אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת פרשת וישלח!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
וישלח
וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל-עשו אחיו ,ארצה שעיר שדה אדום (בראשית ל"ב ,ד')
קום עלה בית אל
אחד הציוויים הראשונים שקיבל יעקב עם חזרתו ארצה היה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בראשית ל"ה א). עליה זו היא בבחינת סגירת מעגל שהרי בבית אל זכה להתגלות שהבטיחה את חזרתו בשלום אל הארץ המובטחת לו ולזרעו אחריו:"וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כ"ח יג- טו). רש"י אכן רואה את הציווי כביקורת על שלא עשה זאת מיד עם חזרתו ארצה וז"ל "קום עלה - לפי שאחרת בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך"
עיון בפסוקים יכול לגלות עד כמה חשוב היה המעמד בבית אל, שהרי הוא חייב הכנות מיוחדות המזכירות את ההכנות למעמד הר סיני. אצלנו נאמר "וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (ב) ושם נאמר "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם" (שמות י"ט י). ההכנות שעורך יעקב בשכם, עם הכניסה לארץ מזכירות לנו טקס נוסף שנערך במקום זה, גם הוא עם הכניסה לארץ, בימי יהושע. אצלנו נאמר "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם"(א) ושם נאמר " וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה… וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם" (יהושע כ"ד א,כג). בשני המקרים נערך טקס "תחת האלה אשר עם שכם" (ד) "ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלקים…וַיְקִימֶהָ שָּׁם (בשכם) תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְדֹוָד" (עיין רד"ק) (יהושע כ"ד כו). פסוק זה קושר שוב את שני המאורעות למתן תורה. רבים מן הראשונים קושרים את הציווי לפרשיה הקודמת דווקא ואת חיוב העליה לבית אל, כתוצאה של המלחמה בשכם, וכך הם מסבירים גם את הימצאות "אלהי הנכר" במחנהו של יעקב.
אנו נציע כאן הסבר אחר. עם כניסתו של מחנהו של יעקב ארצה, נוצר הצורך בכריתת ברית מחודשת עם הקב"ה והתחייבות לעבודת ד' במדרגה של "ארץ ישראל", מעין "קבלת תורת ארץ ישראל" (עיין באבן עזרא בראשית ל"ה ב ודברים ל"א טז ודו"ק). זו גם הסיבה לכך שיהושע ערך טקס דומה בשכם לאחר הכניסה לארץ, טקס שמשמעותו חידוש הברית וקבלה מחדש של התורה בארץ ישראל. אחרי חידוש הברית בא גם השכר שמתאים לדרגה החדשה "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (ה). כך מובן גם מדוע פסוק זה נמצא כאן ולא בסוף פרק ל"ד.
הבה נתפלל שגם אנו נזכה לחידוש הברית ולשכרה עם חזרתו של העם בדורנו אל ארצו - ארץ ישראל.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/וישלח.htm
וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל-עשו אחיו ,ארצה שעיר שדה אדום (בראשית ל"ב ,ד')
קום עלה בית אל
אחד הציוויים הראשונים שקיבל יעקב עם חזרתו ארצה היה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בראשית ל"ה א). עליה זו היא בבחינת סגירת מעגל שהרי בבית אל זכה להתגלות שהבטיחה את חזרתו בשלום אל הארץ המובטחת לו ולזרעו אחריו:"וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כ"ח יג- טו). רש"י אכן רואה את הציווי כביקורת על שלא עשה זאת מיד עם חזרתו ארצה וז"ל "קום עלה - לפי שאחרת בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך"
עיון בפסוקים יכול לגלות עד כמה חשוב היה המעמד בבית אל, שהרי הוא חייב הכנות מיוחדות המזכירות את ההכנות למעמד הר סיני. אצלנו נאמר "וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (ב) ושם נאמר "וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם" (שמות י"ט י). ההכנות שעורך יעקב בשכם, עם הכניסה לארץ מזכירות לנו טקס נוסף שנערך במקום זה, גם הוא עם הכניסה לארץ, בימי יהושע. אצלנו נאמר "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם"(א) ושם נאמר " וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה… וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם" (יהושע כ"ד א,כג). בשני המקרים נערך טקס "תחת האלה אשר עם שכם" (ד) "ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלקים…וַיְקִימֶהָ שָּׁם (בשכם) תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְדֹוָד" (עיין רד"ק) (יהושע כ"ד כו). פסוק זה קושר שוב את שני המאורעות למתן תורה. רבים מן הראשונים קושרים את הציווי לפרשיה הקודמת דווקא ואת חיוב העליה לבית אל, כתוצאה של המלחמה בשכם, וכך הם מסבירים גם את הימצאות "אלהי הנכר" במחנהו של יעקב.
אנו נציע כאן הסבר אחר. עם כניסתו של מחנהו של יעקב ארצה, נוצר הצורך בכריתת ברית מחודשת עם הקב"ה והתחייבות לעבודת ד' במדרגה של "ארץ ישראל", מעין "קבלת תורת ארץ ישראל" (עיין באבן עזרא בראשית ל"ה ב ודברים ל"א טז ודו"ק). זו גם הסיבה לכך שיהושע ערך טקס דומה בשכם לאחר הכניסה לארץ, טקס שמשמעותו חידוש הברית וקבלה מחדש של התורה בארץ ישראל. אחרי חידוש הברית בא גם השכר שמתאים לדרגה החדשה "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (ה). כך מובן גם מדוע פסוק זה נמצא כאן ולא בסוף פרק ל"ד.
הבה נתפלל שגם אנו נזכה לחידוש הברית ולשכרה עם חזרתו של העם בדורנו אל ארצו - ארץ ישראל.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/וישלח.htm
תשנ"ו - תשס"א
רעיונות לפרשת וישלח
הרב עזריאל אריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
ביטחון בהבטחת ה'
"ויירא יעקב מאד ויצר לו... ויאמר יעקב... כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני...".
מדוע ירא אבינו יעקב? מדוע סרה ממנו אמונתו בהבטחת ה'? רש"י מביא את דברי חז"ל, שהסבירו את פחדו של יעקב ב"שמא יגרום החטא". הבטחת ה', על תנאי היא, והחטא יכול לקלקל אותה.
ועדיין קשים הדברים להבנה. וכל המפרשים עומדים על השאלה: הן מקובלנו כי "לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ההוא אמר, ולא יעשה?! ודיבר, ולא יקימנה?!" ואנו, ננסה נא ללכת בעקבות הארי הגדול, המהר"ל מפראג (בספרו "גבורות ה'").
שני מושגים שונים יש בדברי ה' אל האדם: "הבטחה" ו"נבואה". הנבואה, כשהיא לטובה - מוחלטת היא. מקור אחד לה: דבר ה' המוחלט והעליון, ואין היא תלויה בבני האדם, במעשיהם וברמתם הרוחנית. זהו מהלך אלוקי שאינו מתחשב במגבלות של האדם ושל העולם, ואינו בודק אם הם ראויים לכך או לאו. ההבטחה, לעומת זאת, אין היא ביטוי לרצון האלוקי המוחלט. אין היא נובעת אלא מהיותו של האדם ראוי לה. לכן יכול החטא לבטל אותה.
ידע יעקב אבינו כי דבר ה' לא ישוב ריקם, אך לא ידע אם נבואה היא זו, ללא תנאי, או הבטחה היא זו, שקיומה תלוי בו. לכן לא מצא מנוח לנפשו ופחד מן הצפוי לו מיד עשו הרשע. ידע הוא כי התכנית האלוקית לבנות עם סגולה תתקיים למרות הכל, אך פחד על גורלו האישי וגורל כל אחד ואחד מילדיו, שמא לא יזכו לחיים.
עפ"י דרכו של המהר"ל ניתן לומר כי ההבדל שבין הבטחה לבין נבואה קשור להבדל שבין היחיד כפרט לבין עם ישראל ככלל. גורלו של היחיד - בבחירתו החופשית הוא תלוי, על כן הוא בבחינת "הבטחה". אך גורלו של העם כולו וגאולתו בבוא עתו - אין הוא מותנה בשום דבר, והרי הוא בכלל "נבואה". יכול היחיד לסבול, ואף להידרס תחת פרסות חמורו של משיח. גם יחידים רבים עלולים לעבור ייסורים וחבלים קשים. אך איש לא יוכל לעמוד למכשול על דרך הגאולה של העם כולו, אשר תבוא בעיתה למרות כל הסיבוכים.
מעקוב למישור
באופל, בליל חושך ועננה,
בלילה ארוך ללא שינה,
בדד שרוי יעקב, אבי דינה,
והנה לו צרה, כאילו תאונה,
איש בעל בשר וגופתו שמינה,
בו נאבק, וידו בו עגונה.
ויעקב, בלא הבנה,
במה חטא כי שם חנה,
לבדו עומד בהגנה,
על נפשו, להצילה מסכנה;
וליבו זועק בתחינה,
ה' אלוקי, אנא,
הושיעה נא!
יעקב אבינו עומד בבחינה,
שלם בגופו ורוחו איתנה,
ובכל זאת קיבל מכה הגונה,
וכף ירכו נקעה מקינה.
חלפה לה אשמורת הראשונה,
אט אט עברה גם התיכונה
ואף הגיעו לסוף האחרונה.
וכמו עלה השחר, שם בפינה,
ויעקב על עומדו וידיו אמונה,
ובו לא פגעה חולשה וזיקנה;
עומד המלאך על נפשו בתחינה,
בא הזמן, שלחני נא,
עתה תן לי חנינה.
ואבי עדת מי מנה,
עונה בקול מיוסר מקינה:
הלשוא נרדפתי אלפיים שנה,
בדם ואש, בקרה וצינה,
בדלות ומחסור הייתי אביונה,
בצרה וצער יושבת מסכנה,
מוכפשת באפר ומוטלת במדמנה,
בין העמים למשל ולשנינה,
עטופת שנאה ועטורת טינה,
לשמד קרואה ולטבח מוזמנה,
נודדת ומיטלטלת אנה ואנה,
ללא מנוח לבני היונה?
הלחינם הייתי כה שונה,
אשר כולם מזכירים עוונה,
אך היא כל יום נבחנה,
ובכל זאת דביקה בקונה,
לבה ער והיא ישנה,
ומצפה למילוי הבטחה נושנה?
לא אשלחך עתה מהנה,
עד אם תתן לי מתנה.
ויען המלאך: אל תירא, אבי כנה,
ברכה גדולה לך צפונה:
שמך יעקב, אשר נקראת מקדמת דנא
- כי עקוב ורמאי אתה בלא אמירה נכונה,
בעקב אחיך אחיזתך מוכנה
ולמרמס כל חי גווייתך נתונה -
לא יאמר עוד עתה, במסקנה,
כי במילה אחרת ושונה,
אשר מראש מקדם לך מזומנה,
בטרם הרים יולדו כבר היא טמונה:
ישראל ייקרא שמך בכל עיר ושכונה.
שר וגדול תהי לא-ל אותך קנה,
גם שם ישורון לך יהי למקנה,
כי ישר עם א-ל תהיה באמת נאמנה,
לנצח נצחים בלי שיבה וזקנה.
שירת הללויה ועמה רננה,
ישוררו כל בני בינה,
ועליהם תשרה שכינת א-ל קנא.
וכנסת ישראל למלאך עונה,
הן עתה אפרח כשושנה,
אחרי בלותי תהיה לי עדנה.
אפרוץ קדמה וצפונה,
גם ימה ותימנה,
אפריח החוחים אשר בגינה,
ולהם אהיה כתר ופנינה.
ומראש שניר, חרמון ואמנה,
אראה בקיום שבועה ישנה,
להביא פדויים לציון ברינה,
כי בא מועד להשיב השכינה,
אל עיר בה דוד חנה.
ויום יבוא, כה לחי,
לכל עמנו נאמר: "אחי"!
יותר כל אח לא עקוב יעקוב,
למישור יהיה כל עקום ועקוב,
ושנאת חינם לא תביאנו לרקוב,
בעקבות זרים לא נלך לעקוב,
ואיש בל יהין לקלל וליקוב.
אזי מלך העולם, אלוקי יעקב,
שם חדש לנו ינקוב,
כי ישראל וישורון ייקראו בני יעקב.
עליהם ועלינו תבוא ברכת טוב,
ובשיבה ינובון כגן רטוב.
וכל ישראל, עמי-חי,
להם ייקרא בני א-ל חי.
ויירא יעקב ויצר לו
עומד יעקב לפני "פגישת הפסגה" עם עשו. יודע הוא כי אין לו "אופציה צבאית" של ממש עם נשים וילדים רכים אל מול ארבע מאות אנשיו של עשו. אף על פי כן מכין הוא את עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה.
שתי תחושות קשות עוברות בלבו של יעקב כאשר הוא עומד חסר אונים אל מול האיום הכוחני של עשו. "ויירא... ויצר לו" - פחד וצרה. חז"ל, והפרשנים בעקבותיהם, מנסים להבין את צרתו של יעקב. ותשובות שונות ניתנו לכך.
מפורסמים הם דברי המדרש, כי ירא היה יעקב פן ייהרג הוא וצר היה לו פן יהרוג את אחרים. תמוהים הם הדברים. הרי מדובר באותם ארבע מאות איש שבאו להורגו. האם לא ידע יעקב את המוסר היהודי הבסיסי הקובע כי "הבא להורגך השכם להורגו"? האם סבר כ"אותו האיש" שהטיף להגיש את הלחי השנייה?
על קושי זה עומד המהר"ל מפראג. ידע יעקב כי עשו בא להורגו, ועמו ארבע מאות אנשי צבא. עם זאת ידע כי אותם אנשי צבא - לא דבר ולא חצי דבר להם נגדו, ולא באו אלא מחמת המשמעת הצבאית, בהיותם חיילים בצבאו של עשו. (את חוקי המלחמה של אירופה, המתירים את דמם של חיילים לובשי מדים, תוך הטלת איסור על פגיעה באוכלוסייה אזרחית המסייעת לאוייב - לא הכיר יעקב כלל ועיקר. חוקים אלו, הרי באו מן המפגש התרבותי שבין קללת "ועל חרבך תחיה, שנאמרה לעשו, לבין הקריאה לרחמים על כל אדם, שבאה לעולם מן היהדות דרך הנצרות!). ידע יעקב אפוא כי מותר לו לפגוע במי שמבקש לפגוע בו. אך לא ידע מי מבין אותם ארבע מאות איש באמת בא להרוג, ומי לא בא אלא להשתתף ב"הצגה" מבלי למלא בה תפקיד פעיל. באלה, האחרונים, לא רצה יעקב לפגוע. אך לא ידע כיצד להבחין בהם. על כך צר היה לו. ירא היה לנפשו, שמא ייהרג, הוא או אחד מבני ביתו. ועל כך היה ירא מאד. שמא יהרוג את אחרים - לא היה ירא. שלם היה עם עצמו בכך שכל מי שבא להשתתף עם עשו - בחזקת שבא להרוג ודמו בראשו. אך צר היה לו על כך שנאלץ לפגוע בחפים מפשע.
בדרך אחרת נלך בעקבות הנצי"ב מוולוז'ין. היראה מפני הבלתי צפוי - מובנת היא היטב, ואף טבעית היא לכל אדם נורמלי. מי שאינו ירא בעמדו בשדה המערכה - אינו אלא פטליסט המתכחש למציאות. אך דבר אחד טרד את מנוחתו של יעקב. צר היה לו על כך שלא היה רק ירא, אלא ירא מאד. אמנם היראה מן הפורענות, מידה ראויה היא בנפש האדם. אולם היראה היתירה - סימן מובהק היא לחולשה. (אגב, זהו כוחן של פעולות טרור, שהן יוצרות פחד הרבה יותר גדול מאשר המידה האמיתית של הסכנה שיש בהן. הטרור מצליח כאשר הפחד גורם לאוכלוסייה או לשלטונות לקבל החלטות שגויות תחת אותו לחץ). "מזה שנפל פחד בלבבו - הצר לו, כי מזה הבין שרעה נגד פניו" - כותב הנצי"ב. אדם חרד ומפוחד לא יוכל להצליח במערכות המלחמה. על כן, כאשר עמד יעקב אבינו בתפילה - נזקק לנס כפול: האחד - שייתן בו את האומץ להיקהל ולעמוד על נפשו בגבורה, והשני - שאכן יצליחו מעשיו. ואף אנו, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, נתפלל אל הקב"ה שיפיח בנו רוח גבורה תחת יראה יתירה, ומתוך כך יוציאנו מצרה לרווחה.
יעקב לבדו
לא קל היה מצבו של יעקב באותו לילה. עוד בטרם ירד הערב, היה המצב מדאיג למדי. הן מחר צפויה הפגישה עם עשו. ועשו - כאילו לא עברו שלושים וארבע שנים מאותו רגע בו נשבע לנקום באחיו - לא מתפייס מכל דברי הפיוס הבאים אליו דרך המלאכים, והוא צועד לקראתו מלווה בארבע מאות אנשי צבא. "ויירא יעקב מאד" - מסופר בתורה, ואף יעקב עצמו אומר בתפילתו: "הצילני נא... מיד עשו, כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים.
משירד הערב, מחריפה תחושת הפחד. גם המצב בכללותו אינו מאיר פנים, וגם אפלה ירדה לעולם. "ויהי השמש לבוא, ועלטה היה, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו", כאברהם אביו. יעקב מזדרז לברוח מן המקום בו הוא נמצא, ולהתמקם במקום אחר, אולי בטוח יותר (רשב"ם). ובאמצע הלילה - עוד פחד נוסף עליו. לאחר שסיים את העברת המחנה אל עברו השני של היבוק - "וייוותר יעקב לבדו". מי שנוסע לבדו, באמצע הלילה, במכונית קטנה, בכבישי השומרון בשנה האחרונה מכיר היטב את התחושה הזאת: גם מצב מלחמה, גם לילה וגם לבד...
מן הסתם, תוכניות רבות היו לו ליעקב למחצית השנייה של הלילה. הן לשלושה דברים הכין את עצמו: לדורון, לתפילה ולמלחמה. הדורון והתפילה - כבר מאחריו. עתה נותר הקטע הקשה ביותר: לאחר שהמחנה כולו עבר את היבוק, יש להכין אותו לקראת המלחמה של מחר. יש לחלק תפקידים, לקבוע אסטרטגיה וטקטיקה, לחשב את הצעדים, ועוד. גם יש לבצע תצפיות מקדימות כדי להשלים את התכנון, ואף יש לנוח מעט כדי לאגור כוח לקראת הקרב. ואולי תכנן יעקב להמשיך את בריחתו מפני עשו (רשב"ם).
אולם באחת - הכל נקטע. אלמוני תופס את יעקב, "וייאבק איש עמו, עד עלות השחר". עתה אין פנאי לתכנן את הקרב של מחר. יש להתמקד בקרב העכשווי. הדמיון מפסיק לעבוד. עתה מרוכזים כל כוחות הגוף והנפש בדבר אחד: לנצח את האיש האלמוני. כל מי שעבר קרב בימי חייו מכיר את ההרגשה הזאת. בזמן ההכנות, ממלא הפחד את הלב. הדמיון עובד "שעות נוספות" בתיאור של תרחישים נוראים, והלב דופק בעוצמה. אולם מן הרגע בו מתחילה ההסתערות - הכל נעלם. כל הכוחות ממוקדים בניצחון על האויב. כך סר פחדו של יעקב אבינו. בשעות הארוכות של המאבק ראה יעקב - אולי להפתעתו - כי אותו אלמוני לא יכול לו. רק כף ירכו נקעה ממקומה, ואף זאת, לדעת הרשב"ם, "מה שלקה יעקב ונצלע - לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח". בסיומו של המאבק נתגלה כוחו של נצח ישראל. לא זו בלבד שיעקב לא נאלץ להתרפס ולשלם תמורת "הפסקת אש", אלא זכה לברכה מאת המלאך הנאבק בו. מתברר כי יש בכוחו של ישראל לשרות בהצלחה עם מלאכים, וקל וחומר - עם אנשים.
עם עליית השמש מגיע יעקב אל המחנה. הבריחה לא יצאה אל הפועל. ההכנות האחרונות לקרב לא בוצעו. מנוחה לכוחות הלוחמים, אף היא לא היתה. ויעקב עצמו - הרי הוא צולע על ירכו. עם כל זאת, יעקב מגיע אל המערכה כשהוא איתן ברוחו. גם לא נותר עוד פנאי לפחוד מן המפגש עם עשו... "אל תירא עבדי יעקב".
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... 9%f9%ec%e7
רעיונות לפרשת וישלח
הרב עזריאל אריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
ביטחון בהבטחת ה'
"ויירא יעקב מאד ויצר לו... ויאמר יעקב... כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני...".
מדוע ירא אבינו יעקב? מדוע סרה ממנו אמונתו בהבטחת ה'? רש"י מביא את דברי חז"ל, שהסבירו את פחדו של יעקב ב"שמא יגרום החטא". הבטחת ה', על תנאי היא, והחטא יכול לקלקל אותה.
ועדיין קשים הדברים להבנה. וכל המפרשים עומדים על השאלה: הן מקובלנו כי "לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ההוא אמר, ולא יעשה?! ודיבר, ולא יקימנה?!" ואנו, ננסה נא ללכת בעקבות הארי הגדול, המהר"ל מפראג (בספרו "גבורות ה'").
שני מושגים שונים יש בדברי ה' אל האדם: "הבטחה" ו"נבואה". הנבואה, כשהיא לטובה - מוחלטת היא. מקור אחד לה: דבר ה' המוחלט והעליון, ואין היא תלויה בבני האדם, במעשיהם וברמתם הרוחנית. זהו מהלך אלוקי שאינו מתחשב במגבלות של האדם ושל העולם, ואינו בודק אם הם ראויים לכך או לאו. ההבטחה, לעומת זאת, אין היא ביטוי לרצון האלוקי המוחלט. אין היא נובעת אלא מהיותו של האדם ראוי לה. לכן יכול החטא לבטל אותה.
ידע יעקב אבינו כי דבר ה' לא ישוב ריקם, אך לא ידע אם נבואה היא זו, ללא תנאי, או הבטחה היא זו, שקיומה תלוי בו. לכן לא מצא מנוח לנפשו ופחד מן הצפוי לו מיד עשו הרשע. ידע הוא כי התכנית האלוקית לבנות עם סגולה תתקיים למרות הכל, אך פחד על גורלו האישי וגורל כל אחד ואחד מילדיו, שמא לא יזכו לחיים.
עפ"י דרכו של המהר"ל ניתן לומר כי ההבדל שבין הבטחה לבין נבואה קשור להבדל שבין היחיד כפרט לבין עם ישראל ככלל. גורלו של היחיד - בבחירתו החופשית הוא תלוי, על כן הוא בבחינת "הבטחה". אך גורלו של העם כולו וגאולתו בבוא עתו - אין הוא מותנה בשום דבר, והרי הוא בכלל "נבואה". יכול היחיד לסבול, ואף להידרס תחת פרסות חמורו של משיח. גם יחידים רבים עלולים לעבור ייסורים וחבלים קשים. אך איש לא יוכל לעמוד למכשול על דרך הגאולה של העם כולו, אשר תבוא בעיתה למרות כל הסיבוכים.
מעקוב למישור
באופל, בליל חושך ועננה,
בלילה ארוך ללא שינה,
בדד שרוי יעקב, אבי דינה,
והנה לו צרה, כאילו תאונה,
איש בעל בשר וגופתו שמינה,
בו נאבק, וידו בו עגונה.
ויעקב, בלא הבנה,
במה חטא כי שם חנה,
לבדו עומד בהגנה,
על נפשו, להצילה מסכנה;
וליבו זועק בתחינה,
ה' אלוקי, אנא,
הושיעה נא!
יעקב אבינו עומד בבחינה,
שלם בגופו ורוחו איתנה,
ובכל זאת קיבל מכה הגונה,
וכף ירכו נקעה מקינה.
חלפה לה אשמורת הראשונה,
אט אט עברה גם התיכונה
ואף הגיעו לסוף האחרונה.
וכמו עלה השחר, שם בפינה,
ויעקב על עומדו וידיו אמונה,
ובו לא פגעה חולשה וזיקנה;
עומד המלאך על נפשו בתחינה,
בא הזמן, שלחני נא,
עתה תן לי חנינה.
ואבי עדת מי מנה,
עונה בקול מיוסר מקינה:
הלשוא נרדפתי אלפיים שנה,
בדם ואש, בקרה וצינה,
בדלות ומחסור הייתי אביונה,
בצרה וצער יושבת מסכנה,
מוכפשת באפר ומוטלת במדמנה,
בין העמים למשל ולשנינה,
עטופת שנאה ועטורת טינה,
לשמד קרואה ולטבח מוזמנה,
נודדת ומיטלטלת אנה ואנה,
ללא מנוח לבני היונה?
הלחינם הייתי כה שונה,
אשר כולם מזכירים עוונה,
אך היא כל יום נבחנה,
ובכל זאת דביקה בקונה,
לבה ער והיא ישנה,
ומצפה למילוי הבטחה נושנה?
לא אשלחך עתה מהנה,
עד אם תתן לי מתנה.
ויען המלאך: אל תירא, אבי כנה,
ברכה גדולה לך צפונה:
שמך יעקב, אשר נקראת מקדמת דנא
- כי עקוב ורמאי אתה בלא אמירה נכונה,
בעקב אחיך אחיזתך מוכנה
ולמרמס כל חי גווייתך נתונה -
לא יאמר עוד עתה, במסקנה,
כי במילה אחרת ושונה,
אשר מראש מקדם לך מזומנה,
בטרם הרים יולדו כבר היא טמונה:
ישראל ייקרא שמך בכל עיר ושכונה.
שר וגדול תהי לא-ל אותך קנה,
גם שם ישורון לך יהי למקנה,
כי ישר עם א-ל תהיה באמת נאמנה,
לנצח נצחים בלי שיבה וזקנה.
שירת הללויה ועמה רננה,
ישוררו כל בני בינה,
ועליהם תשרה שכינת א-ל קנא.
וכנסת ישראל למלאך עונה,
הן עתה אפרח כשושנה,
אחרי בלותי תהיה לי עדנה.
אפרוץ קדמה וצפונה,
גם ימה ותימנה,
אפריח החוחים אשר בגינה,
ולהם אהיה כתר ופנינה.
ומראש שניר, חרמון ואמנה,
אראה בקיום שבועה ישנה,
להביא פדויים לציון ברינה,
כי בא מועד להשיב השכינה,
אל עיר בה דוד חנה.
ויום יבוא, כה לחי,
לכל עמנו נאמר: "אחי"!
יותר כל אח לא עקוב יעקוב,
למישור יהיה כל עקום ועקוב,
ושנאת חינם לא תביאנו לרקוב,
בעקבות זרים לא נלך לעקוב,
ואיש בל יהין לקלל וליקוב.
אזי מלך העולם, אלוקי יעקב,
שם חדש לנו ינקוב,
כי ישראל וישורון ייקראו בני יעקב.
עליהם ועלינו תבוא ברכת טוב,
ובשיבה ינובון כגן רטוב.
וכל ישראל, עמי-חי,
להם ייקרא בני א-ל חי.
ויירא יעקב ויצר לו
עומד יעקב לפני "פגישת הפסגה" עם עשו. יודע הוא כי אין לו "אופציה צבאית" של ממש עם נשים וילדים רכים אל מול ארבע מאות אנשיו של עשו. אף על פי כן מכין הוא את עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה.
שתי תחושות קשות עוברות בלבו של יעקב כאשר הוא עומד חסר אונים אל מול האיום הכוחני של עשו. "ויירא... ויצר לו" - פחד וצרה. חז"ל, והפרשנים בעקבותיהם, מנסים להבין את צרתו של יעקב. ותשובות שונות ניתנו לכך.
מפורסמים הם דברי המדרש, כי ירא היה יעקב פן ייהרג הוא וצר היה לו פן יהרוג את אחרים. תמוהים הם הדברים. הרי מדובר באותם ארבע מאות איש שבאו להורגו. האם לא ידע יעקב את המוסר היהודי הבסיסי הקובע כי "הבא להורגך השכם להורגו"? האם סבר כ"אותו האיש" שהטיף להגיש את הלחי השנייה?
על קושי זה עומד המהר"ל מפראג. ידע יעקב כי עשו בא להורגו, ועמו ארבע מאות אנשי צבא. עם זאת ידע כי אותם אנשי צבא - לא דבר ולא חצי דבר להם נגדו, ולא באו אלא מחמת המשמעת הצבאית, בהיותם חיילים בצבאו של עשו. (את חוקי המלחמה של אירופה, המתירים את דמם של חיילים לובשי מדים, תוך הטלת איסור על פגיעה באוכלוסייה אזרחית המסייעת לאוייב - לא הכיר יעקב כלל ועיקר. חוקים אלו, הרי באו מן המפגש התרבותי שבין קללת "ועל חרבך תחיה, שנאמרה לעשו, לבין הקריאה לרחמים על כל אדם, שבאה לעולם מן היהדות דרך הנצרות!). ידע יעקב אפוא כי מותר לו לפגוע במי שמבקש לפגוע בו. אך לא ידע מי מבין אותם ארבע מאות איש באמת בא להרוג, ומי לא בא אלא להשתתף ב"הצגה" מבלי למלא בה תפקיד פעיל. באלה, האחרונים, לא רצה יעקב לפגוע. אך לא ידע כיצד להבחין בהם. על כך צר היה לו. ירא היה לנפשו, שמא ייהרג, הוא או אחד מבני ביתו. ועל כך היה ירא מאד. שמא יהרוג את אחרים - לא היה ירא. שלם היה עם עצמו בכך שכל מי שבא להשתתף עם עשו - בחזקת שבא להרוג ודמו בראשו. אך צר היה לו על כך שנאלץ לפגוע בחפים מפשע.
בדרך אחרת נלך בעקבות הנצי"ב מוולוז'ין. היראה מפני הבלתי צפוי - מובנת היא היטב, ואף טבעית היא לכל אדם נורמלי. מי שאינו ירא בעמדו בשדה המערכה - אינו אלא פטליסט המתכחש למציאות. אך דבר אחד טרד את מנוחתו של יעקב. צר היה לו על כך שלא היה רק ירא, אלא ירא מאד. אמנם היראה מן הפורענות, מידה ראויה היא בנפש האדם. אולם היראה היתירה - סימן מובהק היא לחולשה. (אגב, זהו כוחן של פעולות טרור, שהן יוצרות פחד הרבה יותר גדול מאשר המידה האמיתית של הסכנה שיש בהן. הטרור מצליח כאשר הפחד גורם לאוכלוסייה או לשלטונות לקבל החלטות שגויות תחת אותו לחץ). "מזה שנפל פחד בלבבו - הצר לו, כי מזה הבין שרעה נגד פניו" - כותב הנצי"ב. אדם חרד ומפוחד לא יוכל להצליח במערכות המלחמה. על כן, כאשר עמד יעקב אבינו בתפילה - נזקק לנס כפול: האחד - שייתן בו את האומץ להיקהל ולעמוד על נפשו בגבורה, והשני - שאכן יצליחו מעשיו. ואף אנו, העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, נתפלל אל הקב"ה שיפיח בנו רוח גבורה תחת יראה יתירה, ומתוך כך יוציאנו מצרה לרווחה.
יעקב לבדו
לא קל היה מצבו של יעקב באותו לילה. עוד בטרם ירד הערב, היה המצב מדאיג למדי. הן מחר צפויה הפגישה עם עשו. ועשו - כאילו לא עברו שלושים וארבע שנים מאותו רגע בו נשבע לנקום באחיו - לא מתפייס מכל דברי הפיוס הבאים אליו דרך המלאכים, והוא צועד לקראתו מלווה בארבע מאות אנשי צבא. "ויירא יעקב מאד" - מסופר בתורה, ואף יעקב עצמו אומר בתפילתו: "הצילני נא... מיד עשו, כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים.
משירד הערב, מחריפה תחושת הפחד. גם המצב בכללותו אינו מאיר פנים, וגם אפלה ירדה לעולם. "ויהי השמש לבוא, ועלטה היה, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו", כאברהם אביו. יעקב מזדרז לברוח מן המקום בו הוא נמצא, ולהתמקם במקום אחר, אולי בטוח יותר (רשב"ם). ובאמצע הלילה - עוד פחד נוסף עליו. לאחר שסיים את העברת המחנה אל עברו השני של היבוק - "וייוותר יעקב לבדו". מי שנוסע לבדו, באמצע הלילה, במכונית קטנה, בכבישי השומרון בשנה האחרונה מכיר היטב את התחושה הזאת: גם מצב מלחמה, גם לילה וגם לבד...
מן הסתם, תוכניות רבות היו לו ליעקב למחצית השנייה של הלילה. הן לשלושה דברים הכין את עצמו: לדורון, לתפילה ולמלחמה. הדורון והתפילה - כבר מאחריו. עתה נותר הקטע הקשה ביותר: לאחר שהמחנה כולו עבר את היבוק, יש להכין אותו לקראת המלחמה של מחר. יש לחלק תפקידים, לקבוע אסטרטגיה וטקטיקה, לחשב את הצעדים, ועוד. גם יש לבצע תצפיות מקדימות כדי להשלים את התכנון, ואף יש לנוח מעט כדי לאגור כוח לקראת הקרב. ואולי תכנן יעקב להמשיך את בריחתו מפני עשו (רשב"ם).
אולם באחת - הכל נקטע. אלמוני תופס את יעקב, "וייאבק איש עמו, עד עלות השחר". עתה אין פנאי לתכנן את הקרב של מחר. יש להתמקד בקרב העכשווי. הדמיון מפסיק לעבוד. עתה מרוכזים כל כוחות הגוף והנפש בדבר אחד: לנצח את האיש האלמוני. כל מי שעבר קרב בימי חייו מכיר את ההרגשה הזאת. בזמן ההכנות, ממלא הפחד את הלב. הדמיון עובד "שעות נוספות" בתיאור של תרחישים נוראים, והלב דופק בעוצמה. אולם מן הרגע בו מתחילה ההסתערות - הכל נעלם. כל הכוחות ממוקדים בניצחון על האויב. כך סר פחדו של יעקב אבינו. בשעות הארוכות של המאבק ראה יעקב - אולי להפתעתו - כי אותו אלמוני לא יכול לו. רק כף ירכו נקעה ממקומה, ואף זאת, לדעת הרשב"ם, "מה שלקה יעקב ונצלע - לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח". בסיומו של המאבק נתגלה כוחו של נצח ישראל. לא זו בלבד שיעקב לא נאלץ להתרפס ולשלם תמורת "הפסקת אש", אלא זכה לברכה מאת המלאך הנאבק בו. מתברר כי יש בכוחו של ישראל לשרות בהצלחה עם מלאכים, וקל וחומר - עם אנשים.
עם עליית השמש מגיע יעקב אל המחנה. הבריחה לא יצאה אל הפועל. ההכנות האחרונות לקרב לא בוצעו. מנוחה לכוחות הלוחמים, אף היא לא היתה. ויעקב עצמו - הרי הוא צולע על ירכו. עם כל זאת, יעקב מגיע אל המערכה כשהוא איתן ברוחו. גם לא נותר עוד פנאי לפחוד מן המפגש עם עשו... "אל תירא עבדי יעקב".
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... 9%f9%ec%e7
מצבת קבורת רחל
רחל לכאורה היא דמות טרגית לאורך כל חייה וגם במותה ובכל זאת היא עתידה של האומה.
ט"ז כסליו תש"ע - הרב יעקב פילבר
חייה ומותה הטרגיים של רחל. לאחר שסוף סוף זכתה להיכנס לארץ, וסוף סוף נתמלאה משאלתה והיא זוכה לבן השני שהיא כה ייחלה לו, דווקא אז היא מתה. מותה זה מסמל את חייה הטרגיים של רחל שלא ראתה נחת בחייה מאז ילדותה. נתייתמה מאמה בילדותה כמו שמדייקים מהכתוב: "ותרץ ותגד לאביה", ואומר רבי יוחנן (מדרש הגדול): "לעולם אין אשה רגילה אלא לבית אמה וכאן כתוב ותרץ לאביה? אלא שמתה אמה". אבל גם ביתמותה אין היא מלקקת דבש, אלא כבר כילדה היא יוצאת לרעות עם צאן אביה בעוד אחותה הבכירה יושבת בית ומקבלת הכל מן המוכן. שעה אחת של נחת היתה לה בפגישתה הראשונה עם יעקב, היא זוכה למלוא החיבה והאהבה, אולי היתה זו התקופה היחידה בחייה שבה זכתה לקורת רוח. אבל כבר מרגע שיעקב מציע לרחל נישואין מתחילות הבעיות, אמר לה: התינשאי לי, אמרה לו: הן, אבל אבי רמאי ולא תוכל לו, אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: אחות מבוגרת ממני יש לי שמא יכניסה אבי לך, מסר לה יעקב סימנים כדי שלא ירמה אותו אביה לבן. אלא שרחל סיכלה את עצתו, כשהכניס לבן את לאה חששה רחל שאחותה תתבייש, עמדה ומסרה לה בחשאי את סימניה. וזהו שכתוב: "ויהי בבוקר והנה היא לאה" - וכי עד עכשיו לא היתה לאה? אלא בגלל אותם סימנים שמסר לרחל והיא מסרה אותם ללאה לא היה יודע עד שעה זו.
זו היתה תכונתה של רחל שהקדימה טובת אחרים לטובתה, עד כדי נכונותה לוותר אפילו על בחיר לבה שכה אהבה ובלבד שלא לבייש את אחותה. ועל המעשה הזה שילמה אח"כ רחל מחיר כבד בחיי הנישואין שלה, בפער שבינה לאחותה. בעוד היא עקרה, יולדת אחותה ליעקב ארבעה בנים מוצלחים, פער המביא את רחל לקנאה והתפרצות באמירה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". דבריה הקשים של רחל לא עמדו לאהבתו של יעקב לרחל והוא מגיב ואומר אליה בחרון אף: "התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". תגובתו זוכה לביקורת מבורא עולם: "אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות?!". וככל שלאה מוסיפה ללדת כך שומעת רחל בסביבתה שהכל מרננין אחריה ומחרפין אותה ואומרים: אילו היתה רחל כשרה היה יולדת, ועל כן כשלבסוף נולד יוסף אומרת רחל: "אסף ה' את חרפתי", שכל החרפה הזו באה לה רק מפני טוב לבה. דאגה נוספת של רחל לטובת האחר אנו מוצאים גם בגניבת התרפים של אביה, שעשתה זאת כדי להכרית עבודה זרה מבית אביה (רש"י), ולפי רבינו חננאל: "לגרום לאביה לחזור בו שיאמר אלהים הגנוב אין בו ממש". גם כאן הכוונה הטובה של רחל היתה בעוכריה, והיא שגרמה ליעקב לומר ללבן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", ופרש"י: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך".
אך לא רק בחייה אלא גם במותה לא זוכה רחל לכבוד הראוי לה, אין היא נקברת בקבורת האמהות, ואפילו לא בבית לחם, אלא בדרך אפרתה. על כך שאלו במדרש: "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרתה, אלא צפה ברוח הקודש שעתידין הגלויות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתבקש רחמים עליהם". ורש"י (בראשית מח ז) מוסיף שהדבר נעשה על פי ציווי הקב"ה עצמו, שכך אמר יעקב לבנו יוסף: "אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאה רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה', והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב'". גם כאן, אפילו בקבורתה, רחל מוותרת למען האחרים. ומפני התכונה הזו היתה "רחל עיקרו של בית" (ב"ר עא ב). לאה שנתנה לאומה את הכהונה והמלכות היא נתנה לאומה את ההווה, את ההווה החומרי (מלכות), ואת ההווה הרוחני (הכהונה), ואילו רחל דואגת לעתידה של האומה, כמו שאומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך נאם ה'... ויש תקוה לאחריתך".
המאמר מתפרסם בעלון באהבה ואמונה
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=35882 הסתר
מחק|ערוך
רחל לכאורה היא דמות טרגית לאורך כל חייה וגם במותה ובכל זאת היא עתידה של האומה.
ט"ז כסליו תש"ע - הרב יעקב פילבר
חייה ומותה הטרגיים של רחל. לאחר שסוף סוף זכתה להיכנס לארץ, וסוף סוף נתמלאה משאלתה והיא זוכה לבן השני שהיא כה ייחלה לו, דווקא אז היא מתה. מותה זה מסמל את חייה הטרגיים של רחל שלא ראתה נחת בחייה מאז ילדותה. נתייתמה מאמה בילדותה כמו שמדייקים מהכתוב: "ותרץ ותגד לאביה", ואומר רבי יוחנן (מדרש הגדול): "לעולם אין אשה רגילה אלא לבית אמה וכאן כתוב ותרץ לאביה? אלא שמתה אמה". אבל גם ביתמותה אין היא מלקקת דבש, אלא כבר כילדה היא יוצאת לרעות עם צאן אביה בעוד אחותה הבכירה יושבת בית ומקבלת הכל מן המוכן. שעה אחת של נחת היתה לה בפגישתה הראשונה עם יעקב, היא זוכה למלוא החיבה והאהבה, אולי היתה זו התקופה היחידה בחייה שבה זכתה לקורת רוח. אבל כבר מרגע שיעקב מציע לרחל נישואין מתחילות הבעיות, אמר לה: התינשאי לי, אמרה לו: הן, אבל אבי רמאי ולא תוכל לו, אמר לה: אחיו אני ברמאות. אמרה לו: אחות מבוגרת ממני יש לי שמא יכניסה אבי לך, מסר לה יעקב סימנים כדי שלא ירמה אותו אביה לבן. אלא שרחל סיכלה את עצתו, כשהכניס לבן את לאה חששה רחל שאחותה תתבייש, עמדה ומסרה לה בחשאי את סימניה. וזהו שכתוב: "ויהי בבוקר והנה היא לאה" - וכי עד עכשיו לא היתה לאה? אלא בגלל אותם סימנים שמסר לרחל והיא מסרה אותם ללאה לא היה יודע עד שעה זו.
זו היתה תכונתה של רחל שהקדימה טובת אחרים לטובתה, עד כדי נכונותה לוותר אפילו על בחיר לבה שכה אהבה ובלבד שלא לבייש את אחותה. ועל המעשה הזה שילמה אח"כ רחל מחיר כבד בחיי הנישואין שלה, בפער שבינה לאחותה. בעוד היא עקרה, יולדת אחותה ליעקב ארבעה בנים מוצלחים, פער המביא את רחל לקנאה והתפרצות באמירה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". דבריה הקשים של רחל לא עמדו לאהבתו של יעקב לרחל והוא מגיב ואומר אליה בחרון אף: "התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן". תגובתו זוכה לביקורת מבורא עולם: "אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות?!". וככל שלאה מוסיפה ללדת כך שומעת רחל בסביבתה שהכל מרננין אחריה ומחרפין אותה ואומרים: אילו היתה רחל כשרה היה יולדת, ועל כן כשלבסוף נולד יוסף אומרת רחל: "אסף ה' את חרפתי", שכל החרפה הזו באה לה רק מפני טוב לבה. דאגה נוספת של רחל לטובת האחר אנו מוצאים גם בגניבת התרפים של אביה, שעשתה זאת כדי להכרית עבודה זרה מבית אביה (רש"י), ולפי רבינו חננאל: "לגרום לאביה לחזור בו שיאמר אלהים הגנוב אין בו ממש". גם כאן הכוונה הטובה של רחל היתה בעוכריה, והיא שגרמה ליעקב לומר ללבן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", ופרש"י: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך".
אך לא רק בחייה אלא גם במותה לא זוכה רחל לכבוד הראוי לה, אין היא נקברת בקבורת האמהות, ואפילו לא בבית לחם, אלא בדרך אפרתה. על כך שאלו במדרש: "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרתה, אלא צפה ברוח הקודש שעתידין הגלויות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתבקש רחמים עליהם". ורש"י (בראשית מח ז) מוסיף שהדבר נעשה על פי ציווי הקב"ה עצמו, שכך אמר יעקב לבנו יוסף: "אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאה רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה', והקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו מארץ אויב'". גם כאן, אפילו בקבורתה, רחל מוותרת למען האחרים. ומפני התכונה הזו היתה "רחל עיקרו של בית" (ב"ר עא ב). לאה שנתנה לאומה את הכהונה והמלכות היא נתנה לאומה את ההווה, את ההווה החומרי (מלכות), ואת ההווה הרוחני (הכהונה), ואילו רחל דואגת לעתידה של האומה, כמו שאומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך נאם ה'... ויש תקוה לאחריתך".
המאמר מתפרסם בעלון באהבה ואמונה
http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=35882 הסתר
מחק|ערוך
וישלח(בראשית לב:ד-לו:מד)
על כדי חרס פשוטים והרבה פוטנציאל.
בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב, כשהוא חוצה את נהר הירדן בכניסתו לארץ ישראל. חוץ מבני משפחתו, המשלחת שלו כוללת גם קבוצה גדולה של משרתים, עדרי צאן, בקר, חמורים וגמלים. לחצות עם כולם את הנהר, היה מבצע לוגיסטי לא פשוט ונצרכה זהירות מיוחדת לשם כך.
יחד עם זאת, לאחר המבצע המסוכן, כאשר כל האנשים והעדרים חצו בשלום, חוזר יעקב לעברו השני של הנהר. "וייוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב:25). מדוע? לאיזו מטרה? הגמרא (חולין דף צ"א ע"א) מספרת שיעקב שכח שם כדי חרס אחדים והוא חזר לעברו השני של הנהר, על מנת לאסוף אותם.
ההסבר הזה לא בדיוק מתקבל על הדעת! אחרי הכל, מדובר ביעקב אבינו, שהיה אדם עשיר מאד! הייתכן שהוא בחר להסתכן ולחצות את הנהר בשנית, רק בכדי להביא כמה כדי חרס זולים ופשוטים?! בהשוואה ניתן לומר, שזה כאילו שביל גייטס חוצה את העיר כולה בשביל להרים מטבע של שקל, שנפל לו מוקדם יותר!
התשובה לכך פשוטה מאד ונפלאה מאד. יעקב בגדלותו, הבין שכל חפץ הקיים ברשותו, ניתן לו מאת בורא עולם, מתוך כוונה נסתרת ולצורך מטרה. לפיכך, לא הייתה כל משמעות לעובדה שכדי החרס היו פשוטים וזולים, עבור יעקב הם היו יקרי ערך. בדומה לכך, גם העולם שלנו מלא בפוטנציאל, שרק מחכה שיבחינו בו.
--------------------------------------------------------------------------------
ערך פנימי
כשהתורה מתארת לנו את סיפור בריאת העולם, אנו רואים שהקב"ה מצווה על האדמה להצמיח יבול ולהוציא מתוכה גם "עץ פרי עושה פרי" (בראשית א':11). אבל הפסוק יכול היה לומר זאת בפשטות - "עץ המניב פירות". מדוע בחרה התורה בכפל לשון? מדוע לחזור על המילה "פרי" פעמיים?
הפרשנים מסבירים, שהקב"ה רצה אמנם שהעצים יניבו פירות, אך בנוסף הוא גם רצה שהעץ עצמו (הגזע והענפים) יהיו "בעלי פירות" משלהם. אנו למדים מכך, שהגזע והענפים אינם משמשים רק כאמצעי לשם מטרה גדולה יותר, אלא יש להם גם ערך פנימי משל עצמם.
כך גם לגבי כל דבר שקיים בעולמנו.
הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.הרב עזריאל טאובר מסביר את התפיסה הזו בעזרת מטאפורה. "בואו נאמר שאני צמא, אז אני מבקש מחבר להביא לי מים. הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
כעת בואו נדמיין, שאני מתהלך במדבר החם, כמעט גווע בצמא. אני מרים את עיני כלפי השמים ואומר: "ריבונו של עולם, אני הולך למות. אנא עשה שיקרה פה נס, ושלח לי מעט מים!". למרבה הפלא, יורדת מן השמים יד ענקית שמעניקה לי מים בכוס חד פעמית. אז אני שותה את המים... אבל מה אני עושה עם הכוס? אני בטח לא משליך אותה לפח - הרי כוס שהגיעה ישירות מן השמים היא מיוחדת מאד, וראויה להישמר כמזכרת לנס האדיר שקרה לי!
הקב"ה למעשה, יכול היה לשלוח לי את המים בכל דרך שהיא: הוא יכול היה להוריד עלי קצת גשם, או לברוא עבורי נווה מדבר, הוא יכול היה לשלוח "גזלן" עם קיוסק או פשוט לדאוג שלא אהיה צמא יותר. העובדה שהקב"ה בחר לתת לי את המים, דווקא בכוס חד פעמית מוכיחה, שהוא רצה אמנם שאקבל את המים, אבל הוא גם רצה להעניק לי את הכוס."
החיים שלנו מלאים באנשים, רעיונות וחפצים שונים ומשונים, כשלכל דבר בעולם משמעות ומטרה מיוחדות משלו, שרק מחכות לצאת ולהתגלות.
--------------------------------------------------------------------------------
להיות צדיק
כולנו מכירים את המושג "צדיק" - אדם שלא חוטא. אבל מהי ההגדרה המדויקת לכך? האם אלו המעשים הטובים שהוא עושה שהופכים אותו לכזה? או אולי התכונות התרומיות שלו? ודאי שכן. אך מה שעושה אותו מיוחד ונעלה כל כך, זו היכולת לראות בכל אדם, חפץ או התרחשות, מסר ישיר מבורא עולם. עבור אדם שכזה, החיים מלאי משמעות וקדושה עצומה.
עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).הרעיון הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת בפרשת השבוע שלנו. לאחר פרידה של 20 שנה, יעקב פוגש את עשו אחיו ובמהלך ההכרות המחודשת, כל אחד מהם מתאר באוזני אחיו את מצבו הכלכלי, עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).
ההבדל ביניהם לכאורה סמוי מן העין, אך למעשה הוא מהותי ביותר. עשו אומר: "יש לי רב...", 'אבל ברור לי שהייתי שמח לקבל עוד ועוד!' לעומתו, יעקב אומר: 'בהתאם לכוונתו הנצחית של הקב"ה, יש לי הכל - יש לי כל מה שאני צריך בעולם הזה'. כל דבר שיש לי בידי - הוא מתנה עילאית מהקב"ה וכל דבר מהווה עבורי הזדמנות להתקרב אליו יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
חיים חד פעמיים?
בעידן המודרני, קיימת מגיפה נוראית שנקראת "חד פעמיות". כאשר מתקלקל לנו הטוסטר, אנו מייד רצים לקנות חדש. כאשר נקרעת לנו חולצה מסוימת, אנו ממהרים לקנות אחרת במקומה. וכיצד אנו נוהגים במערכות היחסים שלנו? האם לא דבק בהן משהו מאווירת ה"חד פעמיות"? כאשר חיי הנישואים שלנו משעממים אותנו, האין אנו ממהרים להחליפם באחרים?
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. ומה ביחס לטיפוח ושימור הסביבה שבה אנו חיים? והרבה יותר קריטי מזה, מה לגבי עולם הפשע והאלימות?
בספר דברים (כ':29) התורה אוסרת עלינו לעקור עצי פרי. האיסור הזה הוא רק חלק מהאיסור הרחב יותר, המתנגד לבזבזנות והשחתת רכוש ומזון - איסור "בל תשחית". בדיוק כפי שהיה בגן עדן, עצי הפרי מייצגים את כל הדברים שיש להם משמעות וערך פנימי. עקרון זה נכון לגבי החיים בכללותם.
העניקו חשיבות לכל מה שנמצא ברשותכם. הכישורים שלכם, הרעיונות שלכם, החברים, המשאבים. נסו למצוא את המשמעות והערך הפנימי בכל דבר. היו אסירי תודה על כל מה שיש בבעלותכם. אל תמהרו להשליך לאשפה את מה שמתקלקל, נסו ללמוד מכך משהו על עצמכם. מה דורש תיקון? נסו לראות כיצד החיים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים להיות, ואז תזכו לממש, את מלוא היופי הפנימי והפוטנציאל השלם, של כל רגע בחייכם.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856242.html
על כדי חרס פשוטים והרבה פוטנציאל.
בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב, כשהוא חוצה את נהר הירדן בכניסתו לארץ ישראל. חוץ מבני משפחתו, המשלחת שלו כוללת גם קבוצה גדולה של משרתים, עדרי צאן, בקר, חמורים וגמלים. לחצות עם כולם את הנהר, היה מבצע לוגיסטי לא פשוט ונצרכה זהירות מיוחדת לשם כך.
יחד עם זאת, לאחר המבצע המסוכן, כאשר כל האנשים והעדרים חצו בשלום, חוזר יעקב לעברו השני של הנהר. "וייוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב:25). מדוע? לאיזו מטרה? הגמרא (חולין דף צ"א ע"א) מספרת שיעקב שכח שם כדי חרס אחדים והוא חזר לעברו השני של הנהר, על מנת לאסוף אותם.
ההסבר הזה לא בדיוק מתקבל על הדעת! אחרי הכל, מדובר ביעקב אבינו, שהיה אדם עשיר מאד! הייתכן שהוא בחר להסתכן ולחצות את הנהר בשנית, רק בכדי להביא כמה כדי חרס זולים ופשוטים?! בהשוואה ניתן לומר, שזה כאילו שביל גייטס חוצה את העיר כולה בשביל להרים מטבע של שקל, שנפל לו מוקדם יותר!
התשובה לכך פשוטה מאד ונפלאה מאד. יעקב בגדלותו, הבין שכל חפץ הקיים ברשותו, ניתן לו מאת בורא עולם, מתוך כוונה נסתרת ולצורך מטרה. לפיכך, לא הייתה כל משמעות לעובדה שכדי החרס היו פשוטים וזולים, עבור יעקב הם היו יקרי ערך. בדומה לכך, גם העולם שלנו מלא בפוטנציאל, שרק מחכה שיבחינו בו.
--------------------------------------------------------------------------------
ערך פנימי
כשהתורה מתארת לנו את סיפור בריאת העולם, אנו רואים שהקב"ה מצווה על האדמה להצמיח יבול ולהוציא מתוכה גם "עץ פרי עושה פרי" (בראשית א':11). אבל הפסוק יכול היה לומר זאת בפשטות - "עץ המניב פירות". מדוע בחרה התורה בכפל לשון? מדוע לחזור על המילה "פרי" פעמיים?
הפרשנים מסבירים, שהקב"ה רצה אמנם שהעצים יניבו פירות, אך בנוסף הוא גם רצה שהעץ עצמו (הגזע והענפים) יהיו "בעלי פירות" משלהם. אנו למדים מכך, שהגזע והענפים אינם משמשים רק כאמצעי לשם מטרה גדולה יותר, אלא יש להם גם ערך פנימי משל עצמם.
כך גם לגבי כל דבר שקיים בעולמנו.
הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.הרב עזריאל טאובר מסביר את התפיסה הזו בעזרת מטאפורה. "בואו נאמר שאני צמא, אז אני מבקש מחבר להביא לי מים. הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
כעת בואו נדמיין, שאני מתהלך במדבר החם, כמעט גווע בצמא. אני מרים את עיני כלפי השמים ואומר: "ריבונו של עולם, אני הולך למות. אנא עשה שיקרה פה נס, ושלח לי מעט מים!". למרבה הפלא, יורדת מן השמים יד ענקית שמעניקה לי מים בכוס חד פעמית. אז אני שותה את המים... אבל מה אני עושה עם הכוס? אני בטח לא משליך אותה לפח - הרי כוס שהגיעה ישירות מן השמים היא מיוחדת מאד, וראויה להישמר כמזכרת לנס האדיר שקרה לי!
הקב"ה למעשה, יכול היה לשלוח לי את המים בכל דרך שהיא: הוא יכול היה להוריד עלי קצת גשם, או לברוא עבורי נווה מדבר, הוא יכול היה לשלוח "גזלן" עם קיוסק או פשוט לדאוג שלא אהיה צמא יותר. העובדה שהקב"ה בחר לתת לי את המים, דווקא בכוס חד פעמית מוכיחה, שהוא רצה אמנם שאקבל את המים, אבל הוא גם רצה להעניק לי את הכוס."
החיים שלנו מלאים באנשים, רעיונות וחפצים שונים ומשונים, כשלכל דבר בעולם משמעות ומטרה מיוחדות משלו, שרק מחכות לצאת ולהתגלות.
--------------------------------------------------------------------------------
להיות צדיק
כולנו מכירים את המושג "צדיק" - אדם שלא חוטא. אבל מהי ההגדרה המדויקת לכך? האם אלו המעשים הטובים שהוא עושה שהופכים אותו לכזה? או אולי התכונות התרומיות שלו? ודאי שכן. אך מה שעושה אותו מיוחד ונעלה כל כך, זו היכולת לראות בכל אדם, חפץ או התרחשות, מסר ישיר מבורא עולם. עבור אדם שכזה, החיים מלאי משמעות וקדושה עצומה.
עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).הרעיון הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת בפרשת השבוע שלנו. לאחר פרידה של 20 שנה, יעקב פוגש את עשו אחיו ובמהלך ההכרות המחודשת, כל אחד מהם מתאר באוזני אחיו את מצבו הכלכלי, עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).
ההבדל ביניהם לכאורה סמוי מן העין, אך למעשה הוא מהותי ביותר. עשו אומר: "יש לי רב...", 'אבל ברור לי שהייתי שמח לקבל עוד ועוד!' לעומתו, יעקב אומר: 'בהתאם לכוונתו הנצחית של הקב"ה, יש לי הכל - יש לי כל מה שאני צריך בעולם הזה'. כל דבר שיש לי בידי - הוא מתנה עילאית מהקב"ה וכל דבר מהווה עבורי הזדמנות להתקרב אליו יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
חיים חד פעמיים?
בעידן המודרני, קיימת מגיפה נוראית שנקראת "חד פעמיות". כאשר מתקלקל לנו הטוסטר, אנו מייד רצים לקנות חדש. כאשר נקרעת לנו חולצה מסוימת, אנו ממהרים לקנות אחרת במקומה. וכיצד אנו נוהגים במערכות היחסים שלנו? האם לא דבק בהן משהו מאווירת ה"חד פעמיות"? כאשר חיי הנישואים שלנו משעממים אותנו, האין אנו ממהרים להחליפם באחרים?
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. ומה ביחס לטיפוח ושימור הסביבה שבה אנו חיים? והרבה יותר קריטי מזה, מה לגבי עולם הפשע והאלימות?
בספר דברים (כ':29) התורה אוסרת עלינו לעקור עצי פרי. האיסור הזה הוא רק חלק מהאיסור הרחב יותר, המתנגד לבזבזנות והשחתת רכוש ומזון - איסור "בל תשחית". בדיוק כפי שהיה בגן עדן, עצי הפרי מייצגים את כל הדברים שיש להם משמעות וערך פנימי. עקרון זה נכון לגבי החיים בכללותם.
העניקו חשיבות לכל מה שנמצא ברשותכם. הכישורים שלכם, הרעיונות שלכם, החברים, המשאבים. נסו למצוא את המשמעות והערך הפנימי בכל דבר. היו אסירי תודה על כל מה שיש בבעלותכם. אל תמהרו להשליך לאשפה את מה שמתקלקל, נסו ללמוד מכך משהו על עצמכם. מה דורש תיקון? נסו לראות כיצד החיים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים להיות, ואז תזכו לממש, את מלוא היופי הפנימי והפוטנציאל השלם, של כל רגע בחייכם.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
http://www.aish.co.il/tp/sw/48856242.html
וישלח(בראשית לב:ד-לו:מד)
פרשה משפחתית וישלח 5769
כאשר קיים ברשותנו משהו יקר ערך, אנו חשים מיד צורך לרוץ ולהתרברב על כך. אך האם באמת כך ראוי לנהוג?
בפרשת השבוע שלנו, נפגשים יעקב ועשו, לאחר שחיו בניתוק זה מזה, משך שנים רבות. "יש לי רב [הרבה]!", מתרברב עשו, כשהוא מצביע על רכושו וכספו. אך יעקב, אחד משלושת האבות, למרות שגם הוא עשיר מאד, עונה בענווה: "יש לי כל [הכל]! - קיבלתי מהקב"ה את כל מה שאני צריך".
הפרשה שלנו מלמדת, כי למרות שנדמה לנו, כי התרברבות מצדנו תגרום לכבוד והערצה כלפינו, הרי שלמעשה, דווקא בעל הענווה, הוא זה שזוכה לכבוד הרב ביותר.
--------------------------------------------------------------------------------
בסיפור שלנו נראה, כיצד נער מדגים לחבריו, את חשיבותן של הצניעות ושל הענווה.
"שח-מט"
לכל הנערים שהשתתפו בחוג השחמט, היה הרבה מן המשותף. הם העריכו את האתגר השכלי שבמשחק ואהבו מאד את התחרותיות שבו.
ניכר היה על פי לבושם, שכולם גם הגיעו מאותו "אזור יוקרתי" בעיר, בגדיהם היו יפים, אופנתיים ו... יקרים! ממש בהתאם ל'צעקה האחרונה'.
באחת הפעמים הגיע יואב, אחד הנערים, כשהוא עונד על ידו שעון יוקרתי של "מומחה לשחמט", מה שמשך אליו מייד את תשומת לבם של כל נערי החוג. רצועת השעון הייתה מעוצבת ממלאכת מחשבת של משבצות שחורות ולבנות, ובגוף השעון עצמו היה קבוע מחשב משוכלל למשחק שחמט, כך שמי שעונד את השעון על ידו, יוכל ליהנות ממשחק פרטי!
נערי החוג לא הפסיקו לקרקר סביבו, כשהם מנסים כל העת לברר היכן משיגים שעון כזה. "באקסטזי, חנות האופנה היוקרתית שבמורד הרחוב, כמובן". אמר יואב בגאווה רבה. "אבל אני חייב להזהיר אתכם", הוא הוסיף בחיוך רחב, "שאבא שלי אמר, שהשעון הזה מאד מאד יקר!"
"אה, זו לא תהיה בעיה", ענה לו אחד הנערים. "אנחנו תמיד עורכים את כל הקניות שלנו בחנות ההיא". "אה, זו לא תהיה בעיה", ענה לו אחד הנערים. "אנחנו תמיד עורכים את כל הקניות שלנו בחנות הזו. אני בטוח שאבא שלי ירצה לקנות לי גם שעון כזה".
תשובות דומות נשמעו מכל פינות החדר, עד שהחוג התחיל, והמהומה סוף סוף שכחה.
כולם התמקדו במשחק השחמט, חוץ מרונן שנראה מסויג משום מה. רונן היה שונה מרב הנערים. הוא נהג להתלבש בצורה הרבה יותר פשוטה ולעיתים קרובות היה נדמה שהוא משתתק במבוכה, בכל פעם שהנערים דיברו על הרכישות החדשות שלהם, מהחנויות היקרות בהן ביקרו. התנהגותו של רונן גרמה לכמה מן הנערים להסיק שה'סטייל' של משפחתו לא בדיוק ברמה של המשפחות שלהם.
אף אחד מעולם לא אמר על כך מילה, עד שפעם אחת, במהלך חופשת החנוכה, כשלא התקיימו הלימודים, החליטו משתתפי החוג להמשיך ולהיפגש בבתיהם הפרטיים. ביום הראשון כמעט ופרצה ביניהם מריבה, כאשר כל אחד מהנערים ביקש להזמין את כל השאר לביתו ולשכנע את חבריו מדוע דווקא ביתו המרווח יהיה הבית הנוח והמהנה ביותר להיפגש בו.
כאשר הגיע תורו של רונן, הופנו אליו כל המבטים ויואב שאל אותו "אז מה אתה אומר, רונן, אנחנו יכולים להיפגש אצלך בבית?"
רונן הביט ברגליו בחוסר שלווה בולט. "אממ...", הוא גמגם באוזניהם.רונן הביט ברגליו בחוסר שלווה בולט. "אממ...", הוא גמגם באוזניהם.
"אל תדאג", אמר יואב, כשהוא מנסה להישמע מעודד. "לא אכפת לנו אם הבית שלך יפה או לא, אנחנו בסך הכל זקוקים למקום שנוכל להיפגש בו ולשחק את המשחק בשקט ובכיף".
רונן הסמיק, ויואב מייד הצטער על מה שאמר לו. אך רונן שמר על קור רוח מרשים, ואמר: "תראו, אם לא נצליח למצוא שום מקום אחר, אני מניח שזה יהיה בסדר להיפגש אצלי".
הוא הוציא מכיסו פיסת נייר וכתב עליה את הכתובת של משפחתו. הוא הושיט את הפתק ליואב. "זו הכתובת שלי", הוא הוסיף בקול שקט.
בשבוע שלאחר מכן, נסעו כל הנערים יחד במונית, שלקחה אותם לביתו של רונן. יואב הגיש לנהג את הפתק שנתן לו רונן שבוע קודם לכן. "לכתובת הזו אנו צריכים להגיע", הוא אמר.
הנהג קרא את הפתק, מצמץ בעיניו, ונענע קלות בראשו. יואב הביט בנער שישב לידו ואמר בלחש: "אני מקווה שהשכונה של רונן לא מוזנחת מדי. לא הייתי רוצה שהוא יתבייש או יהיה נבוך בגללינו".
לבסוף הגיעה המונית ליעדה ונדמה היה לכולם שהם נמצאים בפתחו של פארק גדול. הם לא ראו שום בית באזור, רק שדות וגנים יפיפיים של ירק ופרחים, עם שער ענק לפניהם. "הי, איפה אנחנו נמצאים?", שאל יואב. "זוהי הכתובת שביקשתם להגיע אליה", ענה לו הנהג בחוסר סבלנות, לפני שנסע משם לדרכו.
הנערים היו מבולבלים מאד. הם החלו לצעוד לכיוון השער, כשהתאמצו לראות מה נמצא בסופו של הכביש שהיה נראה להם אינסופי. הם הופתעו לראות בין העצים, מבנה, שהיה דומה לארמון מפואר. אבל ההפתעה שלהם הייתה אפילו גדולה יותר, כשראו את חברם ה"עני" רונן, כשהוא צועד לעברם ומנופף בידו.
"נו, תיכנסו פנימה, חבר'ה", הוא קרא להם בפשטות. "כבר סידרתי את כל לוחות השחמט".
הנערים הלכו בעקבותיו של רונן, כשפיהם ועיניהם פעורים לרווחה מרוב הלם. הנערים הלכו בעקבותיו של רונן, כשפיהם ועיניהם פעורים לרווחה מרוב הלם. הם צעדו יחד לכיוון הבית הענק, שהיה נראה מבפנים אפילו מדהים יותר מאשר מבחוץ - בכל חדר הייתה תקרה גבוהה במיוחד ושטיחי קשמיר יפהפיים כיסו את הרצפה מקיר לקיר.
כשהתחילו את המשחקים שלהם, יואב כבר לא הצליח להתאפק. "רונן", הוא אמר. "למה לא אמרת לנו שאתה גר בבית שכזה? זה עולה על כל אחד מהבתים שלנו, בכמה רמות טובות!".
אך החבר שלהם פשוט משך בכתפיו במבט מבויש ואופייני ואמר: "מדוע היה עלי לומר דבר כזה? כמו שאתה אמרת, אנחנו רק חברים שאוהבים לשחק שחמט ביחד, איך זה קשור לבית של כל אחד מאתנו?".
יואב בלע את רוקו והבין, שלא משנה מי ינצח את משחק השחמט הבא. בתחרות על ההתנהגות הצנועה ביותר, רונן היה המנצח הגדול לכל הדעות.
--------------------------------------------------------------------------------
גילאים 5-3
ש: כיצד הרגישו הנערים של חוג השחמט, כאשר הגיעו לביתו של רונן וראו כמה גדול ומפואר הוא?
ת: הם היו מאד מופתעים, משום שרונן מעולם לא סיפר להם שהוא גר בכזה בית יפה. הם חשבו שהוא גר בבית פשוט וקטן, אך למעשה, רונן התנהג בצניעות וענווה ולא התרברב בפניהם.
ש: אם ההורים קונים לך צעצוע, שלרוב החברים שלך אין, האם זה יפה ללכת אליהם ולהתרברב על המתנה שקיבלת?
ת: לא. מעשה כזה עלול לפגוע ברגשותיהם ולגרום להם להיות עצובים, משום שלהם אין כזה צעצוע משוכלל. עדיף פשוט ליהנות ממה שיש, בינינו לבין עצמנו, ולא להתרברב או להתגאות בזה.
גילאים 9-6
ש: מדוע רונן לא סיפר לחבריו על הארמון המפואר שהתגורר בו?
ש: האם התנהגות צנועה פירושה, שלא להתרברב לגבי חפצים שיש לנו, או שמא קיימות דרכים נוספות בהן אדם יכול לנהוג בענווה? אם כן, מהן הדרכים הללו?
ת: משמעותה של הענווה, היא לא למשוך אל עצמנו את תשומת ליבם של הסובבים אותנו. כיוון שכך, הענווה יכולה לרומם כמעט כל חלק מתוך חיינו. במקום לצעוק ולהתפרע, ביכולתנו לנהוג בדרכים אציליות ומכובדות ובמקום להתלבש ב'צעקה האחרונה', שגורמת לכולם לסובב את הראש אחרינו, ביכולתנו לבחור להתלבש בבגדים נקיים ופשוטים.
ש: האם נכון לומר שרק אדם מאד עשיר יכול לומר : "הקב"ה העניק לי את כל מה שאני צריך"?
ת: ממש לא. למעשה, התחושה ש"יש לי את כל מה שאני צריך" כמעט ולא קשורה לרכוש ממשי. זוהי גישה כללית לחיים, שעלינו ללמוד לפתח בתוכנו. עלינו לזכור, כי הקב"ה תמיד בקרבתנו, מוודא שיש בידינו כל שנחוץ לנו, בכדי להפוך לאנשים טובים וראויים יותר. אדם שמצליח לראות את העולם מתוך הבנה שכזו, יהיה תמיד אדם מאושר.
גילאים 10 ומעלה
ש: מי לדעתכם יפתח יחסי חברות טובים יותר - אדם שנוהג בענווה או אדם שחצן ורברבן? מדוע?
ת: התנהגות של ענווה גורמת לסובבים אותנו להתייחס אלינו כאל בני אדם ולא להתרשם רק מהנכסים, הרכוש והמראה החיצוני שלנו. באופן זה, אנו מפתחים קשרים אמיתיים ובעלי משמעות עמוקה יותר עם חברינו.
ש: האם לדעתכם התנהגות צנועה גורמת לאדם להיות במעמד חברתי גבוה יותר או נמוך יותר בקרב חבריו? מדוע?
ת: לעיתים קרובות אנו מגלים, שהאוצרות הגדולים ביותר, מוסתרים מאחורי דלתות נעולות, ואילו את הדברים הפשוטים והרגילים, קל יותר להשיג. חנויות התכשיטים מציגות אמנם לראווה את מיטב תכשיטיהן, אך תהיו בטוחים, שאת האוצרות האמיתיים שלהן, שנשמרים רק ללקוחות המיוחדים ביותר, הן מחביאות בכספת שמורה ובפינה הכי מרוחקת.
בדומה לכך, כאשר אנו מתנהגים בצניעות ובענווה ביחס לרכוש, לדיבור, או למראנו החיצוני, אנו משדרים לסביבה, שאנו בעלי ערך וראויים לכבוד ולאהבה. התנהגות שכזו משפיעה על הסובבים אותנו, וגורמת להם להעריך אותנו ולהעניק לנו יחס של כבוד גדול יותר, מה גם שהיא משפיעה עליהם וגורמת לנו להיות עדיני נפש.
פורסם ב: 6/12/2008
http://www.aish.co.il/tp/f/48856617.html
פרשה משפחתית וישלח 5769
כאשר קיים ברשותנו משהו יקר ערך, אנו חשים מיד צורך לרוץ ולהתרברב על כך. אך האם באמת כך ראוי לנהוג?
בפרשת השבוע שלנו, נפגשים יעקב ועשו, לאחר שחיו בניתוק זה מזה, משך שנים רבות. "יש לי רב [הרבה]!", מתרברב עשו, כשהוא מצביע על רכושו וכספו. אך יעקב, אחד משלושת האבות, למרות שגם הוא עשיר מאד, עונה בענווה: "יש לי כל [הכל]! - קיבלתי מהקב"ה את כל מה שאני צריך".
הפרשה שלנו מלמדת, כי למרות שנדמה לנו, כי התרברבות מצדנו תגרום לכבוד והערצה כלפינו, הרי שלמעשה, דווקא בעל הענווה, הוא זה שזוכה לכבוד הרב ביותר.
--------------------------------------------------------------------------------
בסיפור שלנו נראה, כיצד נער מדגים לחבריו, את חשיבותן של הצניעות ושל הענווה.
"שח-מט"
לכל הנערים שהשתתפו בחוג השחמט, היה הרבה מן המשותף. הם העריכו את האתגר השכלי שבמשחק ואהבו מאד את התחרותיות שבו.
ניכר היה על פי לבושם, שכולם גם הגיעו מאותו "אזור יוקרתי" בעיר, בגדיהם היו יפים, אופנתיים ו... יקרים! ממש בהתאם ל'צעקה האחרונה'.
באחת הפעמים הגיע יואב, אחד הנערים, כשהוא עונד על ידו שעון יוקרתי של "מומחה לשחמט", מה שמשך אליו מייד את תשומת לבם של כל נערי החוג. רצועת השעון הייתה מעוצבת ממלאכת מחשבת של משבצות שחורות ולבנות, ובגוף השעון עצמו היה קבוע מחשב משוכלל למשחק שחמט, כך שמי שעונד את השעון על ידו, יוכל ליהנות ממשחק פרטי!
נערי החוג לא הפסיקו לקרקר סביבו, כשהם מנסים כל העת לברר היכן משיגים שעון כזה. "באקסטזי, חנות האופנה היוקרתית שבמורד הרחוב, כמובן". אמר יואב בגאווה רבה. "אבל אני חייב להזהיר אתכם", הוא הוסיף בחיוך רחב, "שאבא שלי אמר, שהשעון הזה מאד מאד יקר!"
"אה, זו לא תהיה בעיה", ענה לו אחד הנערים. "אנחנו תמיד עורכים את כל הקניות שלנו בחנות ההיא". "אה, זו לא תהיה בעיה", ענה לו אחד הנערים. "אנחנו תמיד עורכים את כל הקניות שלנו בחנות הזו. אני בטוח שאבא שלי ירצה לקנות לי גם שעון כזה".
תשובות דומות נשמעו מכל פינות החדר, עד שהחוג התחיל, והמהומה סוף סוף שכחה.
כולם התמקדו במשחק השחמט, חוץ מרונן שנראה מסויג משום מה. רונן היה שונה מרב הנערים. הוא נהג להתלבש בצורה הרבה יותר פשוטה ולעיתים קרובות היה נדמה שהוא משתתק במבוכה, בכל פעם שהנערים דיברו על הרכישות החדשות שלהם, מהחנויות היקרות בהן ביקרו. התנהגותו של רונן גרמה לכמה מן הנערים להסיק שה'סטייל' של משפחתו לא בדיוק ברמה של המשפחות שלהם.
אף אחד מעולם לא אמר על כך מילה, עד שפעם אחת, במהלך חופשת החנוכה, כשלא התקיימו הלימודים, החליטו משתתפי החוג להמשיך ולהיפגש בבתיהם הפרטיים. ביום הראשון כמעט ופרצה ביניהם מריבה, כאשר כל אחד מהנערים ביקש להזמין את כל השאר לביתו ולשכנע את חבריו מדוע דווקא ביתו המרווח יהיה הבית הנוח והמהנה ביותר להיפגש בו.
כאשר הגיע תורו של רונן, הופנו אליו כל המבטים ויואב שאל אותו "אז מה אתה אומר, רונן, אנחנו יכולים להיפגש אצלך בבית?"
רונן הביט ברגליו בחוסר שלווה בולט. "אממ...", הוא גמגם באוזניהם.רונן הביט ברגליו בחוסר שלווה בולט. "אממ...", הוא גמגם באוזניהם.
"אל תדאג", אמר יואב, כשהוא מנסה להישמע מעודד. "לא אכפת לנו אם הבית שלך יפה או לא, אנחנו בסך הכל זקוקים למקום שנוכל להיפגש בו ולשחק את המשחק בשקט ובכיף".
רונן הסמיק, ויואב מייד הצטער על מה שאמר לו. אך רונן שמר על קור רוח מרשים, ואמר: "תראו, אם לא נצליח למצוא שום מקום אחר, אני מניח שזה יהיה בסדר להיפגש אצלי".
הוא הוציא מכיסו פיסת נייר וכתב עליה את הכתובת של משפחתו. הוא הושיט את הפתק ליואב. "זו הכתובת שלי", הוא הוסיף בקול שקט.
בשבוע שלאחר מכן, נסעו כל הנערים יחד במונית, שלקחה אותם לביתו של רונן. יואב הגיש לנהג את הפתק שנתן לו רונן שבוע קודם לכן. "לכתובת הזו אנו צריכים להגיע", הוא אמר.
הנהג קרא את הפתק, מצמץ בעיניו, ונענע קלות בראשו. יואב הביט בנער שישב לידו ואמר בלחש: "אני מקווה שהשכונה של רונן לא מוזנחת מדי. לא הייתי רוצה שהוא יתבייש או יהיה נבוך בגללינו".
לבסוף הגיעה המונית ליעדה ונדמה היה לכולם שהם נמצאים בפתחו של פארק גדול. הם לא ראו שום בית באזור, רק שדות וגנים יפיפיים של ירק ופרחים, עם שער ענק לפניהם. "הי, איפה אנחנו נמצאים?", שאל יואב. "זוהי הכתובת שביקשתם להגיע אליה", ענה לו הנהג בחוסר סבלנות, לפני שנסע משם לדרכו.
הנערים היו מבולבלים מאד. הם החלו לצעוד לכיוון השער, כשהתאמצו לראות מה נמצא בסופו של הכביש שהיה נראה להם אינסופי. הם הופתעו לראות בין העצים, מבנה, שהיה דומה לארמון מפואר. אבל ההפתעה שלהם הייתה אפילו גדולה יותר, כשראו את חברם ה"עני" רונן, כשהוא צועד לעברם ומנופף בידו.
"נו, תיכנסו פנימה, חבר'ה", הוא קרא להם בפשטות. "כבר סידרתי את כל לוחות השחמט".
הנערים הלכו בעקבותיו של רונן, כשפיהם ועיניהם פעורים לרווחה מרוב הלם. הנערים הלכו בעקבותיו של רונן, כשפיהם ועיניהם פעורים לרווחה מרוב הלם. הם צעדו יחד לכיוון הבית הענק, שהיה נראה מבפנים אפילו מדהים יותר מאשר מבחוץ - בכל חדר הייתה תקרה גבוהה במיוחד ושטיחי קשמיר יפהפיים כיסו את הרצפה מקיר לקיר.
כשהתחילו את המשחקים שלהם, יואב כבר לא הצליח להתאפק. "רונן", הוא אמר. "למה לא אמרת לנו שאתה גר בבית שכזה? זה עולה על כל אחד מהבתים שלנו, בכמה רמות טובות!".
אך החבר שלהם פשוט משך בכתפיו במבט מבויש ואופייני ואמר: "מדוע היה עלי לומר דבר כזה? כמו שאתה אמרת, אנחנו רק חברים שאוהבים לשחק שחמט ביחד, איך זה קשור לבית של כל אחד מאתנו?".
יואב בלע את רוקו והבין, שלא משנה מי ינצח את משחק השחמט הבא. בתחרות על ההתנהגות הצנועה ביותר, רונן היה המנצח הגדול לכל הדעות.
--------------------------------------------------------------------------------
גילאים 5-3
ש: כיצד הרגישו הנערים של חוג השחמט, כאשר הגיעו לביתו של רונן וראו כמה גדול ומפואר הוא?
ת: הם היו מאד מופתעים, משום שרונן מעולם לא סיפר להם שהוא גר בכזה בית יפה. הם חשבו שהוא גר בבית פשוט וקטן, אך למעשה, רונן התנהג בצניעות וענווה ולא התרברב בפניהם.
ש: אם ההורים קונים לך צעצוע, שלרוב החברים שלך אין, האם זה יפה ללכת אליהם ולהתרברב על המתנה שקיבלת?
ת: לא. מעשה כזה עלול לפגוע ברגשותיהם ולגרום להם להיות עצובים, משום שלהם אין כזה צעצוע משוכלל. עדיף פשוט ליהנות ממה שיש, בינינו לבין עצמנו, ולא להתרברב או להתגאות בזה.
גילאים 9-6
ש: מדוע רונן לא סיפר לחבריו על הארמון המפואר שהתגורר בו?
ש: האם התנהגות צנועה פירושה, שלא להתרברב לגבי חפצים שיש לנו, או שמא קיימות דרכים נוספות בהן אדם יכול לנהוג בענווה? אם כן, מהן הדרכים הללו?
ת: משמעותה של הענווה, היא לא למשוך אל עצמנו את תשומת ליבם של הסובבים אותנו. כיוון שכך, הענווה יכולה לרומם כמעט כל חלק מתוך חיינו. במקום לצעוק ולהתפרע, ביכולתנו לנהוג בדרכים אציליות ומכובדות ובמקום להתלבש ב'צעקה האחרונה', שגורמת לכולם לסובב את הראש אחרינו, ביכולתנו לבחור להתלבש בבגדים נקיים ופשוטים.
ש: האם נכון לומר שרק אדם מאד עשיר יכול לומר : "הקב"ה העניק לי את כל מה שאני צריך"?
ת: ממש לא. למעשה, התחושה ש"יש לי את כל מה שאני צריך" כמעט ולא קשורה לרכוש ממשי. זוהי גישה כללית לחיים, שעלינו ללמוד לפתח בתוכנו. עלינו לזכור, כי הקב"ה תמיד בקרבתנו, מוודא שיש בידינו כל שנחוץ לנו, בכדי להפוך לאנשים טובים וראויים יותר. אדם שמצליח לראות את העולם מתוך הבנה שכזו, יהיה תמיד אדם מאושר.
גילאים 10 ומעלה
ש: מי לדעתכם יפתח יחסי חברות טובים יותר - אדם שנוהג בענווה או אדם שחצן ורברבן? מדוע?
ת: התנהגות של ענווה גורמת לסובבים אותנו להתייחס אלינו כאל בני אדם ולא להתרשם רק מהנכסים, הרכוש והמראה החיצוני שלנו. באופן זה, אנו מפתחים קשרים אמיתיים ובעלי משמעות עמוקה יותר עם חברינו.
ש: האם לדעתכם התנהגות צנועה גורמת לאדם להיות במעמד חברתי גבוה יותר או נמוך יותר בקרב חבריו? מדוע?
ת: לעיתים קרובות אנו מגלים, שהאוצרות הגדולים ביותר, מוסתרים מאחורי דלתות נעולות, ואילו את הדברים הפשוטים והרגילים, קל יותר להשיג. חנויות התכשיטים מציגות אמנם לראווה את מיטב תכשיטיהן, אך תהיו בטוחים, שאת האוצרות האמיתיים שלהן, שנשמרים רק ללקוחות המיוחדים ביותר, הן מחביאות בכספת שמורה ובפינה הכי מרוחקת.
בדומה לכך, כאשר אנו מתנהגים בצניעות ובענווה ביחס לרכוש, לדיבור, או למראנו החיצוני, אנו משדרים לסביבה, שאנו בעלי ערך וראויים לכבוד ולאהבה. התנהגות שכזו משפיעה על הסובבים אותנו, וגורמת להם להעריך אותנו ולהעניק לנו יחס של כבוד גדול יותר, מה גם שהיא משפיעה עליהם וגורמת לנו להיות עדיני נפש.
פורסם ב: 6/12/2008
http://www.aish.co.il/tp/f/48856617.html