פורום ברסלב - רק לשמוח יש
שבת - פרשת דברים!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
דברים
"משנה תורה" חזרה לשם מה? / הרב משה ארנרייך
ספר דברים מכונה בפי חז"ל "משנה תורה" (ברכות כא ע"ב, מגילה ז ע"א ושם לא ע"א) זו הסיבה כנראה שאין הפרדה בין ספר במדבר לספר דברים בספרי התורה שלנו, כמו שיש בין החומשים האחרים כיון "שאינו אלא חוזר ושונה מה למעלה" ( עיין בדברי תוס' גטין ב ע"א ד"ה המביא, בשם הרס"ג ורב האי גאון ביאור למנהג לכתוב גט בי"ב שורות "משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג ע"ב) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה". לפי זה, "משנה" מתבאר מלשון חזרה, כפילות, זו גם שיטת הרמב"ן וכך מבאר בעל "מצודת דוד" את הפסוק " ו
"משנה תורה" חזרה לשם מה? / הרב משה ארנרייך
ספר דברים מכונה בפי חז"ל "משנה תורה" (ברכות כא ע"ב, מגילה ז ע"א ושם לא ע"א) זו הסיבה כנראה שאין הפרדה בין ספר במדבר לספר דברים בספרי התורה שלנו, כמו שיש בין החומשים האחרים כיון "שאינו אלא חוזר ושונה מה למעלה" ( עיין בדברי תוס' גטין ב ע"א ד"ה המביא, בשם הרס"ג ורב האי גאון ביאור למנהג לכתוב גט בי"ב שורות "משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג ע"ב) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה". לפי זה, "משנה" מתבאר מלשון חזרה, כפילות, זו גם שיטת הרמב"ן וכך מבאר בעל "מצודת דוד" את הפסוק " ו
בקורת הורסת, בקורת בונה
דברים(דברים א:א-ג:כב)
ראשיעל הפרשה ה'שבועי' של שרגא בקורת הורסת, בקורת בונה
דברים(דברים א:א-ג:כב)
בקורת הורסת, בקורת בונה
עברו ארבעים שנים ארוכות ומייגעות במדבר הלוהט. תקופת הנדודים מתקרבת לסיומה ולפנינו חומש דברים "שירת הברבור" של משה רבנו, פנייתו האחרונה אל עם ישראל בטרם יכנסו לארץ המובטחת.
חלק נכבד מפרשת השבוע עוסק בנזיפתו של משה רבנו בעם ישראל, על החטאים שחטאו בתקופת המדבר חטא העגל, קורח ועדתו, התלונות על הבשר והמים, ועוד.
נשאלת השאלה, מדוע בחר משה רבנו דווקא עכשיו, בימים האחרונים שלפני מותו, להוכיח את העם על חטאיו לאורך ארבעים השנים?
התורה אומרת לנו:
"הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא י"ט:17).
התוכחה היא דבר חיובי, אלא אם כן ההשפעה שלה תהיה שלילית. אם האדם המוכח ינסה להתגונן, או יכעס, או לא יקבל את הביקורת שהופנתה כלפיו, אז עדיף שלא לומר דבר.
כשמשה בחר בעיתוי זה לתוכחה, היו לכך מספר סיבות שנבעו מחשיבה עמוקה:
א. ימיו ספורים ולכן העם יהיה ודאי סבלן ונוח יותר לקבל תוכחה ממנו.
ב. מסיבה זו, גם לא תהיה לו את האפשרות ואת הצורך לחזור ולשנן שוב ושוב את דברי התוכחה באזני העם.
ג. העובדה שלא יהיה בין החיים כשיחטאו שוב בעתיד, חוסכת מהם את הבושה.
ד. העם לא שרוי בהתנגדות ובהתגוננות.
ה. עם ישראל יאזין היטב לדבריו של משה, מתוך הבנה שמלותיו האחרונות, קרי, "צוואתו" הן החשובות והמשמעותיות ביותר עבורם.
כשאדם מרגיש כי התוכחה שאתם מפנים כלפיו, היא למטרת טובתכם האישית ולא לטובתו, הוא לא יקשיב למה שאתם מנסים לומר לו.
התוכחה חייבת להיאמר, באופן בלעדי, לטובתו של הזולת. עליו לדעת שאתם דואגים לו, שאתם בצד שלו, ושאתם באמת ובתמים מעונינים במה שהכי טוב עבורו.
לכן משה רבנו מוסר לעם את דברי התוכחה שלו דווקא כעת, לאחר שהביסו את המלכים סיחון ועוג (ראה דברים א':4). היות ובקרבות הללו, משה הוכיח מחדש שכל מאמציו מוקדשים אך ורק לטובת עם ישראל ולא לתועלתו האישית. לכן הם ידעו מעל לכל ספק, שדברי התוכחה של משה, מגיעים רק ממקום של אהבה כלפיהם.
--------------------------------------------------------------------------------
דברי תוכחה בנחת נשמעים
אם נבדוק ביסודיות את משמעות המושג "תוכחה", נצליח להבין אותו יותר. התורה אומרת: "הוכח תוכיח את עמיתך". ה"תוכחה" באה מהמילה "הוכחה", כלומר: ראייה.
התורה מלמדת אותנו שהדרך לגרום לזולת להשתנות, איננה ע"י ביקורת נוקשה או שכנוע מחוכם. הדרך היחידה שבעזרתה ניתן לשכנע מישהו, בכל נושא שהוא, היא על ידי מתן ראיות ברורות וניכרות לעין. כמו שכתוב בגמרא (מסכת ברכות, דף ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלבו של אדם, יותר ממאה מלקיות" (ניתן להשיג שינוי ע"י פעם אחת בה מכיר האדם בטעותו, בקלות רבה יותר מאשר שינוי המושג בכפייה ע"י מלקות).
זוכרים את הסיפור על יוסף ואחיו? לאחר שנמכר לעבדות, ומשם טיפס ועלה לדרגת משנה-למלך, שב ונפגש עם אחיו כאשר הגיעו למצרים, בניסיונם להשיג מזון. (האחים אינם מזהים את יוסף, משום שהוא התבגר וגידל זקן). יוסף מקשה עליהם בכוונה ומאיים לקחת בשבי את בנימין אחיהם הצעיר. יהודה מוחה על כך בתוקף, ואומר שיעקב אביהם לא יהיה מסוגל לשרוד לאחר אובדן נוסף של אחד מבניו.
בשלב זה יוסף מזדהה בפני אחיו, כשהוא אומר: "אני יוסף; העוד אבי חי?" (בראשית מ"ה:3). זו הייתה התוכחה של יוסף: "אתם אומרים שאבינו לא יצליח לשרוד אחרי אובדנו של אחד מבניו, אך האם לקחתם זאת בחשבון כאשר ניתקתם אותי מאבי לפני 22 שנים?!"
אף אחד אינו אוהב כשמטיפים לו. לכן, רק הכרה עצמאית בטעות, תצליח לנטרל את התגובה המתגוננת וליצור הזדמנות נאותה לתוכחה יעילה. יוסף גרם לאחיו להבין את הסתירה הפנימית שקיימת בדבריהם. גם משה רק הצביע ברמז על חטאיהם של בני ישראל.
התוכחה איננה אמורה להיות נוקשה. תוכחה היא בעצם היופי שבה המציאות טופחת על פנינו במלוא הדרה.
הדייג
המדרש (תנא דבי אליהו) מספר על אליהו הנביא שפגש פעם דייג. "האם אתה לומד תורה?" שואל אליהו. "לא", משיב הדייג. "אני אדם פשוט, אין לי שום מידה של חוכמה ולא כל כישורים מיוחדים".
"אמור לי", ממשיך אליהו, "כיצד אתה מכין את רשת הדייגים שלך?"
עונה לו הדייג: "למעשה זה עסק די מסובך. ראשית עלי לבחור את העובי המתאים של החבל. לאחר מכן, אני אורג את הרשת בשיטה מאד מיוחדת, בכדי לוודא את האיזון המתאים בין החוזק לבין הגמישות".
"ואיך, באופן מעשי, אתה מצליח לתפוס את הדגים שבים?", חקר אליהו.
"או", אמר הדייג, "התהליך כולל משתנים מורכבים רבים, כמו עומק המים, הטמפרטורה, המהירות הזרימה הנוכחית, העונה בשנה, השעה ביום, סוג הדג והמיקום. ביליתי שנים רבות בהתמחות בטכניקות הללו, וכיום אני מצליח להביא הביתה פרנסה טובה מעסקי הדיג".
כשתגיע לגן-עדן", אמר אליהו, "אמרת שבכוונתך להעיד שמעולם לא למדת תורה, משום שאתה סתם אדם פשוט, שלא ניחן בשום יכולת או חוכמה. אך בקיאותך בעסקי הדיג מפריכה לגמרי את טענותיך!"
האם שמעתם פעם מישהו שאומר שאין לו זמן ללמוד ולרכוש חוכמה, או לבקר את אמו, או לעבוד בהתנדבות במקומות של נזקקים? אך מה עם כל השעות שבהן הוא מבלה מול הטלוויזיה?
זוהי תוכחה, הבאת ראיות שאין שאין עליהן עוררין.
נזיפה מאהבה
כמובן שאף אחד לא אוהב לקבל ביקורת.
אך האם אתם חושבים שאתם מושלמים? ברור שלא! אם אתם רוצים לממש את הפוטנציאל שלכם, חפשו אחר ביקורת בונה. בקשו עזרה בכדי להיפטר מהטעויות שלכם. כאשר אדם מתמסר להשגת מטרה מסוימת, הוא יסכים לקבל כמות אדירה של "נדנודים", הטרדות ודברי עלבון. חשבו על הספורטאים האולימפיים, כמה ביקורת הם מוכנים לסבול מהמאמנים שלהם!
אחד הסיפורים האהובים עלי בכל הזמנים, הוא על "השפת-אמת", פרשן מפורסם על התורה (במאה ה-19 בפולין). פעם אחת, כשהיה בערך בן שתים-עשרה, הוא נשאר ער כל הלילה ללמוד תורה יחד עם חבר. כאשר הפציע השחר, הם התפללו את תפילת השחרית בשעה המוקדמת ביותר שאפשר, והלכו לישון. לאחר מספר שעות, התעוררו הנערים וחזרו לישיבה, שם פגשו את סבו של "השפת-אמת", הרב יצחק מאיר (ה"חידושי הרי"מ). הרב יצחק מאיר לא ידע שנכדו נשאר ער כל הלילה ללמוד תורה, ולכן נזף בו על שלא נכח בתפילת השחרית הרגילה. דברי הנזיפה נמשכו מספר רגעים, בהם ניצב "השפת-אמת" והאזין בקשב, מבלי לומר אפילו מילה אחת.
כאשר עזב הסבא, הביע חברו של "השפת-אמת" את פליאתו: "למה לא הגנת על עצמך? הרי ברור שהנזיפה הייתה לא-מוצדקת?!", ענה לו "השפת-אמת": "משום שלא קורה לי כל יום שאני מקבל כזה משוב אישי מסבי המכובד. לא הייתי מפספס את ההזדמנות הזו בעד שום הון שבעולם!".
אין ספק שלכך התכוון שלמה המלך כשאמר: "הוכח לחכם, ויאהבך!" (משלי ט':8).
דאגה מספקת
נקודה אחרונה: תוכחה היא מחויבות של כולנו. אסור לנו להתעלם כאשר יש אדם שזקוק לנו. לכן הוצמד לכאן הפסוק: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט:16).
אם אתם באמת אוהבים מישהו, לא תוכלו לסבול לראות אותו חי חיים שטעות ביסודם. הרי מי נותן לכם הכי הרבה ביקורת? אלה שהכי אוהבים אתכם, ההורים שלכם. זה משום שהם כל כך אוהבים אתכם, ופשוט אינם מסוגלים להתעלם מכם ולחשוב לעצמם: "הוא מבזבז את הזמן שלו, אבל פשוט לא אכפת לי". בדומה לכך, האנושות כולה היא אחת. אם אדם אחד כואב, כולנו חשים זאת.
אנו מחויבים לתת יד ולמצוא דרך לעזור. הגמרא במסכת שבת, קי"ט אומרת, שירושלים חרבה משום שאנשים לא הוכיחו זה את זה ולא עזרו זה לזה להשתפר. כיום, בין שאר הצרות, העם היהודי סובל משנאת חינם, התבוללות ופירוד בין המחנות. עלינו לנקוט במאמץ מוגבר בכדי לקרב יהודים אחד לשני ולמסורת אבותם. כיצד?
ע"י כך שנתנהג בעצמנו כמודל לחיקוי.
משמעותה המעשית של אמירת תוכחה, איננה העברת ביקורת, זריקת אבנים, או צעקה בקול רם יותר מהזולת. תוכחה אמיתית היא הדגמה מעשית של התנהגויות ופעולות. אם אדם שאינו שומר שבת אינו מעריך את הייחוד ואת הקדושה של היום, זה משום ששומרי השבת אינם שומרים עליה באופן הנכון. אם היהודים היו באמת מקרינים את יופייה של התורה, אז האמת הייתה ניכרת בעיני העולם כולו. בלי ויכוחים, בלי קונפליקטים. אכן, הגמרא אומרת שמשה רבנו היה מסוגל להורות לעם כיצד לנהוג, רק משום שהדגים בעצמו את המעשים להם הטיף.
חז"ל שואלים: כאשר יבוא המשיח, כיצד נדע שזה באמת הוא? התשובה היא שלא יהיה לנו כל ספק בדבר. ברור שישנן כמה דרישות טכניות, אך זהותו הבסיסית כמשיח תהיה ברורה לכל. הוא ידבר דברי תורה כל כך מתוקים ובהירים, שאף אדם לא יתלבט בנוגע לזהותו. זו תהיה השתפכות טהורה של אנרגיה חיובית, שתדהים את כל העומד בדרכה וזהו היופי של תוכחה אמיתית.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48853082.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48853082.html</a>
דברים(דברים א:א-ג:כב)
ראשיעל הפרשה ה'שבועי' של שרגא בקורת הורסת, בקורת בונה
דברים(דברים א:א-ג:כב)
בקורת הורסת, בקורת בונה
עברו ארבעים שנים ארוכות ומייגעות במדבר הלוהט. תקופת הנדודים מתקרבת לסיומה ולפנינו חומש דברים "שירת הברבור" של משה רבנו, פנייתו האחרונה אל עם ישראל בטרם יכנסו לארץ המובטחת.
חלק נכבד מפרשת השבוע עוסק בנזיפתו של משה רבנו בעם ישראל, על החטאים שחטאו בתקופת המדבר חטא העגל, קורח ועדתו, התלונות על הבשר והמים, ועוד.
נשאלת השאלה, מדוע בחר משה רבנו דווקא עכשיו, בימים האחרונים שלפני מותו, להוכיח את העם על חטאיו לאורך ארבעים השנים?
התורה אומרת לנו:
"הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא י"ט:17).
התוכחה היא דבר חיובי, אלא אם כן ההשפעה שלה תהיה שלילית. אם האדם המוכח ינסה להתגונן, או יכעס, או לא יקבל את הביקורת שהופנתה כלפיו, אז עדיף שלא לומר דבר.
כשמשה בחר בעיתוי זה לתוכחה, היו לכך מספר סיבות שנבעו מחשיבה עמוקה:
א. ימיו ספורים ולכן העם יהיה ודאי סבלן ונוח יותר לקבל תוכחה ממנו.
ב. מסיבה זו, גם לא תהיה לו את האפשרות ואת הצורך לחזור ולשנן שוב ושוב את דברי התוכחה באזני העם.
ג. העובדה שלא יהיה בין החיים כשיחטאו שוב בעתיד, חוסכת מהם את הבושה.
ד. העם לא שרוי בהתנגדות ובהתגוננות.
ה. עם ישראל יאזין היטב לדבריו של משה, מתוך הבנה שמלותיו האחרונות, קרי, "צוואתו" הן החשובות והמשמעותיות ביותר עבורם.
כשאדם מרגיש כי התוכחה שאתם מפנים כלפיו, היא למטרת טובתכם האישית ולא לטובתו, הוא לא יקשיב למה שאתם מנסים לומר לו.
התוכחה חייבת להיאמר, באופן בלעדי, לטובתו של הזולת. עליו לדעת שאתם דואגים לו, שאתם בצד שלו, ושאתם באמת ובתמים מעונינים במה שהכי טוב עבורו.
לכן משה רבנו מוסר לעם את דברי התוכחה שלו דווקא כעת, לאחר שהביסו את המלכים סיחון ועוג (ראה דברים א':4). היות ובקרבות הללו, משה הוכיח מחדש שכל מאמציו מוקדשים אך ורק לטובת עם ישראל ולא לתועלתו האישית. לכן הם ידעו מעל לכל ספק, שדברי התוכחה של משה, מגיעים רק ממקום של אהבה כלפיהם.
--------------------------------------------------------------------------------
דברי תוכחה בנחת נשמעים
אם נבדוק ביסודיות את משמעות המושג "תוכחה", נצליח להבין אותו יותר. התורה אומרת: "הוכח תוכיח את עמיתך". ה"תוכחה" באה מהמילה "הוכחה", כלומר: ראייה.
התורה מלמדת אותנו שהדרך לגרום לזולת להשתנות, איננה ע"י ביקורת נוקשה או שכנוע מחוכם. הדרך היחידה שבעזרתה ניתן לשכנע מישהו, בכל נושא שהוא, היא על ידי מתן ראיות ברורות וניכרות לעין. כמו שכתוב בגמרא (מסכת ברכות, דף ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלבו של אדם, יותר ממאה מלקיות" (ניתן להשיג שינוי ע"י פעם אחת בה מכיר האדם בטעותו, בקלות רבה יותר מאשר שינוי המושג בכפייה ע"י מלקות).
זוכרים את הסיפור על יוסף ואחיו? לאחר שנמכר לעבדות, ומשם טיפס ועלה לדרגת משנה-למלך, שב ונפגש עם אחיו כאשר הגיעו למצרים, בניסיונם להשיג מזון. (האחים אינם מזהים את יוסף, משום שהוא התבגר וגידל זקן). יוסף מקשה עליהם בכוונה ומאיים לקחת בשבי את בנימין אחיהם הצעיר. יהודה מוחה על כך בתוקף, ואומר שיעקב אביהם לא יהיה מסוגל לשרוד לאחר אובדן נוסף של אחד מבניו.
בשלב זה יוסף מזדהה בפני אחיו, כשהוא אומר: "אני יוסף; העוד אבי חי?" (בראשית מ"ה:3). זו הייתה התוכחה של יוסף: "אתם אומרים שאבינו לא יצליח לשרוד אחרי אובדנו של אחד מבניו, אך האם לקחתם זאת בחשבון כאשר ניתקתם אותי מאבי לפני 22 שנים?!"
אף אחד אינו אוהב כשמטיפים לו. לכן, רק הכרה עצמאית בטעות, תצליח לנטרל את התגובה המתגוננת וליצור הזדמנות נאותה לתוכחה יעילה. יוסף גרם לאחיו להבין את הסתירה הפנימית שקיימת בדבריהם. גם משה רק הצביע ברמז על חטאיהם של בני ישראל.
התוכחה איננה אמורה להיות נוקשה. תוכחה היא בעצם היופי שבה המציאות טופחת על פנינו במלוא הדרה.
הדייג
המדרש (תנא דבי אליהו) מספר על אליהו הנביא שפגש פעם דייג. "האם אתה לומד תורה?" שואל אליהו. "לא", משיב הדייג. "אני אדם פשוט, אין לי שום מידה של חוכמה ולא כל כישורים מיוחדים".
"אמור לי", ממשיך אליהו, "כיצד אתה מכין את רשת הדייגים שלך?"
עונה לו הדייג: "למעשה זה עסק די מסובך. ראשית עלי לבחור את העובי המתאים של החבל. לאחר מכן, אני אורג את הרשת בשיטה מאד מיוחדת, בכדי לוודא את האיזון המתאים בין החוזק לבין הגמישות".
"ואיך, באופן מעשי, אתה מצליח לתפוס את הדגים שבים?", חקר אליהו.
"או", אמר הדייג, "התהליך כולל משתנים מורכבים רבים, כמו עומק המים, הטמפרטורה, המהירות הזרימה הנוכחית, העונה בשנה, השעה ביום, סוג הדג והמיקום. ביליתי שנים רבות בהתמחות בטכניקות הללו, וכיום אני מצליח להביא הביתה פרנסה טובה מעסקי הדיג".
כשתגיע לגן-עדן", אמר אליהו, "אמרת שבכוונתך להעיד שמעולם לא למדת תורה, משום שאתה סתם אדם פשוט, שלא ניחן בשום יכולת או חוכמה. אך בקיאותך בעסקי הדיג מפריכה לגמרי את טענותיך!"
האם שמעתם פעם מישהו שאומר שאין לו זמן ללמוד ולרכוש חוכמה, או לבקר את אמו, או לעבוד בהתנדבות במקומות של נזקקים? אך מה עם כל השעות שבהן הוא מבלה מול הטלוויזיה?
זוהי תוכחה, הבאת ראיות שאין שאין עליהן עוררין.
נזיפה מאהבה
כמובן שאף אחד לא אוהב לקבל ביקורת.
אך האם אתם חושבים שאתם מושלמים? ברור שלא! אם אתם רוצים לממש את הפוטנציאל שלכם, חפשו אחר ביקורת בונה. בקשו עזרה בכדי להיפטר מהטעויות שלכם. כאשר אדם מתמסר להשגת מטרה מסוימת, הוא יסכים לקבל כמות אדירה של "נדנודים", הטרדות ודברי עלבון. חשבו על הספורטאים האולימפיים, כמה ביקורת הם מוכנים לסבול מהמאמנים שלהם!
אחד הסיפורים האהובים עלי בכל הזמנים, הוא על "השפת-אמת", פרשן מפורסם על התורה (במאה ה-19 בפולין). פעם אחת, כשהיה בערך בן שתים-עשרה, הוא נשאר ער כל הלילה ללמוד תורה יחד עם חבר. כאשר הפציע השחר, הם התפללו את תפילת השחרית בשעה המוקדמת ביותר שאפשר, והלכו לישון. לאחר מספר שעות, התעוררו הנערים וחזרו לישיבה, שם פגשו את סבו של "השפת-אמת", הרב יצחק מאיר (ה"חידושי הרי"מ). הרב יצחק מאיר לא ידע שנכדו נשאר ער כל הלילה ללמוד תורה, ולכן נזף בו על שלא נכח בתפילת השחרית הרגילה. דברי הנזיפה נמשכו מספר רגעים, בהם ניצב "השפת-אמת" והאזין בקשב, מבלי לומר אפילו מילה אחת.
כאשר עזב הסבא, הביע חברו של "השפת-אמת" את פליאתו: "למה לא הגנת על עצמך? הרי ברור שהנזיפה הייתה לא-מוצדקת?!", ענה לו "השפת-אמת": "משום שלא קורה לי כל יום שאני מקבל כזה משוב אישי מסבי המכובד. לא הייתי מפספס את ההזדמנות הזו בעד שום הון שבעולם!".
אין ספק שלכך התכוון שלמה המלך כשאמר: "הוכח לחכם, ויאהבך!" (משלי ט':8).
דאגה מספקת
נקודה אחרונה: תוכחה היא מחויבות של כולנו. אסור לנו להתעלם כאשר יש אדם שזקוק לנו. לכן הוצמד לכאן הפסוק: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט:16).
אם אתם באמת אוהבים מישהו, לא תוכלו לסבול לראות אותו חי חיים שטעות ביסודם. הרי מי נותן לכם הכי הרבה ביקורת? אלה שהכי אוהבים אתכם, ההורים שלכם. זה משום שהם כל כך אוהבים אתכם, ופשוט אינם מסוגלים להתעלם מכם ולחשוב לעצמם: "הוא מבזבז את הזמן שלו, אבל פשוט לא אכפת לי". בדומה לכך, האנושות כולה היא אחת. אם אדם אחד כואב, כולנו חשים זאת.
אנו מחויבים לתת יד ולמצוא דרך לעזור. הגמרא במסכת שבת, קי"ט אומרת, שירושלים חרבה משום שאנשים לא הוכיחו זה את זה ולא עזרו זה לזה להשתפר. כיום, בין שאר הצרות, העם היהודי סובל משנאת חינם, התבוללות ופירוד בין המחנות. עלינו לנקוט במאמץ מוגבר בכדי לקרב יהודים אחד לשני ולמסורת אבותם. כיצד?
ע"י כך שנתנהג בעצמנו כמודל לחיקוי.
משמעותה המעשית של אמירת תוכחה, איננה העברת ביקורת, זריקת אבנים, או צעקה בקול רם יותר מהזולת. תוכחה אמיתית היא הדגמה מעשית של התנהגויות ופעולות. אם אדם שאינו שומר שבת אינו מעריך את הייחוד ואת הקדושה של היום, זה משום ששומרי השבת אינם שומרים עליה באופן הנכון. אם היהודים היו באמת מקרינים את יופייה של התורה, אז האמת הייתה ניכרת בעיני העולם כולו. בלי ויכוחים, בלי קונפליקטים. אכן, הגמרא אומרת שמשה רבנו היה מסוגל להורות לעם כיצד לנהוג, רק משום שהדגים בעצמו את המעשים להם הטיף.
חז"ל שואלים: כאשר יבוא המשיח, כיצד נדע שזה באמת הוא? התשובה היא שלא יהיה לנו כל ספק בדבר. ברור שישנן כמה דרישות טכניות, אך זהותו הבסיסית כמשיח תהיה ברורה לכל. הוא ידבר דברי תורה כל כך מתוקים ובהירים, שאף אדם לא יתלבט בנוגע לזהותו. זו תהיה השתפכות טהורה של אנרגיה חיובית, שתדהים את כל העומד בדרכה וזהו היופי של תוכחה אמיתית.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48853082.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48853082.html</a>
ספר דברים - משנה תורה
הרב דוד דב לבנון
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים
ספר דברים נקרא גם "משנה תורה". מובא בספרי על הפסוק "וכתב לו את משנה התורה הזאת" "אין לי אלא משנה תורה (ספר דברים), שאר דברי תורה מנין, ת"ל לשמור את כל דברי התורה, א"כ למה נאמר משנה תורה, שעתידה להשתנות, אחרים אומרים: אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד". למדנו מכאן שספר דברים נקרא גם משנה תורה. ביחס לס"ת של מלך, ולקריאת המלך ביום "הקהל".
מה משמעות שם זה? הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים מפרש ע"פ השם הזה "משנה תורה", שענינו חזרה על התורה, וז"ל:
"הספר הזה ענינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה, שכבר ביאר אות' להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות וכו' ".
אמנם יש קושי בפירוש זה כפי שגם הרמב"ן העיר על כך שלא מוזכרים בו כל מצוות התורה, ומאידך גיסא, יש בו מצוות חדשות שלא מוזכרות מקודם בתורה. והרמב"ן מאריך ליישב זאת עיי"ש.
וכך כתב גם התוס' ריש גיטין דמשנה תורה אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה, וז"ל:
" ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט, אומר ר"ת: משום דגט גימטריא י"ב, ור"י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה: משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה, כדאמר בבבא בתרא (דף יג
שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר, והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב, שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה".
הנצי"ב בהקדמתו לספר דברים (העמק דבר) מוסיף שמשמעות "משנה תורה" הוא כפי התרגום אונקלוס " פתשגן אורייתא ", היינו עיון ובאור התורה, וכך משמע מהכתוב " הואיל משה באר את התורה הזאת" - "בשבעים לשון פירשה להם" (רש"י).
דברים - דברי תוכחות
והנה חז"ל במדרש מאריכים לבאר שספר דברים הוא דברי תוכחות.
א. כך כתב רש"י בד"ה "אלה הדברים"- לפי שהן דברי תוכחות וכו'"
ב. דברים רבה (וילנא) פרשה א "ד"א אלה הדברים זש"ה זה שאמר הכתוב (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, ר' פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר מוכיח זה משה אדם אלו ישראל שנא' (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מהו אחרי אמר הקב"ה בשביל להביאן אחרי חן ימצא זה משה דכתיב (שמות לג) וגם מצאת חן בעיני ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים".
ג. דברים רבה (וילנא) פרשה א ד "ד"א אלה הדברים, א"ר אחא ב"ר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל".
ד. דברים רבה (וילנא) פרשה ו "ד"א אלה הדברים א"ר שמואל בר נחמן אמר הקב"ה כדבורים היו בני מתנהגים בעולם על ידי צדיקים ועל ידי נביאים, ד"א אלה הדברים, מה הדבורה הזו דבשה מתוק ועוקצה מר כך הן דברי תורה כל מי שעובר עליהן נוטל איפופסין שנאמר (ויקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת שמות ל"א מחלליה מות יומת וכל מי שמקיים אותה זוכה לחיים שנא' (שמות כ) למען יאריכון ימיך, ד"א אלה הדברים מה הדבורה הזו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים כך הן דברי תורה סם חיים לישראל וסם המות לעובדי כוכבים, אמר רבי יהודה ב"ר סימון בשם רבי לוי מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים".
והנה אם מעיינים בספר דברים נמצא בו את שני הנושאים הנ"ל, יש בו חזרה על כמה ממצוות התורה, וגם דברי תוכחות, וכך כתב הרמב"ן שם " פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות". ולכן נראה לומר שאין כאן שני נושאים נפרדים, אלא הם שנים שהם אחד.
באורי התורה האמור בספר דברים אינו בא לבאר את המצוות בדרכי הבנה אנטלקטואלית, אלא בהשבה אל הלב, להפנים את הדברים ולקיימם בפועל ממש.
בעלי המוסר אומרים על הפסוק: " וידעת היום והשבות אל לבבך ", שהמרחק בין "וידעת היום", ל"והשבות אל לבבך" הוא כרחוק מזרח ומערב, יכול אדם לדעת את דברי תורה, אבל לא יכניסם אל לבו פנימה, ואז אינו מבין באמת את התורה, משה רבנו אומר להם " ולא נתן לכם לב להבין לב להבין ועיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה ", ולמדו מכאן חכמינו ז"ל "שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה". וגם כאן נראה שאין כוונתם להבנה שכלית, אלא להבנת הלב, והלפנמת הדברים.
דוגמא לדבר אפשר להבין ממעשה דרבי ינאי (ויקרא רבה (וילנא) פרשה טז ד"ה ב ד"א זאת):
"ד"א זאת תהיה תורת המצורע הה"ד (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה, שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, א"ל תא סק להכא זבון לי. א"ל: לאו אנת צריך ליה, ולא דכוותך, אטרח עליה, סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק: מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה: נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, א"ר ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא): שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו, מי האיש החפץ חיים, וכו'".
\וצריך להבין, וכי ר' ינאי לא ידע את האסור לספר לשון הרע? ואת משמעות הפסוק הנ"ל? ומה חדש לו אותו רכיל שגרם לו התפעלות כ"כ גדולה, עד שאמר: "כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו"? אין זאת, אלא שהרגיש את הארת הדברים בתוך לבו, ונחשב לו לחידוש גדול.
וכן אמרו במסכת אבות " שמואל הקטן היה אומר: בנפול אויבך אל תשמח ", ולכאורה מה חדש שמואל הקטן הלא זה פסוק שאמר שלמה המלך, אלא שהוא הרגיש את הארת הפסוק הזה וקיימו בפועל. נמצא שהוא הבין את דברי שלמה עד תומם.
בסוף מסכת כתובות מסופר על חכמים שחיבבו את ארץ ישראל והיו מנשקים את אבניה, והיו מתגלגלים בעפרה מרוב אהבתם אליה. וז"ל הגמ' (כתובות דף קיב עמוד ב): "ר' חייא בר גמרא מיגנדר בעפרה, שנאמר: תהלים ק"ב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ופרש"י שם "כי רצו עבדיך - את אבניה ואת עפרה יחוננו". ולכאורה מה הוסיף לנו רש"י בבארו? וראיתי מפרשים שרש"י ציטט את הפסוק הנ"ל בלא "שנאמר" ללמד שאותן החכמים קיימו בפועל את הפסוק, ולא רק עשו את הנאמר בו מן השפה ולחוץ.
ועוד יש להביא ראיה שהתוכחה מביאה לידיעת התורה, מדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה ג) " ואפילו היה העובר תלמיד חכם אין ממיתין ולא מלקין עד שתהיה שם התראה שלא נתנה התראה בכל מקום אלא להבחין בין שוגג למזיד ". ולכאורה דברי הרמב"ם קשים, שפסק כחכמים שחבר צריך התראה, ונימק זאת בטעמו של בר פלותא שלהם ר' יהודה. וז"ל הגמ' (סנהדרין דף מא עמוד א): "דתניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חבר אין צריך התראה, לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד". נראה מכאן שלפי חכמים התראה היא גזירת הכתוב, שצריך להתרות אע"פ שהחבר יודע? ונראה לישב שגם לפי חכמים יש דרגות של ידיעה, החבר אמנם יודע את האסור אבל אפשר שאינו מרגיש אותו בהכרת לבו, אולי חטא וחזר וחטא עד ש"נעשית לו כהיתר", ולכן צוותה התורה להתרות בו, וע"י התוכחה של ההתראה יכיר בחטא וישוב ממנו, וזהו גם כן נחשב " להבחין בין שוגג למזיד ". ולכן דברי התוכחות שאמר להם משה, נחשבים לביאורי התורה באר היטב, להביא לכך שדברי התורה יכנסו לתוך ליבם בהבנת לבם, עד שיקיימו אותם בפועל ממש...
ונראה להוכיח זאת עוד, מזה שהמלך כותב לו את משנה התורה, וכפי שראינו לעיל בספרי , ואע"פ שלהלכה עליו לכתוב את כל התורה כולה, ואעפ"כ כתבה התורה לכתוב את משנה התורה, וטעם הדבר משום שהמטרה של מצווה זו היא "למען ילמד ליראה את כל דברי התורה הזאת ולבלתי רום לבבו מאחיו", ומטרה זו תושג ע"י למוד המוסר של ספר דברים, אלא שאין זה מספיק רק ללמוד מוסר, ולכן כלול בכך גם המצווה לכתוב את שאר ספרי התורה, כדי ללמדו לשמור ולקיים את כל התורה. וכן במצוות "הקהל" ישנה דעה "אחרים אומרים" שהמלך קורא לפניהם רק מספר דברים, ואע"פ שנאמר בתורה "למען ילמד" אלא שמשנה תורה הוא הפנמת דברי התורה ע"י דברי התוכחות שבו, והוא דרך למוד התורה בפן הפנימי שלו.
במדבר בערבה וגו'- הוכיחם ברמז
נאמר בתחילת ספר דברים "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב". ופרש"י שם "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".
ונשאלת השאלה הרי בהמשך הספר משה מוכיחן בפירוש "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם", וכן מפרט את כל החטאים שחטאו במקומות המוזכרים כאן, ומדוע לא חש כאן לכבודן של ישראל? נראה לפרש ע"פ מה שכתבנו לעיל שיש קשר בין חדושי התורה של ספר דברים לבין דברי התוכחות. הנה לפי פשט הכתוב המקומות המוזכרים בפסוק הראשון הם המקומות שבהם דבר ה' עם משה ומסר לו את דברי התורה וכך אומרת התורה שם בפסוק ג' "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם". וא"כ במקומות המוזכרים נאמרו הדברים. אלא שיחודן של המקומות הנ"ל היה שבהם חטאו ונפלו ממדרגתם, אלא שמכל הנפילות הללו, הם למדו הרבה דברי תורה, על דרך אמרם ז"ל שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם וז"ל שבת קכ.) "והמכשלה הזאת תחת ידך דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך", ופרש"י שם "דברים שאין אדם עומד בהן - על בוריין, לאומרן כהלכתן. אלא אם כן נכשל בהן - עד שאומרן שנים ושלשה פעמים בשיבוש, דהיינו טעמי תורה המסותרין".
וכך מפורש בכתוב בתחילת ספר דברים, שנאמר " אלה הדברים אשר דבר משה וגו' ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם ". היינו שבמקומות המוזכרים למד משה את כל אשר ציוה אותו ה' אליהם, משמע שהמקומות מזכירים את אותם דברי התורה שנתחדשו, אלא שיש בכך גם תוכחה כיון שהרבה דברי תורה נתחדשו בגלל נפילות רוחניות. אנו מוצאים שמכל הנפילות של ישראל בסופו של דבר צמח מזה חידוש תורה, והשג רוחני, כגון חטא העגל, זיכה את ישראל במשכן, שניתן להם לכפר עליהם, ויש בו השראת השכינה בישראל.
וכיון שמזכיר כאן את חידושי התורה לא רצה לכתוב את גנותם, שאין אומרים לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים. אבל כאשר אומר להם משה דברי תוכחות להדיא הרי הוא מפרש להם אותם "בקול פחדים", ובדברים מפורשים כדי להחזירם בתשובה
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2463' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2463</a>
הרב דוד דב לבנון
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים
ספר דברים נקרא גם "משנה תורה". מובא בספרי על הפסוק "וכתב לו את משנה התורה הזאת" "אין לי אלא משנה תורה (ספר דברים), שאר דברי תורה מנין, ת"ל לשמור את כל דברי התורה, א"כ למה נאמר משנה תורה, שעתידה להשתנות, אחרים אומרים: אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד". למדנו מכאן שספר דברים נקרא גם משנה תורה. ביחס לס"ת של מלך, ולקריאת המלך ביום "הקהל".
מה משמעות שם זה? הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים מפרש ע"פ השם הזה "משנה תורה", שענינו חזרה על התורה, וז"ל:
"הספר הזה ענינו ידוע, שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה, שכבר ביאר אות' להם, והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה, אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם, פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות וכו' ".
אמנם יש קושי בפירוש זה כפי שגם הרמב"ן העיר על כך שלא מוזכרים בו כל מצוות התורה, ומאידך גיסא, יש בו מצוות חדשות שלא מוזכרות מקודם בתורה. והרמב"ן מאריך ליישב זאת עיי"ש.
וכך כתב גם התוס' ריש גיטין דמשנה תורה אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה, וז"ל:
" ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט, אומר ר"ת: משום דגט גימטריא י"ב, ור"י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה: משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה, כדאמר בבבא בתרא (דף יג
שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר, והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב, שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה".הנצי"ב בהקדמתו לספר דברים (העמק דבר) מוסיף שמשמעות "משנה תורה" הוא כפי התרגום אונקלוס " פתשגן אורייתא ", היינו עיון ובאור התורה, וכך משמע מהכתוב " הואיל משה באר את התורה הזאת" - "בשבעים לשון פירשה להם" (רש"י).
דברים - דברי תוכחות
והנה חז"ל במדרש מאריכים לבאר שספר דברים הוא דברי תוכחות.
א. כך כתב רש"י בד"ה "אלה הדברים"- לפי שהן דברי תוכחות וכו'"
ב. דברים רבה (וילנא) פרשה א "ד"א אלה הדברים זש"ה זה שאמר הכתוב (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, ר' פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר מוכיח זה משה אדם אלו ישראל שנא' (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, מהו אחרי אמר הקב"ה בשביל להביאן אחרי חן ימצא זה משה דכתיב (שמות לג) וגם מצאת חן בעיני ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשיטים".
ג. דברים רבה (וילנא) פרשה א ד "ד"א אלה הדברים, א"ר אחא ב"ר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל".
ד. דברים רבה (וילנא) פרשה ו "ד"א אלה הדברים א"ר שמואל בר נחמן אמר הקב"ה כדבורים היו בני מתנהגים בעולם על ידי צדיקים ועל ידי נביאים, ד"א אלה הדברים, מה הדבורה הזו דבשה מתוק ועוקצה מר כך הן דברי תורה כל מי שעובר עליהן נוטל איפופסין שנאמר (ויקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת שמות ל"א מחלליה מות יומת וכל מי שמקיים אותה זוכה לחיים שנא' (שמות כ) למען יאריכון ימיך, ד"א אלה הדברים מה הדבורה הזו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים כך הן דברי תורה סם חיים לישראל וסם המות לעובדי כוכבים, אמר רבי יהודה ב"ר סימון בשם רבי לוי מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסגלת מסגלת לבעליה כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים".
והנה אם מעיינים בספר דברים נמצא בו את שני הנושאים הנ"ל, יש בו חזרה על כמה ממצוות התורה, וגם דברי תוכחות, וכך כתב הרמב"ן שם " פעם להוסיף בהם ביאור, ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו, בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות". ולכן נראה לומר שאין כאן שני נושאים נפרדים, אלא הם שנים שהם אחד.
באורי התורה האמור בספר דברים אינו בא לבאר את המצוות בדרכי הבנה אנטלקטואלית, אלא בהשבה אל הלב, להפנים את הדברים ולקיימם בפועל ממש.
בעלי המוסר אומרים על הפסוק: " וידעת היום והשבות אל לבבך ", שהמרחק בין "וידעת היום", ל"והשבות אל לבבך" הוא כרחוק מזרח ומערב, יכול אדם לדעת את דברי תורה, אבל לא יכניסם אל לבו פנימה, ואז אינו מבין באמת את התורה, משה רבנו אומר להם " ולא נתן לכם לב להבין לב להבין ועיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה ", ולמדו מכאן חכמינו ז"ל "שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה". וגם כאן נראה שאין כוונתם להבנה שכלית, אלא להבנת הלב, והלפנמת הדברים.
דוגמא לדבר אפשר להבין ממעשה דרבי ינאי (ויקרא רבה (וילנא) פרשה טז ד"ה ב ד"א זאת):
"ד"א זאת תהיה תורת המצורע הה"ד (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים. מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים אודקין עליה, ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה, שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים, א"ל תא סק להכא זבון לי. א"ל: לאו אנת צריך ליה, ולא דכוותך, אטרח עליה, סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק: מי האיש החפץ חיים, מה כתיב בתריה: נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב, א"ר ינאי: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא): שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו, מי האיש החפץ חיים, וכו'".
\וצריך להבין, וכי ר' ינאי לא ידע את האסור לספר לשון הרע? ואת משמעות הפסוק הנ"ל? ומה חדש לו אותו רכיל שגרם לו התפעלות כ"כ גדולה, עד שאמר: "כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו"? אין זאת, אלא שהרגיש את הארת הדברים בתוך לבו, ונחשב לו לחידוש גדול.
וכן אמרו במסכת אבות " שמואל הקטן היה אומר: בנפול אויבך אל תשמח ", ולכאורה מה חדש שמואל הקטן הלא זה פסוק שאמר שלמה המלך, אלא שהוא הרגיש את הארת הפסוק הזה וקיימו בפועל. נמצא שהוא הבין את דברי שלמה עד תומם.
בסוף מסכת כתובות מסופר על חכמים שחיבבו את ארץ ישראל והיו מנשקים את אבניה, והיו מתגלגלים בעפרה מרוב אהבתם אליה. וז"ל הגמ' (כתובות דף קיב עמוד ב): "ר' חייא בר גמרא מיגנדר בעפרה, שנאמר: תהלים ק"ב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". ופרש"י שם "כי רצו עבדיך - את אבניה ואת עפרה יחוננו". ולכאורה מה הוסיף לנו רש"י בבארו? וראיתי מפרשים שרש"י ציטט את הפסוק הנ"ל בלא "שנאמר" ללמד שאותן החכמים קיימו בפועל את הפסוק, ולא רק עשו את הנאמר בו מן השפה ולחוץ.
ועוד יש להביא ראיה שהתוכחה מביאה לידיעת התורה, מדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה ג) " ואפילו היה העובר תלמיד חכם אין ממיתין ולא מלקין עד שתהיה שם התראה שלא נתנה התראה בכל מקום אלא להבחין בין שוגג למזיד ". ולכאורה דברי הרמב"ם קשים, שפסק כחכמים שחבר צריך התראה, ונימק זאת בטעמו של בר פלותא שלהם ר' יהודה. וז"ל הגמ' (סנהדרין דף מא עמוד א): "דתניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חבר אין צריך התראה, לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד". נראה מכאן שלפי חכמים התראה היא גזירת הכתוב, שצריך להתרות אע"פ שהחבר יודע? ונראה לישב שגם לפי חכמים יש דרגות של ידיעה, החבר אמנם יודע את האסור אבל אפשר שאינו מרגיש אותו בהכרת לבו, אולי חטא וחזר וחטא עד ש"נעשית לו כהיתר", ולכן צוותה התורה להתרות בו, וע"י התוכחה של ההתראה יכיר בחטא וישוב ממנו, וזהו גם כן נחשב " להבחין בין שוגג למזיד ". ולכן דברי התוכחות שאמר להם משה, נחשבים לביאורי התורה באר היטב, להביא לכך שדברי התורה יכנסו לתוך ליבם בהבנת לבם, עד שיקיימו אותם בפועל ממש...
ונראה להוכיח זאת עוד, מזה שהמלך כותב לו את משנה התורה, וכפי שראינו לעיל בספרי , ואע"פ שלהלכה עליו לכתוב את כל התורה כולה, ואעפ"כ כתבה התורה לכתוב את משנה התורה, וטעם הדבר משום שהמטרה של מצווה זו היא "למען ילמד ליראה את כל דברי התורה הזאת ולבלתי רום לבבו מאחיו", ומטרה זו תושג ע"י למוד המוסר של ספר דברים, אלא שאין זה מספיק רק ללמוד מוסר, ולכן כלול בכך גם המצווה לכתוב את שאר ספרי התורה, כדי ללמדו לשמור ולקיים את כל התורה. וכן במצוות "הקהל" ישנה דעה "אחרים אומרים" שהמלך קורא לפניהם רק מספר דברים, ואע"פ שנאמר בתורה "למען ילמד" אלא שמשנה תורה הוא הפנמת דברי התורה ע"י דברי התוכחות שבו, והוא דרך למוד התורה בפן הפנימי שלו.
במדבר בערבה וגו'- הוכיחם ברמז
נאמר בתחילת ספר דברים "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב". ופרש"י שם "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".
ונשאלת השאלה הרי בהמשך הספר משה מוכיחן בפירוש "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם", וכן מפרט את כל החטאים שחטאו במקומות המוזכרים כאן, ומדוע לא חש כאן לכבודן של ישראל? נראה לפרש ע"פ מה שכתבנו לעיל שיש קשר בין חדושי התורה של ספר דברים לבין דברי התוכחות. הנה לפי פשט הכתוב המקומות המוזכרים בפסוק הראשון הם המקומות שבהם דבר ה' עם משה ומסר לו את דברי התורה וכך אומרת התורה שם בפסוק ג' "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם". וא"כ במקומות המוזכרים נאמרו הדברים. אלא שיחודן של המקומות הנ"ל היה שבהם חטאו ונפלו ממדרגתם, אלא שמכל הנפילות הללו, הם למדו הרבה דברי תורה, על דרך אמרם ז"ל שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם וז"ל שבת קכ.) "והמכשלה הזאת תחת ידך דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהן ישנן תחת ידיך", ופרש"י שם "דברים שאין אדם עומד בהן - על בוריין, לאומרן כהלכתן. אלא אם כן נכשל בהן - עד שאומרן שנים ושלשה פעמים בשיבוש, דהיינו טעמי תורה המסותרין".
וכך מפורש בכתוב בתחילת ספר דברים, שנאמר " אלה הדברים אשר דבר משה וגו' ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם ". היינו שבמקומות המוזכרים למד משה את כל אשר ציוה אותו ה' אליהם, משמע שהמקומות מזכירים את אותם דברי התורה שנתחדשו, אלא שיש בכך גם תוכחה כיון שהרבה דברי תורה נתחדשו בגלל נפילות רוחניות. אנו מוצאים שמכל הנפילות של ישראל בסופו של דבר צמח מזה חידוש תורה, והשג רוחני, כגון חטא העגל, זיכה את ישראל במשכן, שניתן להם לכפר עליהם, ויש בו השראת השכינה בישראל.
וכיון שמזכיר כאן את חידושי התורה לא רצה לכתוב את גנותם, שאין אומרים לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים. אבל כאשר אומר להם משה דברי תוכחות להדיא הרי הוא מפרש להם אותם "בקול פחדים", ובדברים מפורשים כדי להחזירם בתשובה
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2463' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=2463</a>