אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת פרשת ויצא!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
ויצא
ויצא יעקב ,מבאר שבע , וילך חרנה," (בראשית כ"ח ,י)
מלאכים וכבשים בחלום יעקב מנקודת מבט של עולה לארץ ישראל
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו" (בראשית כ"ח יב). סולמו של יעקב הפך לסמל אוניברסלי והוא מופיע במפורש או כמוטיב בהרבה מאוד יצירות אומנות. חלום זה הוא גם אחד מסיפורי התנ"ך שכל ילד יהודי לומד בתחילת דרכו. בימינו, אף נתחבר שיר ילדים מאוד מפורסם אודות המאורע. הרבה פחות מפורסם הוא החלום הנוסף אשר מתואר בסוף הפרשה. "וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (ל"א י-יג). החלום השני מתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, והוא שונה מהרבה בחינות מהחלום הראשון. בחלומו הראשון של יעקב, בארץ ישראל, תוך כדי מנוסתו מאחיו עשו, כשהפחד מאחיו מגביר את בטחונו בקב"ה, והוא עדיין שרוי באווירת הקדושה שחפפה על בית הוריו, בולטת מאוד תחושתו כי הקב"ה ומלאכיו הם במרכז הוויתו. לאחר עשרות שנים, עשרים שנה בחוץ לארץ, שני עשורים בביתו של לבן על כל המשתמע מכך, שנים כה רבות בהן לא ראה את הוריו יצחק ורבקה, יעקב במצב שונה לחלוטין. ליעקב ארבע נשים והוא אב לאחד עשר ילדים. יש לו דאגות ואחריות למצבו הכלכלי, ולפרנסת משפחתו. סוף סוף הצליח הוא להכריח את חותנו לקבוע לו שכר עבור עבודתו. בעקבות חלום נבואי הוא מצליח להבטיח את עתידו הכלכלי. הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם). לפני עשרות שנים חלמת על מלאכים, ועכשיו אתה חולם על כבשים, לפני עשרות שנים עמדת על הארץ אך ראשך היה בשמים, ועתה דאגותיך בעולם החומר. ראה מה שלבן וחוץ לארץ עשו לך! כאשר אדם גר בחברה אשר לה ערכים מסוימים, סופו להיות מושפע ממנה. אף יעקב אבינו, מאבות האומה, לא נמלט מכך. חז"ל דייקו בחלומו הראשון של יעקב כי המלאכים "עולים ויורדים". היינו מצפים שהסדר יהיה הפוך, יורדים ועולים, מאחר שמשכנם הוא בגן עדן. לכן חז"ל הסבירו כי בעוד שיעקב היה בארץ ישראל היו אלה, מלאכיה אשר ליוו אותו. אך ביציאתו לחוץ לארץ, עלו מלאכי ארץ ישראל וירדו מלאכים אחרים המיוחדים ללוותו בחוצה לארץ. כפי שיעקב למד (ובעצם גם כולנו למדנו) צריך מלאך שונה לשמור עליך בגלות מאשר בארץ ישראל. ערכי החברה שונים, ההתמודדויות שונות, ואפילו החלומות שונים. יעקב, אשר עזב את ארץ ישראל לארם, לא היה יכול שלא להיות מושפע מהחברה שסבבה אותו שם. כל אלו מאתנו שעלו בדורות האחרונים מהגולה לארץ ישראל, בין אלו שבאו מאתיופיה או מרוסיה, בין אלו שעלו מארצות המזרח או מארצות המערב, כולנו חונכנו להתמודד עם הבעיות שם, ואז באנו לארץ ישראל. אך האתגרים בארץ שונים ואנו זקוקים למלאכים שונים, כדי להתמודד אתם. לצערנו, חלק גדול מהחברה הישראלית אימץ דווקא את הערכים אשר חשבנו כי השארנו בארצות המוצא. אנו תפילה כי נזכה לשמור את הערכים הטובים אותם הבאנו ונזכה לאמץ את אותם הערכים הרוחניים הייחודיים לארץ ישראל, שמלאכיה הם שילוו אותנו מעתה, בכך נזכה לטוב שבשני העולמות.
הדף הוhttp://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.dat.gov.il%2F%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%2B%D7%93%D7%AA%2F%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%2B%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%2F%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90.htm%D7%9B%D7%9F&h=d7b4c באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
ויצא יעקב ,מבאר שבע , וילך חרנה," (בראשית כ"ח ,י)
מלאכים וכבשים בחלום יעקב מנקודת מבט של עולה לארץ ישראל
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו" (בראשית כ"ח יב). סולמו של יעקב הפך לסמל אוניברסלי והוא מופיע במפורש או כמוטיב בהרבה מאוד יצירות אומנות. חלום זה הוא גם אחד מסיפורי התנ"ך שכל ילד יהודי לומד בתחילת דרכו. בימינו, אף נתחבר שיר ילדים מאוד מפורסם אודות המאורע. הרבה פחות מפורסם הוא החלום הנוסף אשר מתואר בסוף הפרשה. "וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (ל"א י-יג). החלום השני מתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, והוא שונה מהרבה בחינות מהחלום הראשון. בחלומו הראשון של יעקב, בארץ ישראל, תוך כדי מנוסתו מאחיו עשו, כשהפחד מאחיו מגביר את בטחונו בקב"ה, והוא עדיין שרוי באווירת הקדושה שחפפה על בית הוריו, בולטת מאוד תחושתו כי הקב"ה ומלאכיו הם במרכז הוויתו. לאחר עשרות שנים, עשרים שנה בחוץ לארץ, שני עשורים בביתו של לבן על כל המשתמע מכך, שנים כה רבות בהן לא ראה את הוריו יצחק ורבקה, יעקב במצב שונה לחלוטין. ליעקב ארבע נשים והוא אב לאחד עשר ילדים. יש לו דאגות ואחריות למצבו הכלכלי, ולפרנסת משפחתו. סוף סוף הצליח הוא להכריח את חותנו לקבוע לו שכר עבור עבודתו. בעקבות חלום נבואי הוא מצליח להבטיח את עתידו הכלכלי. הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם). לפני עשרות שנים חלמת על מלאכים, ועכשיו אתה חולם על כבשים, לפני עשרות שנים עמדת על הארץ אך ראשך היה בשמים, ועתה דאגותיך בעולם החומר. ראה מה שלבן וחוץ לארץ עשו לך! כאשר אדם גר בחברה אשר לה ערכים מסוימים, סופו להיות מושפע ממנה. אף יעקב אבינו, מאבות האומה, לא נמלט מכך. חז"ל דייקו בחלומו הראשון של יעקב כי המלאכים "עולים ויורדים". היינו מצפים שהסדר יהיה הפוך, יורדים ועולים, מאחר שמשכנם הוא בגן עדן. לכן חז"ל הסבירו כי בעוד שיעקב היה בארץ ישראל היו אלה, מלאכיה אשר ליוו אותו. אך ביציאתו לחוץ לארץ, עלו מלאכי ארץ ישראל וירדו מלאכים אחרים המיוחדים ללוותו בחוצה לארץ. כפי שיעקב למד (ובעצם גם כולנו למדנו) צריך מלאך שונה לשמור עליך בגלות מאשר בארץ ישראל. ערכי החברה שונים, ההתמודדויות שונות, ואפילו החלומות שונים. יעקב, אשר עזב את ארץ ישראל לארם, לא היה יכול שלא להיות מושפע מהחברה שסבבה אותו שם. כל אלו מאתנו שעלו בדורות האחרונים מהגולה לארץ ישראל, בין אלו שבאו מאתיופיה או מרוסיה, בין אלו שעלו מארצות המזרח או מארצות המערב, כולנו חונכנו להתמודד עם הבעיות שם, ואז באנו לארץ ישראל. אך האתגרים בארץ שונים ואנו זקוקים למלאכים שונים, כדי להתמודד אתם. לצערנו, חלק גדול מהחברה הישראלית אימץ דווקא את הערכים אשר חשבנו כי השארנו בארצות המוצא. אנו תפילה כי נזכה לשמור את הערכים הטובים אותם הבאנו ונזכה לאמץ את אותם הערכים הרוחניים הייחודיים לארץ ישראל, שמלאכיה הם שילוו אותנו מעתה, בכך נזכה לטוב שבשני העולמות.
הדף הוhttp://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.dat.gov.il%2F%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%2B%D7%93%D7%AA%2F%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%2B%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%2F%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90.htm%D7%9B%D7%9F&h=d7b4c באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
ויצא
ויצא יעקב ,מבאר שבע , וילך חרנה," (בראשית כ"ח ,י)
מלאכים וכבשים בחלום יעקב מנקודת מבט של עולה לארץ ישראל
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו" (בראשית כ"ח יב). סולמו של יעקב הפך לסמל אוניברסלי והוא מופיע במפורש או כמוטיב בהרבה מאוד יצירות אומנות. חלום זה הוא גם אחד מסיפורי התנ"ך שכל ילד יהודי לומד בתחילת דרכו. בימינו, אף נתחבר שיר ילדים מאוד מפורסם אודות המאורע. הרבה פחות מפורסם הוא החלום הנוסף אשר מתואר בסוף הפרשה. "וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (ל"א י-יג). החלום השני מתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, והוא שונה מהרבה בחינות מהחלום הראשון. בחלומו הראשון של יעקב, בארץ ישראל, תוך כדי מנוסתו מאחיו עשו, כשהפחד מאחיו מגביר את בטחונו בקב"ה, והוא עדיין שרוי באווירת הקדושה שחפפה על בית הוריו, בולטת מאוד תחושתו כי הקב"ה ומלאכיו הם במרכז הוויתו. לאחר עשרות שנים, עשרים שנה בחוץ לארץ, שני עשורים בביתו של לבן על כל המשתמע מכך, שנים כה רבות בהן לא ראה את הוריו יצחק ורבקה, יעקב במצב שונה לחלוטין. ליעקב ארבע נשים והוא אב לאחד עשר ילדים. יש לו דאגות ואחריות למצבו הכלכלי, ולפרנסת משפחתו. סוף סוף הצליח הוא להכריח את חותנו לקבוע לו שכר עבור עבודתו. בעקבות חלום נבואי הוא מצליח להבטיח את עתידו הכלכלי. הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם). לפני עשרות שנים חלמת על מלאכים, ועכשיו אתה חולם על כבשים, לפני עשרות שנים עמדת על הארץ אך ראשך היה בשמים, ועתה דאגותיך בעולם החומר. ראה מה שלבן וחוץ לארץ עשו לך! כאשר אדם גר בחברה אשר לה ערכים מסוימים, סופו להיות מושפע ממנה. אף יעקב אבינו, מאבות האומה, לא נמלט מכך. חז"ל דייקו בחלומו הראשון של יעקב כי המלאכים "עולים ויורדים". היינו מצפים שהסדר יהיה הפוך, יורדים ועולים, מאחר שמשכנם הוא בגן עדן. לכן חז"ל הסבירו כי בעוד שיעקב היה בארץ ישראל היו אלה, מלאכיה אשר ליוו אותו. אך ביציאתו לחוץ לארץ, עלו מלאכי ארץ ישראל וירדו מלאכים אחרים המיוחדים ללוותו בחוצה לארץ. כפי שיעקב למד (ובעצם גם כולנו למדנו) צריך מלאך שונה לשמור עליך בגלות מאשר בארץ ישראל. ערכי החברה שונים, ההתמודדויות שונות, ואפילו החלומות שונים. יעקב, אשר עזב את ארץ ישראל לארם, לא היה יכול שלא להיות מושפע מהחברה שסבבה אותו שם. כל אלו מאתנו שעלו בדורות האחרונים מהגולה לארץ ישראל, בין אלו שבאו מאתיופיה או מרוסיה, בין אלו שעלו מארצות המזרח או מארצות המערב, כולנו חונכנו להתמודד עם הבעיות שם, ואז באנו לארץ ישראל. אך האתגרים בארץ שונים ואנו זקוקים למלאכים שונים, כדי להתמודד אתם. לצערנו, חלק גדול מהחברה הישראלית אימץ דווקא את הערכים אשר חשבנו כי השארנו בארצות המוצא. אנו תפילה כי נזכה לשמור את הערכים הטובים אותם הבאנו ונזכה לאמץ את אותם הערכים הרוחניים הייחודיים לארץ ישראל, שמלאכיה הם שילוו אותנו מעתה, בכך נזכה לטוב שבשני העולמות.
הדף הוhttp://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.dat.gov.il%2F%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%2B%D7%93%D7%AA%2F%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%2B%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%2F%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90.htm%D7%9B%D7%9F&h=d7b4c באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
ויצא יעקב ,מבאר שבע , וילך חרנה," (בראשית כ"ח ,י)
מלאכים וכבשים בחלום יעקב מנקודת מבט של עולה לארץ ישראל
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו" (בראשית כ"ח יב). סולמו של יעקב הפך לסמל אוניברסלי והוא מופיע במפורש או כמוטיב בהרבה מאוד יצירות אומנות. חלום זה הוא גם אחד מסיפורי התנ"ך שכל ילד יהודי לומד בתחילת דרכו. בימינו, אף נתחבר שיר ילדים מאוד מפורסם אודות המאורע. הרבה פחות מפורסם הוא החלום הנוסף אשר מתואר בסוף הפרשה. "וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (ל"א י-יג). החלום השני מתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, והוא שונה מהרבה בחינות מהחלום הראשון. בחלומו הראשון של יעקב, בארץ ישראל, תוך כדי מנוסתו מאחיו עשו, כשהפחד מאחיו מגביר את בטחונו בקב"ה, והוא עדיין שרוי באווירת הקדושה שחפפה על בית הוריו, בולטת מאוד תחושתו כי הקב"ה ומלאכיו הם במרכז הוויתו. לאחר עשרות שנים, עשרים שנה בחוץ לארץ, שני עשורים בביתו של לבן על כל המשתמע מכך, שנים כה רבות בהן לא ראה את הוריו יצחק ורבקה, יעקב במצב שונה לחלוטין. ליעקב ארבע נשים והוא אב לאחד עשר ילדים. יש לו דאגות ואחריות למצבו הכלכלי, ולפרנסת משפחתו. סוף סוף הצליח הוא להכריח את חותנו לקבוע לו שכר עבור עבודתו. בעקבות חלום נבואי הוא מצליח להבטיח את עתידו הכלכלי. הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם). לפני עשרות שנים חלמת על מלאכים, ועכשיו אתה חולם על כבשים, לפני עשרות שנים עמדת על הארץ אך ראשך היה בשמים, ועתה דאגותיך בעולם החומר. ראה מה שלבן וחוץ לארץ עשו לך! כאשר אדם גר בחברה אשר לה ערכים מסוימים, סופו להיות מושפע ממנה. אף יעקב אבינו, מאבות האומה, לא נמלט מכך. חז"ל דייקו בחלומו הראשון של יעקב כי המלאכים "עולים ויורדים". היינו מצפים שהסדר יהיה הפוך, יורדים ועולים, מאחר שמשכנם הוא בגן עדן. לכן חז"ל הסבירו כי בעוד שיעקב היה בארץ ישראל היו אלה, מלאכיה אשר ליוו אותו. אך ביציאתו לחוץ לארץ, עלו מלאכי ארץ ישראל וירדו מלאכים אחרים המיוחדים ללוותו בחוצה לארץ. כפי שיעקב למד (ובעצם גם כולנו למדנו) צריך מלאך שונה לשמור עליך בגלות מאשר בארץ ישראל. ערכי החברה שונים, ההתמודדויות שונות, ואפילו החלומות שונים. יעקב, אשר עזב את ארץ ישראל לארם, לא היה יכול שלא להיות מושפע מהחברה שסבבה אותו שם. כל אלו מאתנו שעלו בדורות האחרונים מהגולה לארץ ישראל, בין אלו שבאו מאתיופיה או מרוסיה, בין אלו שעלו מארצות המזרח או מארצות המערב, כולנו חונכנו להתמודד עם הבעיות שם, ואז באנו לארץ ישראל. אך האתגרים בארץ שונים ואנו זקוקים למלאכים שונים, כדי להתמודד אתם. לצערנו, חלק גדול מהחברה הישראלית אימץ דווקא את הערכים אשר חשבנו כי השארנו בארצות המוצא. אנו תפילה כי נזכה לשמור את הערכים הטובים אותם הבאנו ונזכה לאמץ את אותם הערכים הרוחניים הייחודיים לארץ ישראל, שמלאכיה הם שילוו אותנו מעתה, בכך נזכה לטוב שבשני העולמות.
הדף הוhttp://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.dat.gov.il%2F%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%2B%D7%93%D7%AA%2F%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%2B%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%2F%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90.htm%D7%9B%D7%9F&h=d7b4c באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
ויצא
ויצא יעקב ,מבאר שבע , וילך חרנה," (בראשית כ"ח ,י)
מלאכים וכבשים בחלום יעקב מנקודת מבט של עולה לארץ ישראל
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו" (בראשית כ"ח יב). סולמו של יעקב הפך לסמל אוניברסלי והוא מופיע במפורש או כמוטיב בהרבה מאוד יצירות אומנות. חלום זה הוא גם אחד מסיפורי התנ"ך שכל ילד יהודי לומד בתחילת דרכו. בימינו, אף נתחבר שיר ילדים מאוד מפורסם אודות המאורע. הרבה פחות מפורסם הוא החלום הנוסף אשר מתואר בסוף הפרשה. "וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (ל"א י-יג). החלום השני מתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, והוא שונה מהרבה בחינות מהחלום הראשון. בחלומו הראשון של יעקב, בארץ ישראל, תוך כדי מנוסתו מאחיו עשו, כשהפחד מאחיו מגביר את בטחונו בקב"ה, והוא עדיין שרוי באווירת הקדושה שחפפה על בית הוריו, בולטת מאוד תחושתו כי הקב"ה ומלאכיו הם במרכז הוויתו. לאחר עשרות שנים, עשרים שנה בחוץ לארץ, שני עשורים בביתו של לבן על כל המשתמע מכך, שנים כה רבות בהן לא ראה את הוריו יצחק ורבקה, יעקב במצב שונה לחלוטין. ליעקב ארבע נשים והוא אב לאחד עשר ילדים. יש לו דאגות ואחריות למצבו הכלכלי, ולפרנסת משפחתו. סוף סוף הצליח הוא להכריח את חותנו לקבוע לו שכר עבור עבודתו. בעקבות חלום נבואי הוא מצליח להבטיח את עתידו הכלכלי. הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם). לפני עשרות שנים חלמת על מלאכים, ועכשיו אתה חולם על כבשים, לפני עשרות שנים עמדת על הארץ אך ראשך היה בשמים, ועתה דאגותיך בעולם החומר. ראה מה שלבן וחוץ לארץ עשו לך! כאשר אדם גר בחברה אשר לה ערכים מסוימים, סופו להיות מושפע ממנה. אף יעקב אבינו, מאבות האומה, לא נמלט מכך. חז"ל דייקו בחלומו הראשון של יעקב כי המלאכים "עולים ויורדים". היינו מצפים שהסדר יהיה הפוך, יורדים ועולים, מאחר שמשכנם הוא בגן עדן. לכן חז"ל הסבירו כי בעוד שיעקב היה בארץ ישראל היו אלה, מלאכיה אשר ליוו אותו. אך ביציאתו לחוץ לארץ, עלו מלאכי ארץ ישראל וירדו מלאכים אחרים המיוחדים ללוותו בחוצה לארץ. כפי שיעקב למד (ובעצם גם כולנו למדנו) צריך מלאך שונה לשמור עליך בגלות מאשר בארץ ישראל. ערכי החברה שונים, ההתמודדויות שונות, ואפילו החלומות שונים. יעקב, אשר עזב את ארץ ישראל לארם, לא היה יכול שלא להיות מושפע מהחברה שסבבה אותו שם. כל אלו מאתנו שעלו בדורות האחרונים מהגולה לארץ ישראל, בין אלו שבאו מאתיופיה או מרוסיה, בין אלו שעלו מארצות המזרח או מארצות המערב, כולנו חונכנו להתמודד עם הבעיות שם, ואז באנו לארץ ישראל. אך האתגרים בארץ שונים ואנו זקוקים למלאכים שונים, כדי להתמודד אתם. לצערנו, חלק גדול מהחברה הישראלית אימץ דווקא את הערכים אשר חשבנו כי השארנו בארצות המוצא. אנו תפילה כי נזכה לשמור את הערכים הטובים אותם הבאנו ונזכה לאמץ את אותם הערכים הרוחניים הייחודיים לארץ ישראל, שמלאכיה הם שילוו אותנו מעתה, בכך נזכה לטוב שבשני העולמות.
הדף הוhttp://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.dat.gov.il%2F%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%2B%D7%93%D7%AA%2F%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%2B%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%2F%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90.htm%D7%9B%D7%9F&h=d7b4c באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
ויצא יעקב ,מבאר שבע , וילך חרנה," (בראשית כ"ח ,י)
מלאכים וכבשים בחלום יעקב מנקודת מבט של עולה לארץ ישראל
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּו" (בראשית כ"ח יב). סולמו של יעקב הפך לסמל אוניברסלי והוא מופיע במפורש או כמוטיב בהרבה מאוד יצירות אומנות. חלום זה הוא גם אחד מסיפורי התנ"ך שכל ילד יהודי לומד בתחילת דרכו. בימינו, אף נתחבר שיר ילדים מאוד מפורסם אודות המאורע. הרבה פחות מפורסם הוא החלום הנוסף אשר מתואר בסוף הפרשה. "וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ: אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ:" (ל"א י-יג). החלום השני מתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, והוא שונה מהרבה בחינות מהחלום הראשון. בחלומו הראשון של יעקב, בארץ ישראל, תוך כדי מנוסתו מאחיו עשו, כשהפחד מאחיו מגביר את בטחונו בקב"ה, והוא עדיין שרוי באווירת הקדושה שחפפה על בית הוריו, בולטת מאוד תחושתו כי הקב"ה ומלאכיו הם במרכז הוויתו. לאחר עשרות שנים, עשרים שנה בחוץ לארץ, שני עשורים בביתו של לבן על כל המשתמע מכך, שנים כה רבות בהן לא ראה את הוריו יצחק ורבקה, יעקב במצב שונה לחלוטין. ליעקב ארבע נשים והוא אב לאחד עשר ילדים. יש לו דאגות ואחריות למצבו הכלכלי, ולפרנסת משפחתו. סוף סוף הצליח הוא להכריח את חותנו לקבוע לו שכר עבור עבודתו. בעקבות חלום נבואי הוא מצליח להבטיח את עתידו הכלכלי. הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו "רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ" (שם). לפני עשרות שנים חלמת על מלאכים, ועכשיו אתה חולם על כבשים, לפני עשרות שנים עמדת על הארץ אך ראשך היה בשמים, ועתה דאגותיך בעולם החומר. ראה מה שלבן וחוץ לארץ עשו לך! כאשר אדם גר בחברה אשר לה ערכים מסוימים, סופו להיות מושפע ממנה. אף יעקב אבינו, מאבות האומה, לא נמלט מכך. חז"ל דייקו בחלומו הראשון של יעקב כי המלאכים "עולים ויורדים". היינו מצפים שהסדר יהיה הפוך, יורדים ועולים, מאחר שמשכנם הוא בגן עדן. לכן חז"ל הסבירו כי בעוד שיעקב היה בארץ ישראל היו אלה, מלאכיה אשר ליוו אותו. אך ביציאתו לחוץ לארץ, עלו מלאכי ארץ ישראל וירדו מלאכים אחרים המיוחדים ללוותו בחוצה לארץ. כפי שיעקב למד (ובעצם גם כולנו למדנו) צריך מלאך שונה לשמור עליך בגלות מאשר בארץ ישראל. ערכי החברה שונים, ההתמודדויות שונות, ואפילו החלומות שונים. יעקב, אשר עזב את ארץ ישראל לארם, לא היה יכול שלא להיות מושפע מהחברה שסבבה אותו שם. כל אלו מאתנו שעלו בדורות האחרונים מהגולה לארץ ישראל, בין אלו שבאו מאתיופיה או מרוסיה, בין אלו שעלו מארצות המזרח או מארצות המערב, כולנו חונכנו להתמודד עם הבעיות שם, ואז באנו לארץ ישראל. אך האתגרים בארץ שונים ואנו זקוקים למלאכים שונים, כדי להתמודד אתם. לצערנו, חלק גדול מהחברה הישראלית אימץ דווקא את הערכים אשר חשבנו כי השארנו בארצות המוצא. אנו תפילה כי נזכה לשמור את הערכים הטובים אותם הבאנו ונזכה לאמץ את אותם הערכים הרוחניים הייחודיים לארץ ישראל, שמלאכיה הם שילוו אותנו מעתה, בכך נזכה לטוב שבשני העולמות.
הדף הוhttp://www.facebook.com/l.php?u=http%3A%2F%2Fwww.dat.gov.il%2F%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%2B%D7%93%D7%AA%2F%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%2B%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%2F%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%90.htm%D7%9B%D7%9F&h=d7b4c באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
ויצא(בראשית כח:י-לג:ג)
על ויתור, הקרבה והשכר שבצדן
בפרשת השבוע שלנו, יעקב מגיע לפרקו ומעוניין למצוא לעצמו כלה מתאימה. לשם כך הוא יוצא לביתו של דודו, לבן. כאשר הוא מגיע ופוגש את בתו של לבן, רחל, הוא מחליט שהיא האישה הראויה לו. הוא כל כך מתלהב מהשידוך, עד שהוא מסכים לעבוד בעבורה אצל לבן, במשך שבע שנים תמימות, על מנת שיוכל להינשא לה! התורה מספרת, שהתרגשותו של יעקב הייתה כה רבה במהלך השנים הללו, עד שהן נראו לו כימים ספורים ממש
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט:20).
מארש החתונה
היום המיוחל סוף-סוף מגיע ולבן מזמין את כל אנשי הכפר לחגוג אתו את שמחת החתונה. כולם חוגגים ומאושרים. כולם - חוץ מאחותה הבכורה של רחל, לאה, שנותרה עם עתיד שאיננו מזהיר כלל. ברגע שרחל תינשא ליעקב, עליה ייגזר להינשא לאחיו הרשע - עשו. (יעקב ועשו שני אחים ובדומה גם רחל ולאה שתי אחיות, לפיכך אמרו כולם: "הגדול לגדולה והקטן לקטנה") יעקב, שאינו טיפש (אנו זוכרים כיצד בדרך מחוכמת הצליח לקבל מעשו את הבכורה), חושד שלבן עלול להעמיד את לאה מתחת החופה במקום את רחל ובשל ההינומה על פניה, לא יוכל לדעת מי היא. על כן הוא קובע מראש עם רחל מעין "סיסמא סודית", שתאפשר לו לוודא כי זו אכן היא העומדת למולו.
אז מה קורה בסופו של דבר? מאות אורחים מגיעים מכל קצווי הארץ. הסעודה, התזמורת, הצלם, כולם כבר מוכנים וערוכים לקראת האירוע הגדול. יעקב עומד מתחת לחופה בהתרגשות ובציפייה של אושר... והנה מגיעה הכלה! כיוון שההינומה מכסה את פניה, אף אחד מהאורחים אינו רואה שלבן אכן החליף בין שתי בנותיו - ובעצם הכלה שעומדת מתחת לחופה, היא לא אחרת מאשר לאה!
יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". אז מה היינו מצפים שיקרה בשלב הזה? כשהכלה מגיעה אל החופה, יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". לאה הייתה עומדת שם נבוכה, מבלי לדעת מה לומר. וכך, התחבולה של לבן הייתה נגלית לעין כל! יעקב היה מרים את ההינומה ומפרסם ברבים את השקרים של דודו, הקהל כולו היה נאנח ולאה, מושפלת לחלוטין, הייתה בורחת אל חדרה בבכי קורע לב.
אבל מה שאירע במציאות, היה שונה לגמרי. כאשר לאה מופיעה מתחת לחופה, היא מוסרת את הסיסמא הנכונה! מדוע? משום שרחל גילתה לה מה לומר. רחל, שידעה כי אחותה עלולה לסבול מהשפלה איומה אילו התחבולה תתגלה לעיני כל, העדיפה לוותר על בעלה, שבשבילו המתינה בסבלנות שבע שנים ארוכות וגם לקחת את הסיכון שהיא תיאלץ בסופו של דבר להינשא לעשו, רק על מנת למנוע מאחותה את הסבל הנורא! (ראה גמרא, מגילה י"ג ע"ב).
דמיינו לעצמכם שאתם מאורסים, אך מתוקף הנסיבות, אתם נאלצים לקבוע את תאריך החתונה לעוד שבע שנים. סוף סוף מגיע היום המיוחל. האם יש מישהו או משהו בעולם שהיו מסוגלים למנוע מכם מלהתחתן? האם הייתם שוקלים בדעתכם לוותר על הכל, רק בכדי למנוע את השפלתו של אדם אחר?!
לרחל הייתה אישיות גדולה והרואית. לא במקרה היא נבחרה להיות אחת מארבע האימהות!
מוסר מקראי
בתורה קיימים חוקים בסיסיים שאוסרים עלינו לבייש את כל בני האדם:
•קורבנות שאדם מחויב להקריב על חטאים חמורים במיוחד, מוקרבים באותו המקום שבו מקריבים את כל הקורבנות הרגילים. הגמרא (סוטה, דף ל"ב ע"ב) מסבירה שבדרך זו, הצופים מן הצד אינם יכולים לזהות מי הוא האדם שהביא קורבן על החטא החמור יותר (ויקרא ו':18).
•בדומה לכך, כאשר אדם מתוודה על חטאיו (כפי שכולנו עושים ביום הכיפורים), יש לעשות זאת בטונים נמוכים, שלא יישמעו באוזניהם של הסובבים אותו.
•אדם רשאי לתבוע את חברו, בנוסף על נזקים גופניים או פיזיים, גם על נזקים נפשיים ורגשיים - ובמיוחד על הלבנת פניו ברבים! (ראה הלכות נזיקין של הרמב"ם, ג':1, ג':6).
•הרמב"ם ערך רשימה ודרג את כל סוגי הצדקה לפי רמות שונות. הוא טען שהרמה הגבוהה ביותר של הצדקה, היא כשהנותן והמקבל אינם מכירים אחד את השני. כך מצטמצמת למינימום תחושת הבושה והמבוכה שהנצרך עלול להרגיש.
•בסיפור על בלעם והאתון המדברת, מגיע מלאך והורג את האתון. מדוע? בכדי למנוע מצב בו אנשים יצביעו על האתון ויאמרו: "זוהי הסיבה האמיתית לנפילתו של בלעם". באופן זה, האתון עלולה הייתה להוות, מקור מתמשך לבושה עצומה שממנה יסבול בלעם. שערו בנפשכם - התורה כל כך מקפידה על כבוד הזולת, עד שנדרש מאתנו לגלות רגישות אפילו כלפי אדם רשע! (במדבר כ"ב:33, עם פירושו של רש"י, ומדרש במדבר רבה).
•בעבר, כאשר אדם נקרא לעלות לתורה בבית הכנסת, ההלכה קבעה שעליו להקריא בקול את הפסוקים. אף על פי כן, מכיוון שכיום אנשים רבים אינם מתמצאים מספיק בהלכות הקריאה, חכמינו קבעו, שיש למנות אדם אחד שיקריא עבור כולם. כך תמנע הבושה שהייתה עלולה להיגרם, לאלה שאינם מקריאים היטב.
•הגמרא אף מרחיקה לכת וטוענת, ש"מי שמלבין את פני חברו ברבים, כאילו שופך את דמו". הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבעת ההסמקה כל הדם בגוף זורם במהירות אל הפנים, מה שגורם להן להאדים, ומייד לאחר מכן כשהדם מתפזר, הפנים מלבינות ומחווירות. "הלבנת פנים" היא מעשה הדומה מאד לשפיכות דמים. ובאמת ברמה עמוקה יותר, הבושה עלולה "להרוג" את האדם מבחינה רגשית.
שכרה של רחל
נשאלת השאלה, מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, בואכה בית לחם, ולא בחברון - שם היו קבורים כל שאר האבות והאימהות? התשובה מצויה במדרש הבא: יעקב ראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות, יעבור בבית לחם והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים. (בראשית רבה פ"ב:10, ופסיקתא איכה רבתי כ"ד)
ובאמת, לאחר כ-1000 שנה העמידו היהודים פסל בתוך בית המקדש והקב"ה התכוון להחריבו לנצח. נשמותיהם של האבות והאימהות התחננו בפני הקב"ה שלא יגזור על העם היהודי גלות אינסופית. בניסיון לגרום לקב"ה לחזור בו מכוונתו, ניסה כל אחד מהאבות והאימהות, להזכיר את מעלתו האישית, כך שאולי בזכות אישיותו המיוחדת או מעשיו הגדולים - הקב"ה יסלח לעם שחטא: הם ניסו להזכיר בפני הקב"ה את אמונתם, את מסירותם ואת ההקרבה העצמית שהיו מוכנים לה.
אברהם ניסה לשכנע את הקב"ה, בזכות העובדה שהביא לעולם את הבשורה של האמונה בא-ל אחד, אך הקב"ה לא הסתפק בכך. יצחק ניסה להזכיר את מסירות הנפש שגילה בסיפור העקידה, כשהיה מוכן אף להישחט עבור אמונתו, אך גם טיעון זה נדחה ולא סיפק את הקב"ה. יעקב, משה וכל האחרים ניסו גם הם את כוחם, אך אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את הקב"ה שבזכות מעשיו ראוי ושייך לסלוח לעם היהודי.
עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. כאשר הגיע לבסוף תאריך החתונה שלי, אבי תכנן להחליף אותי באחותי הבכורה. הבנתי שהיא תעמוד מול השפלה נוראית אם המזימה שלו תתגלה ברבים, אז ריחמתי עליה ומסרתי לה את הסיסמא הסודית של יעקב ושלי. התגברתי על הרגשות הפרטיים שלי והשתדלתי שלא לקנא בה. בדיעבד הסתבר לי שהכנסתי לביתי מתחרה! אז אם אני הצלחתי לעמוד בזה, הקב"ה, קל וחומר שאתה אינך צריך להחמיר עם מעשה הפסל - עם המתחרה שהוכנס אל תוך ביתך".
רחמיו של הקב"ה התעוררו מייד והוא אמר:
"מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א:15).
אנשים פשוטים, מעשים גדולים!
בעולם החופשי, בדרך כלל רק ה"הישגים הגדולים" מקבלים את תשומת הלב המיוחדת של הציבור. מנהיגים בעולם, כוכבי קולנוע ועסקני צמרת ממלאים את הדפים הראשיים של כל העיתונים ומקבלים מעמד בעל תהילה והשפעה ציבורית.
אך זוהי איננה המציאות. אם תשאלו 100 אנשים: "מי האדם שהכי השפיע עליך בחיים?" רוב הסיכויים שאף אחד מהם לא יזכיר את שמו של אחד מזוכי מדליית הזהב באולימפיאדה או את נשיא ארצות הברית. רוב בני האדם חשים, שמי שעיצב את חייהם ואת אישיותם הם ההורים והמורים שלהם. הסיבה לכך נובעת מהדאגה והאכפתיות האמיתיות, שהורים ומורים אלו הפגינו כלפיהם יום יום ושעה שעה. זהו הלקח שהקב"ה מנסה ללמד אותנו, בכך שהוא מקבל את תחינתה של רחל, יותר מכל תפילותיהן של שאר הנשמות.
הרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".הרב משה פיינשטיין, מנהיג היהדות האמריקאית במאה ה-20, הוסע פעם על ידי סטודנט צעיר לפגישה מסוימת שנקבעה מראש. הסטודנט עזר לרב להיכנס אל תוך הרכב ואז סגר עבורו את הדלת. כשהגיעו השניים ליעד המבוקש, סטודנט נוסף קיבל את פניו של הרב והוא שם לב שידו של הרב הייתה פצועה ומדממת. "מה קרה?", הוא שאל והרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".
אנו "יורשים" תכונות רבות מהדורות הקודמים: מצב בריאותי, צבע שיער, אופי. בעולם היהדות נהוג לומר, שאנו יורשים גם גנים רוחניים. המעלות של רחל ושאר האבות מהוות עבורנו דוגמא ומופת ומוטבעות בנו באופן נצחי. מבחינה מטאפיזית, המבנה הגנטי הזה מוטבע בכל אחד מאתנו, עובדה שמעניקה לנו את היכולת להרקיע ולהתעלות לרמות גבוהות ונשגבות! טמונים בנו כוחות עצומים - של מסירות, יושר ודאגה אמיתית וכנה לזולת. המשימה שלנו היא להביא את הפוטנציאל הזה אל תוך חיינו ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856152.html
על ויתור, הקרבה והשכר שבצדן
בפרשת השבוע שלנו, יעקב מגיע לפרקו ומעוניין למצוא לעצמו כלה מתאימה. לשם כך הוא יוצא לביתו של דודו, לבן. כאשר הוא מגיע ופוגש את בתו של לבן, רחל, הוא מחליט שהיא האישה הראויה לו. הוא כל כך מתלהב מהשידוך, עד שהוא מסכים לעבוד בעבורה אצל לבן, במשך שבע שנים תמימות, על מנת שיוכל להינשא לה! התורה מספרת, שהתרגשותו של יעקב הייתה כה רבה במהלך השנים הללו, עד שהן נראו לו כימים ספורים ממש
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט:20).
מארש החתונה
היום המיוחל סוף-סוף מגיע ולבן מזמין את כל אנשי הכפר לחגוג אתו את שמחת החתונה. כולם חוגגים ומאושרים. כולם - חוץ מאחותה הבכורה של רחל, לאה, שנותרה עם עתיד שאיננו מזהיר כלל. ברגע שרחל תינשא ליעקב, עליה ייגזר להינשא לאחיו הרשע - עשו. (יעקב ועשו שני אחים ובדומה גם רחל ולאה שתי אחיות, לפיכך אמרו כולם: "הגדול לגדולה והקטן לקטנה") יעקב, שאינו טיפש (אנו זוכרים כיצד בדרך מחוכמת הצליח לקבל מעשו את הבכורה), חושד שלבן עלול להעמיד את לאה מתחת החופה במקום את רחל ובשל ההינומה על פניה, לא יוכל לדעת מי היא. על כן הוא קובע מראש עם רחל מעין "סיסמא סודית", שתאפשר לו לוודא כי זו אכן היא העומדת למולו.
אז מה קורה בסופו של דבר? מאות אורחים מגיעים מכל קצווי הארץ. הסעודה, התזמורת, הצלם, כולם כבר מוכנים וערוכים לקראת האירוע הגדול. יעקב עומד מתחת לחופה בהתרגשות ובציפייה של אושר... והנה מגיעה הכלה! כיוון שההינומה מכסה את פניה, אף אחד מהאורחים אינו רואה שלבן אכן החליף בין שתי בנותיו - ובעצם הכלה שעומדת מתחת לחופה, היא לא אחרת מאשר לאה!
יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". אז מה היינו מצפים שיקרה בשלב הזה? כשהכלה מגיעה אל החופה, יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". לאה הייתה עומדת שם נבוכה, מבלי לדעת מה לומר. וכך, התחבולה של לבן הייתה נגלית לעין כל! יעקב היה מרים את ההינומה ומפרסם ברבים את השקרים של דודו, הקהל כולו היה נאנח ולאה, מושפלת לחלוטין, הייתה בורחת אל חדרה בבכי קורע לב.
אבל מה שאירע במציאות, היה שונה לגמרי. כאשר לאה מופיעה מתחת לחופה, היא מוסרת את הסיסמא הנכונה! מדוע? משום שרחל גילתה לה מה לומר. רחל, שידעה כי אחותה עלולה לסבול מהשפלה איומה אילו התחבולה תתגלה לעיני כל, העדיפה לוותר על בעלה, שבשבילו המתינה בסבלנות שבע שנים ארוכות וגם לקחת את הסיכון שהיא תיאלץ בסופו של דבר להינשא לעשו, רק על מנת למנוע מאחותה את הסבל הנורא! (ראה גמרא, מגילה י"ג ע"ב).
דמיינו לעצמכם שאתם מאורסים, אך מתוקף הנסיבות, אתם נאלצים לקבוע את תאריך החתונה לעוד שבע שנים. סוף סוף מגיע היום המיוחל. האם יש מישהו או משהו בעולם שהיו מסוגלים למנוע מכם מלהתחתן? האם הייתם שוקלים בדעתכם לוותר על הכל, רק בכדי למנוע את השפלתו של אדם אחר?!
לרחל הייתה אישיות גדולה והרואית. לא במקרה היא נבחרה להיות אחת מארבע האימהות!
מוסר מקראי
בתורה קיימים חוקים בסיסיים שאוסרים עלינו לבייש את כל בני האדם:
•קורבנות שאדם מחויב להקריב על חטאים חמורים במיוחד, מוקרבים באותו המקום שבו מקריבים את כל הקורבנות הרגילים. הגמרא (סוטה, דף ל"ב ע"ב) מסבירה שבדרך זו, הצופים מן הצד אינם יכולים לזהות מי הוא האדם שהביא קורבן על החטא החמור יותר (ויקרא ו':18).
•בדומה לכך, כאשר אדם מתוודה על חטאיו (כפי שכולנו עושים ביום הכיפורים), יש לעשות זאת בטונים נמוכים, שלא יישמעו באוזניהם של הסובבים אותו.
•אדם רשאי לתבוע את חברו, בנוסף על נזקים גופניים או פיזיים, גם על נזקים נפשיים ורגשיים - ובמיוחד על הלבנת פניו ברבים! (ראה הלכות נזיקין של הרמב"ם, ג':1, ג':6).
•הרמב"ם ערך רשימה ודרג את כל סוגי הצדקה לפי רמות שונות. הוא טען שהרמה הגבוהה ביותר של הצדקה, היא כשהנותן והמקבל אינם מכירים אחד את השני. כך מצטמצמת למינימום תחושת הבושה והמבוכה שהנצרך עלול להרגיש.
•בסיפור על בלעם והאתון המדברת, מגיע מלאך והורג את האתון. מדוע? בכדי למנוע מצב בו אנשים יצביעו על האתון ויאמרו: "זוהי הסיבה האמיתית לנפילתו של בלעם". באופן זה, האתון עלולה הייתה להוות, מקור מתמשך לבושה עצומה שממנה יסבול בלעם. שערו בנפשכם - התורה כל כך מקפידה על כבוד הזולת, עד שנדרש מאתנו לגלות רגישות אפילו כלפי אדם רשע! (במדבר כ"ב:33, עם פירושו של רש"י, ומדרש במדבר רבה).
•בעבר, כאשר אדם נקרא לעלות לתורה בבית הכנסת, ההלכה קבעה שעליו להקריא בקול את הפסוקים. אף על פי כן, מכיוון שכיום אנשים רבים אינם מתמצאים מספיק בהלכות הקריאה, חכמינו קבעו, שיש למנות אדם אחד שיקריא עבור כולם. כך תמנע הבושה שהייתה עלולה להיגרם, לאלה שאינם מקריאים היטב.
•הגמרא אף מרחיקה לכת וטוענת, ש"מי שמלבין את פני חברו ברבים, כאילו שופך את דמו". הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבעת ההסמקה כל הדם בגוף זורם במהירות אל הפנים, מה שגורם להן להאדים, ומייד לאחר מכן כשהדם מתפזר, הפנים מלבינות ומחווירות. "הלבנת פנים" היא מעשה הדומה מאד לשפיכות דמים. ובאמת ברמה עמוקה יותר, הבושה עלולה "להרוג" את האדם מבחינה רגשית.
שכרה של רחל
נשאלת השאלה, מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, בואכה בית לחם, ולא בחברון - שם היו קבורים כל שאר האבות והאימהות? התשובה מצויה במדרש הבא: יעקב ראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות, יעבור בבית לחם והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים. (בראשית רבה פ"ב:10, ופסיקתא איכה רבתי כ"ד)
ובאמת, לאחר כ-1000 שנה העמידו היהודים פסל בתוך בית המקדש והקב"ה התכוון להחריבו לנצח. נשמותיהם של האבות והאימהות התחננו בפני הקב"ה שלא יגזור על העם היהודי גלות אינסופית. בניסיון לגרום לקב"ה לחזור בו מכוונתו, ניסה כל אחד מהאבות והאימהות, להזכיר את מעלתו האישית, כך שאולי בזכות אישיותו המיוחדת או מעשיו הגדולים - הקב"ה יסלח לעם שחטא: הם ניסו להזכיר בפני הקב"ה את אמונתם, את מסירותם ואת ההקרבה העצמית שהיו מוכנים לה.
אברהם ניסה לשכנע את הקב"ה, בזכות העובדה שהביא לעולם את הבשורה של האמונה בא-ל אחד, אך הקב"ה לא הסתפק בכך. יצחק ניסה להזכיר את מסירות הנפש שגילה בסיפור העקידה, כשהיה מוכן אף להישחט עבור אמונתו, אך גם טיעון זה נדחה ולא סיפק את הקב"ה. יעקב, משה וכל האחרים ניסו גם הם את כוחם, אך אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את הקב"ה שבזכות מעשיו ראוי ושייך לסלוח לעם היהודי.
עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. כאשר הגיע לבסוף תאריך החתונה שלי, אבי תכנן להחליף אותי באחותי הבכורה. הבנתי שהיא תעמוד מול השפלה נוראית אם המזימה שלו תתגלה ברבים, אז ריחמתי עליה ומסרתי לה את הסיסמא הסודית של יעקב ושלי. התגברתי על הרגשות הפרטיים שלי והשתדלתי שלא לקנא בה. בדיעבד הסתבר לי שהכנסתי לביתי מתחרה! אז אם אני הצלחתי לעמוד בזה, הקב"ה, קל וחומר שאתה אינך צריך להחמיר עם מעשה הפסל - עם המתחרה שהוכנס אל תוך ביתך".
רחמיו של הקב"ה התעוררו מייד והוא אמר:
"מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א:15).
אנשים פשוטים, מעשים גדולים!
בעולם החופשי, בדרך כלל רק ה"הישגים הגדולים" מקבלים את תשומת הלב המיוחדת של הציבור. מנהיגים בעולם, כוכבי קולנוע ועסקני צמרת ממלאים את הדפים הראשיים של כל העיתונים ומקבלים מעמד בעל תהילה והשפעה ציבורית.
אך זוהי איננה המציאות. אם תשאלו 100 אנשים: "מי האדם שהכי השפיע עליך בחיים?" רוב הסיכויים שאף אחד מהם לא יזכיר את שמו של אחד מזוכי מדליית הזהב באולימפיאדה או את נשיא ארצות הברית. רוב בני האדם חשים, שמי שעיצב את חייהם ואת אישיותם הם ההורים והמורים שלהם. הסיבה לכך נובעת מהדאגה והאכפתיות האמיתיות, שהורים ומורים אלו הפגינו כלפיהם יום יום ושעה שעה. זהו הלקח שהקב"ה מנסה ללמד אותנו, בכך שהוא מקבל את תחינתה של רחל, יותר מכל תפילותיהן של שאר הנשמות.
הרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".הרב משה פיינשטיין, מנהיג היהדות האמריקאית במאה ה-20, הוסע פעם על ידי סטודנט צעיר לפגישה מסוימת שנקבעה מראש. הסטודנט עזר לרב להיכנס אל תוך הרכב ואז סגר עבורו את הדלת. כשהגיעו השניים ליעד המבוקש, סטודנט נוסף קיבל את פניו של הרב והוא שם לב שידו של הרב הייתה פצועה ומדממת. "מה קרה?", הוא שאל והרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".
אנו "יורשים" תכונות רבות מהדורות הקודמים: מצב בריאותי, צבע שיער, אופי. בעולם היהדות נהוג לומר, שאנו יורשים גם גנים רוחניים. המעלות של רחל ושאר האבות מהוות עבורנו דוגמא ומופת ומוטבעות בנו באופן נצחי. מבחינה מטאפיזית, המבנה הגנטי הזה מוטבע בכל אחד מאתנו, עובדה שמעניקה לנו את היכולת להרקיע ולהתעלות לרמות גבוהות ונשגבות! טמונים בנו כוחות עצומים - של מסירות, יושר ודאגה אמיתית וכנה לזולת. המשימה שלנו היא להביא את הפוטנציאל הזה אל תוך חיינו ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856152.html
ויצא(בראשית כח:י-לג:ג)
על ויתור, הקרבה והשכר שבצדן
בפרשת השבוע שלנו, יעקב מגיע לפרקו ומעוניין למצוא לעצמו כלה מתאימה. לשם כך הוא יוצא לביתו של דודו, לבן. כאשר הוא מגיע ופוגש את בתו של לבן, רחל, הוא מחליט שהיא האישה הראויה לו. הוא כל כך מתלהב מהשידוך, עד שהוא מסכים לעבוד בעבורה אצל לבן, במשך שבע שנים תמימות, על מנת שיוכל להינשא לה! התורה מספרת, שהתרגשותו של יעקב הייתה כה רבה במהלך השנים הללו, עד שהן נראו לו כימים ספורים ממש
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט:20).
מארש החתונה
היום המיוחל סוף-סוף מגיע ולבן מזמין את כל אנשי הכפר לחגוג אתו את שמחת החתונה. כולם חוגגים ומאושרים. כולם - חוץ מאחותה הבכורה של רחל, לאה, שנותרה עם עתיד שאיננו מזהיר כלל. ברגע שרחל תינשא ליעקב, עליה ייגזר להינשא לאחיו הרשע - עשו. (יעקב ועשו שני אחים ובדומה גם רחל ולאה שתי אחיות, לפיכך אמרו כולם: "הגדול לגדולה והקטן לקטנה") יעקב, שאינו טיפש (אנו זוכרים כיצד בדרך מחוכמת הצליח לקבל מעשו את הבכורה), חושד שלבן עלול להעמיד את לאה מתחת החופה במקום את רחל ובשל ההינומה על פניה, לא יוכל לדעת מי היא. על כן הוא קובע מראש עם רחל מעין "סיסמא סודית", שתאפשר לו לוודא כי זו אכן היא העומדת למולו.
אז מה קורה בסופו של דבר? מאות אורחים מגיעים מכל קצווי הארץ. הסעודה, התזמורת, הצלם, כולם כבר מוכנים וערוכים לקראת האירוע הגדול. יעקב עומד מתחת לחופה בהתרגשות ובציפייה של אושר... והנה מגיעה הכלה! כיוון שההינומה מכסה את פניה, אף אחד מהאורחים אינו רואה שלבן אכן החליף בין שתי בנותיו - ובעצם הכלה שעומדת מתחת לחופה, היא לא אחרת מאשר לאה!
יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". אז מה היינו מצפים שיקרה בשלב הזה? כשהכלה מגיעה אל החופה, יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". לאה הייתה עומדת שם נבוכה, מבלי לדעת מה לומר. וכך, התחבולה של לבן הייתה נגלית לעין כל! יעקב היה מרים את ההינומה ומפרסם ברבים את השקרים של דודו, הקהל כולו היה נאנח ולאה, מושפלת לחלוטין, הייתה בורחת אל חדרה בבכי קורע לב.
אבל מה שאירע במציאות, היה שונה לגמרי. כאשר לאה מופיעה מתחת לחופה, היא מוסרת את הסיסמא הנכונה! מדוע? משום שרחל גילתה לה מה לומר. רחל, שידעה כי אחותה עלולה לסבול מהשפלה איומה אילו התחבולה תתגלה לעיני כל, העדיפה לוותר על בעלה, שבשבילו המתינה בסבלנות שבע שנים ארוכות וגם לקחת את הסיכון שהיא תיאלץ בסופו של דבר להינשא לעשו, רק על מנת למנוע מאחותה את הסבל הנורא! (ראה גמרא, מגילה י"ג ע"ב).
דמיינו לעצמכם שאתם מאורסים, אך מתוקף הנסיבות, אתם נאלצים לקבוע את תאריך החתונה לעוד שבע שנים. סוף סוף מגיע היום המיוחל. האם יש מישהו או משהו בעולם שהיו מסוגלים למנוע מכם מלהתחתן? האם הייתם שוקלים בדעתכם לוותר על הכל, רק בכדי למנוע את השפלתו של אדם אחר?!
לרחל הייתה אישיות גדולה והרואית. לא במקרה היא נבחרה להיות אחת מארבע האימהות!
מוסר מקראי
בתורה קיימים חוקים בסיסיים שאוסרים עלינו לבייש את כל בני האדם:
•קורבנות שאדם מחויב להקריב על חטאים חמורים במיוחד, מוקרבים באותו המקום שבו מקריבים את כל הקורבנות הרגילים. הגמרא (סוטה, דף ל"ב ע"ב) מסבירה שבדרך זו, הצופים מן הצד אינם יכולים לזהות מי הוא האדם שהביא קורבן על החטא החמור יותר (ויקרא ו':18).
•בדומה לכך, כאשר אדם מתוודה על חטאיו (כפי שכולנו עושים ביום הכיפורים), יש לעשות זאת בטונים נמוכים, שלא יישמעו באוזניהם של הסובבים אותו.
•אדם רשאי לתבוע את חברו, בנוסף על נזקים גופניים או פיזיים, גם על נזקים נפשיים ורגשיים - ובמיוחד על הלבנת פניו ברבים! (ראה הלכות נזיקין של הרמב"ם, ג':1, ג':6).
•הרמב"ם ערך רשימה ודרג את כל סוגי הצדקה לפי רמות שונות. הוא טען שהרמה הגבוהה ביותר של הצדקה, היא כשהנותן והמקבל אינם מכירים אחד את השני. כך מצטמצמת למינימום תחושת הבושה והמבוכה שהנצרך עלול להרגיש.
•בסיפור על בלעם והאתון המדברת, מגיע מלאך והורג את האתון. מדוע? בכדי למנוע מצב בו אנשים יצביעו על האתון ויאמרו: "זוהי הסיבה האמיתית לנפילתו של בלעם". באופן זה, האתון עלולה הייתה להוות, מקור מתמשך לבושה עצומה שממנה יסבול בלעם. שערו בנפשכם - התורה כל כך מקפידה על כבוד הזולת, עד שנדרש מאתנו לגלות רגישות אפילו כלפי אדם רשע! (במדבר כ"ב:33, עם פירושו של רש"י, ומדרש במדבר רבה).
•בעבר, כאשר אדם נקרא לעלות לתורה בבית הכנסת, ההלכה קבעה שעליו להקריא בקול את הפסוקים. אף על פי כן, מכיוון שכיום אנשים רבים אינם מתמצאים מספיק בהלכות הקריאה, חכמינו קבעו, שיש למנות אדם אחד שיקריא עבור כולם. כך תמנע הבושה שהייתה עלולה להיגרם, לאלה שאינם מקריאים היטב.
•הגמרא אף מרחיקה לכת וטוענת, ש"מי שמלבין את פני חברו ברבים, כאילו שופך את דמו". הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבעת ההסמקה כל הדם בגוף זורם במהירות אל הפנים, מה שגורם להן להאדים, ומייד לאחר מכן כשהדם מתפזר, הפנים מלבינות ומחווירות. "הלבנת פנים" היא מעשה הדומה מאד לשפיכות דמים. ובאמת ברמה עמוקה יותר, הבושה עלולה "להרוג" את האדם מבחינה רגשית.
שכרה של רחל
נשאלת השאלה, מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, בואכה בית לחם, ולא בחברון - שם היו קבורים כל שאר האבות והאימהות? התשובה מצויה במדרש הבא: יעקב ראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות, יעבור בבית לחם והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים. (בראשית רבה פ"ב:10, ופסיקתא איכה רבתי כ"ד)
ובאמת, לאחר כ-1000 שנה העמידו היהודים פסל בתוך בית המקדש והקב"ה התכוון להחריבו לנצח. נשמותיהם של האבות והאימהות התחננו בפני הקב"ה שלא יגזור על העם היהודי גלות אינסופית. בניסיון לגרום לקב"ה לחזור בו מכוונתו, ניסה כל אחד מהאבות והאימהות, להזכיר את מעלתו האישית, כך שאולי בזכות אישיותו המיוחדת או מעשיו הגדולים - הקב"ה יסלח לעם שחטא: הם ניסו להזכיר בפני הקב"ה את אמונתם, את מסירותם ואת ההקרבה העצמית שהיו מוכנים לה.
אברהם ניסה לשכנע את הקב"ה, בזכות העובדה שהביא לעולם את הבשורה של האמונה בא-ל אחד, אך הקב"ה לא הסתפק בכך. יצחק ניסה להזכיר את מסירות הנפש שגילה בסיפור העקידה, כשהיה מוכן אף להישחט עבור אמונתו, אך גם טיעון זה נדחה ולא סיפק את הקב"ה. יעקב, משה וכל האחרים ניסו גם הם את כוחם, אך אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את הקב"ה שבזכות מעשיו ראוי ושייך לסלוח לעם היהודי.
עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. כאשר הגיע לבסוף תאריך החתונה שלי, אבי תכנן להחליף אותי באחותי הבכורה. הבנתי שהיא תעמוד מול השפלה נוראית אם המזימה שלו תתגלה ברבים, אז ריחמתי עליה ומסרתי לה את הסיסמא הסודית של יעקב ושלי. התגברתי על הרגשות הפרטיים שלי והשתדלתי שלא לקנא בה. בדיעבד הסתבר לי שהכנסתי לביתי מתחרה! אז אם אני הצלחתי לעמוד בזה, הקב"ה, קל וחומר שאתה אינך צריך להחמיר עם מעשה הפסל - עם המתחרה שהוכנס אל תוך ביתך".
רחמיו של הקב"ה התעוררו מייד והוא אמר:
"מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א:15).
אנשים פשוטים, מעשים גדולים!
בעולם החופשי, בדרך כלל רק ה"הישגים הגדולים" מקבלים את תשומת הלב המיוחדת של הציבור. מנהיגים בעולם, כוכבי קולנוע ועסקני צמרת ממלאים את הדפים הראשיים של כל העיתונים ומקבלים מעמד בעל תהילה והשפעה ציבורית.
אך זוהי איננה המציאות. אם תשאלו 100 אנשים: "מי האדם שהכי השפיע עליך בחיים?" רוב הסיכויים שאף אחד מהם לא יזכיר את שמו של אחד מזוכי מדליית הזהב באולימפיאדה או את נשיא ארצות הברית. רוב בני האדם חשים, שמי שעיצב את חייהם ואת אישיותם הם ההורים והמורים שלהם. הסיבה לכך נובעת מהדאגה והאכפתיות האמיתיות, שהורים ומורים אלו הפגינו כלפיהם יום יום ושעה שעה. זהו הלקח שהקב"ה מנסה ללמד אותנו, בכך שהוא מקבל את תחינתה של רחל, יותר מכל תפילותיהן של שאר הנשמות.
הרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".הרב משה פיינשטיין, מנהיג היהדות האמריקאית במאה ה-20, הוסע פעם על ידי סטודנט צעיר לפגישה מסוימת שנקבעה מראש. הסטודנט עזר לרב להיכנס אל תוך הרכב ואז סגר עבורו את הדלת. כשהגיעו השניים ליעד המבוקש, סטודנט נוסף קיבל את פניו של הרב והוא שם לב שידו של הרב הייתה פצועה ומדממת. "מה קרה?", הוא שאל והרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".
אנו "יורשים" תכונות רבות מהדורות הקודמים: מצב בריאותי, צבע שיער, אופי. בעולם היהדות נהוג לומר, שאנו יורשים גם גנים רוחניים. המעלות של רחל ושאר האבות מהוות עבורנו דוגמא ומופת ומוטבעות בנו באופן נצחי. מבחינה מטאפיזית, המבנה הגנטי הזה מוטבע בכל אחד מאתנו, עובדה שמעניקה לנו את היכולת להרקיע ולהתעלות לרמות גבוהות ונשגבות! טמונים בנו כוחות עצומים - של מסירות, יושר ודאגה אמיתית וכנה לזולת. המשימה שלנו היא להביא את הפוטנציאל הזה אל תוך חיינו ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856152.html
על ויתור, הקרבה והשכר שבצדן
בפרשת השבוע שלנו, יעקב מגיע לפרקו ומעוניין למצוא לעצמו כלה מתאימה. לשם כך הוא יוצא לביתו של דודו, לבן. כאשר הוא מגיע ופוגש את בתו של לבן, רחל, הוא מחליט שהיא האישה הראויה לו. הוא כל כך מתלהב מהשידוך, עד שהוא מסכים לעבוד בעבורה אצל לבן, במשך שבע שנים תמימות, על מנת שיוכל להינשא לה! התורה מספרת, שהתרגשותו של יעקב הייתה כה רבה במהלך השנים הללו, עד שהן נראו לו כימים ספורים ממש
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט:20).
מארש החתונה
היום המיוחל סוף-סוף מגיע ולבן מזמין את כל אנשי הכפר לחגוג אתו את שמחת החתונה. כולם חוגגים ומאושרים. כולם - חוץ מאחותה הבכורה של רחל, לאה, שנותרה עם עתיד שאיננו מזהיר כלל. ברגע שרחל תינשא ליעקב, עליה ייגזר להינשא לאחיו הרשע - עשו. (יעקב ועשו שני אחים ובדומה גם רחל ולאה שתי אחיות, לפיכך אמרו כולם: "הגדול לגדולה והקטן לקטנה") יעקב, שאינו טיפש (אנו זוכרים כיצד בדרך מחוכמת הצליח לקבל מעשו את הבכורה), חושד שלבן עלול להעמיד את לאה מתחת החופה במקום את רחל ובשל ההינומה על פניה, לא יוכל לדעת מי היא. על כן הוא קובע מראש עם רחל מעין "סיסמא סודית", שתאפשר לו לוודא כי זו אכן היא העומדת למולו.
אז מה קורה בסופו של דבר? מאות אורחים מגיעים מכל קצווי הארץ. הסעודה, התזמורת, הצלם, כולם כבר מוכנים וערוכים לקראת האירוע הגדול. יעקב עומד מתחת לחופה בהתרגשות ובציפייה של אושר... והנה מגיעה הכלה! כיוון שההינומה מכסה את פניה, אף אחד מהאורחים אינו רואה שלבן אכן החליף בין שתי בנותיו - ובעצם הכלה שעומדת מתחת לחופה, היא לא אחרת מאשר לאה!
יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". אז מה היינו מצפים שיקרה בשלב הזה? כשהכלה מגיעה אל החופה, יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". לאה הייתה עומדת שם נבוכה, מבלי לדעת מה לומר. וכך, התחבולה של לבן הייתה נגלית לעין כל! יעקב היה מרים את ההינומה ומפרסם ברבים את השקרים של דודו, הקהל כולו היה נאנח ולאה, מושפלת לחלוטין, הייתה בורחת אל חדרה בבכי קורע לב.
אבל מה שאירע במציאות, היה שונה לגמרי. כאשר לאה מופיעה מתחת לחופה, היא מוסרת את הסיסמא הנכונה! מדוע? משום שרחל גילתה לה מה לומר. רחל, שידעה כי אחותה עלולה לסבול מהשפלה איומה אילו התחבולה תתגלה לעיני כל, העדיפה לוותר על בעלה, שבשבילו המתינה בסבלנות שבע שנים ארוכות וגם לקחת את הסיכון שהיא תיאלץ בסופו של דבר להינשא לעשו, רק על מנת למנוע מאחותה את הסבל הנורא! (ראה גמרא, מגילה י"ג ע"ב).
דמיינו לעצמכם שאתם מאורסים, אך מתוקף הנסיבות, אתם נאלצים לקבוע את תאריך החתונה לעוד שבע שנים. סוף סוף מגיע היום המיוחל. האם יש מישהו או משהו בעולם שהיו מסוגלים למנוע מכם מלהתחתן? האם הייתם שוקלים בדעתכם לוותר על הכל, רק בכדי למנוע את השפלתו של אדם אחר?!
לרחל הייתה אישיות גדולה והרואית. לא במקרה היא נבחרה להיות אחת מארבע האימהות!
מוסר מקראי
בתורה קיימים חוקים בסיסיים שאוסרים עלינו לבייש את כל בני האדם:
•קורבנות שאדם מחויב להקריב על חטאים חמורים במיוחד, מוקרבים באותו המקום שבו מקריבים את כל הקורבנות הרגילים. הגמרא (סוטה, דף ל"ב ע"ב) מסבירה שבדרך זו, הצופים מן הצד אינם יכולים לזהות מי הוא האדם שהביא קורבן על החטא החמור יותר (ויקרא ו':18).
•בדומה לכך, כאשר אדם מתוודה על חטאיו (כפי שכולנו עושים ביום הכיפורים), יש לעשות זאת בטונים נמוכים, שלא יישמעו באוזניהם של הסובבים אותו.
•אדם רשאי לתבוע את חברו, בנוסף על נזקים גופניים או פיזיים, גם על נזקים נפשיים ורגשיים - ובמיוחד על הלבנת פניו ברבים! (ראה הלכות נזיקין של הרמב"ם, ג':1, ג':6).
•הרמב"ם ערך רשימה ודרג את כל סוגי הצדקה לפי רמות שונות. הוא טען שהרמה הגבוהה ביותר של הצדקה, היא כשהנותן והמקבל אינם מכירים אחד את השני. כך מצטמצמת למינימום תחושת הבושה והמבוכה שהנצרך עלול להרגיש.
•בסיפור על בלעם והאתון המדברת, מגיע מלאך והורג את האתון. מדוע? בכדי למנוע מצב בו אנשים יצביעו על האתון ויאמרו: "זוהי הסיבה האמיתית לנפילתו של בלעם". באופן זה, האתון עלולה הייתה להוות, מקור מתמשך לבושה עצומה שממנה יסבול בלעם. שערו בנפשכם - התורה כל כך מקפידה על כבוד הזולת, עד שנדרש מאתנו לגלות רגישות אפילו כלפי אדם רשע! (במדבר כ"ב:33, עם פירושו של רש"י, ומדרש במדבר רבה).
•בעבר, כאשר אדם נקרא לעלות לתורה בבית הכנסת, ההלכה קבעה שעליו להקריא בקול את הפסוקים. אף על פי כן, מכיוון שכיום אנשים רבים אינם מתמצאים מספיק בהלכות הקריאה, חכמינו קבעו, שיש למנות אדם אחד שיקריא עבור כולם. כך תמנע הבושה שהייתה עלולה להיגרם, לאלה שאינם מקריאים היטב.
•הגמרא אף מרחיקה לכת וטוענת, ש"מי שמלבין את פני חברו ברבים, כאילו שופך את דמו". הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבעת ההסמקה כל הדם בגוף זורם במהירות אל הפנים, מה שגורם להן להאדים, ומייד לאחר מכן כשהדם מתפזר, הפנים מלבינות ומחווירות. "הלבנת פנים" היא מעשה הדומה מאד לשפיכות דמים. ובאמת ברמה עמוקה יותר, הבושה עלולה "להרוג" את האדם מבחינה רגשית.
שכרה של רחל
נשאלת השאלה, מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, בואכה בית לחם, ולא בחברון - שם היו קבורים כל שאר האבות והאימהות? התשובה מצויה במדרש הבא: יעקב ראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות, יעבור בבית לחם והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים. (בראשית רבה פ"ב:10, ופסיקתא איכה רבתי כ"ד)
ובאמת, לאחר כ-1000 שנה העמידו היהודים פסל בתוך בית המקדש והקב"ה התכוון להחריבו לנצח. נשמותיהם של האבות והאימהות התחננו בפני הקב"ה שלא יגזור על העם היהודי גלות אינסופית. בניסיון לגרום לקב"ה לחזור בו מכוונתו, ניסה כל אחד מהאבות והאימהות, להזכיר את מעלתו האישית, כך שאולי בזכות אישיותו המיוחדת או מעשיו הגדולים - הקב"ה יסלח לעם שחטא: הם ניסו להזכיר בפני הקב"ה את אמונתם, את מסירותם ואת ההקרבה העצמית שהיו מוכנים לה.
אברהם ניסה לשכנע את הקב"ה, בזכות העובדה שהביא לעולם את הבשורה של האמונה בא-ל אחד, אך הקב"ה לא הסתפק בכך. יצחק ניסה להזכיר את מסירות הנפש שגילה בסיפור העקידה, כשהיה מוכן אף להישחט עבור אמונתו, אך גם טיעון זה נדחה ולא סיפק את הקב"ה. יעקב, משה וכל האחרים ניסו גם הם את כוחם, אך אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את הקב"ה שבזכות מעשיו ראוי ושייך לסלוח לעם היהודי.
עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. כאשר הגיע לבסוף תאריך החתונה שלי, אבי תכנן להחליף אותי באחותי הבכורה. הבנתי שהיא תעמוד מול השפלה נוראית אם המזימה שלו תתגלה ברבים, אז ריחמתי עליה ומסרתי לה את הסיסמא הסודית של יעקב ושלי. התגברתי על הרגשות הפרטיים שלי והשתדלתי שלא לקנא בה. בדיעבד הסתבר לי שהכנסתי לביתי מתחרה! אז אם אני הצלחתי לעמוד בזה, הקב"ה, קל וחומר שאתה אינך צריך להחמיר עם מעשה הפסל - עם המתחרה שהוכנס אל תוך ביתך".
רחמיו של הקב"ה התעוררו מייד והוא אמר:
"מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א:15).
אנשים פשוטים, מעשים גדולים!
בעולם החופשי, בדרך כלל רק ה"הישגים הגדולים" מקבלים את תשומת הלב המיוחדת של הציבור. מנהיגים בעולם, כוכבי קולנוע ועסקני צמרת ממלאים את הדפים הראשיים של כל העיתונים ומקבלים מעמד בעל תהילה והשפעה ציבורית.
אך זוהי איננה המציאות. אם תשאלו 100 אנשים: "מי האדם שהכי השפיע עליך בחיים?" רוב הסיכויים שאף אחד מהם לא יזכיר את שמו של אחד מזוכי מדליית הזהב באולימפיאדה או את נשיא ארצות הברית. רוב בני האדם חשים, שמי שעיצב את חייהם ואת אישיותם הם ההורים והמורים שלהם. הסיבה לכך נובעת מהדאגה והאכפתיות האמיתיות, שהורים ומורים אלו הפגינו כלפיהם יום יום ושעה שעה. זהו הלקח שהקב"ה מנסה ללמד אותנו, בכך שהוא מקבל את תחינתה של רחל, יותר מכל תפילותיהן של שאר הנשמות.
הרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".הרב משה פיינשטיין, מנהיג היהדות האמריקאית במאה ה-20, הוסע פעם על ידי סטודנט צעיר לפגישה מסוימת שנקבעה מראש. הסטודנט עזר לרב להיכנס אל תוך הרכב ואז סגר עבורו את הדלת. כשהגיעו השניים ליעד המבוקש, סטודנט נוסף קיבל את פניו של הרב והוא שם לב שידו של הרב הייתה פצועה ומדממת. "מה קרה?", הוא שאל והרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".
אנו "יורשים" תכונות רבות מהדורות הקודמים: מצב בריאותי, צבע שיער, אופי. בעולם היהדות נהוג לומר, שאנו יורשים גם גנים רוחניים. המעלות של רחל ושאר האבות מהוות עבורנו דוגמא ומופת ומוטבעות בנו באופן נצחי. מבחינה מטאפיזית, המבנה הגנטי הזה מוטבע בכל אחד מאתנו, עובדה שמעניקה לנו את היכולת להרקיע ולהתעלות לרמות גבוהות ונשגבות! טמונים בנו כוחות עצומים - של מסירות, יושר ודאגה אמיתית וכנה לזולת. המשימה שלנו היא להביא את הפוטנציאל הזה אל תוך חיינו ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856152.html
ויצא(בראשית כח:י-לג:ג)
על ויתור, הקרבה והשכר שבצדן
בפרשת השבוע שלנו, יעקב מגיע לפרקו ומעוניין למצוא לעצמו כלה מתאימה. לשם כך הוא יוצא לביתו של דודו, לבן. כאשר הוא מגיע ופוגש את בתו של לבן, רחל, הוא מחליט שהיא האישה הראויה לו. הוא כל כך מתלהב מהשידוך, עד שהוא מסכים לעבוד בעבורה אצל לבן, במשך שבע שנים תמימות, על מנת שיוכל להינשא לה! התורה מספרת, שהתרגשותו של יעקב הייתה כה רבה במהלך השנים הללו, עד שהן נראו לו כימים ספורים ממש
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט:20).
מארש החתונה
היום המיוחל סוף-סוף מגיע ולבן מזמין את כל אנשי הכפר לחגוג אתו את שמחת החתונה. כולם חוגגים ומאושרים. כולם - חוץ מאחותה הבכורה של רחל, לאה, שנותרה עם עתיד שאיננו מזהיר כלל. ברגע שרחל תינשא ליעקב, עליה ייגזר להינשא לאחיו הרשע - עשו. (יעקב ועשו שני אחים ובדומה גם רחל ולאה שתי אחיות, לפיכך אמרו כולם: "הגדול לגדולה והקטן לקטנה") יעקב, שאינו טיפש (אנו זוכרים כיצד בדרך מחוכמת הצליח לקבל מעשו את הבכורה), חושד שלבן עלול להעמיד את לאה מתחת החופה במקום את רחל ובשל ההינומה על פניה, לא יוכל לדעת מי היא. על כן הוא קובע מראש עם רחל מעין "סיסמא סודית", שתאפשר לו לוודא כי זו אכן היא העומדת למולו.
אז מה קורה בסופו של דבר? מאות אורחים מגיעים מכל קצווי הארץ. הסעודה, התזמורת, הצלם, כולם כבר מוכנים וערוכים לקראת האירוע הגדול. יעקב עומד מתחת לחופה בהתרגשות ובציפייה של אושר... והנה מגיעה הכלה! כיוון שההינומה מכסה את פניה, אף אחד מהאורחים אינו רואה שלבן אכן החליף בין שתי בנותיו - ובעצם הכלה שעומדת מתחת לחופה, היא לא אחרת מאשר לאה!
יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". אז מה היינו מצפים שיקרה בשלב הזה? כשהכלה מגיעה אל החופה, יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". לאה הייתה עומדת שם נבוכה, מבלי לדעת מה לומר. וכך, התחבולה של לבן הייתה נגלית לעין כל! יעקב היה מרים את ההינומה ומפרסם ברבים את השקרים של דודו, הקהל כולו היה נאנח ולאה, מושפלת לחלוטין, הייתה בורחת אל חדרה בבכי קורע לב.
אבל מה שאירע במציאות, היה שונה לגמרי. כאשר לאה מופיעה מתחת לחופה, היא מוסרת את הסיסמא הנכונה! מדוע? משום שרחל גילתה לה מה לומר. רחל, שידעה כי אחותה עלולה לסבול מהשפלה איומה אילו התחבולה תתגלה לעיני כל, העדיפה לוותר על בעלה, שבשבילו המתינה בסבלנות שבע שנים ארוכות וגם לקחת את הסיכון שהיא תיאלץ בסופו של דבר להינשא לעשו, רק על מנת למנוע מאחותה את הסבל הנורא! (ראה גמרא, מגילה י"ג ע"ב).
דמיינו לעצמכם שאתם מאורסים, אך מתוקף הנסיבות, אתם נאלצים לקבוע את תאריך החתונה לעוד שבע שנים. סוף סוף מגיע היום המיוחל. האם יש מישהו או משהו בעולם שהיו מסוגלים למנוע מכם מלהתחתן? האם הייתם שוקלים בדעתכם לוותר על הכל, רק בכדי למנוע את השפלתו של אדם אחר?!
לרחל הייתה אישיות גדולה והרואית. לא במקרה היא נבחרה להיות אחת מארבע האימהות!
מוסר מקראי
בתורה קיימים חוקים בסיסיים שאוסרים עלינו לבייש את כל בני האדם:
•קורבנות שאדם מחויב להקריב על חטאים חמורים במיוחד, מוקרבים באותו המקום שבו מקריבים את כל הקורבנות הרגילים. הגמרא (סוטה, דף ל"ב ע"ב) מסבירה שבדרך זו, הצופים מן הצד אינם יכולים לזהות מי הוא האדם שהביא קורבן על החטא החמור יותר (ויקרא ו':18).
•בדומה לכך, כאשר אדם מתוודה על חטאיו (כפי שכולנו עושים ביום הכיפורים), יש לעשות זאת בטונים נמוכים, שלא יישמעו באוזניהם של הסובבים אותו.
•אדם רשאי לתבוע את חברו, בנוסף על נזקים גופניים או פיזיים, גם על נזקים נפשיים ורגשיים - ובמיוחד על הלבנת פניו ברבים! (ראה הלכות נזיקין של הרמב"ם, ג':1, ג':6).
•הרמב"ם ערך רשימה ודרג את כל סוגי הצדקה לפי רמות שונות. הוא טען שהרמה הגבוהה ביותר של הצדקה, היא כשהנותן והמקבל אינם מכירים אחד את השני. כך מצטמצמת למינימום תחושת הבושה והמבוכה שהנצרך עלול להרגיש.
•בסיפור על בלעם והאתון המדברת, מגיע מלאך והורג את האתון. מדוע? בכדי למנוע מצב בו אנשים יצביעו על האתון ויאמרו: "זוהי הסיבה האמיתית לנפילתו של בלעם". באופן זה, האתון עלולה הייתה להוות, מקור מתמשך לבושה עצומה שממנה יסבול בלעם. שערו בנפשכם - התורה כל כך מקפידה על כבוד הזולת, עד שנדרש מאתנו לגלות רגישות אפילו כלפי אדם רשע! (במדבר כ"ב:33, עם פירושו של רש"י, ומדרש במדבר רבה).
•בעבר, כאשר אדם נקרא לעלות לתורה בבית הכנסת, ההלכה קבעה שעליו להקריא בקול את הפסוקים. אף על פי כן, מכיוון שכיום אנשים רבים אינם מתמצאים מספיק בהלכות הקריאה, חכמינו קבעו, שיש למנות אדם אחד שיקריא עבור כולם. כך תמנע הבושה שהייתה עלולה להיגרם, לאלה שאינם מקריאים היטב.
•הגמרא אף מרחיקה לכת וטוענת, ש"מי שמלבין את פני חברו ברבים, כאילו שופך את דמו". הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבעת ההסמקה כל הדם בגוף זורם במהירות אל הפנים, מה שגורם להן להאדים, ומייד לאחר מכן כשהדם מתפזר, הפנים מלבינות ומחווירות. "הלבנת פנים" היא מעשה הדומה מאד לשפיכות דמים. ובאמת ברמה עמוקה יותר, הבושה עלולה "להרוג" את האדם מבחינה רגשית.
שכרה של רחל
נשאלת השאלה, מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, בואכה בית לחם, ולא בחברון - שם היו קבורים כל שאר האבות והאימהות? התשובה מצויה במדרש הבא: יעקב ראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות, יעבור בבית לחם והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים. (בראשית רבה פ"ב:10, ופסיקתא איכה רבתי כ"ד)
ובאמת, לאחר כ-1000 שנה העמידו היהודים פסל בתוך בית המקדש והקב"ה התכוון להחריבו לנצח. נשמותיהם של האבות והאימהות התחננו בפני הקב"ה שלא יגזור על העם היהודי גלות אינסופית. בניסיון לגרום לקב"ה לחזור בו מכוונתו, ניסה כל אחד מהאבות והאימהות, להזכיר את מעלתו האישית, כך שאולי בזכות אישיותו המיוחדת או מעשיו הגדולים - הקב"ה יסלח לעם שחטא: הם ניסו להזכיר בפני הקב"ה את אמונתם, את מסירותם ואת ההקרבה העצמית שהיו מוכנים לה.
אברהם ניסה לשכנע את הקב"ה, בזכות העובדה שהביא לעולם את הבשורה של האמונה בא-ל אחד, אך הקב"ה לא הסתפק בכך. יצחק ניסה להזכיר את מסירות הנפש שגילה בסיפור העקידה, כשהיה מוכן אף להישחט עבור אמונתו, אך גם טיעון זה נדחה ולא סיפק את הקב"ה. יעקב, משה וכל האחרים ניסו גם הם את כוחם, אך אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את הקב"ה שבזכות מעשיו ראוי ושייך לסלוח לעם היהודי.
עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. כאשר הגיע לבסוף תאריך החתונה שלי, אבי תכנן להחליף אותי באחותי הבכורה. הבנתי שהיא תעמוד מול השפלה נוראית אם המזימה שלו תתגלה ברבים, אז ריחמתי עליה ומסרתי לה את הסיסמא הסודית של יעקב ושלי. התגברתי על הרגשות הפרטיים שלי והשתדלתי שלא לקנא בה. בדיעבד הסתבר לי שהכנסתי לביתי מתחרה! אז אם אני הצלחתי לעמוד בזה, הקב"ה, קל וחומר שאתה אינך צריך להחמיר עם מעשה הפסל - עם המתחרה שהוכנס אל תוך ביתך".
רחמיו של הקב"ה התעוררו מייד והוא אמר:
"מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א:15).
אנשים פשוטים, מעשים גדולים!
בעולם החופשי, בדרך כלל רק ה"הישגים הגדולים" מקבלים את תשומת הלב המיוחדת של הציבור. מנהיגים בעולם, כוכבי קולנוע ועסקני צמרת ממלאים את הדפים הראשיים של כל העיתונים ומקבלים מעמד בעל תהילה והשפעה ציבורית.
אך זוהי איננה המציאות. אם תשאלו 100 אנשים: "מי האדם שהכי השפיע עליך בחיים?" רוב הסיכויים שאף אחד מהם לא יזכיר את שמו של אחד מזוכי מדליית הזהב באולימפיאדה או את נשיא ארצות הברית. רוב בני האדם חשים, שמי שעיצב את חייהם ואת אישיותם הם ההורים והמורים שלהם. הסיבה לכך נובעת מהדאגה והאכפתיות האמיתיות, שהורים ומורים אלו הפגינו כלפיהם יום יום ושעה שעה. זהו הלקח שהקב"ה מנסה ללמד אותנו, בכך שהוא מקבל את תחינתה של רחל, יותר מכל תפילותיהן של שאר הנשמות.
הרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".הרב משה פיינשטיין, מנהיג היהדות האמריקאית במאה ה-20, הוסע פעם על ידי סטודנט צעיר לפגישה מסוימת שנקבעה מראש. הסטודנט עזר לרב להיכנס אל תוך הרכב ואז סגר עבורו את הדלת. כשהגיעו השניים ליעד המבוקש, סטודנט נוסף קיבל את פניו של הרב והוא שם לב שידו של הרב הייתה פצועה ומדממת. "מה קרה?", הוא שאל והרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".
אנו "יורשים" תכונות רבות מהדורות הקודמים: מצב בריאותי, צבע שיער, אופי. בעולם היהדות נהוג לומר, שאנו יורשים גם גנים רוחניים. המעלות של רחל ושאר האבות מהוות עבורנו דוגמא ומופת ומוטבעות בנו באופן נצחי. מבחינה מטאפיזית, המבנה הגנטי הזה מוטבע בכל אחד מאתנו, עובדה שמעניקה לנו את היכולת להרקיע ולהתעלות לרמות גבוהות ונשגבות! טמונים בנו כוחות עצומים - של מסירות, יושר ודאגה אמיתית וכנה לזולת. המשימה שלנו היא להביא את הפוטנציאל הזה אל תוך חיינו ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856152.html
על ויתור, הקרבה והשכר שבצדן
בפרשת השבוע שלנו, יעקב מגיע לפרקו ומעוניין למצוא לעצמו כלה מתאימה. לשם כך הוא יוצא לביתו של דודו, לבן. כאשר הוא מגיע ופוגש את בתו של לבן, רחל, הוא מחליט שהיא האישה הראויה לו. הוא כל כך מתלהב מהשידוך, עד שהוא מסכים לעבוד בעבורה אצל לבן, במשך שבע שנים תמימות, על מנת שיוכל להינשא לה! התורה מספרת, שהתרגשותו של יעקב הייתה כה רבה במהלך השנים הללו, עד שהן נראו לו כימים ספורים ממש
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (בראשית כ"ט:20).
מארש החתונה
היום המיוחל סוף-סוף מגיע ולבן מזמין את כל אנשי הכפר לחגוג אתו את שמחת החתונה. כולם חוגגים ומאושרים. כולם - חוץ מאחותה הבכורה של רחל, לאה, שנותרה עם עתיד שאיננו מזהיר כלל. ברגע שרחל תינשא ליעקב, עליה ייגזר להינשא לאחיו הרשע - עשו. (יעקב ועשו שני אחים ובדומה גם רחל ולאה שתי אחיות, לפיכך אמרו כולם: "הגדול לגדולה והקטן לקטנה") יעקב, שאינו טיפש (אנו זוכרים כיצד בדרך מחוכמת הצליח לקבל מעשו את הבכורה), חושד שלבן עלול להעמיד את לאה מתחת החופה במקום את רחל ובשל ההינומה על פניה, לא יוכל לדעת מי היא. על כן הוא קובע מראש עם רחל מעין "סיסמא סודית", שתאפשר לו לוודא כי זו אכן היא העומדת למולו.
אז מה קורה בסופו של דבר? מאות אורחים מגיעים מכל קצווי הארץ. הסעודה, התזמורת, הצלם, כולם כבר מוכנים וערוכים לקראת האירוע הגדול. יעקב עומד מתחת לחופה בהתרגשות ובציפייה של אושר... והנה מגיעה הכלה! כיוון שההינומה מכסה את פניה, אף אחד מהאורחים אינו רואה שלבן אכן החליף בין שתי בנותיו - ובעצם הכלה שעומדת מתחת לחופה, היא לא אחרת מאשר לאה!
יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". אז מה היינו מצפים שיקרה בשלב הזה? כשהכלה מגיעה אל החופה, יעקב היה אמור לפנות אליה ולהגיד: "או.קי. עכשיו תאמרי לי מהי הסיסמא הסודית שסיכמנו בינינו". לאה הייתה עומדת שם נבוכה, מבלי לדעת מה לומר. וכך, התחבולה של לבן הייתה נגלית לעין כל! יעקב היה מרים את ההינומה ומפרסם ברבים את השקרים של דודו, הקהל כולו היה נאנח ולאה, מושפלת לחלוטין, הייתה בורחת אל חדרה בבכי קורע לב.
אבל מה שאירע במציאות, היה שונה לגמרי. כאשר לאה מופיעה מתחת לחופה, היא מוסרת את הסיסמא הנכונה! מדוע? משום שרחל גילתה לה מה לומר. רחל, שידעה כי אחותה עלולה לסבול מהשפלה איומה אילו התחבולה תתגלה לעיני כל, העדיפה לוותר על בעלה, שבשבילו המתינה בסבלנות שבע שנים ארוכות וגם לקחת את הסיכון שהיא תיאלץ בסופו של דבר להינשא לעשו, רק על מנת למנוע מאחותה את הסבל הנורא! (ראה גמרא, מגילה י"ג ע"ב).
דמיינו לעצמכם שאתם מאורסים, אך מתוקף הנסיבות, אתם נאלצים לקבוע את תאריך החתונה לעוד שבע שנים. סוף סוף מגיע היום המיוחל. האם יש מישהו או משהו בעולם שהיו מסוגלים למנוע מכם מלהתחתן? האם הייתם שוקלים בדעתכם לוותר על הכל, רק בכדי למנוע את השפלתו של אדם אחר?!
לרחל הייתה אישיות גדולה והרואית. לא במקרה היא נבחרה להיות אחת מארבע האימהות!
מוסר מקראי
בתורה קיימים חוקים בסיסיים שאוסרים עלינו לבייש את כל בני האדם:
•קורבנות שאדם מחויב להקריב על חטאים חמורים במיוחד, מוקרבים באותו המקום שבו מקריבים את כל הקורבנות הרגילים. הגמרא (סוטה, דף ל"ב ע"ב) מסבירה שבדרך זו, הצופים מן הצד אינם יכולים לזהות מי הוא האדם שהביא קורבן על החטא החמור יותר (ויקרא ו':18).
•בדומה לכך, כאשר אדם מתוודה על חטאיו (כפי שכולנו עושים ביום הכיפורים), יש לעשות זאת בטונים נמוכים, שלא יישמעו באוזניהם של הסובבים אותו.
•אדם רשאי לתבוע את חברו, בנוסף על נזקים גופניים או פיזיים, גם על נזקים נפשיים ורגשיים - ובמיוחד על הלבנת פניו ברבים! (ראה הלכות נזיקין של הרמב"ם, ג':1, ג':6).
•הרמב"ם ערך רשימה ודרג את כל סוגי הצדקה לפי רמות שונות. הוא טען שהרמה הגבוהה ביותר של הצדקה, היא כשהנותן והמקבל אינם מכירים אחד את השני. כך מצטמצמת למינימום תחושת הבושה והמבוכה שהנצרך עלול להרגיש.
•בסיפור על בלעם והאתון המדברת, מגיע מלאך והורג את האתון. מדוע? בכדי למנוע מצב בו אנשים יצביעו על האתון ויאמרו: "זוהי הסיבה האמיתית לנפילתו של בלעם". באופן זה, האתון עלולה הייתה להוות, מקור מתמשך לבושה עצומה שממנה יסבול בלעם. שערו בנפשכם - התורה כל כך מקפידה על כבוד הזולת, עד שנדרש מאתנו לגלות רגישות אפילו כלפי אדם רשע! (במדבר כ"ב:33, עם פירושו של רש"י, ומדרש במדבר רבה).
•בעבר, כאשר אדם נקרא לעלות לתורה בבית הכנסת, ההלכה קבעה שעליו להקריא בקול את הפסוקים. אף על פי כן, מכיוון שכיום אנשים רבים אינם מתמצאים מספיק בהלכות הקריאה, חכמינו קבעו, שיש למנות אדם אחד שיקריא עבור כולם. כך תמנע הבושה שהייתה עלולה להיגרם, לאלה שאינם מקריאים היטב.
•הגמרא אף מרחיקה לכת וטוענת, ש"מי שמלבין את פני חברו ברבים, כאילו שופך את דמו". הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שבעת ההסמקה כל הדם בגוף זורם במהירות אל הפנים, מה שגורם להן להאדים, ומייד לאחר מכן כשהדם מתפזר, הפנים מלבינות ומחווירות. "הלבנת פנים" היא מעשה הדומה מאד לשפיכות דמים. ובאמת ברמה עמוקה יותר, הבושה עלולה "להרוג" את האדם מבחינה רגשית.
שכרה של רחל
נשאלת השאלה, מדוע קבר יעקב את רחל על אם הדרך, בואכה בית לחם, ולא בחברון - שם היו קבורים כל שאר האבות והאימהות? התשובה מצויה במדרש הבא: יעקב ראה ברוח הקודש, כי לעתיד לבוא, העם היהודי בדרכו אל הגלות, יעבור בבית לחם והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים. (בראשית רבה פ"ב:10, ופסיקתא איכה רבתי כ"ד)
ובאמת, לאחר כ-1000 שנה העמידו היהודים פסל בתוך בית המקדש והקב"ה התכוון להחריבו לנצח. נשמותיהם של האבות והאימהות התחננו בפני הקב"ה שלא יגזור על העם היהודי גלות אינסופית. בניסיון לגרום לקב"ה לחזור בו מכוונתו, ניסה כל אחד מהאבות והאימהות, להזכיר את מעלתו האישית, כך שאולי בזכות אישיותו המיוחדת או מעשיו הגדולים - הקב"ה יסלח לעם שחטא: הם ניסו להזכיר בפני הקב"ה את אמונתם, את מסירותם ואת ההקרבה העצמית שהיו מוכנים לה.
אברהם ניסה לשכנע את הקב"ה, בזכות העובדה שהביא לעולם את הבשורה של האמונה בא-ל אחד, אך הקב"ה לא הסתפק בכך. יצחק ניסה להזכיר את מסירות הנפש שגילה בסיפור העקידה, כשהיה מוכן אף להישחט עבור אמונתו, אך גם טיעון זה נדחה ולא סיפק את הקב"ה. יעקב, משה וכל האחרים ניסו גם הם את כוחם, אך אף אחד מהם לא הצליח לשכנע את הקב"ה שבזכות מעשיו ראוי ושייך לסלוח לעם היהודי.
עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. עד שנשמתה של רחל נכנסה לתמונה. "אדון העולמים", היא פתחה ואמרה. "אני חיכיתי שבע שנים תמימות בכדי להינשא ליעקב אהובי. כאשר הגיע לבסוף תאריך החתונה שלי, אבי תכנן להחליף אותי באחותי הבכורה. הבנתי שהיא תעמוד מול השפלה נוראית אם המזימה שלו תתגלה ברבים, אז ריחמתי עליה ומסרתי לה את הסיסמא הסודית של יעקב ושלי. התגברתי על הרגשות הפרטיים שלי והשתדלתי שלא לקנא בה. בדיעבד הסתבר לי שהכנסתי לביתי מתחרה! אז אם אני הצלחתי לעמוד בזה, הקב"ה, קל וחומר שאתה אינך צריך להחמיר עם מעשה הפסל - עם המתחרה שהוכנס אל תוך ביתך".
רחמיו של הקב"ה התעוררו מייד והוא אמר:
"מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א:15).
אנשים פשוטים, מעשים גדולים!
בעולם החופשי, בדרך כלל רק ה"הישגים הגדולים" מקבלים את תשומת הלב המיוחדת של הציבור. מנהיגים בעולם, כוכבי קולנוע ועסקני צמרת ממלאים את הדפים הראשיים של כל העיתונים ומקבלים מעמד בעל תהילה והשפעה ציבורית.
אך זוהי איננה המציאות. אם תשאלו 100 אנשים: "מי האדם שהכי השפיע עליך בחיים?" רוב הסיכויים שאף אחד מהם לא יזכיר את שמו של אחד מזוכי מדליית הזהב באולימפיאדה או את נשיא ארצות הברית. רוב בני האדם חשים, שמי שעיצב את חייהם ואת אישיותם הם ההורים והמורים שלהם. הסיבה לכך נובעת מהדאגה והאכפתיות האמיתיות, שהורים ומורים אלו הפגינו כלפיהם יום יום ושעה שעה. זהו הלקח שהקב"ה מנסה ללמד אותנו, בכך שהוא מקבל את תחינתה של רחל, יותר מכל תפילותיהן של שאר הנשמות.
הרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".הרב משה פיינשטיין, מנהיג היהדות האמריקאית במאה ה-20, הוסע פעם על ידי סטודנט צעיר לפגישה מסוימת שנקבעה מראש. הסטודנט עזר לרב להיכנס אל תוך הרכב ואז סגר עבורו את הדלת. כשהגיעו השניים ליעד המבוקש, סטודנט נוסף קיבל את פניו של הרב והוא שם לב שידו של הרב הייתה פצועה ומדממת. "מה קרה?", הוא שאל והרב פיינשטיין ענה לו: "הנהג טרק את הדלת על ידי, אבל לא אמרתי לו דבר, כדי לא להביך אותו".
אנו "יורשים" תכונות רבות מהדורות הקודמים: מצב בריאותי, צבע שיער, אופי. בעולם היהדות נהוג לומר, שאנו יורשים גם גנים רוחניים. המעלות של רחל ושאר האבות מהוות עבורנו דוגמא ומופת ומוטבעות בנו באופן נצחי. מבחינה מטאפיזית, המבנה הגנטי הזה מוטבע בכל אחד מאתנו, עובדה שמעניקה לנו את היכולת להרקיע ולהתעלות לרמות גבוהות ונשגבות! טמונים בנו כוחות עצומים - של מסירות, יושר ודאגה אמיתית וכנה לזולת. המשימה שלנו היא להביא את הפוטנציאל הזה אל תוך חיינו ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856152.html
אור לי' כסליו ה'תשנ"ט
פרשת ויצא תשנ"ט
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל
א.
"מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים". 'נורא', כמו שאנו אומרים בתפילה: "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא". יעקב קורא למקום הזה, בשם זה, "מה נורא המקום הזה"'. זה המקום שמייחד את ענינו של יעקב אבינו. יעקב אבינו, הבחיר שבאבות 1 . "והקדישו את קדוש יעקב" (ישעיה כט, כג). הוא מגיע לשיא הקדושה שבאבות, ומקומו כאן. זהו השיא, הקצה העליון שבסולם, שמסודר לפי חלק מהחכמים, כנגד המקום הזה, כנגד בית-אל. מפה אפשר לצפות לגובהי מרומים, עד לשער השמים. חשוב מאד לדעת, היכן הוא שער השמים, כי הכניסה לשמים היא רק דרך שער השמים. לא כל השמים פתוחים, שאפשר להכנס בכל מקום. יש שער לשמים. "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י-ה, זה השער לד', צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, ט). ישנם שערים מיוחדים, שבהם אפשר להכנס אל השמים, ושאר המקומות סתומים. יעקב אבינו מגלה כאן, במקום הזה, את שער השמים. פה הקב''ה מגלה לו, ש"אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים".
חכמינו אמרו במסכת שבת (דף קיח): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו''". ומבארים חכמים "לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז): 'קום התהלך בארץ לארכה וגו''" - מקום מוגבל, "ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג): 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצֹת האל', אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד): 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'" - נחלה בלי מצרים.
"ופרצת ימה" מתפרש על אוניית "ערוץ שבע". האונייה עוגנת כעשרים קילומטרים ויותר מן החוף, ומכאן, מבית-אל, היא מרוחקת כששים-שבעים קילומטרים. ובע"ה כן יהיה בקרוב גם לכיוון השני: "וקדמה"! גם לשם יגיע עם ישראל. נחלה בלי מצרים. בלי גבולות! - "צפונה ונגבה".
זהו מצד אחד. ומצד שני, אמרו חכמינו ז''ל במסכת פסחים (דף פח.): "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה ב, ג) 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו'', 'אלהי יעקב' ולא 'אלהי אברהם ויצחק'? אלא: לא כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר (בראשית כב, יד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר (בראשית כד, סג): 'ויצא
יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר (בראשית כח, יט): 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'".
מעניין מאד מה שכתוב כאן "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ד''. לכאורה, כשיש כיוון להר פתוח, ונראה מכל הצדדים, זה מה שיכול למשוך. אליו צריכים ללכת עמים רבים, "ואמרו לכו ונעלה אל ה ". אבל זה לא מסתיים בכך אלא - "אל בית אלוקי יעקב". יצחק, גם-כן קראו שדה . יש מרחבים, אפשר שם להכנס בהמונים. לא כאברהם, ולא כיצחק, אלא כיעקב שקראו בית . מסגרת, שבעצם חוסמת במידה מסוימת את השפע המתפשט, את האפשרות להתקרב. ודווקא זה מה שיאמרו עמים רבים. כשעם ישראל מגיע, למדרגה המגובשת שלו, לצורה המיוחדת שלו, במסגרת שלו, במהות הפנימית המיוחדת שלו, אז דווקא, "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ד', אל בית אלוקי יעקב".
ישנם זמנים, שצריך ליצור מסגרות של בית, ולפעמים צריך להתפרץ לכל הצדדים. זה מה שעשו אברהם אבינו, ויצחק. ויש פעמים, שהפעילות צריכה להיות בהתכנסות, ומתוך ההתכנסות הזו, אחר-כך באה ההשפעה על כל המרחבים. כמו שנאמר: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", וזה הולך יחד עם בית. מצד אחד בית, ומצד שני "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
ב.
אני מבקש לומר כמה מילים, על המצב שאנחנו נמצאים בו כעת. כולנו מהרהרים, וחושבים, כיצד להתבונן, כיצד להסתכל? מה רבש''ע עושה אתנו כעת? אני חושב, שמה שמתרחש כעת, זה מעין מה שמורנו ורבנו אמר בתקופה הקשה והנוראה, בתקופה של השואה. כמובן זה לא דומה בדיוק, אבל מעין מה שהוא אמר אז. הוא הוסיף מילה אחת, להגדרת החורבן הנורא הזה, להגדרת הקושי העצום הזה, של שואת אירופה. הוא אמר, שנחרבה הגלות. חורבן של הגלות. הוא הוסיף את המילה "גלות", ובכך שינה את כל ההסתכלות על מה שקרה. כלומר, זה ניתוח נורא כואב, איום ונורא! אבל זה ניתוח של מעבר. רבש''ע מעביר אותנו, מחוץ-לארץ לארץ-ישראל. עוקר אותנו עקירה כואבת מאד, עקירה נוראה מאד, אבל עוקר אותנו על-מנת להניח אותנו בארץ-ישראל. הוא מבטל את הגלות.
מבחינה מסוימת, אני חושב, שאנחנו יכולים להסתכל כך גם על הקשיים האלה, על המשבר הגדול הזה, על הצער שאנחנו מצטערים, בחולשה שסחפה את המדינה, את ראשיה ואת מנהיגיה. אפשר לומר על זה, שכאן אנחנו רואים משבר של החילוניות. משבר של הציונות החילונית. הציונות החילונית נהרסת. מכאיב מאד הדבר הזה. זה מזעזע! זה ממש חורבן! זה עושה קרעים נוראים! בארץ ובעם. אבל מה שקורה כאן, זה לא חורבן כללי, אלא זה חורבן מסוים, של המהלך החיצוני, המהלך החילוני, המהלך השטחי. וזה חורבן לצורך בנין. זה יביא את הבניה של התוכן הרוחני, הפנימי, האמוני, של האומה.
כבר אנחנו פוגשים מיני רעיונות. מדברים על מנהיגות אמונית וכו'. זה טוב ונכון. אך צריכים לראות את זה בגדלות. מנהיגות אמונית, אין פירושה רק כיפה על הראש! מנהיגות אמונית, פרושו של דבר, מנהיגות עם עוצמה של תורה! עוצמה רוחנית פנימית! עוצמה של עומק, של אמונה גדולה! כזו שתרומם את האומה. וזה מה שקורה עכשיו. כל ההנהגה, שאיננה מתוך גדולה של תורה, היא במכה של שבר. והשבר הזה נוגע לנו, כי זו כעת ההנהגה שלנו, ואנו כולנו נמצאים בצרה גדולה מאד. אבל צריכים לראות בזה, שבר של הקליפה החיצונית. של המהלך החיצוני שמיצה את עצמו, והגיעה העת להתרוממות רוחנית חדשה. צריך לראות בתוך השבר הזה כבר את הבנין. לראות, שאנחנו בעצם הולכים עכשיו לקראת מהלך רוחני חדש באומה, שההנהגה שלה תהיה הנהגה של תורה, הנהגה של אמונה, הנהגה של כל הכח של רבש''ע שמתגלה בתוכנו, הנהגה אלקית.
את זה אנחנו אומרים מתוך ייחודו של המקום הזה, שנקבע לו השם המיוחד הזה, ש"אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים".
בשם כל הציבור שלנו, אני מבקש להודות לכל האורחים, שבאו להשתתף אתנו ב"שבת בית-אל", שכולם הם חלק מאתנו, עצמנו ובשרנו. לחלקם הגדול של האורחים ישנם פה קרובים, והם מרגישים את עצמם חלק מהמקום. אף על פי כן אנחנו מרגישים שאין מקומנו מקום מצומצם, מקום מסוים, אלא שיש הרבה הרבה אנשים בכל רחבי הארץ, שקשורים ושומעים מכאן את קולו של יעקב, בכל המרחבים.
וחזק ונתחזק בעז''ה. עלה נעלה! אנחנו ראינו היום את הסולם המוצב ארצה, וראשו המגיע השמימה. נטפס ונטפס ובעז''ה נעלה מעלה מעלה. ובמהרה נראה את בית האלקים ממש, מבונה בהדרו ובתפארתו, בירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, בעז''ה, במהרה בימנו אמן.
--------------------------------------------------------------------------------
^ 1. בראשית-רבה עו, א "בחור שבאבות זה יעקב, שנאמר (תהלים קלה, ד): 'כי יעקב בחר לו יה'".
http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A ... E0&h=d7b4c
פרשת ויצא תשנ"ט
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל
א.
"מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים". 'נורא', כמו שאנו אומרים בתפילה: "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא". יעקב קורא למקום הזה, בשם זה, "מה נורא המקום הזה"'. זה המקום שמייחד את ענינו של יעקב אבינו. יעקב אבינו, הבחיר שבאבות 1 . "והקדישו את קדוש יעקב" (ישעיה כט, כג). הוא מגיע לשיא הקדושה שבאבות, ומקומו כאן. זהו השיא, הקצה העליון שבסולם, שמסודר לפי חלק מהחכמים, כנגד המקום הזה, כנגד בית-אל. מפה אפשר לצפות לגובהי מרומים, עד לשער השמים. חשוב מאד לדעת, היכן הוא שער השמים, כי הכניסה לשמים היא רק דרך שער השמים. לא כל השמים פתוחים, שאפשר להכנס בכל מקום. יש שער לשמים. "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י-ה, זה השער לד', צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, ט). ישנם שערים מיוחדים, שבהם אפשר להכנס אל השמים, ושאר המקומות סתומים. יעקב אבינו מגלה כאן, במקום הזה, את שער השמים. פה הקב''ה מגלה לו, ש"אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים".
חכמינו אמרו במסכת שבת (דף קיח): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו''". ומבארים חכמים "לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז): 'קום התהלך בארץ לארכה וגו''" - מקום מוגבל, "ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג): 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצֹת האל', אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד): 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'" - נחלה בלי מצרים.
"ופרצת ימה" מתפרש על אוניית "ערוץ שבע". האונייה עוגנת כעשרים קילומטרים ויותר מן החוף, ומכאן, מבית-אל, היא מרוחקת כששים-שבעים קילומטרים. ובע"ה כן יהיה בקרוב גם לכיוון השני: "וקדמה"! גם לשם יגיע עם ישראל. נחלה בלי מצרים. בלי גבולות! - "צפונה ונגבה".
זהו מצד אחד. ומצד שני, אמרו חכמינו ז''ל במסכת פסחים (דף פח.): "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה ב, ג) 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו'', 'אלהי יעקב' ולא 'אלהי אברהם ויצחק'? אלא: לא כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר (בראשית כב, יד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר (בראשית כד, סג): 'ויצא
יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר (בראשית כח, יט): 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'".
מעניין מאד מה שכתוב כאן "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ד''. לכאורה, כשיש כיוון להר פתוח, ונראה מכל הצדדים, זה מה שיכול למשוך. אליו צריכים ללכת עמים רבים, "ואמרו לכו ונעלה אל ה ". אבל זה לא מסתיים בכך אלא - "אל בית אלוקי יעקב". יצחק, גם-כן קראו שדה . יש מרחבים, אפשר שם להכנס בהמונים. לא כאברהם, ולא כיצחק, אלא כיעקב שקראו בית . מסגרת, שבעצם חוסמת במידה מסוימת את השפע המתפשט, את האפשרות להתקרב. ודווקא זה מה שיאמרו עמים רבים. כשעם ישראל מגיע, למדרגה המגובשת שלו, לצורה המיוחדת שלו, במסגרת שלו, במהות הפנימית המיוחדת שלו, אז דווקא, "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ד', אל בית אלוקי יעקב".
ישנם זמנים, שצריך ליצור מסגרות של בית, ולפעמים צריך להתפרץ לכל הצדדים. זה מה שעשו אברהם אבינו, ויצחק. ויש פעמים, שהפעילות צריכה להיות בהתכנסות, ומתוך ההתכנסות הזו, אחר-כך באה ההשפעה על כל המרחבים. כמו שנאמר: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", וזה הולך יחד עם בית. מצד אחד בית, ומצד שני "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
ב.
אני מבקש לומר כמה מילים, על המצב שאנחנו נמצאים בו כעת. כולנו מהרהרים, וחושבים, כיצד להתבונן, כיצד להסתכל? מה רבש''ע עושה אתנו כעת? אני חושב, שמה שמתרחש כעת, זה מעין מה שמורנו ורבנו אמר בתקופה הקשה והנוראה, בתקופה של השואה. כמובן זה לא דומה בדיוק, אבל מעין מה שהוא אמר אז. הוא הוסיף מילה אחת, להגדרת החורבן הנורא הזה, להגדרת הקושי העצום הזה, של שואת אירופה. הוא אמר, שנחרבה הגלות. חורבן של הגלות. הוא הוסיף את המילה "גלות", ובכך שינה את כל ההסתכלות על מה שקרה. כלומר, זה ניתוח נורא כואב, איום ונורא! אבל זה ניתוח של מעבר. רבש''ע מעביר אותנו, מחוץ-לארץ לארץ-ישראל. עוקר אותנו עקירה כואבת מאד, עקירה נוראה מאד, אבל עוקר אותנו על-מנת להניח אותנו בארץ-ישראל. הוא מבטל את הגלות.
מבחינה מסוימת, אני חושב, שאנחנו יכולים להסתכל כך גם על הקשיים האלה, על המשבר הגדול הזה, על הצער שאנחנו מצטערים, בחולשה שסחפה את המדינה, את ראשיה ואת מנהיגיה. אפשר לומר על זה, שכאן אנחנו רואים משבר של החילוניות. משבר של הציונות החילונית. הציונות החילונית נהרסת. מכאיב מאד הדבר הזה. זה מזעזע! זה ממש חורבן! זה עושה קרעים נוראים! בארץ ובעם. אבל מה שקורה כאן, זה לא חורבן כללי, אלא זה חורבן מסוים, של המהלך החיצוני, המהלך החילוני, המהלך השטחי. וזה חורבן לצורך בנין. זה יביא את הבניה של התוכן הרוחני, הפנימי, האמוני, של האומה.
כבר אנחנו פוגשים מיני רעיונות. מדברים על מנהיגות אמונית וכו'. זה טוב ונכון. אך צריכים לראות את זה בגדלות. מנהיגות אמונית, אין פירושה רק כיפה על הראש! מנהיגות אמונית, פרושו של דבר, מנהיגות עם עוצמה של תורה! עוצמה רוחנית פנימית! עוצמה של עומק, של אמונה גדולה! כזו שתרומם את האומה. וזה מה שקורה עכשיו. כל ההנהגה, שאיננה מתוך גדולה של תורה, היא במכה של שבר. והשבר הזה נוגע לנו, כי זו כעת ההנהגה שלנו, ואנו כולנו נמצאים בצרה גדולה מאד. אבל צריכים לראות בזה, שבר של הקליפה החיצונית. של המהלך החיצוני שמיצה את עצמו, והגיעה העת להתרוממות רוחנית חדשה. צריך לראות בתוך השבר הזה כבר את הבנין. לראות, שאנחנו בעצם הולכים עכשיו לקראת מהלך רוחני חדש באומה, שההנהגה שלה תהיה הנהגה של תורה, הנהגה של אמונה, הנהגה של כל הכח של רבש''ע שמתגלה בתוכנו, הנהגה אלקית.
את זה אנחנו אומרים מתוך ייחודו של המקום הזה, שנקבע לו השם המיוחד הזה, ש"אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים".
בשם כל הציבור שלנו, אני מבקש להודות לכל האורחים, שבאו להשתתף אתנו ב"שבת בית-אל", שכולם הם חלק מאתנו, עצמנו ובשרנו. לחלקם הגדול של האורחים ישנם פה קרובים, והם מרגישים את עצמם חלק מהמקום. אף על פי כן אנחנו מרגישים שאין מקומנו מקום מצומצם, מקום מסוים, אלא שיש הרבה הרבה אנשים בכל רחבי הארץ, שקשורים ושומעים מכאן את קולו של יעקב, בכל המרחבים.
וחזק ונתחזק בעז''ה. עלה נעלה! אנחנו ראינו היום את הסולם המוצב ארצה, וראשו המגיע השמימה. נטפס ונטפס ובעז''ה נעלה מעלה מעלה. ובמהרה נראה את בית האלקים ממש, מבונה בהדרו ובתפארתו, בירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, בעז''ה, במהרה בימנו אמן.
--------------------------------------------------------------------------------
^ 1. בראשית-רבה עו, א "בחור שבאבות זה יעקב, שנאמר (תהלים קלה, ד): 'כי יעקב בחר לו יה'".
http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A ... E0&h=d7b4c
רחל
עד הלילה עוד הייתי מאושרת. ובערב בא אבא. "את יודעת שלאה מבוגרת ממך" הוא אמר. "כן". עניתי. "ובכן" הוא אמר "יעקב יקבל את לאה"
י כסליו תש"ע - רחלי אביישר לבל
את כל הדרך הביתה עשיתי בריצה. בלי לחשוב על הצאן שהשארתי ליד הבאר. בלי לחשוב על כל הרועים האחרים. רציתי הביתה. לספר לאמא על הבחור ליד הבאר. ואז זה הכה בי. אמא איננה. ופרצתי בבכי. ככה הגעתי הביתה. מתנשפת מהריצה. עיני לחות מבכי כעיני לאה אחותי. וסיפרתי לאבא את הכול. על הנשיקה. ועל הבכי ועל יעקב, בן רבקה, אחות לבן.
זו לא הנשיקה שגרמה לי לרוץ. נשיקה של גבר בעלמה היא דרך העולם. ולמרות שזה לא המנהג אצלנו ולא מנשקים נערה לפני ששואלים לשמה. לא הנשיקה היא שהרשימה אותי.
זה היה הבכי. אף פעם לא ראיתי גבר בוכה.
הבכי שלו נבע כמו מעיין מתוך עינייו והכבשים - שרק גמרו לשתות מהבאר שאת האבן שלה גלל יעקב לבדו, כמעביר פקק מבקבוק - באו ללקק את הבכי מפניו.
היום אני יודעת. זה היה בכי של בדידות. בכי של מי שלא נותר לו איש בעולם. שהכול בגדו בו. שאיש לא מעוניין בו בביתו שלו. איש שגורש מארצו. שפגש פתאום בנפש אדם.
אבל אז? מה הבנתי בבדידות? היה לי את אבא. אבא שמאז מותה של אמא הוא היה גם אב וגם אם. והייתה לי אחות גדולה.
אולי לא הייתי צריכה לספר לאבא על הבכי. יש דברים שצריכים להישמר בין איש לאישה. אבא הבין שגבר שבוכה מול אישה הוא גבר שבוי. אפשר להעביד אותו בפרך והוא יסכים. קצת כעסתי על אבא אבל מה יכולתי להגיד? יעקב הסכים. ככה חלפו שבע שנים. שבע שנים שאילפו אותי לצפות לו. לחכות לאיש הזה שמנשק ובוכה. שבע שנים של ערגה. ציפייה שקטה ומעודנת. ציפייה שבאה אל שיאה ביום כלולותיי. יום ארור. עד הלילה עוד הייתי מאושרת. ובערב בא אבא. "את יודעת שלאה מבוגרת ממך" הוא אמר. "כן". עניתי. "ובכן" הוא אמר "יעקב יקבל את לאה ואת? לך אני לא דואג. את יפת תואר. עוד יבוא מישהו אחר שירצה אותך."
כל הלילה בכיתי. השתוללתי. דפקתי על הדלת הנעולה. "יעקב!" צעקתי אך איש לא שמע אותי בתוך קולות ההמון השירה והנגינה. שמחת הכלולות. שמחת כלולותיי שנגנבה.
אחרי שבוע זכיתי ביעקב אבל את אותו הלילה לא יכולתי לשכוח. זה לא היה הלילה בו איבדתי את יעקב. זה היה הלילה בו איבדתי שניים. את אבא, אשר מנע ממני את אהבתי ואת אחותי אשר הסכימה לתת יד למרמה. ופתאום הייתי לבד בעולם. בלא נחמה בלא איש.לבד מאחד - יעקב.
יעקב היה לי לבית. אב אם אוהב ואחות. והיה לי די בו.
אלא שאז החלה אחותי ללדת . וללדת וללדת. צחוק של ילדים מילא את הבית. אחותי לאה, ענף שדוף ;עץ בשלכת עד, נתנה פרי. אינני יודעת מהי אהבה. ואם אוהב הוא מדוע עקרה אהבתנו. מדוע זרעיו נובטים בחיקה ולא בחיקי?
הבה לי בנים קראתי אליו. הגשם בי את אהבתך שאתה טוען לה כל העת. אני אישה פשוטה. אינני מבינה רעיונות פילוסופיים. ואהבה אינה אומרת לי דבר אם אינה מולידה פירות.
והוא? הוא כעס. "הבעיה היא אצלך." הוא אמר.
רציתי למות. באמת שרציתי למות. שוב הייתי לבד בעולם. בלי אב ואם בלי אחות. בלי אוהב בלי בנים. לבד.
לפעמים מסתכלים על הסיפור שלי מבחוץ ואומרים איזה יופי. איזו אהבה. איזו רומנטיקה.
איך הם לא מבינים שאני לקחתי אל תוכי את הבדידות של יעקב. האיש שבא מארץ נוכריה בלא אוהב בלא קרוב יצא ממנה עם נשים ילדים ורכוש רב ואת בדידותו הותיר בתוכי. וכך גם אשאר על הדרך לבדי כשיחזרו כולם אל הארץ אני אשאר כאן. לבכות את בדידות הבנים הגולים מארצם. ממאנת להנחם.
"אל תמנעי קולך מבכי
ועינייך מדמעה
שאי את נהי תמרורייך
השמעי קול ברמה
המאני מהנחם
רחל."
(רחל / מאיר אריאל)
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=35797
עד הלילה עוד הייתי מאושרת. ובערב בא אבא. "את יודעת שלאה מבוגרת ממך" הוא אמר. "כן". עניתי. "ובכן" הוא אמר "יעקב יקבל את לאה"
י כסליו תש"ע - רחלי אביישר לבל
את כל הדרך הביתה עשיתי בריצה. בלי לחשוב על הצאן שהשארתי ליד הבאר. בלי לחשוב על כל הרועים האחרים. רציתי הביתה. לספר לאמא על הבחור ליד הבאר. ואז זה הכה בי. אמא איננה. ופרצתי בבכי. ככה הגעתי הביתה. מתנשפת מהריצה. עיני לחות מבכי כעיני לאה אחותי. וסיפרתי לאבא את הכול. על הנשיקה. ועל הבכי ועל יעקב, בן רבקה, אחות לבן.
זו לא הנשיקה שגרמה לי לרוץ. נשיקה של גבר בעלמה היא דרך העולם. ולמרות שזה לא המנהג אצלנו ולא מנשקים נערה לפני ששואלים לשמה. לא הנשיקה היא שהרשימה אותי.
זה היה הבכי. אף פעם לא ראיתי גבר בוכה.
הבכי שלו נבע כמו מעיין מתוך עינייו והכבשים - שרק גמרו לשתות מהבאר שאת האבן שלה גלל יעקב לבדו, כמעביר פקק מבקבוק - באו ללקק את הבכי מפניו.
היום אני יודעת. זה היה בכי של בדידות. בכי של מי שלא נותר לו איש בעולם. שהכול בגדו בו. שאיש לא מעוניין בו בביתו שלו. איש שגורש מארצו. שפגש פתאום בנפש אדם.
אבל אז? מה הבנתי בבדידות? היה לי את אבא. אבא שמאז מותה של אמא הוא היה גם אב וגם אם. והייתה לי אחות גדולה.
אולי לא הייתי צריכה לספר לאבא על הבכי. יש דברים שצריכים להישמר בין איש לאישה. אבא הבין שגבר שבוכה מול אישה הוא גבר שבוי. אפשר להעביד אותו בפרך והוא יסכים. קצת כעסתי על אבא אבל מה יכולתי להגיד? יעקב הסכים. ככה חלפו שבע שנים. שבע שנים שאילפו אותי לצפות לו. לחכות לאיש הזה שמנשק ובוכה. שבע שנים של ערגה. ציפייה שקטה ומעודנת. ציפייה שבאה אל שיאה ביום כלולותיי. יום ארור. עד הלילה עוד הייתי מאושרת. ובערב בא אבא. "את יודעת שלאה מבוגרת ממך" הוא אמר. "כן". עניתי. "ובכן" הוא אמר "יעקב יקבל את לאה ואת? לך אני לא דואג. את יפת תואר. עוד יבוא מישהו אחר שירצה אותך."
כל הלילה בכיתי. השתוללתי. דפקתי על הדלת הנעולה. "יעקב!" צעקתי אך איש לא שמע אותי בתוך קולות ההמון השירה והנגינה. שמחת הכלולות. שמחת כלולותיי שנגנבה.
אחרי שבוע זכיתי ביעקב אבל את אותו הלילה לא יכולתי לשכוח. זה לא היה הלילה בו איבדתי את יעקב. זה היה הלילה בו איבדתי שניים. את אבא, אשר מנע ממני את אהבתי ואת אחותי אשר הסכימה לתת יד למרמה. ופתאום הייתי לבד בעולם. בלא נחמה בלא איש.לבד מאחד - יעקב.
יעקב היה לי לבית. אב אם אוהב ואחות. והיה לי די בו.
אלא שאז החלה אחותי ללדת . וללדת וללדת. צחוק של ילדים מילא את הבית. אחותי לאה, ענף שדוף ;עץ בשלכת עד, נתנה פרי. אינני יודעת מהי אהבה. ואם אוהב הוא מדוע עקרה אהבתנו. מדוע זרעיו נובטים בחיקה ולא בחיקי?
הבה לי בנים קראתי אליו. הגשם בי את אהבתך שאתה טוען לה כל העת. אני אישה פשוטה. אינני מבינה רעיונות פילוסופיים. ואהבה אינה אומרת לי דבר אם אינה מולידה פירות.
והוא? הוא כעס. "הבעיה היא אצלך." הוא אמר.
רציתי למות. באמת שרציתי למות. שוב הייתי לבד בעולם. בלי אב ואם בלי אחות. בלי אוהב בלי בנים. לבד.
לפעמים מסתכלים על הסיפור שלי מבחוץ ואומרים איזה יופי. איזו אהבה. איזו רומנטיקה.
איך הם לא מבינים שאני לקחתי אל תוכי את הבדידות של יעקב. האיש שבא מארץ נוכריה בלא אוהב בלא קרוב יצא ממנה עם נשים ילדים ורכוש רב ואת בדידותו הותיר בתוכי. וכך גם אשאר על הדרך לבדי כשיחזרו כולם אל הארץ אני אשאר כאן. לבכות את בדידות הבנים הגולים מארצם. ממאנת להנחם.
"אל תמנעי קולך מבכי
ועינייך מדמעה
שאי את נהי תמרורייך
השמעי קול ברמה
המאני מהנחם
רחל."
(רחל / מאיר אריאל)
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=35797
אור לי' כסליו ה'תשנ"ט
פרשת ויצא תשנ"ט
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל
א.
"מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים". 'נורא', כמו שאנו אומרים בתפילה: "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא". יעקב קורא למקום הזה, בשם זה, "מה נורא המקום הזה"'. זה המקום שמייחד את ענינו של יעקב אבינו. יעקב אבינו, הבחיר שבאבות 1 . "והקדישו את קדוש יעקב" (ישעיה כט, כג). הוא מגיע לשיא הקדושה שבאבות, ומקומו כאן. זהו השיא, הקצה העליון שבסולם, שמסודר לפי חלק מהחכמים, כנגד המקום הזה, כנגד בית-אל. מפה אפשר לצפות לגובהי מרומים, עד לשער השמים. חשוב מאד לדעת, היכן הוא שער השמים, כי הכניסה לשמים היא רק דרך שער השמים. לא כל השמים פתוחים, שאפשר להכנס בכל מקום. יש שער לשמים. "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י-ה, זה השער לד', צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, ט). ישנם שערים מיוחדים, שבהם אפשר להכנס אל השמים, ושאר המקומות סתומים. יעקב אבינו מגלה כאן, במקום הזה, את שער השמים. פה הקב''ה מגלה לו, ש"אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים".
חכמינו אמרו במסכת שבת (דף קיח): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו''". ומבארים חכמים "לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז): 'קום התהלך בארץ לארכה וגו''" - מקום מוגבל, "ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג): 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצֹת האל', אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד): 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'" - נחלה בלי מצרים.
"ופרצת ימה" מתפרש על אוניית "ערוץ שבע". האונייה עוגנת כעשרים קילומטרים ויותר מן החוף, ומכאן, מבית-אל, היא מרוחקת כששים-שבעים קילומטרים. ובע"ה כן יהיה בקרוב גם לכיוון השני: "וקדמה"! גם לשם יגיע עם ישראל. נחלה בלי מצרים. בלי גבולות! - "צפונה ונגבה".
זהו מצד אחד. ומצד שני, אמרו חכמינו ז''ל במסכת פסחים (דף פח.): "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה ב, ג) 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו'', 'אלהי יעקב' ולא 'אלהי אברהם ויצחק'? אלא: לא כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר (בראשית כב, יד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר (בראשית כד, סג): 'ויצא
יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר (בראשית כח, יט): 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'".
מעניין מאד מה שכתוב כאן "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ד''. לכאורה, כשיש כיוון להר פתוח, ונראה מכל הצדדים, זה מה שיכול למשוך. אליו צריכים ללכת עמים רבים, "ואמרו לכו ונעלה אל ה ". אבל זה לא מסתיים בכך אלא - "אל בית אלוקי יעקב". יצחק, גם-כן קראו שדה . יש מרחבים, אפשר שם להכנס בהמונים. לא כאברהם, ולא כיצחק, אלא כיעקב שקראו בית . מסגרת, שבעצם חוסמת במידה מסוימת את השפע המתפשט, את האפשרות להתקרב. ודווקא זה מה שיאמרו עמים רבים. כשעם ישראל מגיע, למדרגה המגובשת שלו, לצורה המיוחדת שלו, במסגרת שלו, במהות הפנימית המיוחדת שלו, אז דווקא, "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ד', אל בית אלוקי יעקב".
ישנם זמנים, שצריך ליצור מסגרות של בית, ולפעמים צריך להתפרץ לכל הצדדים. זה מה שעשו אברהם אבינו, ויצחק. ויש פעמים, שהפעילות צריכה להיות בהתכנסות, ומתוך ההתכנסות הזו, אחר-כך באה ההשפעה על כל המרחבים. כמו שנאמר: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", וזה הולך יחד עם בית. מצד אחד בית, ומצד שני "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
ב.
אני מבקש לומר כמה מילים, על המצב שאנחנו נמצאים בו כעת. כולנו מהרהרים, וחושבים, כיצד להתבונן, כיצד להסתכל? מה רבש''ע עושה אתנו כעת? אני חושב, שמה שמתרחש כעת, זה מעין מה שמורנו ורבנו אמר בתקופה הקשה והנוראה, בתקופה של השואה. כמובן זה לא דומה בדיוק, אבל מעין מה שהוא אמר אז. הוא הוסיף מילה אחת, להגדרת החורבן הנורא הזה, להגדרת הקושי העצום הזה, של שואת אירופה. הוא אמר, שנחרבה הגלות. חורבן של הגלות. הוא הוסיף את המילה "גלות", ובכך שינה את כל ההסתכלות על מה שקרה. כלומר, זה ניתוח נורא כואב, איום ונורא! אבל זה ניתוח של מעבר. רבש''ע מעביר אותנו, מחוץ-לארץ לארץ-ישראל. עוקר אותנו עקירה כואבת מאד, עקירה נוראה מאד, אבל עוקר אותנו על-מנת להניח אותנו בארץ-ישראל. הוא מבטל את הגלות.
מבחינה מסוימת, אני חושב, שאנחנו יכולים להסתכל כך גם על הקשיים האלה, על המשבר הגדול הזה, על הצער שאנחנו מצטערים, בחולשה שסחפה את המדינה, את ראשיה ואת מנהיגיה. אפשר לומר על זה, שכאן אנחנו רואים משבר של החילוניות. משבר של הציונות החילונית. הציונות החילונית נהרסת. מכאיב מאד הדבר הזה. זה מזעזע! זה ממש חורבן! זה עושה קרעים נוראים! בארץ ובעם. אבל מה שקורה כאן, זה לא חורבן כללי, אלא זה חורבן מסוים, של המהלך החיצוני, המהלך החילוני, המהלך השטחי. וזה חורבן לצורך בנין. זה יביא את הבניה של התוכן הרוחני, הפנימי, האמוני, של האומה.
כבר אנחנו פוגשים מיני רעיונות. מדברים על מנהיגות אמונית וכו'. זה טוב ונכון. אך צריכים לראות את זה בגדלות. מנהיגות אמונית, אין פירושה רק כיפה על הראש! מנהיגות אמונית, פרושו של דבר, מנהיגות עם עוצמה של תורה! עוצמה רוחנית פנימית! עוצמה של עומק, של אמונה גדולה! כזו שתרומם את האומה. וזה מה שקורה עכשיו. כל ההנהגה, שאיננה מתוך גדולה של תורה, היא במכה של שבר. והשבר הזה נוגע לנו, כי זו כעת ההנהגה שלנו, ואנו כולנו נמצאים בצרה גדולה מאד. אבל צריכים לראות בזה, שבר של הקליפה החיצונית. של המהלך החיצוני שמיצה את עצמו, והגיעה העת להתרוממות רוחנית חדשה. צריך לראות בתוך השבר הזה כבר את הבנין. לראות, שאנחנו בעצם הולכים עכשיו לקראת מהלך רוחני חדש באומה, שההנהגה שלה תהיה הנהגה של תורה, הנהגה של אמונה, הנהגה של כל הכח של רבש''ע שמתגלה בתוכנו, הנהגה אלקית.
את זה אנחנו אומרים מתוך ייחודו של המקום הזה, שנקבע לו השם המיוחד הזה, ש"אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים".
בשם כל הציבור שלנו, אני מבקש להודות לכל האורחים, שבאו להשתתף אתנו ב"שבת בית-אל", שכולם הם חלק מאתנו, עצמנו ובשרנו. לחלקם הגדול של האורחים ישנם פה קרובים, והם מרגישים את עצמם חלק מהמקום. אף על פי כן אנחנו מרגישים שאין מקומנו מקום מצומצם, מקום מסוים, אלא שיש הרבה הרבה אנשים בכל רחבי הארץ, שקשורים ושומעים מכאן את קולו של יעקב, בכל המרחבים.
וחזק ונתחזק בעז''ה. עלה נעלה! אנחנו ראינו היום את הסולם המוצב ארצה, וראשו המגיע השמימה. נטפס ונטפס ובעז''ה נעלה מעלה מעלה. ובמהרה נראה את בית האלקים ממש, מבונה בהדרו ובתפארתו, בירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, בעז''ה, במהרה בימנו אמן.
--------------------------------------------------------------------------------
^ 1. בראשית-רבה עו, א "בחור שבאבות זה יעקב, שנאמר (תהלים קלה, ד): 'כי יעקב בחר לו יה'".
http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A ... E0&h=d7b4c
פרשת ויצא תשנ"ט
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל
א.
"מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים". 'נורא', כמו שאנו אומרים בתפילה: "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא". יעקב קורא למקום הזה, בשם זה, "מה נורא המקום הזה"'. זה המקום שמייחד את ענינו של יעקב אבינו. יעקב אבינו, הבחיר שבאבות 1 . "והקדישו את קדוש יעקב" (ישעיה כט, כג). הוא מגיע לשיא הקדושה שבאבות, ומקומו כאן. זהו השיא, הקצה העליון שבסולם, שמסודר לפי חלק מהחכמים, כנגד המקום הזה, כנגד בית-אל. מפה אפשר לצפות לגובהי מרומים, עד לשער השמים. חשוב מאד לדעת, היכן הוא שער השמים, כי הכניסה לשמים היא רק דרך שער השמים. לא כל השמים פתוחים, שאפשר להכנס בכל מקום. יש שער לשמים. "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י-ה, זה השער לד', צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, ט). ישנם שערים מיוחדים, שבהם אפשר להכנס אל השמים, ושאר המקומות סתומים. יעקב אבינו מגלה כאן, במקום הזה, את שער השמים. פה הקב''ה מגלה לו, ש"אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים".
חכמינו אמרו במסכת שבת (דף קיח): "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח, יד) 'אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו''". ומבארים חכמים "לא כאברהם שכתוב בו (בראשית יג, יז): 'קום התהלך בארץ לארכה וגו''" - מקום מוגבל, "ולא כיצחק שכתוב בו (בראשית כו, ג): 'כי לך ולזרעך אתן את כל הארצֹת האל', אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד): 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'" - נחלה בלי מצרים.
"ופרצת ימה" מתפרש על אוניית "ערוץ שבע". האונייה עוגנת כעשרים קילומטרים ויותר מן החוף, ומכאן, מבית-אל, היא מרוחקת כששים-שבעים קילומטרים. ובע"ה כן יהיה בקרוב גם לכיוון השני: "וקדמה"! גם לשם יגיע עם ישראל. נחלה בלי מצרים. בלי גבולות! - "צפונה ונגבה".
זהו מצד אחד. ומצד שני, אמרו חכמינו ז''ל במסכת פסחים (דף פח.): "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיה ב, ג) 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו'', 'אלהי יעקב' ולא 'אלהי אברהם ויצחק'? אלא: לא כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר (בראשית כב, יד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו 'שדה', שנאמר (בראשית כד, סג): 'ויצא
יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר (בראשית כח, יט): 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'".
מעניין מאד מה שכתוב כאן "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ד''. לכאורה, כשיש כיוון להר פתוח, ונראה מכל הצדדים, זה מה שיכול למשוך. אליו צריכים ללכת עמים רבים, "ואמרו לכו ונעלה אל ה ". אבל זה לא מסתיים בכך אלא - "אל בית אלוקי יעקב". יצחק, גם-כן קראו שדה . יש מרחבים, אפשר שם להכנס בהמונים. לא כאברהם, ולא כיצחק, אלא כיעקב שקראו בית . מסגרת, שבעצם חוסמת במידה מסוימת את השפע המתפשט, את האפשרות להתקרב. ודווקא זה מה שיאמרו עמים רבים. כשעם ישראל מגיע, למדרגה המגובשת שלו, לצורה המיוחדת שלו, במסגרת שלו, במהות הפנימית המיוחדת שלו, אז דווקא, "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ד', אל בית אלוקי יעקב".
ישנם זמנים, שצריך ליצור מסגרות של בית, ולפעמים צריך להתפרץ לכל הצדדים. זה מה שעשו אברהם אבינו, ויצחק. ויש פעמים, שהפעילות צריכה להיות בהתכנסות, ומתוך ההתכנסות הזו, אחר-כך באה ההשפעה על כל המרחבים. כמו שנאמר: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", וזה הולך יחד עם בית. מצד אחד בית, ומצד שני "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
ב.
אני מבקש לומר כמה מילים, על המצב שאנחנו נמצאים בו כעת. כולנו מהרהרים, וחושבים, כיצד להתבונן, כיצד להסתכל? מה רבש''ע עושה אתנו כעת? אני חושב, שמה שמתרחש כעת, זה מעין מה שמורנו ורבנו אמר בתקופה הקשה והנוראה, בתקופה של השואה. כמובן זה לא דומה בדיוק, אבל מעין מה שהוא אמר אז. הוא הוסיף מילה אחת, להגדרת החורבן הנורא הזה, להגדרת הקושי העצום הזה, של שואת אירופה. הוא אמר, שנחרבה הגלות. חורבן של הגלות. הוא הוסיף את המילה "גלות", ובכך שינה את כל ההסתכלות על מה שקרה. כלומר, זה ניתוח נורא כואב, איום ונורא! אבל זה ניתוח של מעבר. רבש''ע מעביר אותנו, מחוץ-לארץ לארץ-ישראל. עוקר אותנו עקירה כואבת מאד, עקירה נוראה מאד, אבל עוקר אותנו על-מנת להניח אותנו בארץ-ישראל. הוא מבטל את הגלות.
מבחינה מסוימת, אני חושב, שאנחנו יכולים להסתכל כך גם על הקשיים האלה, על המשבר הגדול הזה, על הצער שאנחנו מצטערים, בחולשה שסחפה את המדינה, את ראשיה ואת מנהיגיה. אפשר לומר על זה, שכאן אנחנו רואים משבר של החילוניות. משבר של הציונות החילונית. הציונות החילונית נהרסת. מכאיב מאד הדבר הזה. זה מזעזע! זה ממש חורבן! זה עושה קרעים נוראים! בארץ ובעם. אבל מה שקורה כאן, זה לא חורבן כללי, אלא זה חורבן מסוים, של המהלך החיצוני, המהלך החילוני, המהלך השטחי. וזה חורבן לצורך בנין. זה יביא את הבניה של התוכן הרוחני, הפנימי, האמוני, של האומה.
כבר אנחנו פוגשים מיני רעיונות. מדברים על מנהיגות אמונית וכו'. זה טוב ונכון. אך צריכים לראות את זה בגדלות. מנהיגות אמונית, אין פירושה רק כיפה על הראש! מנהיגות אמונית, פרושו של דבר, מנהיגות עם עוצמה של תורה! עוצמה רוחנית פנימית! עוצמה של עומק, של אמונה גדולה! כזו שתרומם את האומה. וזה מה שקורה עכשיו. כל ההנהגה, שאיננה מתוך גדולה של תורה, היא במכה של שבר. והשבר הזה נוגע לנו, כי זו כעת ההנהגה שלנו, ואנו כולנו נמצאים בצרה גדולה מאד. אבל צריכים לראות בזה, שבר של הקליפה החיצונית. של המהלך החיצוני שמיצה את עצמו, והגיעה העת להתרוממות רוחנית חדשה. צריך לראות בתוך השבר הזה כבר את הבנין. לראות, שאנחנו בעצם הולכים עכשיו לקראת מהלך רוחני חדש באומה, שההנהגה שלה תהיה הנהגה של תורה, הנהגה של אמונה, הנהגה של כל הכח של רבש''ע שמתגלה בתוכנו, הנהגה אלקית.
את זה אנחנו אומרים מתוך ייחודו של המקום הזה, שנקבע לו השם המיוחד הזה, ש"אין זה כי אם בית אלקים, וזה שער השמים".
בשם כל הציבור שלנו, אני מבקש להודות לכל האורחים, שבאו להשתתף אתנו ב"שבת בית-אל", שכולם הם חלק מאתנו, עצמנו ובשרנו. לחלקם הגדול של האורחים ישנם פה קרובים, והם מרגישים את עצמם חלק מהמקום. אף על פי כן אנחנו מרגישים שאין מקומנו מקום מצומצם, מקום מסוים, אלא שיש הרבה הרבה אנשים בכל רחבי הארץ, שקשורים ושומעים מכאן את קולו של יעקב, בכל המרחבים.
וחזק ונתחזק בעז''ה. עלה נעלה! אנחנו ראינו היום את הסולם המוצב ארצה, וראשו המגיע השמימה. נטפס ונטפס ובעז''ה נעלה מעלה מעלה. ובמהרה נראה את בית האלקים ממש, מבונה בהדרו ובתפארתו, בירושלים עיר קודשנו ותפארתנו, בעז''ה, במהרה בימנו אמן.
--------------------------------------------------------------------------------
^ 1. בראשית-רבה עו, א "בחור שבאבות זה יעקב, שנאמר (תהלים קלה, ד): 'כי יעקב בחר לו יה'".
http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A ... E0&h=d7b4c