אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת בהעלותך!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
בהעלותך
מי היה הראשון ?
באוהל מועד היה משה זוכה לקבל מהקב"ה את המסרים החשובים ביותר, אותם העביר לעם ישראל, לכן מסקרן מאוד לנסות לגלות מה היה המסר הראשון שקבל משה באוהל מועד?פרשת נשא מסתיימת בפסוק "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" שואל המדרש מה דיבר אליו? ועונה "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (מדרש רבה פרשה טו סוף אות ח). רש"י מפרש שחלשה דעתו של אהרן שלא השתתף בקרבנות הנשיאים "אמר הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב הנרות". נראה לכאורה שהדיבור הראשון במשכן, עוסק לכאורה בחולשה אנושית ולא בציווי נצח? הרמב"ן (פרק ח פסוק א) מקשה על דעת רש"י, מדוע "נחמו" בנרות ולא בקרבנות ובקטורת? לכן חולק הרמב"ן וסובר כי הרמז הוא ל"נרות חנוכה" להם זכו ישראל ע"י מתתיהו חשמונאי כהן גדול. "שהם נוהגים בגלותנו גם לאחר חורבן הבית כאשר הקרבנות בטלין". גם תשובה זו עדיין אינה מספקת וצריך להבין מדוע אירוע היסטורי זה נבחר כמסר הראשון של הקב"ה? ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק בהעלותך אות ג) מסביר כי הדלקת הנרות ע"י אהרון מסמלת את כוח התורה שבע"פ. האור שבא מצד האדם, ותפקיד הכהן להשפיע בישראל כוח התורה שבע"פ "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". "דבר אל אהרן ואמרת" משמעותו, קבל "דבור" שהוא מלא עצמה וחוזק בתורה שבכתב והעבר אותו לאהרון שימסור אותו לציבור ב"אמירה" שהיא רכה "תזל כטל אמרתי". משה ע"י הציווי הראשון של הדלקת הנר ישפיע באהרן כח זה שיוכל להעלות נרות ומהן תוקרן השפעה בישראל שיזכו בתורה שבע"פ. כח זה של השפעה רוחנית לא יעלם גם כשלא תהיה קיימת מצות הדלקת נרות אלא שאז ההשפעה תעשה ע"י ברכת כהנים. יברכך ה'- רבוי של תורה שבע"פ - שכל אחד מתברך לפי כוחו ומדרגתו. יאר ה' - כי נר מצוה ותורה אור. וישם לך שלום - מוסב גם על התורה שנאמר עליה "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". כמו שמצינו בהרבה מקורות שהתורה שבע"פ יוצרת בסופו של דבר למרות המחלוקת לשם שמים מצב ש"חיבה ורעות נוהגין זה בזה". ( יבמות יד ע"ב בעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל) או "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה" (קידושין ל ע"ב).ה"אבן עזרא" במקום גם הוא מבאר שהתורה רצתה לרמוז בסמיכות הפרשיות שה"דבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה אור דלוק לא יכבה" (עיין גם בחזקוני). הרמב"ן מעיר עליו ממאמר חז"ל "והלא לא נדבר עמו אלא ביום" (מכילתא בא א ). ע"פ מה שהתבאר שהמנורה מסמלת את כוח התורה שבע"פ, שהוא העמל העצמי שלנו, יובנו דברי "אבן עזרא". אכן מצינו במדרש "ביום למד משה מפי הקב"ה ובלילה היה חוזר לאוהל מועד וחוזר בעצמו בסיועו של הקב"ה" (שמות רבא פרשת כי תשא) זהו בעצם עניין העיסוק בתורה שבע"פ. (עיין גם בהעמק דבר ובהרחב דבר במקום).בסיום "על הנסים" הנאמר בחנוכה כתוב "וקבעו שמונת ימים אלו " משמע שזה חלק מרשימת הנסים ולא תוצאה שלהם (השוה לעל הנסים של פורים). היוונים רצו לשלול מאתנו את הכוח שיש "לנו חלק באלקי ישראל" (עיין שפת אמת) ע"י בטול כוח חכמים במצות קדוש החודש, וביטול מצות מילה שהיא כוחנו בהשלמת הבריאה. לכן הנס היה שנתגלה כוחנו בקביעת שמונה ימים נוספים.זהו המסר הראשון של הקב"ה באוהל מועד, הוא גלה לנו את החשיבות הרבה שהוא מייחס לעמל בתורה ולפלפולה של תורה שמלוה אותנו לדורות גם בגלות, זמן שאין לנו בית מקדש, גם בלילה הרוחני כשאין לנו את אור המנורה.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.orgץ
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/בהעלותך' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/בהעלותך</a>
מי היה הראשון ?
באוהל מועד היה משה זוכה לקבל מהקב"ה את המסרים החשובים ביותר, אותם העביר לעם ישראל, לכן מסקרן מאוד לנסות לגלות מה היה המסר הראשון שקבל משה באוהל מועד?פרשת נשא מסתיימת בפסוק "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו" שואל המדרש מה דיבר אליו? ועונה "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (מדרש רבה פרשה טו סוף אות ח). רש"י מפרש שחלשה דעתו של אהרן שלא השתתף בקרבנות הנשיאים "אמר הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב הנרות". נראה לכאורה שהדיבור הראשון במשכן, עוסק לכאורה בחולשה אנושית ולא בציווי נצח? הרמב"ן (פרק ח פסוק א) מקשה על דעת רש"י, מדוע "נחמו" בנרות ולא בקרבנות ובקטורת? לכן חולק הרמב"ן וסובר כי הרמז הוא ל"נרות חנוכה" להם זכו ישראל ע"י מתתיהו חשמונאי כהן גדול. "שהם נוהגים בגלותנו גם לאחר חורבן הבית כאשר הקרבנות בטלין". גם תשובה זו עדיין אינה מספקת וצריך להבין מדוע אירוע היסטורי זה נבחר כמסר הראשון של הקב"ה? ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק בהעלותך אות ג) מסביר כי הדלקת הנרות ע"י אהרון מסמלת את כוח התורה שבע"פ. האור שבא מצד האדם, ותפקיד הכהן להשפיע בישראל כוח התורה שבע"פ "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". "דבר אל אהרן ואמרת" משמעותו, קבל "דבור" שהוא מלא עצמה וחוזק בתורה שבכתב והעבר אותו לאהרון שימסור אותו לציבור ב"אמירה" שהיא רכה "תזל כטל אמרתי". משה ע"י הציווי הראשון של הדלקת הנר ישפיע באהרן כח זה שיוכל להעלות נרות ומהן תוקרן השפעה בישראל שיזכו בתורה שבע"פ. כח זה של השפעה רוחנית לא יעלם גם כשלא תהיה קיימת מצות הדלקת נרות אלא שאז ההשפעה תעשה ע"י ברכת כהנים. יברכך ה'- רבוי של תורה שבע"פ - שכל אחד מתברך לפי כוחו ומדרגתו. יאר ה' - כי נר מצוה ותורה אור. וישם לך שלום - מוסב גם על התורה שנאמר עליה "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". כמו שמצינו בהרבה מקורות שהתורה שבע"פ יוצרת בסופו של דבר למרות המחלוקת לשם שמים מצב ש"חיבה ורעות נוהגין זה בזה". ( יבמות יד ע"ב בעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל) או "אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה" (קידושין ל ע"ב).ה"אבן עזרא" במקום גם הוא מבאר שהתורה רצתה לרמוז בסמיכות הפרשיות שה"דבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה אור דלוק לא יכבה" (עיין גם בחזקוני). הרמב"ן מעיר עליו ממאמר חז"ל "והלא לא נדבר עמו אלא ביום" (מכילתא בא א ). ע"פ מה שהתבאר שהמנורה מסמלת את כוח התורה שבע"פ, שהוא העמל העצמי שלנו, יובנו דברי "אבן עזרא". אכן מצינו במדרש "ביום למד משה מפי הקב"ה ובלילה היה חוזר לאוהל מועד וחוזר בעצמו בסיועו של הקב"ה" (שמות רבא פרשת כי תשא) זהו בעצם עניין העיסוק בתורה שבע"פ. (עיין גם בהעמק דבר ובהרחב דבר במקום).בסיום "על הנסים" הנאמר בחנוכה כתוב "וקבעו שמונת ימים אלו " משמע שזה חלק מרשימת הנסים ולא תוצאה שלהם (השוה לעל הנסים של פורים). היוונים רצו לשלול מאתנו את הכוח שיש "לנו חלק באלקי ישראל" (עיין שפת אמת) ע"י בטול כוח חכמים במצות קדוש החודש, וביטול מצות מילה שהיא כוחנו בהשלמת הבריאה. לכן הנס היה שנתגלה כוחנו בקביעת שמונה ימים נוספים.זהו המסר הראשון של הקב"ה באוהל מועד, הוא גלה לנו את החשיבות הרבה שהוא מייחס לעמל בתורה ולפלפולה של תורה שמלוה אותנו לדורות גם בגלות, זמן שאין לנו בית מקדש, גם בלילה הרוחני כשאין לנו את אור המנורה.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.orgץ
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/בהעלותך' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/בהעלותך</a>
בהעלותך (במדבר ח-יב)
מה בין דעת לחכמה?
"כי נר מצווה ותורה אור" [הנר מייצג את המצוות, והאור מייצג את התורה], (משלי ו':23).
פרשת השבוע שלנו פותחת בהוראתו של הקב"ה לאהרון הכהן, להדליק בכל יום ויום את מנורת הזהב שעמדה בבית המקדש. המנורה הייתה מורכבת משבעה קנים מקושטים בעיטורי גביעים, כפתורים ופרחים, כשכולה עשויה מיציקה אחת של זהב טהור ("מיקשה אחת", כלשון התורה).
התורה ממשיכה ומוסיפה לנו פרט אחד נוסף ומעניין: "בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" [כלומר, במרכז המנורה האיר הקנה המרכזי וששת הקנים הנוספים צריכים היו לפנות כלפיו.] (במדבר ח':2). נשאלת השאלה, מה מייצגים ששת הקנים ומדוע קיימת חשיבות כה רבה להפנייתם כלפי הקנה המרכזי?
הפרשנים השונים מסבירים, שהקנים הקיצוניים מסמלים את ששת תחומי המדע הקיימים בעולם המודרני: רפואה, פיזיקה, מתימטיקה, אומנות, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. אלו הם ששת התחומים העיקריים בעולם האקדמי כפי שאנו מכירים אותו כיום. לולא הייתה האנושות מתמחה ומפתחת כל אחד מן התחומים הללו, לא היינו מסוגלים למשל: להציל חייו של אדם הזקוק להשתלה של לב חדש, ליהנות מריקודי הבלט הקלאסי, לטוס מיבשה ליבשה, ואפילו לא היינו מסוגלים ליהנות משירותי האינטרנט.
אך החידוש שהתורה מחדשת לנו בתיאור המנורה, הוא העובדה הפשוטה, שהאנושות איננה יכולה להתנהל רק על בסיס הידע שהיא רוכשת עם הזמן. באם כל הידע הזה לא יופנה כלפי הבסיס המרכזי והחשוב באמת - כלפי הקנה האמצעי של המנורה, שמייצג את הקב"ה, את התורה ואת העולם הרוחני כולו - הרי שכל הידע שיירכש יהיה חסר תועלת, ואפילו גרוע מכך, הידע הזה עלול להפוך להרסני ביותר כלפי העולם כולו.
--------------------------------------------------------------------------------
טכנולוגיה נטולת רוחניות
כולנו יודעים שיוון העתיקה הייתה פעם אימפריה אדירה. היוונים קידמו בעולם את מושגי היופי והאסתטיקה, האופנה, סעודות הפאר, המוזיקה, האומנות, האתלטיקה, הספורט ועולם הבידור. גם בעולם האקדמי, היוונים היו המתקדמים והמתוחכמים ביותר בתחומים המשמעותיים, ואף הצליחו להוסיף תיאוריות חיוניות לעולם המדע כולו.
אך מדוע לא שרדה האימפריה היוונית העתיקה לאורך זמן? מדוע היא נכחדה לחלוטין לאחר כמה מאות שנים בלבד? ההיסטוריונים השונים מציינים, שהחברה היוונית נהרסה בגלל העולם המוסרי הרעוע שלה. תופעות כמו תאוות בצע, חמדנות וקמצנות הן אלה שכרסמו בחברה היוונית, עד שנעלמה כליל מן העולם.
כאשר ה"ידע" קיים ללא הקב"ה, נוצר "מתכון" בטוח לאסון גדול. זה פשוט מאד. לעולם לא נצליח להחזיק מעמד אם לא נשמור על הכוונה מוסרית ברורה ויציבה.
היו אלה אלים שהומצאו בידי בני האדם, בכדי לתרץ ולהצדיק את מעשיהם המושחתים של אנשי יוון העתיקה.
היוונים דאז האמינו במציאותם של אלים ולמעשה היה להם פנתאון שלם. "אלים" אלו, שנוצרו בידי אדם, קינאו זה בזה, התווכחו זה עם זה, ולפעמים אף ביצעו מעשים שאינם מוסריים בעליל! האלים היווניים לא היוו דוגמא שניתן היה להעריץ או לכבד. בדיוק להפך! היו אלה אלים שהומצאו בידי בני האדם, בכדי לתרץ ולהצדיק את מעשיהם המושחתים של אנשי יוון העתיקה. האדם אינו יכול ליצור את מערכת החוקים שלו עצמו, משום שהאדם - בהיותו חלק מהחברה שעליה חלה מערכת החוקים הזו - לעולם אינו מסוגל להיות אובייקטיבי בעניין.
הדוגמא המזעזעת ביותר היא כמובן גרמניה הנאצית. כולנו יודעים שגרמניה הייתה המובילה בתחום האקדמיה, התרבות והמוסר החברתי. אך לאן כל זה הוביל אותה? בועידה המפורסמת שהתקיימה ובה הוחלט על "הפתרון הסופי" להשמדת יהודי העולם, תשעה מתוך 13 המשתתפים באותה ועידה היו בעלי תואר שלישי! ישבו שם בעלי המוחות היצירתיים והאינטלקטואלים ביותר בכל העולם כולו. ועדיין, תוך מעשה מזעזע של הונאה ושקרים עצמיים, הם הצליחו להמיר את מושג ה"מוסר" לתופעה של רוע מוחלט ובלתי נתפס. הייתה זו טכנולוגיה נטולת רוחניות, נטולת אלוקות. היה זה ידע רב, אך ללא כל חוכמה...
--------------------------------------------------------------------------------
הצורך במוסר
מדוע החברה המודרנית עסוקה כל כך בזכות שלה לקבוע את ערכי המוסר שלה?
המדרש מספר, שלפני קבלת התורה בהר סיני, הקב"ה פנה אל כל שאר האומות בעולם, והציע להם לקבל את התורה. "אמממ... מה בדיוק כתוב בה?", שאלו שאר האומות. "לא תגנוב ולא תרצח", ענה להם הקב"ה. "אם כך", ענו לו, "איננו מעונינים בתורה שלך!"
הרב יעקב ויינברג ז"ל הציג שאלה מעניינת לנוכח המדרש המפורסם הזה. הרי כמעט בכל חברה מתורבתת בעולם, חל איסור חמור על רצח או על גניבה. אז מדוע בכל זאת הייתה ההתנגדות של שאר אומות העולם כל כך חזקה, כנגד קבלת עול התורה על עצמם? הרי ניתן להניח שממילא חלו עליהם האיסורים הללו, מכוח החברה שבה הם חיו?
הרב ויינברג נותן הסבר יפה לדבר: בדרך כלל, החברה המודרנית מנסה למנוע מצבים של רצח או גניבה, אבל רק מסיבות פרגמטיות: אם אני אגנוב ממך ואתה תגנוב ממני - החברה שלנו לא תוכל להתקיים באופן סביר ולאורך זמן. אז אנו מחליטים שהגניבה תהיה אסורה על-פי חוק. אולם קיימת סכנה רבה במערכת מסוג זה. הסכנה היא, שכל הסטנדרטים הללו עלולים להיות מוטים לטובתו ולצרכיו המניפולטיביים של אדם יחיד בתוך החברה. האם תופעות שליליות, שהופכות לפעמים למקובלות על החברה, הופכות גם לנכונות מבחינה מוסרית? האם ניתן לומר שרכילות, שימוש בסמים, התמכרות לעבודה, זיהום אוויר, תחרויות של היאבקות וסוגים נוספים של התעללות בעצמי ובאחר, עולות בקנה אחד עם המוסר העליון? והלא כל אלה הפכו לתופעות נפוצות מאד בחברה המודרנית. האם המוסר הפנימי שלנו, והמושגים שלנו על מה מותר ומה אסור, משתנים בהתאם לאפנות המתחלפות בעולם שסביבנו?
מושגי המותר והאסור אינם נתונים למשא ולמתן, ואינם עומדים בתירוצים כאלה ואחרים.
התורה משקפת כאן עמדה מאד ברורה. היא קובעת, שאין שום משמעות למה שהחברה שלנו מוכנה לסבול בתוכה או לא. בשום מקרה אסור לנו לגנוב, לרצוח או לבגוד בבני הזוג שלנו. מושגי המותר והאסור אינם נתונים למשא ולמתן, ואינם עומדים בתירוצים כאלה ואחרים. אין לנו זכות להחליט אם ברצוננו להיות אנשים טובים ואין זה תלוי במצב הכלכלי או האישי שלנו. הרב יעקב ויינברג מסביר, שהסירוב המוחלט של אומות העולם לקבל על עצמן את עול התורה, מקורו בחשש מפני מערכת חוקים שאיננה משתנה בהתאם לתמורות החברתיות של האנושות.
--------------------------------------------------------------------------------
סטנדרטים מוחלטים
אלדוס האקסלי, בחיבורו "וידויו של אתאיסט חושב", מסביר את סירובו לקבל את קיומו של אל אחד ואמיתי:
"היו לי סיבות משלי לרצות שלעולם שלנו לא תהיה כל משמעות; מאוחר יותר, ועקב כך, הסקתי שבאמת אין לו שום משמעות... עבור עצמי, וברור לי שגם עבור רבים מחברי למקצוע, הפילוסופיה של 'חוסר המשמעות' היתה בעיקר כלי המשחרר את האדם. מה שחיפשנו כולנו היה שחרור... שחרור טוטאלי מכל מערכת אפשרית של ערכי מוסר. ההתנגדות החריפה שלנו לערכי המוסר נבעה מהעובדה כי מערכת שכזו פגעה בחופש המיני שכל כך נהננו ממנו".
בשביל לחיות חיים של מתירנות מינית, האקסל היה מוכן להשליך מעליו את כל מערכת המוסר שעליה מתבססת האנושות כולה. אולם זה יכול להיות כל דבר אחר. ישנם אנשים שהמניעים העיקריים בחייהם הנם שליטה וכוח, ולמענם הם מוכנים לוותר על ערכים רבים. בספר "היטלר מדבר", שמכיל אוסף של נאומים שלו, היטלר חושף את הכוח המניע שעמד מאחורי הטירוף שלו:
"אני משחרר את האנושות מתהפוכות הנפש השונות. אני משחרר את האנושות מההגבלות הקשות שהשתלטו על חיינו, כתוצאה מלחץ שהגיע מישות מזוהמת ומשפילה, שנקראת מצפון ומוסר אנושי".
כל אדם הגיוני יודע בוודאות שהיטלר היה אדם אכזרי. הידיעה הזו, היא שהעניקה לעולם החופשי מאוחר יותר, את הביטחון והאמונה, שצריך להוציא להורג את עשרת פושעי המלחמה הנאציים בנירנברג. אולם אנו עדיין מרגישים חובה להעמיד כאן את השאלה המרכזית: מדוע, בשם כל ערכי המוסר היחסי, לא בחרנו לראות את ההתנהלות של הנאצים, כזכותו של עם לשאוף ולהגשים את המטרות שהוא ומנהיגיו הציבו לעצמם? מדוע איננו מנסים להיות סלחניים יותר כלפי גרמניה הנאצית, מתוך התחשבות ברצונו החופשי של האדם לבחור לעצמו את הערכים שעל-פיהם הוא יחיה את חייו?
התשובה מובנת מאליה: ישנן אמיתות שהן מוחלטות ואבסולוטיות! פעם ביקשתי מכיתת תלמידים שלי, לתת הסבר ערכי ומוסרי לאיסור על גילוי עריות או על קניבליזם. הם לא הצליחו למצוא שום סיבה הגיונית לכך, למרות שהם כולם היו בטוחים, שהאיסור על המעשים הללו הוא אכן נכון וצודק. היהדות אומרת, שכולנו נולדנו עם סטנדרטים מוחלטים, המובנים בתוכנו, ובאמצעות לימודי התורה, אנחנו מצליחים להתחבר ל"קוד" המובנה הזה ולעורר אותו.
--------------------------------------------------------------------------------
תורה עם דרך ארץ
ונחזור לקנה השביעי של מנורת הזהב בבית המקדש... אם התורה כל כך מרכזית בחיינו, נשאלת השאלה, מדוע אנו בכלל זקוקים לששת הקנים האחרים? מדוע לא מספיק לחיות רק עם הקנה האמצעי?
התורה מלמדת אותנו, שיש ליצור את המנורה מגוש אחד שלם של זהב טהור.
הגמרא אומרת: "אין דרך ארץ אין תורה". כולנו יודעים שהמושג 'דרך ארץ' פירושו הליכות ונימוסים, אבל בואו ננסה להסתכל על המשמעות המילולית של הביטוי - 'דרכה של הארץ'. כוונת הגמרא היא, אם כן, שלעולם לא נוכל להפריד בין התורה לבין האופן שבו אנו מבינים את העולם שלנו. כאשר אנו משתמשים בקני המנורה בדרך נכונה וראויה, הם ישפיעו על העולם בצורה הטובה ביותר. הרמב"ם, שהיה הפרשן הגדול ביותר על התורה בכל הזמנים, היה גם רופא מומחה, שכתב רבות על נושאים פילוסופיים, מדעיים ומטאפיזיים. (ראה: משנה תורה לרמב"ם, יסודות התורה, פרק ב'). הגאון מוילנא, שהיה הרב הגדול ביותר בשלוש-מאות השנים האחרונות, כתב ספרים רבים בנושאים שונים: גיאומטריה, אסטרונומיה ואלגברה.
לכן אנו מוצאים בפרשה שלנו את ההצהרה הברורה: "וזה מעשה המנורה, מקשה זהב - עד ירכה, עד פרחה - מקשה היא" [המנורה עשויה מיציקה אחת של זהב טהור] (במדבר ח':4). התורה מלמדת אותנו, שיש ליצור את המנורה מגוש אחד שלם של זהב טהור. הציווי הזה מדגיש לנו, כיצד כל החוכמות בעולם פועלות יחדיו, וביחד הן יוצרות את העולם השלם ביותר שבו ניתן לחיות.
--------------------------------------------------------------------------------
תאומים סיאמיים
נסו לחשוב על המקרה הבא: בשנת 1993, אישה אמריקאית בשם ריטה לייקברג ילדה תאומים סיאמיים. הרופאים שטיפלו בה קבעו באופן וודאי ביותר, שאם שני התאומים יישארו מחוברים זה לזה (הם חלקו ביניהם כמה איברים חיוניים ביותר לתפקוד גוף האדם) - שניהם ימותו. האפשרות היחידה הייתה לערוך ניתוח קשה, שבו אחד מן התאומים ימות, אך כך יינצלו חייו של התאום השני. אולם מייד קפצו אנשי המוסר וטענו, שמדובר ברצח בדם קר!
הרופאים התמהמהו זמן רב באשר להחלטה הסופית, כיוון שנדרשה כאן החלטה מוסרית מסובכת ביותר, עד שבשנת 1997 הם גילו את פסק ההלכה של הרב משה פיינשטיין, שהתבסס על מקורות תלמודיים, ופסק באופן ברור וחד משמעי במקרה דומה, אך אחר.
הרב פיינשטיין שאל את הרופאים: "כיצד אתם מתכוונים לערוך את הניתוח?". הם ענו לו: "אנחנו עומדים להציל את התינוק הראשון, ולהרוג את התינוק השני". הרב פיינשטיין המשיך ושאל אותם: "האם אתם יכולים לעשות את ההיפך? כלומר, האם אתם מסוגלים להרוג את התינוק הראשון, ולהציל דווקא את השני?". הם ענו לו: "לא, אנו יכולים רק להציל את התינוק הראשון".
בנקודה זו, הורה להם הרב משה פיינשטיין להמשיך ולבצע את הניתוח המתוכנן. מדוע? משום שע"פ ההלכה היהודית, כאשר קיים מקרה שבו אדם אחד מאיים באופן ישיר על חייו של אדם אחר, אזי הדבר הנכון והמוסרי לעשות הוא להרוג את ה'רודף'. במקרה שלנו, הרב פיינשטיין קבע שחייו של התינוק השני היוו איום חמור על חייו של התינוק הראשון, ולכן התינוק השני הוגדר כ'רודף' (שלא מתוך כוונה תחילה). משום כך, מותר היה לתינוק הראשון 'למנוע' מהתינוק השני להרוג אותו.
למרות שהמשתנים הקיימים הן בעולם התורה והן בעולם הרפואה, מפורטים מדי מכדי שנתבסס על המקרה הזה לצורך מסקנה גורפת, עדיין ניתן להיווכח בעוצמתה האדירה של התורה על העולם הכללי.
בבית המקדש היה אור אלוקי מיוחד ובהיר ביותר, כשהמטרה הייתה להפיצו החוצה.
הגמרא מציינת, שהחלונות של בית המקדש נבנו בצורה מאד חריגה ונדירה. בדרך כלל, חלונות רגילים בנויים באופן כזה, שבקיר הפנימי הם רחבים יותר ואילו בקיר החיצוני הם צרים יותר. מטרתה של הבנייה הזו, לאפשר לכמה שיותר קרני שמש לחדור פנימה דרך החלונות. אולם בבית המקדש, המבנה היה בדיוק הפוך: החלונות היו צרים יותר בקיר הפנימי ורחבים יותר בקיר החיצוני. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבבית המקדש היה אור אלוקי מיוחד ובהיר ביותר, כשהמטרה הייתה להפיצו החוצה, לכל פינות היקום כולו. זו הייתה כוונתו של הנביא ישעיהו כאשר כינה את עם ישראל - "אור לגויים" (ישעיהו מ"ב:6).
מי הכניס לעולם שלנו את חוקי המוסר והאתיקה, אם לא העם היהודי? כמובן שלא הייתה זו ממלכת ספרטה ולא יוון העתיקה, לא הרומאים ולא הפרסים. דמיינו לעצמכם כל לוחם שנמצא בדרכו אל הקרב. מהי ההצדקה המוסרית שעומדת מאחורי זכותו להילחם באויביו? תשובתו היא על פי רוב: "אני יותר חזק ממנו, וכוחי הפיזי הוא שנותן לי את הזכות להילחם!".
מי שהביא לעולם את הבשורה שכוח פיזי אינו מצדיק כל פעולה שהיא, היו היהודים. התורה והנביאים שלנו הכניסו לעולם המודרני את המושגים של "ואהבת לרעך כמוך", את החינוך האוניברסלי, את הידיעה שכל בני האדם נבראו באופן זהה. על פעמון החירות בארצות הברית כתוב הפסוק מחומש ויקרא: "וקראת שלום בארץ", ובנייני האו"ם המפורסמים בנויים על-פי חזונו המפורסם של ישעיהו: "וכיתתו חרבותם לאתים".
--------------------------------------------------------------------------------
המסר הנצחי
בפרשת השבוע שלנו, מצטט המדרש את הקב"ה כשהוא מדבר אל אהרון הכהן: "כשאתה מדליק את נרות המנורה, תהיה זו התרומה הנצחית שלך לעולם כולו". שואלים על כך הפרשנים: הרי הדלקת הנרות של המנורה נעשתה רק בזמן שבית המקדש היה קיים. אז מה כוונתו של הקב"ה, כשהוא אומר שמדובר בדבר "נצחי"?
האמיתות והערכים שאנו מקבלים מן התורה - הם הדבר הנצחי באמת.
התשובה היא, אם כן, שהאמיתות והערכים שאנו מקבלים מן התורה - הם הדבר הנצחי באמת. אמיתותה של התורה יקרה היום הרבה יותר מבעבר, משום שהחברה גדלה ומתפתחת ונגררת לא אחת, לכיוונים חסרי גבולות לחלוטין. בעולם כמו שלנו, המלא בהתלבטויות ערכיות מורכבות וסבוכות, כמו שיבוט בני אדם, המתת חסד או בעיית חסרי הבית - התורה עומדת לצדנו ומציבה לנו את הסטנדרטים האובייקטיביים לגבי כל נושא העולה לדיון. התורה נותנת לנו כיוון בכל שאלה שצצה בפנינו, היא מונעת מאתנו מלהיגרר לקיצוניות ומסייעת לנו לבחור בדרך האמצע, ההגיונית והבטוחה.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Behalotcha_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... a_5769.asp</a>
מה בין דעת לחכמה?
"כי נר מצווה ותורה אור" [הנר מייצג את המצוות, והאור מייצג את התורה], (משלי ו':23).
פרשת השבוע שלנו פותחת בהוראתו של הקב"ה לאהרון הכהן, להדליק בכל יום ויום את מנורת הזהב שעמדה בבית המקדש. המנורה הייתה מורכבת משבעה קנים מקושטים בעיטורי גביעים, כפתורים ופרחים, כשכולה עשויה מיציקה אחת של זהב טהור ("מיקשה אחת", כלשון התורה).
התורה ממשיכה ומוסיפה לנו פרט אחד נוסף ומעניין: "בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" [כלומר, במרכז המנורה האיר הקנה המרכזי וששת הקנים הנוספים צריכים היו לפנות כלפיו.] (במדבר ח':2). נשאלת השאלה, מה מייצגים ששת הקנים ומדוע קיימת חשיבות כה רבה להפנייתם כלפי הקנה המרכזי?
הפרשנים השונים מסבירים, שהקנים הקיצוניים מסמלים את ששת תחומי המדע הקיימים בעולם המודרני: רפואה, פיזיקה, מתימטיקה, אומנות, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. אלו הם ששת התחומים העיקריים בעולם האקדמי כפי שאנו מכירים אותו כיום. לולא הייתה האנושות מתמחה ומפתחת כל אחד מן התחומים הללו, לא היינו מסוגלים למשל: להציל חייו של אדם הזקוק להשתלה של לב חדש, ליהנות מריקודי הבלט הקלאסי, לטוס מיבשה ליבשה, ואפילו לא היינו מסוגלים ליהנות משירותי האינטרנט.
אך החידוש שהתורה מחדשת לנו בתיאור המנורה, הוא העובדה הפשוטה, שהאנושות איננה יכולה להתנהל רק על בסיס הידע שהיא רוכשת עם הזמן. באם כל הידע הזה לא יופנה כלפי הבסיס המרכזי והחשוב באמת - כלפי הקנה האמצעי של המנורה, שמייצג את הקב"ה, את התורה ואת העולם הרוחני כולו - הרי שכל הידע שיירכש יהיה חסר תועלת, ואפילו גרוע מכך, הידע הזה עלול להפוך להרסני ביותר כלפי העולם כולו.
--------------------------------------------------------------------------------
טכנולוגיה נטולת רוחניות
כולנו יודעים שיוון העתיקה הייתה פעם אימפריה אדירה. היוונים קידמו בעולם את מושגי היופי והאסתטיקה, האופנה, סעודות הפאר, המוזיקה, האומנות, האתלטיקה, הספורט ועולם הבידור. גם בעולם האקדמי, היוונים היו המתקדמים והמתוחכמים ביותר בתחומים המשמעותיים, ואף הצליחו להוסיף תיאוריות חיוניות לעולם המדע כולו.
אך מדוע לא שרדה האימפריה היוונית העתיקה לאורך זמן? מדוע היא נכחדה לחלוטין לאחר כמה מאות שנים בלבד? ההיסטוריונים השונים מציינים, שהחברה היוונית נהרסה בגלל העולם המוסרי הרעוע שלה. תופעות כמו תאוות בצע, חמדנות וקמצנות הן אלה שכרסמו בחברה היוונית, עד שנעלמה כליל מן העולם.
כאשר ה"ידע" קיים ללא הקב"ה, נוצר "מתכון" בטוח לאסון גדול. זה פשוט מאד. לעולם לא נצליח להחזיק מעמד אם לא נשמור על הכוונה מוסרית ברורה ויציבה.
היו אלה אלים שהומצאו בידי בני האדם, בכדי לתרץ ולהצדיק את מעשיהם המושחתים של אנשי יוון העתיקה.
היוונים דאז האמינו במציאותם של אלים ולמעשה היה להם פנתאון שלם. "אלים" אלו, שנוצרו בידי אדם, קינאו זה בזה, התווכחו זה עם זה, ולפעמים אף ביצעו מעשים שאינם מוסריים בעליל! האלים היווניים לא היוו דוגמא שניתן היה להעריץ או לכבד. בדיוק להפך! היו אלה אלים שהומצאו בידי בני האדם, בכדי לתרץ ולהצדיק את מעשיהם המושחתים של אנשי יוון העתיקה. האדם אינו יכול ליצור את מערכת החוקים שלו עצמו, משום שהאדם - בהיותו חלק מהחברה שעליה חלה מערכת החוקים הזו - לעולם אינו מסוגל להיות אובייקטיבי בעניין.
הדוגמא המזעזעת ביותר היא כמובן גרמניה הנאצית. כולנו יודעים שגרמניה הייתה המובילה בתחום האקדמיה, התרבות והמוסר החברתי. אך לאן כל זה הוביל אותה? בועידה המפורסמת שהתקיימה ובה הוחלט על "הפתרון הסופי" להשמדת יהודי העולם, תשעה מתוך 13 המשתתפים באותה ועידה היו בעלי תואר שלישי! ישבו שם בעלי המוחות היצירתיים והאינטלקטואלים ביותר בכל העולם כולו. ועדיין, תוך מעשה מזעזע של הונאה ושקרים עצמיים, הם הצליחו להמיר את מושג ה"מוסר" לתופעה של רוע מוחלט ובלתי נתפס. הייתה זו טכנולוגיה נטולת רוחניות, נטולת אלוקות. היה זה ידע רב, אך ללא כל חוכמה...
--------------------------------------------------------------------------------
הצורך במוסר
מדוע החברה המודרנית עסוקה כל כך בזכות שלה לקבוע את ערכי המוסר שלה?
המדרש מספר, שלפני קבלת התורה בהר סיני, הקב"ה פנה אל כל שאר האומות בעולם, והציע להם לקבל את התורה. "אמממ... מה בדיוק כתוב בה?", שאלו שאר האומות. "לא תגנוב ולא תרצח", ענה להם הקב"ה. "אם כך", ענו לו, "איננו מעונינים בתורה שלך!"
הרב יעקב ויינברג ז"ל הציג שאלה מעניינת לנוכח המדרש המפורסם הזה. הרי כמעט בכל חברה מתורבתת בעולם, חל איסור חמור על רצח או על גניבה. אז מדוע בכל זאת הייתה ההתנגדות של שאר אומות העולם כל כך חזקה, כנגד קבלת עול התורה על עצמם? הרי ניתן להניח שממילא חלו עליהם האיסורים הללו, מכוח החברה שבה הם חיו?
הרב ויינברג נותן הסבר יפה לדבר: בדרך כלל, החברה המודרנית מנסה למנוע מצבים של רצח או גניבה, אבל רק מסיבות פרגמטיות: אם אני אגנוב ממך ואתה תגנוב ממני - החברה שלנו לא תוכל להתקיים באופן סביר ולאורך זמן. אז אנו מחליטים שהגניבה תהיה אסורה על-פי חוק. אולם קיימת סכנה רבה במערכת מסוג זה. הסכנה היא, שכל הסטנדרטים הללו עלולים להיות מוטים לטובתו ולצרכיו המניפולטיביים של אדם יחיד בתוך החברה. האם תופעות שליליות, שהופכות לפעמים למקובלות על החברה, הופכות גם לנכונות מבחינה מוסרית? האם ניתן לומר שרכילות, שימוש בסמים, התמכרות לעבודה, זיהום אוויר, תחרויות של היאבקות וסוגים נוספים של התעללות בעצמי ובאחר, עולות בקנה אחד עם המוסר העליון? והלא כל אלה הפכו לתופעות נפוצות מאד בחברה המודרנית. האם המוסר הפנימי שלנו, והמושגים שלנו על מה מותר ומה אסור, משתנים בהתאם לאפנות המתחלפות בעולם שסביבנו?
מושגי המותר והאסור אינם נתונים למשא ולמתן, ואינם עומדים בתירוצים כאלה ואחרים.
התורה משקפת כאן עמדה מאד ברורה. היא קובעת, שאין שום משמעות למה שהחברה שלנו מוכנה לסבול בתוכה או לא. בשום מקרה אסור לנו לגנוב, לרצוח או לבגוד בבני הזוג שלנו. מושגי המותר והאסור אינם נתונים למשא ולמתן, ואינם עומדים בתירוצים כאלה ואחרים. אין לנו זכות להחליט אם ברצוננו להיות אנשים טובים ואין זה תלוי במצב הכלכלי או האישי שלנו. הרב יעקב ויינברג מסביר, שהסירוב המוחלט של אומות העולם לקבל על עצמן את עול התורה, מקורו בחשש מפני מערכת חוקים שאיננה משתנה בהתאם לתמורות החברתיות של האנושות.
--------------------------------------------------------------------------------
סטנדרטים מוחלטים
אלדוס האקסלי, בחיבורו "וידויו של אתאיסט חושב", מסביר את סירובו לקבל את קיומו של אל אחד ואמיתי:
"היו לי סיבות משלי לרצות שלעולם שלנו לא תהיה כל משמעות; מאוחר יותר, ועקב כך, הסקתי שבאמת אין לו שום משמעות... עבור עצמי, וברור לי שגם עבור רבים מחברי למקצוע, הפילוסופיה של 'חוסר המשמעות' היתה בעיקר כלי המשחרר את האדם. מה שחיפשנו כולנו היה שחרור... שחרור טוטאלי מכל מערכת אפשרית של ערכי מוסר. ההתנגדות החריפה שלנו לערכי המוסר נבעה מהעובדה כי מערכת שכזו פגעה בחופש המיני שכל כך נהננו ממנו".
בשביל לחיות חיים של מתירנות מינית, האקסל היה מוכן להשליך מעליו את כל מערכת המוסר שעליה מתבססת האנושות כולה. אולם זה יכול להיות כל דבר אחר. ישנם אנשים שהמניעים העיקריים בחייהם הנם שליטה וכוח, ולמענם הם מוכנים לוותר על ערכים רבים. בספר "היטלר מדבר", שמכיל אוסף של נאומים שלו, היטלר חושף את הכוח המניע שעמד מאחורי הטירוף שלו:
"אני משחרר את האנושות מתהפוכות הנפש השונות. אני משחרר את האנושות מההגבלות הקשות שהשתלטו על חיינו, כתוצאה מלחץ שהגיע מישות מזוהמת ומשפילה, שנקראת מצפון ומוסר אנושי".
כל אדם הגיוני יודע בוודאות שהיטלר היה אדם אכזרי. הידיעה הזו, היא שהעניקה לעולם החופשי מאוחר יותר, את הביטחון והאמונה, שצריך להוציא להורג את עשרת פושעי המלחמה הנאציים בנירנברג. אולם אנו עדיין מרגישים חובה להעמיד כאן את השאלה המרכזית: מדוע, בשם כל ערכי המוסר היחסי, לא בחרנו לראות את ההתנהלות של הנאצים, כזכותו של עם לשאוף ולהגשים את המטרות שהוא ומנהיגיו הציבו לעצמם? מדוע איננו מנסים להיות סלחניים יותר כלפי גרמניה הנאצית, מתוך התחשבות ברצונו החופשי של האדם לבחור לעצמו את הערכים שעל-פיהם הוא יחיה את חייו?
התשובה מובנת מאליה: ישנן אמיתות שהן מוחלטות ואבסולוטיות! פעם ביקשתי מכיתת תלמידים שלי, לתת הסבר ערכי ומוסרי לאיסור על גילוי עריות או על קניבליזם. הם לא הצליחו למצוא שום סיבה הגיונית לכך, למרות שהם כולם היו בטוחים, שהאיסור על המעשים הללו הוא אכן נכון וצודק. היהדות אומרת, שכולנו נולדנו עם סטנדרטים מוחלטים, המובנים בתוכנו, ובאמצעות לימודי התורה, אנחנו מצליחים להתחבר ל"קוד" המובנה הזה ולעורר אותו.
--------------------------------------------------------------------------------
תורה עם דרך ארץ
ונחזור לקנה השביעי של מנורת הזהב בבית המקדש... אם התורה כל כך מרכזית בחיינו, נשאלת השאלה, מדוע אנו בכלל זקוקים לששת הקנים האחרים? מדוע לא מספיק לחיות רק עם הקנה האמצעי?
התורה מלמדת אותנו, שיש ליצור את המנורה מגוש אחד שלם של זהב טהור.
הגמרא אומרת: "אין דרך ארץ אין תורה". כולנו יודעים שהמושג 'דרך ארץ' פירושו הליכות ונימוסים, אבל בואו ננסה להסתכל על המשמעות המילולית של הביטוי - 'דרכה של הארץ'. כוונת הגמרא היא, אם כן, שלעולם לא נוכל להפריד בין התורה לבין האופן שבו אנו מבינים את העולם שלנו. כאשר אנו משתמשים בקני המנורה בדרך נכונה וראויה, הם ישפיעו על העולם בצורה הטובה ביותר. הרמב"ם, שהיה הפרשן הגדול ביותר על התורה בכל הזמנים, היה גם רופא מומחה, שכתב רבות על נושאים פילוסופיים, מדעיים ומטאפיזיים. (ראה: משנה תורה לרמב"ם, יסודות התורה, פרק ב'). הגאון מוילנא, שהיה הרב הגדול ביותר בשלוש-מאות השנים האחרונות, כתב ספרים רבים בנושאים שונים: גיאומטריה, אסטרונומיה ואלגברה.
לכן אנו מוצאים בפרשה שלנו את ההצהרה הברורה: "וזה מעשה המנורה, מקשה זהב - עד ירכה, עד פרחה - מקשה היא" [המנורה עשויה מיציקה אחת של זהב טהור] (במדבר ח':4). התורה מלמדת אותנו, שיש ליצור את המנורה מגוש אחד שלם של זהב טהור. הציווי הזה מדגיש לנו, כיצד כל החוכמות בעולם פועלות יחדיו, וביחד הן יוצרות את העולם השלם ביותר שבו ניתן לחיות.
--------------------------------------------------------------------------------
תאומים סיאמיים
נסו לחשוב על המקרה הבא: בשנת 1993, אישה אמריקאית בשם ריטה לייקברג ילדה תאומים סיאמיים. הרופאים שטיפלו בה קבעו באופן וודאי ביותר, שאם שני התאומים יישארו מחוברים זה לזה (הם חלקו ביניהם כמה איברים חיוניים ביותר לתפקוד גוף האדם) - שניהם ימותו. האפשרות היחידה הייתה לערוך ניתוח קשה, שבו אחד מן התאומים ימות, אך כך יינצלו חייו של התאום השני. אולם מייד קפצו אנשי המוסר וטענו, שמדובר ברצח בדם קר!
הרופאים התמהמהו זמן רב באשר להחלטה הסופית, כיוון שנדרשה כאן החלטה מוסרית מסובכת ביותר, עד שבשנת 1997 הם גילו את פסק ההלכה של הרב משה פיינשטיין, שהתבסס על מקורות תלמודיים, ופסק באופן ברור וחד משמעי במקרה דומה, אך אחר.
הרב פיינשטיין שאל את הרופאים: "כיצד אתם מתכוונים לערוך את הניתוח?". הם ענו לו: "אנחנו עומדים להציל את התינוק הראשון, ולהרוג את התינוק השני". הרב פיינשטיין המשיך ושאל אותם: "האם אתם יכולים לעשות את ההיפך? כלומר, האם אתם מסוגלים להרוג את התינוק הראשון, ולהציל דווקא את השני?". הם ענו לו: "לא, אנו יכולים רק להציל את התינוק הראשון".
בנקודה זו, הורה להם הרב משה פיינשטיין להמשיך ולבצע את הניתוח המתוכנן. מדוע? משום שע"פ ההלכה היהודית, כאשר קיים מקרה שבו אדם אחד מאיים באופן ישיר על חייו של אדם אחר, אזי הדבר הנכון והמוסרי לעשות הוא להרוג את ה'רודף'. במקרה שלנו, הרב פיינשטיין קבע שחייו של התינוק השני היוו איום חמור על חייו של התינוק הראשון, ולכן התינוק השני הוגדר כ'רודף' (שלא מתוך כוונה תחילה). משום כך, מותר היה לתינוק הראשון 'למנוע' מהתינוק השני להרוג אותו.
למרות שהמשתנים הקיימים הן בעולם התורה והן בעולם הרפואה, מפורטים מדי מכדי שנתבסס על המקרה הזה לצורך מסקנה גורפת, עדיין ניתן להיווכח בעוצמתה האדירה של התורה על העולם הכללי.
בבית המקדש היה אור אלוקי מיוחד ובהיר ביותר, כשהמטרה הייתה להפיצו החוצה.
הגמרא מציינת, שהחלונות של בית המקדש נבנו בצורה מאד חריגה ונדירה. בדרך כלל, חלונות רגילים בנויים באופן כזה, שבקיר הפנימי הם רחבים יותר ואילו בקיר החיצוני הם צרים יותר. מטרתה של הבנייה הזו, לאפשר לכמה שיותר קרני שמש לחדור פנימה דרך החלונות. אולם בבית המקדש, המבנה היה בדיוק הפוך: החלונות היו צרים יותר בקיר הפנימי ורחבים יותר בקיר החיצוני. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבבית המקדש היה אור אלוקי מיוחד ובהיר ביותר, כשהמטרה הייתה להפיצו החוצה, לכל פינות היקום כולו. זו הייתה כוונתו של הנביא ישעיהו כאשר כינה את עם ישראל - "אור לגויים" (ישעיהו מ"ב:6).
מי הכניס לעולם שלנו את חוקי המוסר והאתיקה, אם לא העם היהודי? כמובן שלא הייתה זו ממלכת ספרטה ולא יוון העתיקה, לא הרומאים ולא הפרסים. דמיינו לעצמכם כל לוחם שנמצא בדרכו אל הקרב. מהי ההצדקה המוסרית שעומדת מאחורי זכותו להילחם באויביו? תשובתו היא על פי רוב: "אני יותר חזק ממנו, וכוחי הפיזי הוא שנותן לי את הזכות להילחם!".
מי שהביא לעולם את הבשורה שכוח פיזי אינו מצדיק כל פעולה שהיא, היו היהודים. התורה והנביאים שלנו הכניסו לעולם המודרני את המושגים של "ואהבת לרעך כמוך", את החינוך האוניברסלי, את הידיעה שכל בני האדם נבראו באופן זהה. על פעמון החירות בארצות הברית כתוב הפסוק מחומש ויקרא: "וקראת שלום בארץ", ובנייני האו"ם המפורסמים בנויים על-פי חזונו המפורסם של ישעיהו: "וכיתתו חרבותם לאתים".
--------------------------------------------------------------------------------
המסר הנצחי
בפרשת השבוע שלנו, מצטט המדרש את הקב"ה כשהוא מדבר אל אהרון הכהן: "כשאתה מדליק את נרות המנורה, תהיה זו התרומה הנצחית שלך לעולם כולו". שואלים על כך הפרשנים: הרי הדלקת הנרות של המנורה נעשתה רק בזמן שבית המקדש היה קיים. אז מה כוונתו של הקב"ה, כשהוא אומר שמדובר בדבר "נצחי"?
האמיתות והערכים שאנו מקבלים מן התורה - הם הדבר הנצחי באמת.
התשובה היא, אם כן, שהאמיתות והערכים שאנו מקבלים מן התורה - הם הדבר הנצחי באמת. אמיתותה של התורה יקרה היום הרבה יותר מבעבר, משום שהחברה גדלה ומתפתחת ונגררת לא אחת, לכיוונים חסרי גבולות לחלוטין. בעולם כמו שלנו, המלא בהתלבטויות ערכיות מורכבות וסבוכות, כמו שיבוט בני אדם, המתת חסד או בעיית חסרי הבית - התורה עומדת לצדנו ומציבה לנו את הסטנדרטים האובייקטיביים לגבי כל נושא העולה לדיון. התורה נותנת לנו כיוון בכל שאלה שצצה בפנינו, היא מונעת מאתנו מלהיגרר לקיצוניות ומסייעת לנו לבחור בדרך האמצע, ההגיונית והבטוחה.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Behalotcha_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... a_5769.asp</a>
איך בונים בית חולים?
בפרשתינו מופיע הציווי לתקוע בחצוצרות. רק כאשר ישנו ציווי לתקוע במקדש ביום שמחתכם ובמועדיכם, נסמך לכך גם ציווי לתקוע בעת צרה. אך לא ייתכן שבזמן שאין מקדש ואין קרבנות, נתקע בחצוצרות רק בעת צרה.
ט"ז שבט ה´תשס"ג - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
בפרשתנו מצוה ה' את משה לעשות לו חצוצרות כסף, והתורה מפרטת את תפקיד החצוצרות[1]:
וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם.
יש לשאול, מדוע איננו נוהגים בימינו לתקוע בחצוצרות בעת המלחמה ובעת הצרות? הרי זוהי מצוה מהתורה, שמבטיחה שבכך ניזכר לפני ה' וניוושע מאויבינו, ומדוע איננו מקיימים מצוה זו?
הרמב"ם[2] מונה את מצות החצוצרות:
והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ובבאור אמרו (ר"ה ב') שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'.
הקשו המפרשים על הרמב"ם[3], מדוע מנה את שני סוגי התקיעות, שבמקדש ושבעת צרה, במצוה אחת, הרי הן מופיעות בפסוקים שונים, ומתקיימות בהזדמנויות שונות, ומה מחבר ביניהן?
לשאלות אלו מתייחס הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת 'אגרות משה'[4]:
מה שהקשה כתר"ה על מה שכתב הריטב"א שלפי הסברא שצריך חצוצרות בתענית נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות, וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של כסף, הנה לעניות דעתי משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצות מ"ע נ"ט ובמנין המצות בתחלת החבור של היד החזקה והמ"מ בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיי"ש. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן. וזהו אולי כוונת המגיד משנה בתירוצו שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות עיי"ש ושייך זה רק כשצריך לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא אבל אם היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתהיה המצוה מה לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה ודאי היה לו לחושבם לשתי מצות.
הגאון ר' פיינשטיין מסביר, שמי שסובר שהתקיעה היא דוקא בחצוצרות, סובר שזהו דווקא באותן החצוצרות שהיו במקדש. איננו עושים חצוצרות כסף לתקיעה בזמן צרה, כיון שרק באותן חצוצרות שבמקדש, בהן תוקעין בעת הקרבת הקרבן, יכולה להתקיים גם המצוה של תקיעה בעת מלחמה ושאר צרות שלא תבאנה.
כלומר - ישנה מצוה אחת, והיא השימוש בחצוצרות, והיא מתפרטת לסוגים שונים של תקיעה בהזדמנויות שונות.
יש לנסות ולהבין עניין זה, מדוע התקיעה בעת צרה תלויה בתקיעה שבמקדש? מדוע רק כאשר תוקעים במקדש תוקעים גם במלחמה ואין חיוב נפרד לתקיעה במלחמה?
נראה שאפשר להבין את עומק הדברים על פי דברי המדרש[5]:
כההיא דאמר ריש לקיש (ויקרא ו') 'במקום אשר תשחט את העולה תשחט החטאת' כל כך למה, כדי שלא יתפרסמו החטאים.
חז"ל בהקשבתם לדברי התורה למדו שאין ליחד מקום לחטאים ולחוטאים. אדרבה, המקום מיוחד הוא לעולה הבאה בנדבת האדם ובנדרו, וכיון שיש מקום, משתמשים בו גם החוטאים בנפילתם.
אין ראוי ליחד כלים וכוחות לרע כשלעצמו. כל מחשבותינו ועבודתנו צריכה להיות בריבוי האור והטוב, והרע ממילא יעבור מן העולם. באותם כלים שנבנו לצורך הטוב נשתמש לפעמים גם להעברת הרע מן העולם.
משל למה הדבר דומה? אם רצונו של אדם לבנות בית חולים, עליו לחשוב שהוא בונה בעיקר בית יולדות ובע"ה הבנין והכלים יהיו רק לטובה. אמנם אחר שנבנה הבנין לטובה, אפשר להשתמש בו אם חלילה נפגע אדם וחלה...
באותה דרך נביט גם על עניין החצוצרות.
אין ציווי עצמי לתקיעה בחצוצרות בזמן מלחמה וצרה. זו אינה יכולה להיות מצוה עצמאית, העומדת לבדה.
רק כאשר ישנו ציווי לתקוע במקדש ביום שמחתכם ובמועדיכם, נסמך לכך גם ציווי לתקוע בעת צרה. אך לא ייתכן שבזמן שאין מקדש ואין קרבנות, נתקע בחצוצרות רק בעת צרה.
צרה היא דבר שאינו עומד לבדו. הוא מטופל רק דרך הטיפול בצד הטוב והנעים של החיים.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] י', ט'-י'.
[2] מ"ע נ"ט.
[3] מגיד משנה בתחילת הל' תעניות.
[4] או"ח א', סי' קס"ט.
[5] ויק"ר פרשת ל"ב, ו'.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1348' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1348</a>
בפרשתינו מופיע הציווי לתקוע בחצוצרות. רק כאשר ישנו ציווי לתקוע במקדש ביום שמחתכם ובמועדיכם, נסמך לכך גם ציווי לתקוע בעת צרה. אך לא ייתכן שבזמן שאין מקדש ואין קרבנות, נתקע בחצוצרות רק בעת צרה.
ט"ז שבט ה´תשס"ג - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
בפרשתנו מצוה ה' את משה לעשות לו חצוצרות כסף, והתורה מפרטת את תפקיד החצוצרות[1]:
וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאיביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם.
יש לשאול, מדוע איננו נוהגים בימינו לתקוע בחצוצרות בעת המלחמה ובעת הצרות? הרי זוהי מצוה מהתורה, שמבטיחה שבכך ניזכר לפני ה' וניוושע מאויבינו, ומדוע איננו מקיימים מצוה זו?
הרמב"ם[2] מונה את מצות החצוצרות:
והמצוה הנ"ט היא שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ובבאור אמרו (ר"ה ב') שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'.
הקשו המפרשים על הרמב"ם[3], מדוע מנה את שני סוגי התקיעות, שבמקדש ושבעת צרה, במצוה אחת, הרי הן מופיעות בפסוקים שונים, ומתקיימות בהזדמנויות שונות, ומה מחבר ביניהן?
לשאלות אלו מתייחס הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת 'אגרות משה'[4]:
מה שהקשה כתר"ה על מה שכתב הריטב"א שלפי הסברא שצריך חצוצרות בתענית נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות, וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של כסף, הנה לעניות דעתי משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצות מ"ע נ"ט ובמנין המצות בתחלת החבור של היד החזקה והמ"מ בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיי"ש. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן. וזהו אולי כוונת המגיד משנה בתירוצו שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות עיי"ש ושייך זה רק כשצריך לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא אבל אם היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתהיה המצוה מה לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה ודאי היה לו לחושבם לשתי מצות.
הגאון ר' פיינשטיין מסביר, שמי שסובר שהתקיעה היא דוקא בחצוצרות, סובר שזהו דווקא באותן החצוצרות שהיו במקדש. איננו עושים חצוצרות כסף לתקיעה בזמן צרה, כיון שרק באותן חצוצרות שבמקדש, בהן תוקעין בעת הקרבת הקרבן, יכולה להתקיים גם המצוה של תקיעה בעת מלחמה ושאר צרות שלא תבאנה.
כלומר - ישנה מצוה אחת, והיא השימוש בחצוצרות, והיא מתפרטת לסוגים שונים של תקיעה בהזדמנויות שונות.
יש לנסות ולהבין עניין זה, מדוע התקיעה בעת צרה תלויה בתקיעה שבמקדש? מדוע רק כאשר תוקעים במקדש תוקעים גם במלחמה ואין חיוב נפרד לתקיעה במלחמה?
נראה שאפשר להבין את עומק הדברים על פי דברי המדרש[5]:
כההיא דאמר ריש לקיש (ויקרא ו') 'במקום אשר תשחט את העולה תשחט החטאת' כל כך למה, כדי שלא יתפרסמו החטאים.
חז"ל בהקשבתם לדברי התורה למדו שאין ליחד מקום לחטאים ולחוטאים. אדרבה, המקום מיוחד הוא לעולה הבאה בנדבת האדם ובנדרו, וכיון שיש מקום, משתמשים בו גם החוטאים בנפילתם.
אין ראוי ליחד כלים וכוחות לרע כשלעצמו. כל מחשבותינו ועבודתנו צריכה להיות בריבוי האור והטוב, והרע ממילא יעבור מן העולם. באותם כלים שנבנו לצורך הטוב נשתמש לפעמים גם להעברת הרע מן העולם.
משל למה הדבר דומה? אם רצונו של אדם לבנות בית חולים, עליו לחשוב שהוא בונה בעיקר בית יולדות ובע"ה הבנין והכלים יהיו רק לטובה. אמנם אחר שנבנה הבנין לטובה, אפשר להשתמש בו אם חלילה נפגע אדם וחלה...
באותה דרך נביט גם על עניין החצוצרות.
אין ציווי עצמי לתקיעה בחצוצרות בזמן מלחמה וצרה. זו אינה יכולה להיות מצוה עצמאית, העומדת לבדה.
רק כאשר ישנו ציווי לתקוע במקדש ביום שמחתכם ובמועדיכם, נסמך לכך גם ציווי לתקוע בעת צרה. אך לא ייתכן שבזמן שאין מקדש ואין קרבנות, נתקע בחצוצרות רק בעת צרה.
צרה היא דבר שאינו עומד לבדו. הוא מטופל רק דרך הטיפול בצד הטוב והנעים של החיים.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] י', ט'-י'.
[2] מ"ע נ"ט.
[3] מגיד משנה בתחילת הל' תעניות.
[4] או"ח א', סי' קס"ט.
[5] ויק"ר פרשת ל"ב, ו'.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1348' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1348</a>