אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת פרשת וישב!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
וישב
וישב יעקב- בארץ מגורי אביו -- בארץ כנען" (בראשית ל"ז, א')
איפה זה מתחיל ?
חג החנוכה לעולם יחול באותו הזמן בו נקרא בתורה אודות המאבק בין יוסף ויהודה על הנהגת העם והדרך להבטחת עתידו הרוחני. רבים וטובים קשרו את שני הנושאים זה בזה. כבר בסוגיית "מאי חנוכה" רמוז העניין "נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה, כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב בראשית ל"ז והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כב ע"א). הראי"ה בשיחותיו טען שהדבר רמוז בתביעתם של היוונים והמתיונים "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל " (בראשית רבה פרשה ב ד"ה ר"ש בן). "קרן השור" רומז לשיטת יוסף (שהם הבינו אותה לא נכון) שהרי עליו נאמר "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" (דברים ל"ג יז). אם נמשיך כיוון מחשבה מדרשי זה נגיע בקלות לקשר נוסף. אין צורך בדמיון מפותח כדי לקשר בין ה"שור" ובין "העגל". מה עוד שחז"ל במדרש כבר סיפרו לנו את הסיפור הבא "ויקח משה את עצמות יוסף, (כשמת יוסף) עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס בא משה (בליל יציאת מצרים) ועמד על נילוס נטל צרור וחקק בו עלה שור וצווח ואומר יוסף יוסף הגיעה שעה שהקב"ה גואל את בניו והשכינה מעכבת לך וישראל וענני כבוד מעכבין לך אם אתה מגלה את עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו נקיים משבועתך, מיד צף ועלה ארונו של יוסף" (תנחומא בשלח סימן ב). למדרש זה יש המשך "א"ר ירמיה כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג) אתה יודע את כל המחשבות שבעל כרחי אני עושה, השליך לאש …נטל הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף השליכו תוך הכור בין הנזמים ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל" (תנחומא כי תשא יט). מדרשים אלה שופכים אור חדש גם על תוצאות מכירת יוסף שגלגלה את העם למצרים, וגם על חטא העגל שעל עונשו נאמר "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם" (שמות ל"ב לד) "כל פקידות הבאות על ישראל יהיה מקצת עון העגל בהם" (רש"י ירמיהו ב' כב). לפי זה התשלום על חטא העגל הוא לצערנו גם לעתיד, לדורי דורות וראשיתו בחטא מכירת יוסף. אחד הלקחים המפתיעים מכך הוא שגם חטא שכול כולו ב"בין אדם למקום" - חטא העגל, תחילתו ומקורו בחטא מן התחום של "בין אדם לחברו" - מכירת יוסף. אין פלא כי דווקא הנביא שכל כך זועק לשמים את זעקת החלשים והנדכאים בידי החזקים, הוא המשתמש בדימוי "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק" (עמוס ב' ו, הפטרת וישב), יש בדברים אלה, לענ"ד, חומר רב למחשבה גם למנהיגים הרוחניים של דורנו.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
וישב יעקב- בארץ מגורי אביו -- בארץ כנען" (בראשית ל"ז, א')
איפה זה מתחיל ?
חג החנוכה לעולם יחול באותו הזמן בו נקרא בתורה אודות המאבק בין יוסף ויהודה על הנהגת העם והדרך להבטחת עתידו הרוחני. רבים וטובים קשרו את שני הנושאים זה בזה. כבר בסוגיית "מאי חנוכה" רמוז העניין "נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - פסולה, כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב בראשית ל"ז והבור רק אין בו מים. ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים - מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (שבת כב ע"א). הראי"ה בשיחותיו טען שהדבר רמוז בתביעתם של היוונים והמתיונים "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל " (בראשית רבה פרשה ב ד"ה ר"ש בן). "קרן השור" רומז לשיטת יוסף (שהם הבינו אותה לא נכון) שהרי עליו נאמר "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו" (דברים ל"ג יז). אם נמשיך כיוון מחשבה מדרשי זה נגיע בקלות לקשר נוסף. אין צורך בדמיון מפותח כדי לקשר בין ה"שור" ובין "העגל". מה עוד שחז"ל במדרש כבר סיפרו לנו את הסיפור הבא "ויקח משה את עצמות יוסף, (כשמת יוסף) עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס בא משה (בליל יציאת מצרים) ועמד על נילוס נטל צרור וחקק בו עלה שור וצווח ואומר יוסף יוסף הגיעה שעה שהקב"ה גואל את בניו והשכינה מעכבת לך וישראל וענני כבוד מעכבין לך אם אתה מגלה את עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו נקיים משבועתך, מיד צף ועלה ארונו של יוסף" (תנחומא בשלח סימן ב). למדרש זה יש המשך "א"ר ירמיה כשהביאו הנזמים תלה אהרן עיניו לשמים ואמר אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג) אתה יודע את כל המחשבות שבעל כרחי אני עושה, השליך לאש …נטל הלוח שכתב עליו משה עלה שור כשהעלה ארונו של יוסף השליכו תוך הכור בין הנזמים ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל" (תנחומא כי תשא יט). מדרשים אלה שופכים אור חדש גם על תוצאות מכירת יוסף שגלגלה את העם למצרים, וגם על חטא העגל שעל עונשו נאמר "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם" (שמות ל"ב לד) "כל פקידות הבאות על ישראל יהיה מקצת עון העגל בהם" (רש"י ירמיהו ב' כב). לפי זה התשלום על חטא העגל הוא לצערנו גם לעתיד, לדורי דורות וראשיתו בחטא מכירת יוסף. אחד הלקחים המפתיעים מכך הוא שגם חטא שכול כולו ב"בין אדם למקום" - חטא העגל, תחילתו ומקורו בחטא מן התחום של "בין אדם לחברו" - מכירת יוסף. אין פלא כי דווקא הנביא שכל כך זועק לשמים את זעקת החלשים והנדכאים בידי החזקים, הוא המשתמש בדימוי "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק" (עמוס ב' ו, הפטרת וישב), יש בדברים אלה, לענ"ד, חומר רב למחשבה גם למנהיגים הרוחניים של דורנו.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
על "ירידה לצורך עלייה"
וישב(בראשית לז-מ)
על "ירידה לצורך עלייה"
פרשת השבוע עוסקת ביוסף הצדיק, שאחיו מכרוהו לשיירת ישמעאלים היורדים מצריימה. יוסף הגיע למצרים וכתוצאה מכך, העם היהודי נאלץ לבלות למעלה ממאתיים שנה, בעבדות קשה ומפרכת.
האירועים שהתרחשו סביב מכירתו של יוסף די תמוהים ומחזקים את ההנחה כי "גלות מצריים" הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם ללא מכירת יוסף.
נסו לחשוב על הנקודות הבאות:
1.יעקב מבליט בכל עת, את העדפתו ליוסף על פני אחיו ונראה כאילו הוא מתגרה בבניו במכוון. הדבר ניכר במיוחד, כאשר הוא מעניק ליוסף את כתונת הפסים (בראשית ל"ז:3). התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם המצופה מאחד מאבות האומה, מה שמחזק את ההנחה שקיימת כאן כוונה נסתרת מאחורי ההתרחשויות.
2.יוסף מלבה את שנאת האחים כלפיו, כאשר הוא משמיע באוזני אביו, דברים רעים אודותם - "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (ל"ז:2).
3.הוא ממשיך ומלבה את קנאתם ושנאתם, כאשר הוא מתאר באוזניהם את חלומות הגדלות שלו, בהם אחיו משתחווים לו ונשלטים על ידו. (ל"ז:5, 10).
4.יעקב אבינו, למרות שהוא מודע למתיחות ולאיבה השוררות בין האחים ליוסף, מחליט בכל זאת לשלוח את יוסף "לרגל" אחריהם. ויוסף, למרות הסכנה הצפויה לו, מסכים לבקשת אביו - והולך לבדו לחפש את אחיו (ל"ז:13). בשלב זה מחליטים האחים להשליך אותו אל הבור ולמכור אותו לאורחת הישמעאלים שעברה שם.
עד כמה שזה ישמע לנו מוזר, סידרת הפרובוקציות הזו נראית, כמאמץ מכוון מצדו של יעקב לעורר את שנאת האחים כלפי יוסף. נשאלת השאלה, כיצד יעלה דבר כזה על הדעת?
--------------------------------------------------------------------------------
פגם באמונה
בכדי לענות על שאלה זו, בואו נחזור יחד 100 שנה לאחור:
בבראשית ט"ו:8-7, מבטיח הקב"ה לאברהם שהוא וזרעו יירשו את אדמת הארץ. אברהם אבינו משיב על כך: "במה אדע כי אירשנה..." - כיצד אוכל לדעת שאכן כך יהיה הדבר?.
שאלתו של אברהם עשויה להישמע כחוצפה של ממש! תארו לעצמכם מקרה, בו אבא מבטיח משהו לבנו, לדוגמא: "אני אקח אותך למשחק הכדורסל ביום ראשון הקרוב" ואילו הילד מביט אל אביו ושואל - "איך אני אאמין לך שתקיים את הבטחתך?".
למרות שאברהם היה ברמה רוחנית עצומה, ההערה שלו מצביעה על פגם מסוים במידת האמונה.למרות שאברהם היה ברמה רוחנית עצומה (אחרי הכל, הוא שוחח ישירות עם הקב"ה), ההערה שלו מצביעה על פגם מסוים במידת האמונה. מסיבה זו, עוד בטרם נוצר העם היהודי, מחליט הקב"ה, לגרום לכך שיתרחש בעולם אירוע מסוים, שעתיד להטביע בזרעו של אברהם תכונה 'גנטית', של אמונה רבה יותר בקב"ה ובהבטחותיו.
בהתאם להחלטתו, מודיע הקב"ה לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו:14). התרופה ל'מחלה' שהציג אברהם, היא עבדות מפרכת בארץ מצרים. שם, במצרים, צאצאיו יגיעו להכרה שרק הקב"ה לבדו מסוגל להצילם ולהוציא אותם מהסבל הנורא. הם יפנו אל הקב"ה בזעקה עמוקה וכנה - ורק אז תגיע הגאולה השלימה.
ובאמת, כעבור מספר דורות, זה בדיוק מה שמתרחש:
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה. וישמע אלוקים את נאקתם, ויזכור אלוקים את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב" (שמות ב':24-23).
תקופת העבדות במצרים מילאה את תפקידה בהיסטוריה של העם היהודי - עם ישראל תיקן את פגם האמונה.
--------------------------------------------------------------------------------
"תוכנית חברון"
כעת אנו מסוגלים להבין מדוע יעקב ויוסף עשו כמעט הכל בכדי להרגיז את שאר האחים. הם בסך הכל "עזרו" למלא את "תכנית- העל" של הקב"ה בעולם. עד כדי כך, שבאותם רגעים קריטיים, שהתרחשו לפני המפגש מול האחים, הקב"ה שלח את המלאך גבריאל בכדי לעודד את יוסף בדרכו אליהם!
דבר זה נרמז, כשיעקב שולח את יוסף בנו לבדוק את מעשיהם של אחיו "מעמק חברון" (בראשית ל"ז:12). ברמה הפשוטה ביותר, קיים כאן חוסר הגיון מוחלט, משום שחברון נמצאת בהרי יהודה, ולא בשום עמק! (ראה יהושע י"ד:12).
ברמה הפשוטה ביותר, קיים כאן חוסר הגיון מוחלט, משום שחברון נמצאת בהרי יהודה, ולא בשום עמק! הגמרא (מסכת סוטה דף י"א ע"א) שואלת בדיוק את אותה שאלה, ותשובתה היא, שהתורה משתמשת במושג 'עמק חברון', מתוך כוונה לתאר בדרך ציורית יותר את סיפורו ירידתו של יוסף. מכירתו לאורחת הישמעאלים, היא המשך ישיר לתוכנית הגדולה שהתחילה עוד בימיו של אברהם אבינו (שנקבר במערת המכפלה שבחברון). תכנית שהחלה בפגם באמונה שהפגין אברהם כלפי הבטחותיו של הקב"ה.
"הזוהר הקדוש" מספר, שיעקב אפילו הגדיל לעשות ודאג לקחת את יוסף לקברו של אברהם בחברון, על מנת לעשות לו שם 'סיור קצר', לפני ששלח אותו למשימה מול אחיו.
כך או אחרת, תהליך הגלות היה חייב להתרחש, ויעקב ויוסף שימשו כ"שליחי ההוצאה לפועל" לתוכנית אלוקית זו. או כמו שאומר המדרש, אם האירועים לא היו מתפתחים באופן הזה, יעקב נאלץ היה להלקח אל ארץ מצרים, כשהוא כבול באזיקים.
--------------------------------------------------------------------------------
לקחים לחיים
עם ישראל, כחלק מתהליך היווצרותו נאלץ "לרדת" מצריימה. תהליך "הירידה" כפי שנוכל לראות, הוא תהליך שלא ניתן להמנע ממנו.
נשאלת השאלה, מדוע מלכתחילה יורדות הנשמות שלנו אל העולם? התשובה עשויה להישמע לכם מיסטית, אך למעשה היא פשוטה מאד: משום שיש לנו לקחים חשובים ללמוד! אנשי הקבלה מכנים את התהליך הזה בשם "תיקון" - זיכוך מיוחד לנשמה שלנו, המבוסס על טעויות שנעשו בגלגוליה הקודמים, שמקורן בחטאם הקדמון של אדם וחוה.
לעיתים קרובות מדי אנו "בורחים" מתוך תקווה להתחמק מהעימות הכואב עם המציאות. אין הכוונה בכך, שעלינו להערים קשיים נוספים על עצמנו, אבל אם אנו נאלצים לעבור תהליכים שהחיים מזמנים עבורנו, אזי שגוי יהיה מצדנו, להימנע מהם. לעיתים קרובות מדי אנו "בורחים" מתוך תקווה להתחמק מהעימות הכואב עם המציאות. אך בסופו של דבר, היא תמיד תשיג אותנו. משום שה"קושי" הזה, הוא חלק חשוב ומשמעותי במטרה שלשמה נשלחנו לעולם.
אל תפחדו. הכל שייך ל"תוכנית העל" של הקב"ה. אם קיים בחייכם איזה קושי, התמודדו מולו. התאמצו להתגבר עליו. שפרו את הכושר של "שרירי האמונה" שבתוככם. הכירו בעובדה שהקב"ה שולט בכל העניינים. הוא העמיד אתכם במצב המסוים הזה מתוך סיבה הידועה רק לו, ורק הוא מסוגל להוציא אתכם ממנו בשלום ובביטחה. והקב"ה, תמיד מקיים את הבטחותיו!
המתינו בשבוע הבא, לחלק ב' - "על האור בקצה המנהרה"
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856477.html
וישב(בראשית לז-מ)
על "ירידה לצורך עלייה"
פרשת השבוע עוסקת ביוסף הצדיק, שאחיו מכרוהו לשיירת ישמעאלים היורדים מצריימה. יוסף הגיע למצרים וכתוצאה מכך, העם היהודי נאלץ לבלות למעלה ממאתיים שנה, בעבדות קשה ומפרכת.
האירועים שהתרחשו סביב מכירתו של יוסף די תמוהים ומחזקים את ההנחה כי "גלות מצריים" הייתה מתרחשת בכל מקרה, גם ללא מכירת יוסף.
נסו לחשוב על הנקודות הבאות:
1.יעקב מבליט בכל עת, את העדפתו ליוסף על פני אחיו ונראה כאילו הוא מתגרה בבניו במכוון. הדבר ניכר במיוחד, כאשר הוא מעניק ליוסף את כתונת הפסים (בראשית ל"ז:3). התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם המצופה מאחד מאבות האומה, מה שמחזק את ההנחה שקיימת כאן כוונה נסתרת מאחורי ההתרחשויות.
2.יוסף מלבה את שנאת האחים כלפיו, כאשר הוא משמיע באוזני אביו, דברים רעים אודותם - "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (ל"ז:2).
3.הוא ממשיך ומלבה את קנאתם ושנאתם, כאשר הוא מתאר באוזניהם את חלומות הגדלות שלו, בהם אחיו משתחווים לו ונשלטים על ידו. (ל"ז:5, 10).
4.יעקב אבינו, למרות שהוא מודע למתיחות ולאיבה השוררות בין האחים ליוסף, מחליט בכל זאת לשלוח את יוסף "לרגל" אחריהם. ויוסף, למרות הסכנה הצפויה לו, מסכים לבקשת אביו - והולך לבדו לחפש את אחיו (ל"ז:13). בשלב זה מחליטים האחים להשליך אותו אל הבור ולמכור אותו לאורחת הישמעאלים שעברה שם.
עד כמה שזה ישמע לנו מוזר, סידרת הפרובוקציות הזו נראית, כמאמץ מכוון מצדו של יעקב לעורר את שנאת האחים כלפי יוסף. נשאלת השאלה, כיצד יעלה דבר כזה על הדעת?
--------------------------------------------------------------------------------
פגם באמונה
בכדי לענות על שאלה זו, בואו נחזור יחד 100 שנה לאחור:
בבראשית ט"ו:8-7, מבטיח הקב"ה לאברהם שהוא וזרעו יירשו את אדמת הארץ. אברהם אבינו משיב על כך: "במה אדע כי אירשנה..." - כיצד אוכל לדעת שאכן כך יהיה הדבר?.
שאלתו של אברהם עשויה להישמע כחוצפה של ממש! תארו לעצמכם מקרה, בו אבא מבטיח משהו לבנו, לדוגמא: "אני אקח אותך למשחק הכדורסל ביום ראשון הקרוב" ואילו הילד מביט אל אביו ושואל - "איך אני אאמין לך שתקיים את הבטחתך?".
למרות שאברהם היה ברמה רוחנית עצומה, ההערה שלו מצביעה על פגם מסוים במידת האמונה.למרות שאברהם היה ברמה רוחנית עצומה (אחרי הכל, הוא שוחח ישירות עם הקב"ה), ההערה שלו מצביעה על פגם מסוים במידת האמונה. מסיבה זו, עוד בטרם נוצר העם היהודי, מחליט הקב"ה, לגרום לכך שיתרחש בעולם אירוע מסוים, שעתיד להטביע בזרעו של אברהם תכונה 'גנטית', של אמונה רבה יותר בקב"ה ובהבטחותיו.
בהתאם להחלטתו, מודיע הקב"ה לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו:14). התרופה ל'מחלה' שהציג אברהם, היא עבדות מפרכת בארץ מצרים. שם, במצרים, צאצאיו יגיעו להכרה שרק הקב"ה לבדו מסוגל להצילם ולהוציא אותם מהסבל הנורא. הם יפנו אל הקב"ה בזעקה עמוקה וכנה - ורק אז תגיע הגאולה השלימה.
ובאמת, כעבור מספר דורות, זה בדיוק מה שמתרחש:
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה. וישמע אלוקים את נאקתם, ויזכור אלוקים את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב" (שמות ב':24-23).
תקופת העבדות במצרים מילאה את תפקידה בהיסטוריה של העם היהודי - עם ישראל תיקן את פגם האמונה.
--------------------------------------------------------------------------------
"תוכנית חברון"
כעת אנו מסוגלים להבין מדוע יעקב ויוסף עשו כמעט הכל בכדי להרגיז את שאר האחים. הם בסך הכל "עזרו" למלא את "תכנית- העל" של הקב"ה בעולם. עד כדי כך, שבאותם רגעים קריטיים, שהתרחשו לפני המפגש מול האחים, הקב"ה שלח את המלאך גבריאל בכדי לעודד את יוסף בדרכו אליהם!
דבר זה נרמז, כשיעקב שולח את יוסף בנו לבדוק את מעשיהם של אחיו "מעמק חברון" (בראשית ל"ז:12). ברמה הפשוטה ביותר, קיים כאן חוסר הגיון מוחלט, משום שחברון נמצאת בהרי יהודה, ולא בשום עמק! (ראה יהושע י"ד:12).
ברמה הפשוטה ביותר, קיים כאן חוסר הגיון מוחלט, משום שחברון נמצאת בהרי יהודה, ולא בשום עמק! הגמרא (מסכת סוטה דף י"א ע"א) שואלת בדיוק את אותה שאלה, ותשובתה היא, שהתורה משתמשת במושג 'עמק חברון', מתוך כוונה לתאר בדרך ציורית יותר את סיפורו ירידתו של יוסף. מכירתו לאורחת הישמעאלים, היא המשך ישיר לתוכנית הגדולה שהתחילה עוד בימיו של אברהם אבינו (שנקבר במערת המכפלה שבחברון). תכנית שהחלה בפגם באמונה שהפגין אברהם כלפי הבטחותיו של הקב"ה.
"הזוהר הקדוש" מספר, שיעקב אפילו הגדיל לעשות ודאג לקחת את יוסף לקברו של אברהם בחברון, על מנת לעשות לו שם 'סיור קצר', לפני ששלח אותו למשימה מול אחיו.
כך או אחרת, תהליך הגלות היה חייב להתרחש, ויעקב ויוסף שימשו כ"שליחי ההוצאה לפועל" לתוכנית אלוקית זו. או כמו שאומר המדרש, אם האירועים לא היו מתפתחים באופן הזה, יעקב נאלץ היה להלקח אל ארץ מצרים, כשהוא כבול באזיקים.
--------------------------------------------------------------------------------
לקחים לחיים
עם ישראל, כחלק מתהליך היווצרותו נאלץ "לרדת" מצריימה. תהליך "הירידה" כפי שנוכל לראות, הוא תהליך שלא ניתן להמנע ממנו.
נשאלת השאלה, מדוע מלכתחילה יורדות הנשמות שלנו אל העולם? התשובה עשויה להישמע לכם מיסטית, אך למעשה היא פשוטה מאד: משום שיש לנו לקחים חשובים ללמוד! אנשי הקבלה מכנים את התהליך הזה בשם "תיקון" - זיכוך מיוחד לנשמה שלנו, המבוסס על טעויות שנעשו בגלגוליה הקודמים, שמקורן בחטאם הקדמון של אדם וחוה.
לעיתים קרובות מדי אנו "בורחים" מתוך תקווה להתחמק מהעימות הכואב עם המציאות. אין הכוונה בכך, שעלינו להערים קשיים נוספים על עצמנו, אבל אם אנו נאלצים לעבור תהליכים שהחיים מזמנים עבורנו, אזי שגוי יהיה מצדנו, להימנע מהם. לעיתים קרובות מדי אנו "בורחים" מתוך תקווה להתחמק מהעימות הכואב עם המציאות. אך בסופו של דבר, היא תמיד תשיג אותנו. משום שה"קושי" הזה, הוא חלק חשוב ומשמעותי במטרה שלשמה נשלחנו לעולם.
אל תפחדו. הכל שייך ל"תוכנית העל" של הקב"ה. אם קיים בחייכם איזה קושי, התמודדו מולו. התאמצו להתגבר עליו. שפרו את הכושר של "שרירי האמונה" שבתוככם. הכירו בעובדה שהקב"ה שולט בכל העניינים. הוא העמיד אתכם במצב המסוים הזה מתוך סיבה הידועה רק לו, ורק הוא מסוגל להוציא אתכם ממנו בשלום ובביטחה. והקב"ה, תמיד מקיים את הבטחותיו!
המתינו בשבוע הבא, לחלק ב' - "על האור בקצה המנהרה"
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856477.html
תשנ"ט-תשס"ב
רעיונות לפרשת וישב
הרב עזריאל אריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
דיבת העם ודיבת הארץ
"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". פעמיים מוזכרת הדיבה בתורה. הדיבה הראשונה היתה דיבתו של יוסף, שהביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם. הדיבה השניה היתה דיבתם של המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה אל בני ישראל. דיבתו של יוסף היתה על העם. של המרגלים - על הארץ.
לא מקרי הוא הקשר שבין שתי דיבות אלו. רש"י (בספר הפרדס) עומד על דבר מעניין בהזכרת שמם של המרגלים. שני מרגלים יצאו מבניו של יוסף: יהושע בן נון (אפרים) וגדי בן סוסי (מנשה). אבל רק אחד מהם נסמך לשמו של יוסף. יהושע, שלא היה שותף לדיבתם של המרגלים, מופיע לבדו ברשימה. ואילו המרגל השני מופיע לבדו בצמוד ליוסף: "למטה יוסף למטה מנשה, גדי בן סוסי". באה התורה לומר ליוסף: ראה בנים שגידלת והלכו בדרכיך...
אמנם הבדל גדול יש בין שתי הדיבות. דיבתם של המרגלים - בשקר יסודה. עליהם נאמר: "ויוציאו דיבת הארץ...". ואילו דיבתו של יוסף, אמת היתה, ועליו נאמר "ויבא יוסף את דיבתם..." (ראב"ע). אך גם זו וגם זו - דיבת הארץ ודיבת העם - חטאים חמורים הם. דיבת העם היא שהורידה אותנו לגלות מצרים. ודיבת הארץ היא שקבעה לנו בכיה לדורות.
דווקא בימים אלו, בהם רוצים אנו לתקן את חטא מוציאי דיבת הארץ, נתבעים אנו לזהירות יתרה. לא זו בלבד שלא להיות מוציאי דיבה על אחינו בני עמנו, אלא גם שלא נכשל ונהיה מביאי דיבה עליהם.
מעמק חברון
מחברון שולח יעקב את יוסף לדעת את שלום אחיו אשר בשכם. אך לא נאמר בתורה סתם "וישלחהו מחברון", אלא "וישלחהו מעמק חברון". קוראים אנו ותמהים: וכי מה איכפת לנו מאיזו שכונה בחברון נשלח יוסף, אם מן ההר או מן העמק? ובכלל, לשם מה צריכים אנו לדעת מהיכן נשלח יוסף?
ודאי אם כן, שאין המקרא הזה אומר אלא "דרשני". וכדי לעמוד על עמקו של הדרש, עלינו לשאול עוד שאלה בפשט. מי שמכיר את הטופוגרפיה של העיר חברון, יודע כי חברון העתיקה לא היתה כמו היום, בעמק שבין ההרים, אלא בראש ההר, שם נמצאת היום שכונת "תל-רומיידא". ועל כך שואלים כבר חז"ל: "וכי חברון בעמק היא, הלא בהר היא יושבת?". ומתוך כך באים חז"ל ואומרים כי שליחתו של יוסף לא היתה רק מחברון הגיאוגרפית, כי אם מחברון הרוחנית: "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך".
ואכן, מערת המכפלה אינה נמצאת בהר בו שוכן בית הקברות היהודי העתיק, בתל רומיידא. היא נמצאת בשדה המכפלה, בעמק. מאותו עומק רוחני, של חזון הדורות שנאמר לאברהם - משם נשלח יוסף. אולי לא חשב שיש לשליחותו תוכן כה עמוק. רק בפרשת
"ויגש" מכיר יוסף בכך ואומר "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים".
זוהי דרכו של הקב"ה בהנהגת העולם: האדם עושה לו את חשבונותיו הקטנים, והקב"ה הוא שעושה באמצעותם את חשבונותיו הגדולים, המכוונים להצמחת אורו של משיח מכל העמקים הגיאוגרפיים והמעמקים הרוחניים.
ויחלום... חלום
גדולים,
החולמים חלומות גדולים,
הופכים חלומות למציאות.
גדולים,
העוסקים במעשים קטנים,
הופכים את המעשים לגדולים.
ברם...
קטנים,
החולמים על גדולות,
ואינם עוסקים אפילו בקטנות,
מבלי עולם הם;
שכן,
החלומות נשארים בחלומם,
הקטנים - בקטנותם,
והעולם - בתוהו ובוהו.
(מאת הרב משה צבי נריה זצ"ל, שיום פטירתו חל בי"ט בכסלו).
פרץ וזרח
שני בנים תאומים ילדה תמר ליהודה: פרץ וזרח. הרמב"ן ורבנו בחיי עומדים על כך ששני תאומים אלה עומדים בהקבלה לשני המאורות הגדולים: השמש והירח. זרח - כנגד החמה, הזורחת בשמים, ופרץ, כנגד הלבנה, שלעיתים היא נפרצת ונחסרת ולאחר מכן מתמלאת.
שני כוחות שווים הם בעם ישראל: האחד - זרח - הוא כוח יציב וקבוע. אין בו חיסרון והשלמה. הוא נמשל לחמה. הוא מוציא את ידו ראשון, אך יוצא אחרון. במחשבה הוא ראשון. בביצוע הוא אחרון. זהו חזון אחרית הימים, בו יהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שהיתה קודם מיעוטה.
משלים אותו אחיו, פרץ. הוא כוח פעיל ותוסס. שש ליטול על עצמו אתגרים. לא היציבות היא משאת נפשו, כי אם המאבק המתמיד. מוכן הוא להעפיל לגבהים, אך מוכן הוא גם להסתכן בנפילה למעמקים. מלכות ישראל, מלכות בית דוד, נמשלה ללבנה. לעתים היא מתמלאת ונשלמת ולפעמים היא הולכת ונחסרת. זוהי דמותו של דוד מלך ישראל. הוא המבטא את גורלו של העם בעולם הזה: גורל של מאבק מתמיד, רצוף כשלונות והצלחות, מעלות ומורדות; אך אף פעם אינו נופל לגמרי. "דוד מלך ישראל חי וקיים". כמו הלבנה, כך היא מלכות ישראל. ברגע שבו היא מגיעה לשיא נפילתה וחסרונה, מגיע המולד החדש, שמכוחו היא הולכת ומתחדשת.
המהר"ל מפראג מביע את אותו רעיון ביחס לחג החנוכה. התאריך של היום הראשון בבריאת העולם - בו נברא האור - הוא כ"ה באלול. מיום זה, בו היום והלילה שווים, הולך האור ופוחת, הולך היום ומתקצר במשך שלושה חודשים תמימים, עד כ"ה בכסלו. כ"ה בכסלו הוא היום הקצר ביותר והאפל ביותר בשנת החמה. אך זהו היום בו מתהפך כיוונו של התהליך, ובו בזמן מתחיל היום להתארך ואורו מתרבה. על כן באים נרות החנוכה להאיר לנו דווקא בשיא האפילה של החורף ובשיא האפילה של סוף החודש. על כן סדר ההדלקה של נרות החנוכה הוא "מוסיף והולך", עד אשר יפוח היום ונסו הצללים, ופגימת הלבנה תתמלא מבלי לשוב ולהיפרץ.
היינו כחולמים
פרשת וישב, ראשיתה בחלומות וסופה בחלומות. ראשיתה בחלומותיו של יוסף וסופה בחלומותיהם של שרי פרעה. כלפי חוץ נראים החלומות כדבר נלעג. "המלוך תמלוך עלינו?! אם משול תמשול בנו?!" - אומרים האחים הגדולים לאחיהם הצעיר. ואף יעקב אביהם מחרה- מחזיק אחריהם ואומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". החלום - הן כה רחוק הוא מן המציאות הממשית, כל כך מנותק הוא מן ההיגיון. "בעל החלומות" - ניתן לתת אותו לצחוק, ולכל היותר - לכעוס עליו, מפני שחלומו חושף את השאיפות הבלתי כשרות שלו ("אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" - עפ"י ברכות נ"ה ע"ב). ומדוע להתייחס אליו ברצינות יתירה?
אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם - לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.
כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה - סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.
חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל - ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סימן יא):
"בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג), ובציון כתיב: "אהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז ב). ביוסף כתיב "וישנאו אותו" (בראשית לז ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב ח)... ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך אלוקיך" (ישעיה נב ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א)...".
כדי לממש את החלום - יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:
ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו ו).
אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" - הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוונה לאלומתי".
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... 5%e9%f9%e1
רעיונות לפרשת וישב
הרב עזריאל אריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
דיבת העם ודיבת הארץ
"ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". פעמיים מוזכרת הדיבה בתורה. הדיבה הראשונה היתה דיבתו של יוסף, שהביא את דיבת אחיו רעה אל אביהם. הדיבה השניה היתה דיבתם של המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה אל בני ישראל. דיבתו של יוסף היתה על העם. של המרגלים - על הארץ.
לא מקרי הוא הקשר שבין שתי דיבות אלו. רש"י (בספר הפרדס) עומד על דבר מעניין בהזכרת שמם של המרגלים. שני מרגלים יצאו מבניו של יוסף: יהושע בן נון (אפרים) וגדי בן סוסי (מנשה). אבל רק אחד מהם נסמך לשמו של יוסף. יהושע, שלא היה שותף לדיבתם של המרגלים, מופיע לבדו ברשימה. ואילו המרגל השני מופיע לבדו בצמוד ליוסף: "למטה יוסף למטה מנשה, גדי בן סוסי". באה התורה לומר ליוסף: ראה בנים שגידלת והלכו בדרכיך...
אמנם הבדל גדול יש בין שתי הדיבות. דיבתם של המרגלים - בשקר יסודה. עליהם נאמר: "ויוציאו דיבת הארץ...". ואילו דיבתו של יוסף, אמת היתה, ועליו נאמר "ויבא יוסף את דיבתם..." (ראב"ע). אך גם זו וגם זו - דיבת הארץ ודיבת העם - חטאים חמורים הם. דיבת העם היא שהורידה אותנו לגלות מצרים. ודיבת הארץ היא שקבעה לנו בכיה לדורות.
דווקא בימים אלו, בהם רוצים אנו לתקן את חטא מוציאי דיבת הארץ, נתבעים אנו לזהירות יתרה. לא זו בלבד שלא להיות מוציאי דיבה על אחינו בני עמנו, אלא גם שלא נכשל ונהיה מביאי דיבה עליהם.
מעמק חברון
מחברון שולח יעקב את יוסף לדעת את שלום אחיו אשר בשכם. אך לא נאמר בתורה סתם "וישלחהו מחברון", אלא "וישלחהו מעמק חברון". קוראים אנו ותמהים: וכי מה איכפת לנו מאיזו שכונה בחברון נשלח יוסף, אם מן ההר או מן העמק? ובכלל, לשם מה צריכים אנו לדעת מהיכן נשלח יוסף?
ודאי אם כן, שאין המקרא הזה אומר אלא "דרשני". וכדי לעמוד על עמקו של הדרש, עלינו לשאול עוד שאלה בפשט. מי שמכיר את הטופוגרפיה של העיר חברון, יודע כי חברון העתיקה לא היתה כמו היום, בעמק שבין ההרים, אלא בראש ההר, שם נמצאת היום שכונת "תל-רומיידא". ועל כך שואלים כבר חז"ל: "וכי חברון בעמק היא, הלא בהר היא יושבת?". ומתוך כך באים חז"ל ואומרים כי שליחתו של יוסף לא היתה רק מחברון הגיאוגרפית, כי אם מחברון הרוחנית: "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך".
ואכן, מערת המכפלה אינה נמצאת בהר בו שוכן בית הקברות היהודי העתיק, בתל רומיידא. היא נמצאת בשדה המכפלה, בעמק. מאותו עומק רוחני, של חזון הדורות שנאמר לאברהם - משם נשלח יוסף. אולי לא חשב שיש לשליחותו תוכן כה עמוק. רק בפרשת
"ויגש" מכיר יוסף בכך ואומר "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים".
זוהי דרכו של הקב"ה בהנהגת העולם: האדם עושה לו את חשבונותיו הקטנים, והקב"ה הוא שעושה באמצעותם את חשבונותיו הגדולים, המכוונים להצמחת אורו של משיח מכל העמקים הגיאוגרפיים והמעמקים הרוחניים.
ויחלום... חלום
גדולים,
החולמים חלומות גדולים,
הופכים חלומות למציאות.
גדולים,
העוסקים במעשים קטנים,
הופכים את המעשים לגדולים.
ברם...
קטנים,
החולמים על גדולות,
ואינם עוסקים אפילו בקטנות,
מבלי עולם הם;
שכן,
החלומות נשארים בחלומם,
הקטנים - בקטנותם,
והעולם - בתוהו ובוהו.
(מאת הרב משה צבי נריה זצ"ל, שיום פטירתו חל בי"ט בכסלו).
פרץ וזרח
שני בנים תאומים ילדה תמר ליהודה: פרץ וזרח. הרמב"ן ורבנו בחיי עומדים על כך ששני תאומים אלה עומדים בהקבלה לשני המאורות הגדולים: השמש והירח. זרח - כנגד החמה, הזורחת בשמים, ופרץ, כנגד הלבנה, שלעיתים היא נפרצת ונחסרת ולאחר מכן מתמלאת.
שני כוחות שווים הם בעם ישראל: האחד - זרח - הוא כוח יציב וקבוע. אין בו חיסרון והשלמה. הוא נמשל לחמה. הוא מוציא את ידו ראשון, אך יוצא אחרון. במחשבה הוא ראשון. בביצוע הוא אחרון. זהו חזון אחרית הימים, בו יהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שהיתה קודם מיעוטה.
משלים אותו אחיו, פרץ. הוא כוח פעיל ותוסס. שש ליטול על עצמו אתגרים. לא היציבות היא משאת נפשו, כי אם המאבק המתמיד. מוכן הוא להעפיל לגבהים, אך מוכן הוא גם להסתכן בנפילה למעמקים. מלכות ישראל, מלכות בית דוד, נמשלה ללבנה. לעתים היא מתמלאת ונשלמת ולפעמים היא הולכת ונחסרת. זוהי דמותו של דוד מלך ישראל. הוא המבטא את גורלו של העם בעולם הזה: גורל של מאבק מתמיד, רצוף כשלונות והצלחות, מעלות ומורדות; אך אף פעם אינו נופל לגמרי. "דוד מלך ישראל חי וקיים". כמו הלבנה, כך היא מלכות ישראל. ברגע שבו היא מגיעה לשיא נפילתה וחסרונה, מגיע המולד החדש, שמכוחו היא הולכת ומתחדשת.
המהר"ל מפראג מביע את אותו רעיון ביחס לחג החנוכה. התאריך של היום הראשון בבריאת העולם - בו נברא האור - הוא כ"ה באלול. מיום זה, בו היום והלילה שווים, הולך האור ופוחת, הולך היום ומתקצר במשך שלושה חודשים תמימים, עד כ"ה בכסלו. כ"ה בכסלו הוא היום הקצר ביותר והאפל ביותר בשנת החמה. אך זהו היום בו מתהפך כיוונו של התהליך, ובו בזמן מתחיל היום להתארך ואורו מתרבה. על כן באים נרות החנוכה להאיר לנו דווקא בשיא האפילה של החורף ובשיא האפילה של סוף החודש. על כן סדר ההדלקה של נרות החנוכה הוא "מוסיף והולך", עד אשר יפוח היום ונסו הצללים, ופגימת הלבנה תתמלא מבלי לשוב ולהיפרץ.
היינו כחולמים
פרשת וישב, ראשיתה בחלומות וסופה בחלומות. ראשיתה בחלומותיו של יוסף וסופה בחלומותיהם של שרי פרעה. כלפי חוץ נראים החלומות כדבר נלעג. "המלוך תמלוך עלינו?! אם משול תמשול בנו?!" - אומרים האחים הגדולים לאחיהם הצעיר. ואף יעקב אביהם מחרה- מחזיק אחריהם ואומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". החלום - הן כה רחוק הוא מן המציאות הממשית, כל כך מנותק הוא מן ההיגיון. "בעל החלומות" - ניתן לתת אותו לצחוק, ולכל היותר - לכעוס עליו, מפני שחלומו חושף את השאיפות הבלתי כשרות שלו ("אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" - עפ"י ברכות נ"ה ע"ב). ומדוע להתייחס אליו ברצינות יתירה?
אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם - לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.
כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה - סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.
חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל - ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סימן יא):
"בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג), ובציון כתיב: "אהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז ב). ביוסף כתיב "וישנאו אותו" (בראשית לז ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב ח)... ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך אלוקיך" (ישעיה נב ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א)...".
כדי לממש את החלום - יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:
ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו ו).
אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" - הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוונה לאלומתי".
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... 5%e9%f9%e1
פרץ וזרח
שני בנים תאומים ילדה תמר ליהודה: פרץ וזרח. הרמב"ן ורבנו בחיי עומדים על כך ששני תאומים אלה עומדים בהקבלה לשני המאורות הגדולים: השמש והירח. זרח - כנגד החמה, הזורחת בשמים, ופרץ, כנגד הלבנה, שלעיתים היא נפרצת ונחסרת ולאחר מכן מתמלאת.
שני כוחות שווים הם בעם ישראל: האחד - זרח - הוא כוח יציב וקבוע. אין בו חיסרון והשלמה. הוא נמשל לחמה. הוא מוציא את ידו ראשון, אך יוצא אחרון. במחשבה הוא ראשון. בביצוע הוא אחרון. זהו חזון אחרית הימים, בו יהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שהיתה קודם מיעוטה.
משלים אותו אחיו, פרץ. הוא כוח פעיל ותוסס. שש ליטול על עצמו אתגרים. לא היציבות היא משאת נפשו, כי אם המאבק המתמיד. מוכן הוא להעפיל לגבהים, אך מוכן הוא גם להסתכן בנפילה למעמקים. מלכות ישראל, מלכות בית דוד, נמשלה ללבנה. לעתים היא מתמלאת ונשלמת ולפעמים היא הולכת ונחסרת. זוהי דמותו של דוד מלך ישראל. הוא המבטא את גורלו של העם בעולם הזה: גורל של מאבק מתמיד, רצוף כשלונות והצלחות, מעלות ומורדות; אך אף פעם אינו נופל לגמרי. "דוד מלך ישראל חי וקיים". כמו הלבנה, כך היא מלכות ישראל. ברגע שבו היא מגיעה לשיא נפילתה וחסרונה, מגיע המולד החדש, שמכוחו היא הולכת ומתחדשת.
המהר"ל מפראג מביע את אותו רעיון ביחס לחג החנוכה. התאריך של היום הראשון בבריאת העולם - בו נברא האור - הוא כ"ה באלול. מיום זה, בו היום והלילה שווים, הולך האור ופוחת, הולך היום ומתקצר במשך שלושה חודשים תמימים, עד כ"ה בכסלו. כ"ה בכסלו הוא היום הקצר ביותר והאפל ביותר בשנת החמה. אך זהו היום בו מתהפך כיוונו של התהליך, ובו בזמן מתחיל היום להתארך ואורו מתרבה. על כן באים נרות החנוכה להאיר לנו דווקא בשיא האפילה של החורף ובשיא האפילה של סוף החודש. על כן סדר ההדלקה של נרות החנוכה הוא "מוסיף והולך", עד אשר יפוח היום ונסו הצללים, ופגימת הלבנה תתמלא מבלי לשוב ולהיפרץ.
היינו כחולמים
פרשת וישב, ראשיתה בחלומות וסופה בחלומות. ראשיתה בחלומותיו של יוסף וסופה בחלומותיהם של שרי פרעה. כלפי חוץ נראים החלומות כדבר נלעג. "המלוך תמלוך עלינו?! אם משול תמשול בנו?!" - אומרים האחים הגדולים לאחיהם הצעיר. ואף יעקב אביהם מחרה- מחזיק אחריהם ואומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". החלום - הן כה רחוק הוא מן המציאות הממשית, כל כך מנותק הוא מן ההיגיון. "בעל החלומות" - ניתן לתת אותו לצחוק, ולכל היותר - לכעוס עליו, מפני שחלומו חושף את השאיפות הבלתי כשרות שלו ("אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" - עפ"י ברכות נ"ה ע"ב). ומדוע להתייחס אליו ברצינות יתירה?
אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם - לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.
כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה - סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.
חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל - ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סימן יא):
"בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג), ובציון כתיב: "אהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז ב). ביוסף כתיב "וישנאו אותו" (בראשית לז ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב ח)... ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך אלוקיך" (ישעיה נב ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א)...".
כדי לממש את החלום - יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:
ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו ו).
אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" - הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוונה לאלומתי".
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... 5%E9%F9%E1
לפני 30 דקות · ערוך הודעה · מחק הודעה
Tammar Lapid
חלום ומציאות
אומרים שהחלום הוא תת המודע של האדם שעובד חזק בלילה. ואולי חלומות שווא ידברו? על מה אתם חולמים בלילה? ומה אפשר לעשות עם זה?
י"ט כסליו תשס"ח - הרב יובל שרלו
החלום הוא אחד מחוויות החיים העמוקות ביותר. אין מדובר בשיגעון חולף עם קורי השינה הפרושים על האדם, ובעניין שיש לבערו מן התודעה מהרגע בו קמים. אין זה נכון כי החיים מתנהלים רק בשעה שאדם ער, ואילו בשנתו הוא נחשב כ"מת". אמנם יש מוות מסוים בשינה - ואחד לדעת חז"ל שינה היא אחד משישים שבמיתה - אולם בד בבד יש בשינה חוויות חיים מיוחדת במינה. החלום משוחרר הרבה יותר מכבלי ההיגיון, המוסר, הצדק, החסד, והוא מתפרץ במלואו מתוך תודעת האדם. אמת הדבר שאף הוא אינו בן חורין לחלוטין, וגם בשעה שאדם חולם מתרחש תהליך מסוים של בקרה, אולם החרות הזו היא אחד מגילויי החיים.
ברם, קשה מאוד לקבוע את היחס הראוי לחלום. דברי חכמים עצמם מלאים סתירות ביחס לחלום: מחד גיסא טענו כי חלום אחד משישים בנבואה ומאידך גיסא טענו כי החלומות שווא ידברו; מחד גיסא לימדו כי אין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו ומאידך גיסא הורו כי כל החלומות הולכין אחר הפה; מחד גיסא אמרו כי הנודר בחלום נדרו אינו נדר ומאידך גיסא לימדו כי יש להתענות תענית חלום, ועוד ועוד. למעשה כלל אין מדובר בסתירות. דווקא בשל העובדה כי החלום הוא אכן תופעה נפשית ייחודית בעולמו של האדם, הסתירה קיימת בו מיניה וביה, ודברי חז"ל אך משקפים את המורכבות המסובכת של החלום.
לפיכך עולה השאלה מה ראוי כי יעשה האדם עם חלומותיו? הלוא מדובר בחוויה כל כך מורכבת ומסובכת, שקשה לעמוד על פישרה ועל מסריה - מה אפוא ניתן לעשות עימו?
הנטייה הראשונית היא ללכת לפותר חלומות. ואכן, קיימת היום פריחה של מומחים לפתרון חלומות - למן אלה שתולים עצמם במדע הפסיכולוגיה, ועד אלה המתיימרים לפתור את החלומות על פי חוכמת הקבלה. ברם, לאמתו של דבר מדובר באחיזת עיניים ובהטעיה. אין איש המסוגל לפתור את חלומות רעהו, אלא אם כן רוח א-לוהים מיוחדת שורה עליו, כפי שהיא שרתה על יוסף הצדיק בפתרון חלומות פרעה עליו נקרא בשבוע הבא. פעמים רבות מדובר בשרלטנות, בניצול, ביומרה ובשקר שלא אחת הם גורמים נזק של ממש, בעיקר בשעה בה הם טוענים כי החלום מורה לעשות דבר מה מעשי החורץ את גורלו של האדם. נכון יותר להתרחק מאוד מאוד מדברי שקר אלה.
מאידך גיסא - זו תהיה החמצה נוראה של חוויית חיים להתעלם מעולמם החלומות. ההלכה כיוונה את הדרך הראויה. היא לימדה כי החולם חלום רק יעשה הטבת חלום; היא לימדה את דיני תעניות חלום - ומכאן אנו למדים שהיא התייחסה ברצינות לחלום. ברם, היא לא העניקה כל כלים לפתור את החלום במובן המלא של המילה. אדם צריך לעבד את חלומותיו, לשאול את עצמו מה העניק החלום ואילו תחושות הוא חש בשעה שהוא חלם את החלום, ולנקוט בעוד הרבה טכניקות. ברם, כל אלה הם דברים שהוא חווה בלשון ספק, כאפשרות, כהבנה ראשונית, כהשערה. אמנם ניתן להבין את הרצון לקבל פיתרון חד משמעי ממפענח חלומות, אולם לצערנו הדבר חסום בפנינו, ומה שאנו יכולים לעשות הוא הרבה מאוד - אך לא מושלם.
חלומות יוסף הצדיק היו כמעט נבואה של ממש. חלומותינו שלנו הם בעלי מעמד נמוך בהרבה. אף על פי כן, נכון לראות אותם בהקשר הראוי - חוויות חיים מיוחדות, שהן כמעט ולא ניתנות לפענוח, אבל בעלות משמעות של ממש. בשעה שאדם מתייחס אליהם כך אין הוא נופל ברשת המובילה אותו למקומות לא טובים, אך מפיק את מה שניתן להפיק מעולם זה. כך בונים עולם מלא.
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=24474
שני בנים תאומים ילדה תמר ליהודה: פרץ וזרח. הרמב"ן ורבנו בחיי עומדים על כך ששני תאומים אלה עומדים בהקבלה לשני המאורות הגדולים: השמש והירח. זרח - כנגד החמה, הזורחת בשמים, ופרץ, כנגד הלבנה, שלעיתים היא נפרצת ונחסרת ולאחר מכן מתמלאת.
שני כוחות שווים הם בעם ישראל: האחד - זרח - הוא כוח יציב וקבוע. אין בו חיסרון והשלמה. הוא נמשל לחמה. הוא מוציא את ידו ראשון, אך יוצא אחרון. במחשבה הוא ראשון. בביצוע הוא אחרון. זהו חזון אחרית הימים, בו יהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שהיתה קודם מיעוטה.
משלים אותו אחיו, פרץ. הוא כוח פעיל ותוסס. שש ליטול על עצמו אתגרים. לא היציבות היא משאת נפשו, כי אם המאבק המתמיד. מוכן הוא להעפיל לגבהים, אך מוכן הוא גם להסתכן בנפילה למעמקים. מלכות ישראל, מלכות בית דוד, נמשלה ללבנה. לעתים היא מתמלאת ונשלמת ולפעמים היא הולכת ונחסרת. זוהי דמותו של דוד מלך ישראל. הוא המבטא את גורלו של העם בעולם הזה: גורל של מאבק מתמיד, רצוף כשלונות והצלחות, מעלות ומורדות; אך אף פעם אינו נופל לגמרי. "דוד מלך ישראל חי וקיים". כמו הלבנה, כך היא מלכות ישראל. ברגע שבו היא מגיעה לשיא נפילתה וחסרונה, מגיע המולד החדש, שמכוחו היא הולכת ומתחדשת.
המהר"ל מפראג מביע את אותו רעיון ביחס לחג החנוכה. התאריך של היום הראשון בבריאת העולם - בו נברא האור - הוא כ"ה באלול. מיום זה, בו היום והלילה שווים, הולך האור ופוחת, הולך היום ומתקצר במשך שלושה חודשים תמימים, עד כ"ה בכסלו. כ"ה בכסלו הוא היום הקצר ביותר והאפל ביותר בשנת החמה. אך זהו היום בו מתהפך כיוונו של התהליך, ובו בזמן מתחיל היום להתארך ואורו מתרבה. על כן באים נרות החנוכה להאיר לנו דווקא בשיא האפילה של החורף ובשיא האפילה של סוף החודש. על כן סדר ההדלקה של נרות החנוכה הוא "מוסיף והולך", עד אשר יפוח היום ונסו הצללים, ופגימת הלבנה תתמלא מבלי לשוב ולהיפרץ.
היינו כחולמים
פרשת וישב, ראשיתה בחלומות וסופה בחלומות. ראשיתה בחלומותיו של יוסף וסופה בחלומותיהם של שרי פרעה. כלפי חוץ נראים החלומות כדבר נלעג. "המלוך תמלוך עלינו?! אם משול תמשול בנו?!" - אומרים האחים הגדולים לאחיהם הצעיר. ואף יעקב אביהם מחרה- מחזיק אחריהם ואומר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". החלום - הן כה רחוק הוא מן המציאות הממשית, כל כך מנותק הוא מן ההיגיון. "בעל החלומות" - ניתן לתת אותו לצחוק, ולכל היותר - לכעוס עליו, מפני שחלומו חושף את השאיפות הבלתי כשרות שלו ("אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" - עפ"י ברכות נ"ה ע"ב). ומדוע להתייחס אליו ברצינות יתירה?
אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם - לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.
כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה - סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.
חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל - ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סימן יא):
"בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז ג), ובציון כתיב: "אהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז ב). ביוסף כתיב "וישנאו אותו" (בראשית לז ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב ח)... ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך אלוקיך" (ישעיה נב ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו א)...".
כדי לממש את החלום - יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:
ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו ו).
אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" - הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוונה לאלומתי".
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... 5%E9%F9%E1
לפני 30 דקות · ערוך הודעה · מחק הודעה
Tammar Lapid
חלום ומציאות
אומרים שהחלום הוא תת המודע של האדם שעובד חזק בלילה. ואולי חלומות שווא ידברו? על מה אתם חולמים בלילה? ומה אפשר לעשות עם זה?
י"ט כסליו תשס"ח - הרב יובל שרלו
החלום הוא אחד מחוויות החיים העמוקות ביותר. אין מדובר בשיגעון חולף עם קורי השינה הפרושים על האדם, ובעניין שיש לבערו מן התודעה מהרגע בו קמים. אין זה נכון כי החיים מתנהלים רק בשעה שאדם ער, ואילו בשנתו הוא נחשב כ"מת". אמנם יש מוות מסוים בשינה - ואחד לדעת חז"ל שינה היא אחד משישים שבמיתה - אולם בד בבד יש בשינה חוויות חיים מיוחדת במינה. החלום משוחרר הרבה יותר מכבלי ההיגיון, המוסר, הצדק, החסד, והוא מתפרץ במלואו מתוך תודעת האדם. אמת הדבר שאף הוא אינו בן חורין לחלוטין, וגם בשעה שאדם חולם מתרחש תהליך מסוים של בקרה, אולם החרות הזו היא אחד מגילויי החיים.
ברם, קשה מאוד לקבוע את היחס הראוי לחלום. דברי חכמים עצמם מלאים סתירות ביחס לחלום: מחד גיסא טענו כי חלום אחד משישים בנבואה ומאידך גיסא טענו כי החלומות שווא ידברו; מחד גיסא לימדו כי אין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו ומאידך גיסא הורו כי כל החלומות הולכין אחר הפה; מחד גיסא אמרו כי הנודר בחלום נדרו אינו נדר ומאידך גיסא לימדו כי יש להתענות תענית חלום, ועוד ועוד. למעשה כלל אין מדובר בסתירות. דווקא בשל העובדה כי החלום הוא אכן תופעה נפשית ייחודית בעולמו של האדם, הסתירה קיימת בו מיניה וביה, ודברי חז"ל אך משקפים את המורכבות המסובכת של החלום.
לפיכך עולה השאלה מה ראוי כי יעשה האדם עם חלומותיו? הלוא מדובר בחוויה כל כך מורכבת ומסובכת, שקשה לעמוד על פישרה ועל מסריה - מה אפוא ניתן לעשות עימו?
הנטייה הראשונית היא ללכת לפותר חלומות. ואכן, קיימת היום פריחה של מומחים לפתרון חלומות - למן אלה שתולים עצמם במדע הפסיכולוגיה, ועד אלה המתיימרים לפתור את החלומות על פי חוכמת הקבלה. ברם, לאמתו של דבר מדובר באחיזת עיניים ובהטעיה. אין איש המסוגל לפתור את חלומות רעהו, אלא אם כן רוח א-לוהים מיוחדת שורה עליו, כפי שהיא שרתה על יוסף הצדיק בפתרון חלומות פרעה עליו נקרא בשבוע הבא. פעמים רבות מדובר בשרלטנות, בניצול, ביומרה ובשקר שלא אחת הם גורמים נזק של ממש, בעיקר בשעה בה הם טוענים כי החלום מורה לעשות דבר מה מעשי החורץ את גורלו של האדם. נכון יותר להתרחק מאוד מאוד מדברי שקר אלה.
מאידך גיסא - זו תהיה החמצה נוראה של חוויית חיים להתעלם מעולמם החלומות. ההלכה כיוונה את הדרך הראויה. היא לימדה כי החולם חלום רק יעשה הטבת חלום; היא לימדה את דיני תעניות חלום - ומכאן אנו למדים שהיא התייחסה ברצינות לחלום. ברם, היא לא העניקה כל כלים לפתור את החלום במובן המלא של המילה. אדם צריך לעבד את חלומותיו, לשאול את עצמו מה העניק החלום ואילו תחושות הוא חש בשעה שהוא חלם את החלום, ולנקוט בעוד הרבה טכניקות. ברם, כל אלה הם דברים שהוא חווה בלשון ספק, כאפשרות, כהבנה ראשונית, כהשערה. אמנם ניתן להבין את הרצון לקבל פיתרון חד משמעי ממפענח חלומות, אולם לצערנו הדבר חסום בפנינו, ומה שאנו יכולים לעשות הוא הרבה מאוד - אך לא מושלם.
חלומות יוסף הצדיק היו כמעט נבואה של ממש. חלומותינו שלנו הם בעלי מעמד נמוך בהרבה. אף על פי כן, נכון לראות אותם בהקשר הראוי - חוויות חיים מיוחדות, שהן כמעט ולא ניתנות לפענוח, אבל בעלות משמעות של ממש. בשעה שאדם מתייחס אליהם כך אין הוא נופל ברשת המובילה אותו למקומות לא טובים, אך מפיק את מה שניתן להפיק מעולם זה. כך בונים עולם מלא.
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=24474
פרשה משפחתית וישב 5769
וישב(בראשית לז-מ)
פרשה משפחתית וישב 5769
בתוך כל אחד מאתנו, מסתתר "שופט" קטן וחמור סבר. בכל פעם שאנו "תופסים" את חברנו במעשה שאינו ראוי, "השופט" שבנו נכנס מייד לפעולה וברוב הפעמים דן אותו לכף חובה.
התורה מלמדת אותנו, לדון כל אדם לכף זכות: יתכן ולחבר שלנו הייתה סיבה טובה לעשות את המעשה הזה, או שאולי אנו שופטים על פי הקשר חלקי, מפני שחסרים לנו פרטים נוספים?
בפרשת השבוע שלנו, מסופר על יוסף שמעביר לאביו, יעקב, דיווחים שליליים אודות אחיו. כוונתו של יוסף טהורה והוא עושה זאת על מנת שיעקב יוכיחם והם יתקנו את דרכיהם. אך חכמינו מלמדים, שהאחים היו למעשה חפים מפשע, ושיוסף, הוא שפירש לא נכון את המציאות שראה מול עיניו. בשל מעשהו זה, החמירה שנאת האחים כלפיו, עד שהגיעו למעשה הקשה של מכירתו.
למרות שליוסף היו כוונות טובות, הוא טעה. היה עליו לדון את אחיו לכף זכות! כאשר אנשים מניחים לחבריהם 'ליהנות' מהספק ולא שופטים אותם מייד לכף חובה, האחווה והרעות מתגברות והחיים נעשים הרבה יותר נעימים.
--------------------------------------------------------------------------------
בסיפור שלנו נפגוש ילדה, שלומדת עד כמה חשוב לדון לכף זכות.
"דבורה הכפולה"
לאה שטיין עברה לגור בעיר הגדולה לפני ימים מועטים בלבד. למרות שהיה מדובר בשינוי גדול עבורה, היא הייתה ילדה חברותית ופתוחה ונראה היה כי היא מצליחה להשתלב במהירות בסביבתה החדשה. למעשה, היא כבר התיידדה עם מספר בנות בבית הספר החדש בו היא לומדת.
אחת מהחברות היותר קרובות שלה בעיר החדשה, הייתה ילדה בשם דבורה. מהרגע הראשון שנפגשו השתיים, נדמה היה להן שמאז ומתמיד היו חברות טובות. לאה הייתה מספרת בהתלהבות להוריה על כל הדברים המיוחדים שעשתה עם חברתה החדשה, ומזה כמה ימים, שהיא מצפה בקוצר רוח ליום ראשון הבא, בו אמורה דבורה להגיע אל ביתה, להכין ביחד שיעורים.
יום ראשון אחה"צ הגיע, לאה התכוננה בהתרגשות לביקור של חברתה, כשהטלפון צלצל. לאה מיהרה להרים את השפופרת.
קולה הצרוד של דבורה נשמע מעברו השני של הקו "שלום... אההמממ... לאה? מדברת דבורה... אההמממ... אני ממש מצטערת, אבל הצטננתי באופן רציני, וממש הייתי מרותקת למיטה במשך כל השבת. אני... אההממ... לא חושבת שאני אצליח להגיע אלייך היום".
לאה מיהרה לעודד את חברתה והרגיעה אותה שהיא מבינה ושזה בסדר גמור. היא איחלה לה רפואה שלמה והניחה את האפרכסת במקומה. לאחר מכן התיישבה באכזבה גדולה ליד ערמת שעורי הבית והחלה 'להכין' את המטלות שקיוותה להכין ביחד עם חברתה הטובה.
כעבור שעה, הניחה לאה את העיפרון על השולחן. "זהו", אמרה לעצמה בסיפוק. "זה לא היה קל, אבל סוף סוף גמרתי עם זה" ומשום שהייתה כל כך מרוצה מעצמה, החליטה לצ'פר את עצמה בגביע גדול של גלידה מ'החנות של בני'. כל הילדים בבית הספר שיבחו תמיד את הגלידה שלו ולאה חשבה לעצמה שזהו בדיוק הזמן המתאים ביותר להתרשם מכך בעצמה.
היא נהנתה מההליכה לאורך הרחוב, שהיה מלא בחנויות מסוגים שונים. זה היה כל כך שונה מהרחובות השקטים והכמעט ריקים שזכרה ממקום מגוריה הקודם. לבסוף היא הגיעה אל חנות הגלידה של בני. היא נעמדה בתור הארוך והזמינה את אחת המנות. בזמן שחיכתה בתור, היא הביטה סביבה אל השולחנות המלאים בלקוחות מרוצים. לפתע חשכו עיניה. באחד השולחנות הפינתיים, ישבה לה קבוצת ילדים מבית הספר וביניהם, לא פחות ולא יותר, מאשר חברתה- דבורה!
באחד השולחנות הפינתיים, ישבה לה קבוצת ילדים מבית הספר וביניהם, לא פחות ולא יותר, מאשר חברתה- דבורה!למרות שהשיער שלה היה אסוף בגומייה - במקום להיות פזור כמו בדרך כלל - לא היה שום מקום לטעות בכך שמדובר בדבורה, חברתה "החולה", שהייתה אמורה עכשיו לשכב סובלת במיטה. אבל לא רק שהיא לא נראתה חולה, אלא היה מאד ברור שהיא נהנית, צוחקת ומבלה!
לאה הסתובבה במהירות וחמקה מתוך חנות הגלידה, לפני שדבורה שמה לב לנוכחותה. "ממש חולה! היא בסך הכל רצתה להיפטר ממני", מלמלה לאה לעצמה בעלבון, כשעיניה מתמלאות דמעות. היא החלה לרוץ לביתה, בקושי מבחינה בנעשה סביבה, ברחוב שכל כך הקסים אותה רק כמה דקות קודם.
כשהגיעה לדלת ביתה, פניה כבר היו מוכתמות מדמעות. אביה של לאה, שהיה עסוק בטיפול בגינה, הבחין בסערת הרגשות המתחוללת בקרבה ונכנס אחריה לתוך הבית.
"לאה, מה קרה?", הוא שאל אותה בדאגה גדולה.
"חשבתי שדבורה היא חברת אמת שלי, ובעצם היא עשתה ממני צחוק!", אמרה לאה בכעס, תוך שהיא ממררת בבכי והמשיכה לספר לאביה את כל הסיפור.
אבא של לאה הניד את ראשו בהבנה, בזמן שהקשיב לסיפורה של בתו הנסערת. "מחר, ברגע שאראה אותה, אני הולכת לומר לה בדיוק מה אני חושבת על מה שעשתה לי!", סיכמה לאה במרירות.
"אני מבין כיצד את מרגישה", אמר לה אביה. "אבל אולי כדאי שקודם תתני לדבורה הזדמנות להסביר לך את הצד שלה. מכל מה שסיפרת לנו עליה מאז שנפגשתן לראשונה, דבורה לא נשמעת כמו סוג הילדות שיעשו מעשה נורא שכזה לאחת מחברותיה. יתכן שהייתה לה סיבה טובה לכל מה שקרה היום ואולי יש דרך לדון אותה לכף זכות".
לאה חשבה על דבריו של אביה, אבל פשוט לא הצליחה לחדול מלכעוס על דבורה.
למחרת בבית הספר, כשלאה עברה במורד המסדרון, שמעה מאחוריה קול מוכר. "שלום לאה!". זו הייתה דבורה.
לאה עמדה להתפרץ, אבל היא נזכרה בדבריו של אביה ושתקה. "בוודאי ישנה איזו סיבה טובה...", מלמלה לעצמה, כשהיא מסתובבת בדממה לכיוונה של חברתה.
לאה לא האמינה למראה עיניה. היא חשבה שהיא רואה הכל כפול! מולה עמדו שתי 'דבורות', האחת ליד השניה! לאה לא האמינה למראה עיניה. היא חשבה שהיא רואה הכל כפול! מולה עמדו שתי 'דבורות', האחת ליד השניה! אחת מהן החזיקה בידה ממחטה ולידה, 'דבורה' אחרת עם שיער אסוף בגומייה.
ה'דבורה' הראשונה פתחה ואמרה: "שלום... אההממ...", היא השתעלה קלות. "אני מצטערת שלא הצלחתי להגיע אלייך אתמול. אבל לפחות המנוחה במיטה ממש עזרה לי. דרך אגב, תכירי, זאת אחותי התאומה, חווה. אני לא חושבת שנפגשתן".
לאה בלעה את רוקה בקושי רב. "שלום... חווה", היא הצליחה לומר. "נעים מאד להכיר אותך... נראה לי ש... שראיתי אותך... אממ... בסביבה".
כעת הבינה לאה מה התרחש ביום הקודם ונמלאה הקלה ושמחה על שהחליטה לדון את חברתה לכף זכות.
--------------------------------------------------------------------------------
גילאים 5-3
ש: כיצד הרגישה לאה כאשר חשבה שראתה את דבורה בחנות הגלידה?
ת: לאה נעלבה מאד, משום שחשבה שחברתה שיקרה לה כשסיפרה שהיא חולה ושוכבת במיטה.
ש: כיצד הרגישה לאה לאחר שראתה את דבורה עם אחותה התאומה בבית הספר?
ת: היא חשה הקלה רבה והבינה שלמעשה ראתה את אחותה התאומה של דבורה בחנות הגלידה ולא את דבורה בעצמה. היא מאד שמחה על שניסתה לדון את חברתה לכף זכות, במקום להסיק בפשטות שהיא שיקרה לה.
גילאים 9-6
ש: מה אנו מרוויחים מכך שאנו דנים אנשים לכף זכות, ונותנים להם 'ליהנות' מן הספק?
ת: הרווח שלנו הוא עצום. קודם כל, אנו מרגישים הרבה יותר טוב לגבי הסובבים אותנו. כאשר אנו חושבים במונחים שליליים כלפי הסובבים אותנו, כל האווירה בתוכה אנו חיים נעשית שלילית. אך כאשר אנו "דנים לכף זכות", כל ההשקפה שלנו לגבי העולם משתפרת ועוזרת לנו להרגיש קרובים יותר אל הזולת. ובנוסף, מכיוון שאנשים נוטים להתייחס אלינו באותה הדרך בה אנו מתייחסים אליהם, הגישה הזו מטפחת מערכות יחסים הרבה יותר נינוחות ונעימות. ההנהגה הזו גם חוסכת מאתנו את כל הפעמים בהם אנו דנים אנשים לכף חובה, על לא עוול בכפם.
ש: דמיינו לעצמכם שאתם רואים אדם שאתם מכירים, כשהוא יוצא בריצה מחנות צילום, אוחז בידו מצלמה חדשה לגמרי ומביט בחרדה סביבו. מה הייתם חושבים שקרה, אילו הייתם בוחרים לדון אותו לכף חובה?
ת: יתכן ונחשוב שהוא גנב את המצלמה והוא מסתכל לכל הצדדים מחשש שמישהו עוקב אחריו ועומד לתפוס אותו.
ש: באותו המקרה, מה הייתם חושבים שקרה, אילו הייתם בוחרים לדון את האדם ההוא לכף זכות?
ת: יתכן ונחשוב, שאולי אותו אדם קנה כרגע מצלמה ובגלל שמיהר לאוטובוס לא היה לו זמן שיארזו לו אותה. הוא רץ לתחנת האוטובוס והביט לצדדיו כדי לוודא שהוא לא מפספס את האוטובוס.
ש: האם תוכלו לחשוב על דוגמאות נוספות למצבים כאלה, שניתן לפרשם בדרכים הפוכות וכיצד היינו יכולים לדון אנשים שונים לכף זכות?
גילאים 10 ומעלה
ש: חכמינו מלמדים אותנו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". מה פירושה של הנחיה זו?
ת: למרות שכל בני האדם נראים פחות או יותר זהים, כל אחד מאתנו הוא למעשה "עולם ומלואו". הרקע שלנו, הדרך בה חינכו אותנו, העמדות והדעות האישיות שלנו, תכונות האופי שלנו - כל אלה מרכיבים את מי שאנחנו. לכן, קל מאד להסיק מכך שבכל מצב נתון, כל אדם יתנהג באופן שונה לחלוטין מחברו. לדוגמא, הערה שלא הייתה מפריעה כלל לאדם אחד, יתכן ותעליב קשות את חברו.
אם נזכור תמיד שאנחנו לא באמת יודעים כיצד אנשים אחרים רואים את המציאות שסביבם ומול מה הם נאלצים להתמודד בחייהם, יהיה לנו הרבה יותר קל לא "לשפוט" אותם לחומרה, ובמקום זאת, לדון אותם לכף זכות.
ש: האם ההנחיה לדון כל אדם לכף זכות, מלמדת אותנו למעשה, שאסור לנו לעולם לדון לכף חובה את הסובבים אותנו, או את מעשיהם של האנשים סביבנו?
ת: כאשר אנו דנים אדם מסוים לכף זכות, אנו למעשה מנסים לחשוב על נסיבות שהיו מצדיקות את ההתנהגות שלו. זה שונה מאד מהימנעות מוחלטת משיפוט כלשהו. הימנעות שכזו רומזת בעצם שאין כזה דבר בעולם המכונה 'התנהגות שלילית'. אך אין זה כך. התורה בפירוש מלמדת, שקיימים מעשים הראויים לגינוי. יחד עם זאת, עלינו לעשות כל מאמץ אפשרי, בכדי לדון את הזולת לכף זכות, לפני שאנו מכריזים עליו כפושע שנהג שלא כשורה
http://www.aish.co.il/tp/f/48856787.html
וישב(בראשית לז-מ)
פרשה משפחתית וישב 5769
בתוך כל אחד מאתנו, מסתתר "שופט" קטן וחמור סבר. בכל פעם שאנו "תופסים" את חברנו במעשה שאינו ראוי, "השופט" שבנו נכנס מייד לפעולה וברוב הפעמים דן אותו לכף חובה.
התורה מלמדת אותנו, לדון כל אדם לכף זכות: יתכן ולחבר שלנו הייתה סיבה טובה לעשות את המעשה הזה, או שאולי אנו שופטים על פי הקשר חלקי, מפני שחסרים לנו פרטים נוספים?
בפרשת השבוע שלנו, מסופר על יוסף שמעביר לאביו, יעקב, דיווחים שליליים אודות אחיו. כוונתו של יוסף טהורה והוא עושה זאת על מנת שיעקב יוכיחם והם יתקנו את דרכיהם. אך חכמינו מלמדים, שהאחים היו למעשה חפים מפשע, ושיוסף, הוא שפירש לא נכון את המציאות שראה מול עיניו. בשל מעשהו זה, החמירה שנאת האחים כלפיו, עד שהגיעו למעשה הקשה של מכירתו.
למרות שליוסף היו כוונות טובות, הוא טעה. היה עליו לדון את אחיו לכף זכות! כאשר אנשים מניחים לחבריהם 'ליהנות' מהספק ולא שופטים אותם מייד לכף חובה, האחווה והרעות מתגברות והחיים נעשים הרבה יותר נעימים.
--------------------------------------------------------------------------------
בסיפור שלנו נפגוש ילדה, שלומדת עד כמה חשוב לדון לכף זכות.
"דבורה הכפולה"
לאה שטיין עברה לגור בעיר הגדולה לפני ימים מועטים בלבד. למרות שהיה מדובר בשינוי גדול עבורה, היא הייתה ילדה חברותית ופתוחה ונראה היה כי היא מצליחה להשתלב במהירות בסביבתה החדשה. למעשה, היא כבר התיידדה עם מספר בנות בבית הספר החדש בו היא לומדת.
אחת מהחברות היותר קרובות שלה בעיר החדשה, הייתה ילדה בשם דבורה. מהרגע הראשון שנפגשו השתיים, נדמה היה להן שמאז ומתמיד היו חברות טובות. לאה הייתה מספרת בהתלהבות להוריה על כל הדברים המיוחדים שעשתה עם חברתה החדשה, ומזה כמה ימים, שהיא מצפה בקוצר רוח ליום ראשון הבא, בו אמורה דבורה להגיע אל ביתה, להכין ביחד שיעורים.
יום ראשון אחה"צ הגיע, לאה התכוננה בהתרגשות לביקור של חברתה, כשהטלפון צלצל. לאה מיהרה להרים את השפופרת.
קולה הצרוד של דבורה נשמע מעברו השני של הקו "שלום... אההמממ... לאה? מדברת דבורה... אההמממ... אני ממש מצטערת, אבל הצטננתי באופן רציני, וממש הייתי מרותקת למיטה במשך כל השבת. אני... אההממ... לא חושבת שאני אצליח להגיע אלייך היום".
לאה מיהרה לעודד את חברתה והרגיעה אותה שהיא מבינה ושזה בסדר גמור. היא איחלה לה רפואה שלמה והניחה את האפרכסת במקומה. לאחר מכן התיישבה באכזבה גדולה ליד ערמת שעורי הבית והחלה 'להכין' את המטלות שקיוותה להכין ביחד עם חברתה הטובה.
כעבור שעה, הניחה לאה את העיפרון על השולחן. "זהו", אמרה לעצמה בסיפוק. "זה לא היה קל, אבל סוף סוף גמרתי עם זה" ומשום שהייתה כל כך מרוצה מעצמה, החליטה לצ'פר את עצמה בגביע גדול של גלידה מ'החנות של בני'. כל הילדים בבית הספר שיבחו תמיד את הגלידה שלו ולאה חשבה לעצמה שזהו בדיוק הזמן המתאים ביותר להתרשם מכך בעצמה.
היא נהנתה מההליכה לאורך הרחוב, שהיה מלא בחנויות מסוגים שונים. זה היה כל כך שונה מהרחובות השקטים והכמעט ריקים שזכרה ממקום מגוריה הקודם. לבסוף היא הגיעה אל חנות הגלידה של בני. היא נעמדה בתור הארוך והזמינה את אחת המנות. בזמן שחיכתה בתור, היא הביטה סביבה אל השולחנות המלאים בלקוחות מרוצים. לפתע חשכו עיניה. באחד השולחנות הפינתיים, ישבה לה קבוצת ילדים מבית הספר וביניהם, לא פחות ולא יותר, מאשר חברתה- דבורה!
באחד השולחנות הפינתיים, ישבה לה קבוצת ילדים מבית הספר וביניהם, לא פחות ולא יותר, מאשר חברתה- דבורה!למרות שהשיער שלה היה אסוף בגומייה - במקום להיות פזור כמו בדרך כלל - לא היה שום מקום לטעות בכך שמדובר בדבורה, חברתה "החולה", שהייתה אמורה עכשיו לשכב סובלת במיטה. אבל לא רק שהיא לא נראתה חולה, אלא היה מאד ברור שהיא נהנית, צוחקת ומבלה!
לאה הסתובבה במהירות וחמקה מתוך חנות הגלידה, לפני שדבורה שמה לב לנוכחותה. "ממש חולה! היא בסך הכל רצתה להיפטר ממני", מלמלה לאה לעצמה בעלבון, כשעיניה מתמלאות דמעות. היא החלה לרוץ לביתה, בקושי מבחינה בנעשה סביבה, ברחוב שכל כך הקסים אותה רק כמה דקות קודם.
כשהגיעה לדלת ביתה, פניה כבר היו מוכתמות מדמעות. אביה של לאה, שהיה עסוק בטיפול בגינה, הבחין בסערת הרגשות המתחוללת בקרבה ונכנס אחריה לתוך הבית.
"לאה, מה קרה?", הוא שאל אותה בדאגה גדולה.
"חשבתי שדבורה היא חברת אמת שלי, ובעצם היא עשתה ממני צחוק!", אמרה לאה בכעס, תוך שהיא ממררת בבכי והמשיכה לספר לאביה את כל הסיפור.
אבא של לאה הניד את ראשו בהבנה, בזמן שהקשיב לסיפורה של בתו הנסערת. "מחר, ברגע שאראה אותה, אני הולכת לומר לה בדיוק מה אני חושבת על מה שעשתה לי!", סיכמה לאה במרירות.
"אני מבין כיצד את מרגישה", אמר לה אביה. "אבל אולי כדאי שקודם תתני לדבורה הזדמנות להסביר לך את הצד שלה. מכל מה שסיפרת לנו עליה מאז שנפגשתן לראשונה, דבורה לא נשמעת כמו סוג הילדות שיעשו מעשה נורא שכזה לאחת מחברותיה. יתכן שהייתה לה סיבה טובה לכל מה שקרה היום ואולי יש דרך לדון אותה לכף זכות".
לאה חשבה על דבריו של אביה, אבל פשוט לא הצליחה לחדול מלכעוס על דבורה.
למחרת בבית הספר, כשלאה עברה במורד המסדרון, שמעה מאחוריה קול מוכר. "שלום לאה!". זו הייתה דבורה.
לאה עמדה להתפרץ, אבל היא נזכרה בדבריו של אביה ושתקה. "בוודאי ישנה איזו סיבה טובה...", מלמלה לעצמה, כשהיא מסתובבת בדממה לכיוונה של חברתה.
לאה לא האמינה למראה עיניה. היא חשבה שהיא רואה הכל כפול! מולה עמדו שתי 'דבורות', האחת ליד השניה! לאה לא האמינה למראה עיניה. היא חשבה שהיא רואה הכל כפול! מולה עמדו שתי 'דבורות', האחת ליד השניה! אחת מהן החזיקה בידה ממחטה ולידה, 'דבורה' אחרת עם שיער אסוף בגומייה.
ה'דבורה' הראשונה פתחה ואמרה: "שלום... אההממ...", היא השתעלה קלות. "אני מצטערת שלא הצלחתי להגיע אלייך אתמול. אבל לפחות המנוחה במיטה ממש עזרה לי. דרך אגב, תכירי, זאת אחותי התאומה, חווה. אני לא חושבת שנפגשתן".
לאה בלעה את רוקה בקושי רב. "שלום... חווה", היא הצליחה לומר. "נעים מאד להכיר אותך... נראה לי ש... שראיתי אותך... אממ... בסביבה".
כעת הבינה לאה מה התרחש ביום הקודם ונמלאה הקלה ושמחה על שהחליטה לדון את חברתה לכף זכות.
--------------------------------------------------------------------------------
גילאים 5-3
ש: כיצד הרגישה לאה כאשר חשבה שראתה את דבורה בחנות הגלידה?
ת: לאה נעלבה מאד, משום שחשבה שחברתה שיקרה לה כשסיפרה שהיא חולה ושוכבת במיטה.
ש: כיצד הרגישה לאה לאחר שראתה את דבורה עם אחותה התאומה בבית הספר?
ת: היא חשה הקלה רבה והבינה שלמעשה ראתה את אחותה התאומה של דבורה בחנות הגלידה ולא את דבורה בעצמה. היא מאד שמחה על שניסתה לדון את חברתה לכף זכות, במקום להסיק בפשטות שהיא שיקרה לה.
גילאים 9-6
ש: מה אנו מרוויחים מכך שאנו דנים אנשים לכף זכות, ונותנים להם 'ליהנות' מן הספק?
ת: הרווח שלנו הוא עצום. קודם כל, אנו מרגישים הרבה יותר טוב לגבי הסובבים אותנו. כאשר אנו חושבים במונחים שליליים כלפי הסובבים אותנו, כל האווירה בתוכה אנו חיים נעשית שלילית. אך כאשר אנו "דנים לכף זכות", כל ההשקפה שלנו לגבי העולם משתפרת ועוזרת לנו להרגיש קרובים יותר אל הזולת. ובנוסף, מכיוון שאנשים נוטים להתייחס אלינו באותה הדרך בה אנו מתייחסים אליהם, הגישה הזו מטפחת מערכות יחסים הרבה יותר נינוחות ונעימות. ההנהגה הזו גם חוסכת מאתנו את כל הפעמים בהם אנו דנים אנשים לכף חובה, על לא עוול בכפם.
ש: דמיינו לעצמכם שאתם רואים אדם שאתם מכירים, כשהוא יוצא בריצה מחנות צילום, אוחז בידו מצלמה חדשה לגמרי ומביט בחרדה סביבו. מה הייתם חושבים שקרה, אילו הייתם בוחרים לדון אותו לכף חובה?
ת: יתכן ונחשוב שהוא גנב את המצלמה והוא מסתכל לכל הצדדים מחשש שמישהו עוקב אחריו ועומד לתפוס אותו.
ש: באותו המקרה, מה הייתם חושבים שקרה, אילו הייתם בוחרים לדון את האדם ההוא לכף זכות?
ת: יתכן ונחשוב, שאולי אותו אדם קנה כרגע מצלמה ובגלל שמיהר לאוטובוס לא היה לו זמן שיארזו לו אותה. הוא רץ לתחנת האוטובוס והביט לצדדיו כדי לוודא שהוא לא מפספס את האוטובוס.
ש: האם תוכלו לחשוב על דוגמאות נוספות למצבים כאלה, שניתן לפרשם בדרכים הפוכות וכיצד היינו יכולים לדון אנשים שונים לכף זכות?
גילאים 10 ומעלה
ש: חכמינו מלמדים אותנו: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". מה פירושה של הנחיה זו?
ת: למרות שכל בני האדם נראים פחות או יותר זהים, כל אחד מאתנו הוא למעשה "עולם ומלואו". הרקע שלנו, הדרך בה חינכו אותנו, העמדות והדעות האישיות שלנו, תכונות האופי שלנו - כל אלה מרכיבים את מי שאנחנו. לכן, קל מאד להסיק מכך שבכל מצב נתון, כל אדם יתנהג באופן שונה לחלוטין מחברו. לדוגמא, הערה שלא הייתה מפריעה כלל לאדם אחד, יתכן ותעליב קשות את חברו.
אם נזכור תמיד שאנחנו לא באמת יודעים כיצד אנשים אחרים רואים את המציאות שסביבם ומול מה הם נאלצים להתמודד בחייהם, יהיה לנו הרבה יותר קל לא "לשפוט" אותם לחומרה, ובמקום זאת, לדון אותם לכף זכות.
ש: האם ההנחיה לדון כל אדם לכף זכות, מלמדת אותנו למעשה, שאסור לנו לעולם לדון לכף חובה את הסובבים אותנו, או את מעשיהם של האנשים סביבנו?
ת: כאשר אנו דנים אדם מסוים לכף זכות, אנו למעשה מנסים לחשוב על נסיבות שהיו מצדיקות את ההתנהגות שלו. זה שונה מאד מהימנעות מוחלטת משיפוט כלשהו. הימנעות שכזו רומזת בעצם שאין כזה דבר בעולם המכונה 'התנהגות שלילית'. אך אין זה כך. התורה בפירוש מלמדת, שקיימים מעשים הראויים לגינוי. יחד עם זאת, עלינו לעשות כל מאמץ אפשרי, בכדי לדון את הזולת לכף זכות, לפני שאנו מכריזים עליו כפושע שנהג שלא כשורה
http://www.aish.co.il/tp/f/48856787.html