה ושכחת העצמיות.
ר' עקיבא יוצא ממצרים
אפשר שזוהי משמעות נוספת לאבל על תלמידי ר' עקיבא. ר' עקיבא חווה בעצמו מעין יציאת מצרים פרטית בהיותו בן גרים ועם-הארץ שונא תורה ותלמידי חכמים, בתחילת דרכו. בהמשך הוא עובר שינוי קיצוני, דבק בלימוד התורה ומפיץ תורה לאלפים, ובתוך כמה שבועות יורד כל מפעל חייו לטמיון, עם מות כל תלמידיו, עשרים-וארבעה אלף במספר. אבל ר' עקיבא אינו מתייאש והוא חוזר ומקים דור חדש של תלמידי חכמים, שמהם יוצאת תורה שבעל-פה לכלל ישראל, ובכך הוא מגיע למעין מתן תורה "פרטי" שעל ידו ניתנת תורה לכלל ישראל.
נמצא שמהתורה שבכתב למדנו את עצם הערך הגדול והנשגב של הדרך ומה הפוטנציאל הגלום בה, ומחז"ל והקדמונים למדנו מהן הסכנות הרבות הטמונות בה וגם את היכולת והביטחון לגבור עליהן. וכשם שהתורה שבכתב ושבעל-פה הן שלמות אחת, כך גם לגבי שני הצדדים שיש בהליכה בדרך לעבר יעדים גדולים.
זכינו ובדורותינו צעד עם ישראל כמה צעדים משמעותיים בדרכו על במת ההיסטוריה והחל להגשים ולממש את חזון הדורות של תחייה בארצו. מצד אחד אין לנו ספק שאנו מתקדמים בדרכנו הגדולה, ומצד שני אנו יודעים שעדיין לא הגענו לסופה. בעיצומם של ימי ספירת העומר זכינו לציין שני ציוני דרך חשובים המשקפים גם את ההתקדמות וגם את חוסר השלמות, הלא הם יום העצמאות ויום ירושלים, הקשורים מאוד לתחיית האומה במובן הלאומי, אך חסרונה של תחיית הקודש שעוד לא הושלמה בולט בה עד מאוד.
זאת ועוד, לפני חודשים ספורים חווינו בכאב עצום את חורבנם של יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון, שנובע כולו מאותו הפער הנורא שבין תחיית החול לתחיית הקודש. ייתכן שדרכו של ר' עקיבא ראויה לשמש לנו תמרור ודרך כשם שר' עקיבא, למרות הכאב והקושי שחש בוודאי על מות תלמידיו, המשיך ופעל, המשיך ולימד, וממנו ומתלמידיו יצאה תורה שבעל-פה לכלל ישראל לדורותיו, כך גם אנו בעז"ה נמשיך ונבנה, נמשיך וניבנה, ובעז"ה מאתנו ומדרכנו תצא בשורה גדולה לכלל ישראל שתביא לכולנו את הגאולה השלמה.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4719' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4719</a>
הרב שי סימינובסקי
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
ר' יעקב בן יוסך רייכר ז"ל
ספירה לקראת מפגש פנים אל פנים
ימי ספירת העומר מפגישים אותנו עם שני רבדים הלכתיים מצוות התורה לספור את העומר, שעניינה החיוב על כל אחד ואחד מישראל לספור את הימים ולהתכונן מתוך כך לקראת קבלת התורה (ע' חינוך מצווה ש"ו), ומנהגי אבלות שתיקנו הקדמונים בעקבות מות תלמידי עשרים-וארבעה אלף מתלמידי ר' עקיבא בתקופה זו.
המעבר מפסח לחג השבועות הוא מעבר שכולו רוממות וגודל, מיציאת מצרים שהיא בבחינת לידה, וברית לעם היוצא מעבדות לחיי חרות ועצמיות ועדיין לא התנער והתנקה מטומאת מצרים לעבר מפגש פנים בפנים בין ישראל לא-לוהיו, מפגש שבו הוא לא רק נטהר מטומאת מצרים, אלא מזוהמת הנחש הקדמוני, ובכך יתקן המציאות החומרית כולה. ספירת העומר קושרת בין שני המועדים הללו והופכת אותם למהלך אחד של התעלות והתקדמות (ע' רמב"ן ויקרא ובספר החינוך שם).
ואולם העובדה שיש דרך שצריך לעבור בה, להתעלות ולתקן, משמעותה שזהו מצב רגיש ופגיע, וכפי שמבאר המהר"ל את דברי חז"ל: כל הדרכים בחזקת סכנה "כי הדרכים אין שם ישוב האדם ודבר זה כמו נבדל מעיקר העולם כי עיקר העולם הוא הישוב ודבר זה יוצא מן הישוב" (נתיבות עולם פרק א). זהו אינו נתון סטטיסטי שרירותי, אלא עניין מהותי. הדרך מהותה יציאה ממקום יישוב אחד ובסופה הגעה למשנהו, והיא עצמה מחוץ ליישוב ומחוץ לסדר. עצם היציאה מהסדר הקבוע והמוגן היא סכנה בפני עצמה והיא שינוי שמערער את יציבותו וביטחונו של ההולך בה. גם הדרך לקראת מתן תורה רצופה סכנות, כאותו מפגש עם עמלק הקורה בדיוק בדרך שבין ים סוף להר סיני והוא קורה ברפידים, וכפי שדרשו חז"ל שרפו ידיהם בתורה, זו הסכנה שקיימת בדרך רפיון, חולשה ושכחת העצמיות.
ר' עקיבא יוצא ממצרים
אפשר שזוהי משמעות נוספת לאבל על תלמידי ר' עקיבא. ר' עקיבא חווה בעצמו מעין יציאת מצרים פרטית בהיותו בן גרים ועם-הארץ שונא תורה ותלמידי חכמים, בתחילת דרכו. בהמשך הוא עובר שינוי קיצוני, דבק בלימוד התורה ומפיץ תורה לאלפים, ובתוך כמה שבועות יורד כל מפעל חייו לטמיון, עם מות כל תלמידיו, עשרים-וארבעה אלף במספר. אבל ר' עקיבא אינו מתייאש והוא חוזר ומקים דור חדש של תלמידי חכמים, שמהם יוצאת תורה שבעל-פה לכלל ישראל, ובכך הוא מגיע למעין מתן תורה "פרטי" שעל ידו ניתנת תורה לכלל ישראל.
נמצא שמהתורה שבכתב למדנו את עצם הערך הגדול והנשגב של הדרך ומה הפוטנציאל הגלום בה, ומחז"ל והקדמונים למדנו מהן הסכנות הרבות הטמונות בה וגם את היכולת והביטחון לגבור עליהן. וכשם שהתורה שבכתב ושבעל-פה הן שלמות אחת, כך גם לגבי שני הצדדים שיש בהליכה בדרך לעבר יעדים גדולים.
זכינו ובדורותינו צעד עם ישראל כמה צעדים משמעותיים בדרכו על במת ההיסטוריה והחל להגשים ולממש את חזון הדורות של תחייה בארצו. מצד אחד אין לנו ספק שאנו מתקדמים בדרכנו הגדולה, ומצד שני אנו יודעים שעדיין לא הגענו לסופה. בעיצומם של ימי ספירת העומר זכינו לציין שני ציוני דרך חשובים המשקפים גם את ההתקדמות וגם את חוסר השלמות, הלא הם יום העצמאות ויום ירושלים, הקשורים מאוד לתחיית האומה במובן הלאומי, אך חסרונה של תחיית הקודש שעוד לא הושלמה בולט בה עד מאוד.
זאת ועוד, לפני חודשים ספורים חווינו בכאב עצום את חורבנם של יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון, שנובע כולו מאותו הפער הנורא שבין תחיית החול לתחיית הקודש. ייתכן שדרכו של ר' עקיבא ראויה לשמש לנו תמרור ודרך כשם שר' עקיבא, למרות הכאב והקושי שחש בוודאי על מות תלמידיו, המשיך ופעל, המשיך ולימד, וממנו ומתלמידיו יצאה תורה שבעל-פה לכלל ישראל לדורותיו, כך גם אנו בעז"ה נמשיך ונבנה, נמשיך וניבנה, ובעז"ה מאתנו ומדרכנו תצא בשורה גדולה לכלל ישראל שתביא לכולנו את הגאולה השלמה.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4719' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4719</a>
ענין של גישה
ההתייחסות לאנשים עם מוגבלויות שונה היום מפעם. ועדין גם בעבר ניתן למצוא כמה הפתעות
י"ב אייר ה´תשס"ט - ד"ר אביעד הכהן
אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת ישראל דרך ארוכה. למן המעבר לשימוש במינוח "נכון", מכבד, דוגמת המרת הדיבור מנכה, חרש ועיוור ל"איש עם מוגבלות" (המבטא, ראש לכל, את ראייתו כ"איש", כאדם, ורק לאחר מכן מתייחס למוגבלותו), ועד הנגשה מלאה של מקומות ציבוריים (שביניהם, לצערנו, עדיין לא גדול מספיק חלקם של בתי הכנסת) לאנשים עם מוגבלות והכלתם במערכות החינוך והחברה. ועדיין, דרך ארוכה מאד לפנינו בעניין זה.
תורת ישראל, וההלכה היהודית שנסמכת עליה, לא תמיד מקלות עמנו בנושא זה. בעולם העתיק, והד לכך נמצא גם במקורות היהודיים, נתפש לעתים איש עם מוגבלות כ"מצורע", מנודה, שחובה להסתירו ולהרחיקו מן החברה. ביטוי לכך נמצא גם בפרשתנו החוזרת ומדגישה את "עונש הרדיוס" שמוטל על כהן בעל מום, המרחיק אותו מ"קרבה" אל המזבח, ורואה בהגעתו לתחום המקדש חילול הקודש (ויקרא כא, יז-כג).
כבסוגיות אחרות, גם בסוגיה זו ניכרת בספרות ההלכה מגמה מעורבת. קטעים גדולים בספרות ההלכה מדירים ומונעים אנשים עם מוגבלות לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.חלק מחכמי ההלכה אסרו עליהם לעלות לתורה ולשמש כשלוחי ציבור. זאת, אפילו בעידן המודרני שבו ה"חרש", לקוי השמיעה, בוודאי אינו אותו "חרש" של ימי המשנה והתלמוד, והוא עשוי לתפקד כאחד האדם, ואף להגיע להישגים מדהימים בעולם שמחוץ לבית הכנסת ובית המדרש.
לצד גישות אלה, בולטים חכמי הלכה שבכוח גדולתם וכתפיהם הרחבות, ידעו למצוא בתוך עולם ההלכה מסילות לאנשים עם מוגבלות. רבים מהם, היו רגישים דיים למראה צערם וסבלם, ושמעו את קול זעקתם.
אחד המיוחדים שבהם היה ר' משה פינשטיין, מגדולי ההלכה בארצות הברית במאה העשרים. כדרכו בסוגיות קרובות, כגון עגונות ומסורבות גט, גם בדרך הילוכו בסוגיה דנן הוא מגלה רגישות מופלאה לכאבו של האדם המוגבל. כך למשל, בהיתר שנתן לעיוור עם כלב נחייה להיכנס עם כלבו לתוך בית הכנסת (דבר שעורר עליו את חמתם של חכמי הלכה אחרים. ראו: "כל איש אשר בו מום לא יקרב? - למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ' 25-16).
לא פחות מ"השורה התחתונה", מאלפת היא הרטוריקה שעולה ובוקעת הימנו. גם כאן, הטון לפעמים עושה את המוזיקה ויוצר את כל ההבדל. רטוריקה של רגישות לכאב הזולת והזדהות כנה עם צער הדרתו מחיי הקהילה.
"מוסיקה" זו, של רגישות לכבוד האדם, עולה גם מתשובה נוספת שבה עסק ה"אגרות משה": "הנה בדבר השאלה אם יש פקפוק שלא להניח בית יתומים לקנות בית שנמצא על יד מקווה, בכוונה שיחיו באותו הבית בנות שהן בעלות מום רח"ל, בגופן או ברוחן, משום הדין המבואר בהגהות אשרי 'ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או עובד כוכבים' ".
ההלכה המקורית, שנשענת על אמונות מיסטיות שונות, מעוררת קושי בפני עצמה (ולא לחינם אין לה זכר לא בדברי הרמב"ם הרציונליסט). בהקשר שלפנינו, יש בה רגישות מיוחדת. וכבר היו בארץ בשנים האחרונות, לא מעט מקרים, שמקצתם אף הגיעו לבתי משפט, שבהם סירבו אנשים מן הישוב, וביניהם רמי מעלה ונשואי פנים, להתיר בניית "מעון לנכים" ליד ביתם, שמא הדבר יפריע את מנוחתם, או יוריד את ערך דירתם. תופעה זו נעשתה כה נפוצה, עד שניתן לה אפילו כינוי: "לא בחצר האחורית שלנו" (או באנגלית: NIMBY, Not In My Back Yard).
אכן, לר' משה פינשטיין אין ספק בדבר. למרות היכרותו את דברי הרמ"א, הוא מדבר בקול צלול וברור: "פשוט שאין בזה שום פקפוק שאלה, ואין להוסיף עוד חששות על המוזכר שם. ובפרט שבכלל יש הרבה מתירים דברים אלו... ,. וח"ו להקל בכבודן של בנות ישראל יתומות".
ראוי שדברים אלה ישמשו עמוד האש גם בימינו, גם לגופם, וגם לדרך הילוכו הראויה של חכם ההלכה בנתיבותיה של תורת ישראל. יש בהם דוגמא ומופת ליצירתיות בשדה ההלכה והמשפט העברי, שמתמודד עם בעיות השעה, ויכול להן. ברגישות, באומץ לב ומתוך אנושיות
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=32809' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=32809</a>
ההתייחסות לאנשים עם מוגבלויות שונה היום מפעם. ועדין גם בעבר ניתן למצוא כמה הפתעות
י"ב אייר ה´תשס"ט - ד"ר אביעד הכהן
אחת הסוגיות החשובות על סדר היום החברתי בעולם בכלל, ובישראל בפרט, היא ההתייחסות לאנשים עם מוגבלות. בעניין זה עברה מדינת ישראל דרך ארוכה. למן המעבר לשימוש במינוח "נכון", מכבד, דוגמת המרת הדיבור מנכה, חרש ועיוור ל"איש עם מוגבלות" (המבטא, ראש לכל, את ראייתו כ"איש", כאדם, ורק לאחר מכן מתייחס למוגבלותו), ועד הנגשה מלאה של מקומות ציבוריים (שביניהם, לצערנו, עדיין לא גדול מספיק חלקם של בתי הכנסת) לאנשים עם מוגבלות והכלתם במערכות החינוך והחברה. ועדיין, דרך ארוכה מאד לפנינו בעניין זה.
תורת ישראל, וההלכה היהודית שנסמכת עליה, לא תמיד מקלות עמנו בנושא זה. בעולם העתיק, והד לכך נמצא גם במקורות היהודיים, נתפש לעתים איש עם מוגבלות כ"מצורע", מנודה, שחובה להסתירו ולהרחיקו מן החברה. ביטוי לכך נמצא גם בפרשתנו החוזרת ומדגישה את "עונש הרדיוס" שמוטל על כהן בעל מום, המרחיק אותו מ"קרבה" אל המזבח, ורואה בהגעתו לתחום המקדש חילול הקודש (ויקרא כא, יז-כג).
כבסוגיות אחרות, גם בסוגיה זו ניכרת בספרות ההלכה מגמה מעורבת. קטעים גדולים בספרות ההלכה מדירים ומונעים אנשים עם מוגבלות לעלות בהר ה' ולקום במקום קודשו.חלק מחכמי ההלכה אסרו עליהם לעלות לתורה ולשמש כשלוחי ציבור. זאת, אפילו בעידן המודרני שבו ה"חרש", לקוי השמיעה, בוודאי אינו אותו "חרש" של ימי המשנה והתלמוד, והוא עשוי לתפקד כאחד האדם, ואף להגיע להישגים מדהימים בעולם שמחוץ לבית הכנסת ובית המדרש.
לצד גישות אלה, בולטים חכמי הלכה שבכוח גדולתם וכתפיהם הרחבות, ידעו למצוא בתוך עולם ההלכה מסילות לאנשים עם מוגבלות. רבים מהם, היו רגישים דיים למראה צערם וסבלם, ושמעו את קול זעקתם.
אחד המיוחדים שבהם היה ר' משה פינשטיין, מגדולי ההלכה בארצות הברית במאה העשרים. כדרכו בסוגיות קרובות, כגון עגונות ומסורבות גט, גם בדרך הילוכו בסוגיה דנן הוא מגלה רגישות מופלאה לכאבו של האדם המוגבל. כך למשל, בהיתר שנתן לעיוור עם כלב נחייה להיכנס עם כלבו לתוך בית הכנסת (דבר שעורר עליו את חמתם של חכמי הלכה אחרים. ראו: "כל איש אשר בו מום לא יקרב? - למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ' 25-16).
לא פחות מ"השורה התחתונה", מאלפת היא הרטוריקה שעולה ובוקעת הימנו. גם כאן, הטון לפעמים עושה את המוזיקה ויוצר את כל ההבדל. רטוריקה של רגישות לכאב הזולת והזדהות כנה עם צער הדרתו מחיי הקהילה.
"מוסיקה" זו, של רגישות לכבוד האדם, עולה גם מתשובה נוספת שבה עסק ה"אגרות משה": "הנה בדבר השאלה אם יש פקפוק שלא להניח בית יתומים לקנות בית שנמצא על יד מקווה, בכוונה שיחיו באותו הבית בנות שהן בעלות מום רח"ל, בגופן או ברוחן, משום הדין המבואר בהגהות אשרי 'ויש לנשים ליזהר כשיוצאות מן הטבילה שיפגע בה חברתה שלא יפגע בה תחילה דבר טמא או עובד כוכבים' ".
ההלכה המקורית, שנשענת על אמונות מיסטיות שונות, מעוררת קושי בפני עצמה (ולא לחינם אין לה זכר לא בדברי הרמב"ם הרציונליסט). בהקשר שלפנינו, יש בה רגישות מיוחדת. וכבר היו בארץ בשנים האחרונות, לא מעט מקרים, שמקצתם אף הגיעו לבתי משפט, שבהם סירבו אנשים מן הישוב, וביניהם רמי מעלה ונשואי פנים, להתיר בניית "מעון לנכים" ליד ביתם, שמא הדבר יפריע את מנוחתם, או יוריד את ערך דירתם. תופעה זו נעשתה כה נפוצה, עד שניתן לה אפילו כינוי: "לא בחצר האחורית שלנו" (או באנגלית: NIMBY, Not In My Back Yard).
אכן, לר' משה פינשטיין אין ספק בדבר. למרות היכרותו את דברי הרמ"א, הוא מדבר בקול צלול וברור: "פשוט שאין בזה שום פקפוק שאלה, ואין להוסיף עוד חששות על המוזכר שם. ובפרט שבכלל יש הרבה מתירים דברים אלו... ,. וח"ו להקל בכבודן של בנות ישראל יתומות".
ראוי שדברים אלה ישמשו עמוד האש גם בימינו, גם לגופם, וגם לדרך הילוכו הראויה של חכם ההלכה בנתיבותיה של תורת ישראל. יש בהם דוגמא ומופת ליצירתיות בשדה ההלכה והמשפט העברי, שמתמודד עם בעיות השעה, ויכול להן. ברגישות, באומץ לב ומתוך אנושיות
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=32809' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=32809</a>