אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת ראה!!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
ראה
סוג אחר של קללה
פרשתנו עוסקת בברכות ובקללות שנאמרו על הר גריזים והר עיבל.
סוף הפסוק "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א כו), מתורגם ע"י אונקלוס "ברכן ולוטין". לוטין בארמית היינו קללה, לעומתם תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי מתרגמים את המילה קללה- "וחילופא". בדרך כלל, משמעות המילה תחליף אינה ההפך הגמור אלא שיש לשני הדברים מכנה משותף. כשמדברים על תחליף חלב מדובר על משהו בעל תכונות דומות. "חילופי אותיות" משמעותו החלפה בין שתי אותיות מאותה קבוצה, כמו "אהוי" או "אחהע" (גרוניות). קללה לכאורא היא הפוכה של הברכה? צריך להבין את פשר תרגומם של יונתן והירושלמי ויש להבין את המחלוקת בינם לבין האונקלוס!
האבודרה"ם בביאור הסדר של שבע הפטרות דנחמתא מבאר: הפטרה ראשונה שולח הקב"ה את הנביאים "נחמו נחמו עמי" אולם התגובה היא "ותאמר ציון עזבני ה'" נחמה ע"י שליחים עבור עם ישראל, היא כאילו "עזבני ה' ". לכן הנביאים חוזרים ואומרים "עניה סוערה לא נוחמה" (הפטרה שלישית) הקב"ה מקבל את תביעת כנסת ישראל ואומר "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (הפטרה ד') הפטרה חמישית ושישית הם הנחמות "רני עקרה לא ילדה" "קומי אורי כי בא אורך", ובהפטרה השביעית נחמת הקב"ה מתקבלת "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי".
הקשה האדמו"ר בליובאוויטש זצ"ל בליקוטי שיחות תשל"ו מה ההבדל בין נחמת נביאים שבאים בשליחות הקב"ה לנחמה של הקב"ה בעצמו, ומדוע חיכה הקב"ה לבקשת עם ישראל ולא נחמם מראש בעצמו?
והוא מסביר, נחמת הנביאים בלבד הובנה ע"י עם ישראל כך, שהפורענות והגלות היו עונש וקללה ורק אחריהם תבוא הגאולה. אולם עם ישראל רצה לראות בפורענות עצמה את חסדי ה'. כך מפורש בפרשת עקב "כי כאשר ייסר איש את בני ה' אלקיך מיסרך. ושמרת את מצוות ה' וכו' כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ". הייסורים באים לזכך את עם ישראל כדי שיגיע למצב של "ושמרת את מצוות ה' ", כדי שיהיו מסוגלים לראות את האורות והגילויים הגדולים של הגאולה, "מביאך אל ארץ טובה". עצם הרצון של עם ישראל לזכות בראיה זו הוא שמכין את הקרקע לנחמה של הקב"ה בעצמו. "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם"- גילוי גבוה יותר מגילוי של מתן תורה שהיה ב"אנוכי" אחד.
עכשיו אנו מכירים בזה, שכיון ש"מפי עליון לא תצא הרעות" (איכה ג' לא) אם כן, ראיית הפורענות כקללה או כחילופא של ברכה תלויה בדרגתנו וכוחנו להתבונן בפנימיות הדברים. אלה שנמצאים עדיין בבבל בגלות, שם מקומו של תרגום אונקלוס, ראייתם גם היא שהצרות הם לוטין-קללה, אבל בארץ ישראל אנחנו מסוגלים להתעלות ולראות גם את חסדי ה' המכוסים.
רעיון זה מופיע בגמרא "אמר רב אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב" (פסחים ז ע"א).
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ראה.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ראה.htm</a>
סוג אחר של קללה
פרשתנו עוסקת בברכות ובקללות שנאמרו על הר גריזים והר עיבל.
סוף הפסוק "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א כו), מתורגם ע"י אונקלוס "ברכן ולוטין". לוטין בארמית היינו קללה, לעומתם תרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי מתרגמים את המילה קללה- "וחילופא". בדרך כלל, משמעות המילה תחליף אינה ההפך הגמור אלא שיש לשני הדברים מכנה משותף. כשמדברים על תחליף חלב מדובר על משהו בעל תכונות דומות. "חילופי אותיות" משמעותו החלפה בין שתי אותיות מאותה קבוצה, כמו "אהוי" או "אחהע" (גרוניות). קללה לכאורא היא הפוכה של הברכה? צריך להבין את פשר תרגומם של יונתן והירושלמי ויש להבין את המחלוקת בינם לבין האונקלוס!
האבודרה"ם בביאור הסדר של שבע הפטרות דנחמתא מבאר: הפטרה ראשונה שולח הקב"ה את הנביאים "נחמו נחמו עמי" אולם התגובה היא "ותאמר ציון עזבני ה'" נחמה ע"י שליחים עבור עם ישראל, היא כאילו "עזבני ה' ". לכן הנביאים חוזרים ואומרים "עניה סוערה לא נוחמה" (הפטרה שלישית) הקב"ה מקבל את תביעת כנסת ישראל ואומר "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (הפטרה ד') הפטרה חמישית ושישית הם הנחמות "רני עקרה לא ילדה" "קומי אורי כי בא אורך", ובהפטרה השביעית נחמת הקב"ה מתקבלת "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי".
הקשה האדמו"ר בליובאוויטש זצ"ל בליקוטי שיחות תשל"ו מה ההבדל בין נחמת נביאים שבאים בשליחות הקב"ה לנחמה של הקב"ה בעצמו, ומדוע חיכה הקב"ה לבקשת עם ישראל ולא נחמם מראש בעצמו?
והוא מסביר, נחמת הנביאים בלבד הובנה ע"י עם ישראל כך, שהפורענות והגלות היו עונש וקללה ורק אחריהם תבוא הגאולה. אולם עם ישראל רצה לראות בפורענות עצמה את חסדי ה'. כך מפורש בפרשת עקב "כי כאשר ייסר איש את בני ה' אלקיך מיסרך. ושמרת את מצוות ה' וכו' כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה ". הייסורים באים לזכך את עם ישראל כדי שיגיע למצב של "ושמרת את מצוות ה' ", כדי שיהיו מסוגלים לראות את האורות והגילויים הגדולים של הגאולה, "מביאך אל ארץ טובה". עצם הרצון של עם ישראל לזכות בראיה זו הוא שמכין את הקרקע לנחמה של הקב"ה בעצמו. "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם"- גילוי גבוה יותר מגילוי של מתן תורה שהיה ב"אנוכי" אחד.
עכשיו אנו מכירים בזה, שכיון ש"מפי עליון לא תצא הרעות" (איכה ג' לא) אם כן, ראיית הפורענות כקללה או כחילופא של ברכה תלויה בדרגתנו וכוחנו להתבונן בפנימיות הדברים. אלה שנמצאים עדיין בבבל בגלות, שם מקומו של תרגום אונקלוס, ראייתם גם היא שהצרות הם לוטין-קללה, אבל בארץ ישראל אנחנו מסוגלים להתעלות ולראות גם את חסדי ה' המכוסים.
רעיון זה מופיע בגמרא "אמר רב אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב" (פסחים ז ע"א).
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ראה.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ראה.htm</a>
ראשיעל הפרשה ה'שבועי' של שרגא "עבודה עברית" מול "עבודה זרה"
ראה(דברים יא:כו-טז:יז)
"עבודה עברית" מול "עבודה זרה"
אחד מהנושאים החמורים ביותר מתואר בפרשת השבוע (דברים י"ג:16): הציווי להרוס את "העיר הנידחת", עיר שתושביה התמסרו לעבודת אלילים. בימינו, אנו מתקשים לדמיין עיר שכזו, משום שאנחנו כנראה מדמיינים את עובדי האלילים כאנשים ממשפחות רגילות, שבסך הכל סוגדים לפסל במקום ללכת לבית הכנסת.
אך במציאות, עבודת האלילים הייתה הרבה יותר חמורה.
הפולחן של עבודת האלילים כלל מעשי זוועה בלתי-מוסריים בעליל, כמו גילוי עריות בפרהסיה, פריצות בבית המקדש, משכב בהמה ותאוות בשרים.הפולחן של עבודת האלילים כלל מעשי זוועה בלתי-מוסריים בעליל, כמו גילוי עריות בפרהסיה, פריצות בבית המקדש, משכב בהמה ותאוות בשרים (ויקרא י"ח:27). ידוע גם שעובדי האלילים נהגו להקריב את ילדיהם לאליליהם (דברים י"ב:31). רבי עקיבא (אשר חי במאה השניה, בארץ ישראל) סיפר שראה פעם כיצד נער כובל את אביו בשרשראות ברזל, ומאכיל את בשרו לכלבים זועמים, מתוך סגידה לאלילים. ואכן, ארכיאולוגים מודרניים מצאו ערמות של עצמות ילדים באזורי המקדשים הפאגאניים.
כל התופעות הללו התרחשו במקום שבו אמור עם ישראל להקים את נחלתו, וברור לנו שזהו איננו יסוד אופטימלי להקים עליו מרכז רוחני. לכן ציווה עלינו הקב"ה להרוס את העיר הנידחת, על כל תושביה.
עבודת אלילים חורבן לאנושות
וכעת לחלק המעניין. הגמרא (מסכת סנהדרין, דף ז' ע"א) מציינת שהעיר הנידחת מעולם לא הייתה קיימת, ולעולם לא תתקיים!
אז מדוע מזכירה התורה את האפשרות הזו?
התשובה היא, שאם לא נכיר בקיומו של העונש, לעולם לא נבין את חומרתו של החטא.
איסור עבודת האלילים מופיע 44 פעמים בתורה, יותר מכל מצווה אחרת. איסור זה הוא אחד מעשרת הדיברות, הוא אחד האיסורים התמידיים בחייו של האדם, ואחד מ"שבע מצוות בני נוח", שבהן מחויבת כלל האנושות. איסור עבודת האלילים הוא אחת משלושת המצוות החמורות שעליהן מצווה היהודי למסור את נפשו ולא לעבור עליהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ("יהרג ובל יעבור").
אבל מה באמת כל כך רע בעבודת האלילים?!
כבני אדם, לכולנו יש רצון פנימי לתקשר עם משהו שנמצא מעבר לעצמנו. עבודת האלילים פירושה לחשוב שקיים משהו, חוץ מהקב"ה, שמהווה את מקור חיינו. אצל אנשים מסוימים, זו יכולה להיות ההרגשה שהכסף יביא להם את האושר המוחלט. אצל אחרים, יתכן שמדובר יהיה בפיתוי של עוצמה, אהבה או חומרנות.
הסכנה היא, שחברה שלא שמה את הקב"ה במרכזה, צפויה לקרוס במהירות. הסכנה היא, שחברה שלא שמה את הקב"ה במרכזה, צפויה לקרוס במהירות. ללא ערכים משותפים וללא מסירות עמוקה לניצוץ האלוקי הקיים בכל יצור אנושי, יש מעט מאד המחבר בין כל האנשים בעולם. כאשר מדובר בעם היהודי, המקדיש את חייו לאידיאל של עולם שוחר שלום ואחווה, ברור שעבודת האלילים מהווה מרכיב שאי אפשר לסבול.
מהפך אירוני
אם היהודים הם עם שכל-כך מסור לשלום ואחווה, כיצד יתכן שהתורה יכולה גם לצוות על מעשה כל כך אגרסיבי כמו הריסת העיר הנידחת, ואפילו רק ברמה התיאורטית?
ובכן, לפעמים מלחמה היא דבר חיוני. היהדות מלמדת אותנו שלמרות שהחיים הם ערך עליון, אנחנו לא פצפיסטים אנו לא נמנעים ממלחמה בכל מחיר. סילוק הרוע מהעולם גם הוא חלק מהצדק האוניברסלי. לעיתים, אנו חייבים להתעמת עם מצבים מסוכנים, משום שאם נחליט לעזוב את הרוע לנפשו, הוא בסופו של דבר יפנה את ציפורניו אלינו (רש"י, דברים כ':12).
ישנם מקומות בהם אנשים לא מתחברים אל הרעיון ש"עלינו להשמיד את הרוע או שהוא ישמיד אותנו". חלק ניכר מהעולם המערבי מתגורר בשכונות שקטות, חלקם מעולם לא חוו מלחמה, רדיפות או גזענות. (למרות שבעידן של בין-לאדן אין כבר כמעט מקומות כאלה), לכן קל להם לטעון בהתנשאות על חשיבות השלום והאחווה ולגנות את כוח ההתגוננות. יש בדיחה מפורסמת המגדירה אדם ליברלי כ"אדם מודרני שמעולם לא נשדד".
זה לא יהיה הוגן לפקפק במוסר ובצדק העברי הקדום, אם מעולם לא חוויתם מציאות קשה בעברכם.
די אירוני שהתורה, שהביאה לעולם את מושג קדושת החיים, כעת עומדת מול מטח של ביקורת על אכזריותה מפי האנושות המערבית הצבועה, הבנויה על יסודות המוסר היהודי! די אירוני שהתורה, שהביאה לעולם את מושג קדושת החיים, כעת עומדת מול מטח של ביקורת על אכזריותה מפי האנושות המערבית הצבועה, הבנויה על יסודות המוסר היהודי! בימינו אנשים יכולים "להאשים" את הצדק העברי הקדום, על כך שהביא לעולם את התפיסה שאסור לרצוח, לכבוש או להתעלל בזולת. עלינו לזכור כי ערכים כמו שיוויון, חופש ואחווה נובעים כולם מהיהדות. היכולת של העולם המערבי המודרני לטעון כי מחיקה מוחלטת של עיר שלימה היא מעשה לא-מוסרי, נובעת מאותם הערכים שהביאו היהודים אל שאר אומות העולם ככלל, ואל העולם המערבי בפרט!
שבע מצוות בני נוח
ישנה טעות נפוצה, הסוברת שמטרתה של התורה הייתה למחוק באכזריות את העם הכנעני מעל פני אדמת ארץ ישראל. האמת היא, שהתורה הייתה מעדיפה אילו הכנענים בכלל לא היו צריכים להיענש; לשם כך ניתנו להם הזדמנויות רבות לקבל את התנאים של "הסכם השלום", וזאת למרות שהנפש הכנענית הייתה רוויה בכל המעשים הנוראיים והבלתי-אנושיים אותם מנינו בתחילת מאמרינו. עדיין נשארה תקווה שעמים אלו ישתנו ויאמצו את שבע המצוות האוניברסליות שניתנו לאנושות כולה, "שבע מצוות בני נוח". אלו הן המצוות הבסיסיות ביותר, ההכרחיות לקיומה. הנה הן לפנינו:
1.לא תרצח.
2.לא תגנוב.
3.איסור עבודת האלילים.
4.לא תנאף.
5.לא תאכלו אבר מן החי.
6.לא תקללו את שם ה'.
7.הקמת מערכת משפט, והרשעת העבריינים.
שבע המצוות הללו הן עמודי התווך של האנושות העולמית. הן הגורם המבדיל בין קהילה של בני אדם לבין ג'ונגל של חיות פרא.ביסודם של הכללים הללו עומדת התפיסה הבסיסית שיש בעולם אלוקים, שברא כל אחד ואחד בצלמו ובדמותו, ושכל אדם הוא יקר לקב"ה, ולכן יש לכבד כל אדם באשר הוא. שבע המצוות הללו הן עמודי התווך של האנושות העולמית. הן הגורם המבדיל בין קהילה של בני אדם לבין ג'ונגל של חיות פרא.
מלחמה רחמנית
אפילו כאשר היהודים יצאו לקראת מלחמה, הקב"ה ציווה עליהם לנהוג ברחמים, כפי שאומרת התורה: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים כ':10).
כדוגמא לכך, לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, יהושע שולח שלושה מכתבים למלכי הכנענים. במכתב הראשון הוא כותב: "מי שרוצה לעזוב את ארץ ישראל, יש בידו הרשות לעשות כן". אל אלה שסירבו לכך, הוא כותב במכתב השני: "מי שרוצה לערוך עמנו הסכם שלום, יכול לעשות כן". במכתב האחרון הוא מזהיר: "מי שרוצה להילחם, שיתכונן לעשות כן". רק עם אחד מתוך עמי הכנענים, הגירגשים, קיבלו את ההצעה וכרתו עם בני ישראל ברית שלום.
גם במקרים בהם העמים הכנענים בחרו שלא לכרות ברית של שלום, היהודים נצטוו להילחם ברחמים. גם במקרים בהם העמים הכנענים בחרו שלא לכרות ברית של שלום, היהודים נצטוו להילחם ברחמים. לדוגמא, כאשר הקיפו עיר מסוימת לפני כיבושה, מעולם לא הקיפו אותה מכל ארבעת צדדיה. באופן כזה, תמיד נשאר צד אחד חופשי, שיאפשר לכל מי שרוצה לברוח. (ראה רמב"ם, הלכות מלכים, ו':5-4, עם הכסף משנה).
בניגוד לטבע היהודי
מעניין לדעת, שלאורך כל ההיסטוריה היהודית, פתיחה במלחמה הייתה אקט מאד קשה לעם היהודי, הן מבחינה אישית והן מבחינה לאומית. היה זה מעשה שעמד ממש בניגוד לטבע אוהב-השלום של בני ישראל.
בשלבים שונים לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר, נאלץ משה רבנו לנזוף בעם על פחדם מפני מלחמה. הוא ניסה לנטוע בהם מוטיבציה ע"י שיחות-עידוד למיניהן והבטחות רבות לניצחונם במלחמה. (ראה פירוש אבן-עזרא על שמות י"ד:3, פירוש ה רמב"ן על במדבר כ"א:34; דברים ל"א:6).
האמת היא שהמלחמות הופכות את האדם לקשוח ואכזרי. לכן, כיוון שהקב"ה בעצמו ציווה על היהודים לסלק את כל הרוע מהעולם, הוא גם הבטיח לחיילים שישובו לטבעם הרך ומלא הרחמים. במילים של פרשת השבוע: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים" (דברים י"ג:18).
עם ישראל תמיד עמד מול ניסיונות של פתיחה במלחמה מתוך רחמנות ואשמה. שאול המלך איבד את תפקידו כאשר גילה רחמנות מיותרת, בכך שנתן למלך העמלקי לחיות. ובזמנים המודרניים, כאשר נשאלה ראש הממשלה, גולדה מאיר, אם תוכל לסלוח למצרים על שהרגו כל כך הרבה חיילים ישראליים, היא ענתה: "קשה לי יותר לסלוח למצרים על שגרמו לי להרוג את החיילים שלהם".
כל כך טוב שזה מדהים
אז איך כל זה קשור אלינו כיום?
ללא מלך יהודי וללא סנהדרין, הלכות המלחמה הללו לא ממש רלוונטיות לגבינו. אך עדיין קיים לקח שניתן ללמוד מהן. חומרתה של עבודת האלילים מודגשת בעובדה, שהעונש החמור ביותר ביהדות מיועד ל"מסית", לאדם המעודד ומשכנע אחרים לעבוד את האלילים. כפי שמתואר בפרשת השבוע, אדם כזה למעשה משחית את הערכים והמוסר ממש מהשורש שלהם, ולכן לא קיים איום גדול יותר לאנושות, מאשר אדם שכזה (דברים י"ג 12-7).
מכאן נוכל לשער: השכר הגדול ביותר מיועד לאדם שעושה בדיוק את ההפך מפעולתו של ה"מסית", אדם שבאופן פעיל מקרב יהודים למורשת היהודית שלהם, ומפיץ את רעיון האחדות בעולם.
דוד המלך אמר: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהילים ל"ד:15). שיטה יעילה שעוזרת להתרחק מהרוע, היא פשוט "לעשות טוב". אנחנו חיים בתקופה מאד מיוחדת. העולם כולו מלא במתחים ובמריבות. הטוב נמצא בקרבתנו לעיתים קרובות, מתחת לפני השטח. בואו נחשוב באופן חיובי ונמצא דרך לסלק את הרוע... ע"י כך שנדגיש את הטוב ונוציא אותו אל האור.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48853467.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48853467.html</a>
ראה(דברים יא:כו-טז:יז)
"עבודה עברית" מול "עבודה זרה"
אחד מהנושאים החמורים ביותר מתואר בפרשת השבוע (דברים י"ג:16): הציווי להרוס את "העיר הנידחת", עיר שתושביה התמסרו לעבודת אלילים. בימינו, אנו מתקשים לדמיין עיר שכזו, משום שאנחנו כנראה מדמיינים את עובדי האלילים כאנשים ממשפחות רגילות, שבסך הכל סוגדים לפסל במקום ללכת לבית הכנסת.
אך במציאות, עבודת האלילים הייתה הרבה יותר חמורה.
הפולחן של עבודת האלילים כלל מעשי זוועה בלתי-מוסריים בעליל, כמו גילוי עריות בפרהסיה, פריצות בבית המקדש, משכב בהמה ותאוות בשרים.הפולחן של עבודת האלילים כלל מעשי זוועה בלתי-מוסריים בעליל, כמו גילוי עריות בפרהסיה, פריצות בבית המקדש, משכב בהמה ותאוות בשרים (ויקרא י"ח:27). ידוע גם שעובדי האלילים נהגו להקריב את ילדיהם לאליליהם (דברים י"ב:31). רבי עקיבא (אשר חי במאה השניה, בארץ ישראל) סיפר שראה פעם כיצד נער כובל את אביו בשרשראות ברזל, ומאכיל את בשרו לכלבים זועמים, מתוך סגידה לאלילים. ואכן, ארכיאולוגים מודרניים מצאו ערמות של עצמות ילדים באזורי המקדשים הפאגאניים.
כל התופעות הללו התרחשו במקום שבו אמור עם ישראל להקים את נחלתו, וברור לנו שזהו איננו יסוד אופטימלי להקים עליו מרכז רוחני. לכן ציווה עלינו הקב"ה להרוס את העיר הנידחת, על כל תושביה.
עבודת אלילים חורבן לאנושות
וכעת לחלק המעניין. הגמרא (מסכת סנהדרין, דף ז' ע"א) מציינת שהעיר הנידחת מעולם לא הייתה קיימת, ולעולם לא תתקיים!
אז מדוע מזכירה התורה את האפשרות הזו?
התשובה היא, שאם לא נכיר בקיומו של העונש, לעולם לא נבין את חומרתו של החטא.
איסור עבודת האלילים מופיע 44 פעמים בתורה, יותר מכל מצווה אחרת. איסור זה הוא אחד מעשרת הדיברות, הוא אחד האיסורים התמידיים בחייו של האדם, ואחד מ"שבע מצוות בני נוח", שבהן מחויבת כלל האנושות. איסור עבודת האלילים הוא אחת משלושת המצוות החמורות שעליהן מצווה היהודי למסור את נפשו ולא לעבור עליהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים ("יהרג ובל יעבור").
אבל מה באמת כל כך רע בעבודת האלילים?!
כבני אדם, לכולנו יש רצון פנימי לתקשר עם משהו שנמצא מעבר לעצמנו. עבודת האלילים פירושה לחשוב שקיים משהו, חוץ מהקב"ה, שמהווה את מקור חיינו. אצל אנשים מסוימים, זו יכולה להיות ההרגשה שהכסף יביא להם את האושר המוחלט. אצל אחרים, יתכן שמדובר יהיה בפיתוי של עוצמה, אהבה או חומרנות.
הסכנה היא, שחברה שלא שמה את הקב"ה במרכזה, צפויה לקרוס במהירות. הסכנה היא, שחברה שלא שמה את הקב"ה במרכזה, צפויה לקרוס במהירות. ללא ערכים משותפים וללא מסירות עמוקה לניצוץ האלוקי הקיים בכל יצור אנושי, יש מעט מאד המחבר בין כל האנשים בעולם. כאשר מדובר בעם היהודי, המקדיש את חייו לאידיאל של עולם שוחר שלום ואחווה, ברור שעבודת האלילים מהווה מרכיב שאי אפשר לסבול.
מהפך אירוני
אם היהודים הם עם שכל-כך מסור לשלום ואחווה, כיצד יתכן שהתורה יכולה גם לצוות על מעשה כל כך אגרסיבי כמו הריסת העיר הנידחת, ואפילו רק ברמה התיאורטית?
ובכן, לפעמים מלחמה היא דבר חיוני. היהדות מלמדת אותנו שלמרות שהחיים הם ערך עליון, אנחנו לא פצפיסטים אנו לא נמנעים ממלחמה בכל מחיר. סילוק הרוע מהעולם גם הוא חלק מהצדק האוניברסלי. לעיתים, אנו חייבים להתעמת עם מצבים מסוכנים, משום שאם נחליט לעזוב את הרוע לנפשו, הוא בסופו של דבר יפנה את ציפורניו אלינו (רש"י, דברים כ':12).
ישנם מקומות בהם אנשים לא מתחברים אל הרעיון ש"עלינו להשמיד את הרוע או שהוא ישמיד אותנו". חלק ניכר מהעולם המערבי מתגורר בשכונות שקטות, חלקם מעולם לא חוו מלחמה, רדיפות או גזענות. (למרות שבעידן של בין-לאדן אין כבר כמעט מקומות כאלה), לכן קל להם לטעון בהתנשאות על חשיבות השלום והאחווה ולגנות את כוח ההתגוננות. יש בדיחה מפורסמת המגדירה אדם ליברלי כ"אדם מודרני שמעולם לא נשדד".
זה לא יהיה הוגן לפקפק במוסר ובצדק העברי הקדום, אם מעולם לא חוויתם מציאות קשה בעברכם.
די אירוני שהתורה, שהביאה לעולם את מושג קדושת החיים, כעת עומדת מול מטח של ביקורת על אכזריותה מפי האנושות המערבית הצבועה, הבנויה על יסודות המוסר היהודי! די אירוני שהתורה, שהביאה לעולם את מושג קדושת החיים, כעת עומדת מול מטח של ביקורת על אכזריותה מפי האנושות המערבית הצבועה, הבנויה על יסודות המוסר היהודי! בימינו אנשים יכולים "להאשים" את הצדק העברי הקדום, על כך שהביא לעולם את התפיסה שאסור לרצוח, לכבוש או להתעלל בזולת. עלינו לזכור כי ערכים כמו שיוויון, חופש ואחווה נובעים כולם מהיהדות. היכולת של העולם המערבי המודרני לטעון כי מחיקה מוחלטת של עיר שלימה היא מעשה לא-מוסרי, נובעת מאותם הערכים שהביאו היהודים אל שאר אומות העולם ככלל, ואל העולם המערבי בפרט!
שבע מצוות בני נוח
ישנה טעות נפוצה, הסוברת שמטרתה של התורה הייתה למחוק באכזריות את העם הכנעני מעל פני אדמת ארץ ישראל. האמת היא, שהתורה הייתה מעדיפה אילו הכנענים בכלל לא היו צריכים להיענש; לשם כך ניתנו להם הזדמנויות רבות לקבל את התנאים של "הסכם השלום", וזאת למרות שהנפש הכנענית הייתה רוויה בכל המעשים הנוראיים והבלתי-אנושיים אותם מנינו בתחילת מאמרינו. עדיין נשארה תקווה שעמים אלו ישתנו ויאמצו את שבע המצוות האוניברסליות שניתנו לאנושות כולה, "שבע מצוות בני נוח". אלו הן המצוות הבסיסיות ביותר, ההכרחיות לקיומה. הנה הן לפנינו:
1.לא תרצח.
2.לא תגנוב.
3.איסור עבודת האלילים.
4.לא תנאף.
5.לא תאכלו אבר מן החי.
6.לא תקללו את שם ה'.
7.הקמת מערכת משפט, והרשעת העבריינים.
שבע המצוות הללו הן עמודי התווך של האנושות העולמית. הן הגורם המבדיל בין קהילה של בני אדם לבין ג'ונגל של חיות פרא.ביסודם של הכללים הללו עומדת התפיסה הבסיסית שיש בעולם אלוקים, שברא כל אחד ואחד בצלמו ובדמותו, ושכל אדם הוא יקר לקב"ה, ולכן יש לכבד כל אדם באשר הוא. שבע המצוות הללו הן עמודי התווך של האנושות העולמית. הן הגורם המבדיל בין קהילה של בני אדם לבין ג'ונגל של חיות פרא.
מלחמה רחמנית
אפילו כאשר היהודים יצאו לקראת מלחמה, הקב"ה ציווה עליהם לנהוג ברחמים, כפי שאומרת התורה: "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים כ':10).
כדוגמא לכך, לפני שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, יהושע שולח שלושה מכתבים למלכי הכנענים. במכתב הראשון הוא כותב: "מי שרוצה לעזוב את ארץ ישראל, יש בידו הרשות לעשות כן". אל אלה שסירבו לכך, הוא כותב במכתב השני: "מי שרוצה לערוך עמנו הסכם שלום, יכול לעשות כן". במכתב האחרון הוא מזהיר: "מי שרוצה להילחם, שיתכונן לעשות כן". רק עם אחד מתוך עמי הכנענים, הגירגשים, קיבלו את ההצעה וכרתו עם בני ישראל ברית שלום.
גם במקרים בהם העמים הכנענים בחרו שלא לכרות ברית של שלום, היהודים נצטוו להילחם ברחמים. גם במקרים בהם העמים הכנענים בחרו שלא לכרות ברית של שלום, היהודים נצטוו להילחם ברחמים. לדוגמא, כאשר הקיפו עיר מסוימת לפני כיבושה, מעולם לא הקיפו אותה מכל ארבעת צדדיה. באופן כזה, תמיד נשאר צד אחד חופשי, שיאפשר לכל מי שרוצה לברוח. (ראה רמב"ם, הלכות מלכים, ו':5-4, עם הכסף משנה).
בניגוד לטבע היהודי
מעניין לדעת, שלאורך כל ההיסטוריה היהודית, פתיחה במלחמה הייתה אקט מאד קשה לעם היהודי, הן מבחינה אישית והן מבחינה לאומית. היה זה מעשה שעמד ממש בניגוד לטבע אוהב-השלום של בני ישראל.
בשלבים שונים לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר, נאלץ משה רבנו לנזוף בעם על פחדם מפני מלחמה. הוא ניסה לנטוע בהם מוטיבציה ע"י שיחות-עידוד למיניהן והבטחות רבות לניצחונם במלחמה. (ראה פירוש אבן-עזרא על שמות י"ד:3, פירוש ה רמב"ן על במדבר כ"א:34; דברים ל"א:6).
האמת היא שהמלחמות הופכות את האדם לקשוח ואכזרי. לכן, כיוון שהקב"ה בעצמו ציווה על היהודים לסלק את כל הרוע מהעולם, הוא גם הבטיח לחיילים שישובו לטבעם הרך ומלא הרחמים. במילים של פרשת השבוע: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים" (דברים י"ג:18).
עם ישראל תמיד עמד מול ניסיונות של פתיחה במלחמה מתוך רחמנות ואשמה. שאול המלך איבד את תפקידו כאשר גילה רחמנות מיותרת, בכך שנתן למלך העמלקי לחיות. ובזמנים המודרניים, כאשר נשאלה ראש הממשלה, גולדה מאיר, אם תוכל לסלוח למצרים על שהרגו כל כך הרבה חיילים ישראליים, היא ענתה: "קשה לי יותר לסלוח למצרים על שגרמו לי להרוג את החיילים שלהם".
כל כך טוב שזה מדהים
אז איך כל זה קשור אלינו כיום?
ללא מלך יהודי וללא סנהדרין, הלכות המלחמה הללו לא ממש רלוונטיות לגבינו. אך עדיין קיים לקח שניתן ללמוד מהן. חומרתה של עבודת האלילים מודגשת בעובדה, שהעונש החמור ביותר ביהדות מיועד ל"מסית", לאדם המעודד ומשכנע אחרים לעבוד את האלילים. כפי שמתואר בפרשת השבוע, אדם כזה למעשה משחית את הערכים והמוסר ממש מהשורש שלהם, ולכן לא קיים איום גדול יותר לאנושות, מאשר אדם שכזה (דברים י"ג 12-7).
מכאן נוכל לשער: השכר הגדול ביותר מיועד לאדם שעושה בדיוק את ההפך מפעולתו של ה"מסית", אדם שבאופן פעיל מקרב יהודים למורשת היהודית שלהם, ומפיץ את רעיון האחדות בעולם.
דוד המלך אמר: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו" (תהילים ל"ד:15). שיטה יעילה שעוזרת להתרחק מהרוע, היא פשוט "לעשות טוב". אנחנו חיים בתקופה מאד מיוחדת. העולם כולו מלא במתחים ובמריבות. הטוב נמצא בקרבתנו לעיתים קרובות, מתחת לפני השטח. בואו נחשוב באופן חיובי ונמצא דרך לסלק את הרוע... ע"י כך שנדגיש את הטוב ונוציא אותו אל האור.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48853467.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48853467.html</a>
מנחם אב ה'תשס"א
שכם וירושלים - שתי מדרגות
פרשת ראה
הרב אליהו ברין
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה
בפרשתנו, פרשת ראה, אנו מעפילים ומגיעים - לאחר הקדמה ארוכה מתחילת חומש דברים, המכילה דברי אמונה ומוסר נשגבים וכוללים, קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות - אל ה"תכלית" - התפרטות כל התוכן הזה למצוות מעשיות.
רשימת נ"ה המצוות אשר מכילה פרשתנו (קרוב לעשירית מנין המצוות) פותחת בכותרת "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" - זהו חותמו המיוחד של חומש דברים בניית כל התורה כולה כגילוי חיי האומה בארצה - כתוכן חיים רוחני לאומה החיה חיים שלמים באופן ריבוני, וזהו גם הציר הסובב את תכנן - הדבר בא לידי בטוי למשל במצוות העוסקות באסור עבודה זרה המנוסחות כעקירת עבודה זרה מארצנו - הן עבודה זרה של הגויים שקדמו לנו והן בשריפתה של עיר הנדחת; וכן פרשיות הרגלים החוזרות ונשנות מספר פעמים בתורה מופיעות בפרשה עם החידוש של מצות העליה לרגל "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלוקיך במקום אשר יבחר" וכו'.
שני מקומות נבחרים בפרשתנו להביע דרכם שתי מדריגות בהופעת קדושתה של ארץ ישראל - הר גריזים והר עיבל (כששכם העיר בינהם) מצד אחד, וירושלים "המקום אשר יבחר ד'" - מצד שני. ותוכנה של הפרשה מונח בין שתי המדרגות הללו שעל שתיהן מזכירה התורה "ראיה" - תחילת הפרשה - "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", וסופה - "ייראה כל זכורך במקום אשר יבחר".
שכם
שכם היא שער הכניסה לארץ ישראל לא רק אצל אברהם אבינו - "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" אצל יעקב אבינו השב מבית לבן - "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" - כי אם גם עבור עם ישראל כולו הנכנס לארץ בימי יהושע. ומבואר בגמרא סוטה ל"ו שכריתת הברית בהר גריזים ובהר עיבל נעשתה באופן של נס ופלא כבר ביום הכניסה לארץ בעצמו - "בא וראה כמה ניסים נעשו באותו היום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל - יתר מששים מיל ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם וכל העומד בפניהם מיד נתרז... ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו וקפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל".
שכם היא המבארת בכל תוקף והחלטיות את העובדה שהתורה היא ברית גמורה לא רק בין ד' לעמו באופן כולל אלא ברית חיים בין האומה וארצה בתורתה הנקבעת בתוכה בחקיקת נצח באר היטב - בשבעים לשון - שבה ונפרשת
על פני כל אורחות החיים שגם הם גלויים של תורה - משפט אלוקי הארץ.
כאן - בהר גריזים ובהר עיבל - קבלנו על עצמינו בברית ובשבועה ובהחלטת חרם עמוקה את היות ברכת הארץ "אשר עיני ד' אלוקיך בה" ואשר היא "ארץ זבת חלב ודבש" שופעת ונמשכת עלינו דווקא על פי שנהיה ראויים להתאחז ולהשתמש בה על פי אופיה הרוחי היחודי - שהיא ארצות החיים ומקום השכינה.
שכם היא מקום המוכן לפורענות (מדרש רבה) כאן טמאו את דינה, כאן נמכר יוסף, כאן הרג אבימלך את אחיו וכאן נחלקה המלוכה, אבל היא גם מתנת הבכורה של יוסף על כל אחיו - "שכם אחד על אחיך" ועל כן היא מציינת את התיקון והחיבור השלם של השבטים אל יוסף ודרכו היחודית בהעלאת כל החול אל הקודש (מאמרי הראיה - המספד בירושלים) ועם ישראל כולו נקרא יוסף "נוהג כצאן יוסף" (תהילים פ'). כאן התגלתה תוקף הכנעניות של שכם בן חמור אבל כאן התגלתה גם תוקף התגברותם של שמעון ולוי וכאן תיקן יעקב אבינו מטבע, שווקים ומרחצאות (שבת ל"ג) "שעשה זאת כנגד הפרצה שצפה שתהיה בהתחלקות מלכות בית דוד - מפני מיעוט ההכנה להבין איך אפשר שתתאים השלמות החומרית והחברתית עם השלימות המוסרית והרעיונית" (עין איה שם).
מתוך עומק נשגבותה של ברית האיתנים הזו המונחת בין שני ההרים הגדולים אנו מתמלאים אומץ וגבורה להתהלך בארץ ישראל. על שפע ברכת ד' המתגלה בה באופן רוחני וחומרי בעושר רב ולגלות אותה כולה באופן ישר ונכון. ומתוך יחוד, ברכה וקדושה לדעת לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולברך את ד' עליה בקדושה וטהרה.
המקום אשר יבחר ה'
מתוך התערותנו באוירה של ארץ ישראל, נטיעתה וישובה וההתאחזות בה בשלימות המסוכמת בפרשתנו במילים "וירשתם אותה וישבתם בה, ושמרתם לעשות את כל החוקים ומשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום". אנו זוכים לריכוזה של העבודה במקום הנבחר: "לא תעשון כן לד' אלוקיכם" (רש"י - להקטיר לשמים בכל מקום) - "כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם" - ירושלים עיר הקודש.
כברת דרך ארוכה נאלצים אנו לעבור עד להתוודעותנו אל המקום הנבחר הזה - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" - "שתלכו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית ה' ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ' אל בית אלוקי יעקב"... וכו' ובספרי - "תדרשו" - דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך הנביא תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד - "אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני... עד אמצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב" נבואה למשכנותיו נשתחווה להדום רגליו..." (כל זה ברמב"ן כאן). לא רק הנבואה אלא כל תוכן החיים השלם הארץ-ישראלי מתגבש ומתרכז ומבקש למצוא את ליבו הפנימי - המקום אשר יבחר ד' - מכל שבטיכם "ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל". (משנה כלים)
"המקום אשר יבחר ד' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם" - המונח המתחדש בתורה לראשונה כאן, ומוזכר בפרשתנו יותר מכל מקום אחר בתורה - מהווה לכאורה מקום המקדש ומקום הבאת הקרבנות ומשמש כתחליף למושגים "משכן" ו"אוהל מועד" המוזכרים בשמות-ויקרא ובא לקבעם מעתה במקום נבחר וקבוע - ירושלים עיר הקודש. אלא שבהמשך הפרשה אנו מייחסים את הבטוי "המקום אשר יבחר ד'" גם לגבי אכילת מעשר שני - הנאכל בכל ירושלים - היינו לא רק במקום המקדש אלא כל ירושלים העיר בכללה היא המקום הנבחר מכל שבטינו - היא כולה נקראת מקדש - גם חלק החול שבה (על פי הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת ראש השנה). כולה היא "יפה נוף, משוש כל הארץ קרית מלך רב" - בפרשיות הבאות אנו מוצאים את "המקום אשר יבחר ד'" גם כמקום הבאת קרבנות (פרשת כי תבוא) כמקום מושבם של הסנהדרין (פרשת שופטים) וכמקום אשר תתקיים בו מצות הקהל (פרשת וילך).
המקום אשר יבחר ד' לשכן שמו שנתברר אחר כך כירושלים הוא הלב החי של האומה - אליו צריכה להתקבץ העליה הרוחנית הכלל שבטית - באופן הבלתי מחולק - שלא נתחלקה לשבטים - ואשר בה אין כלל חילוק בין הבחינות הרוחניות השונות - כאן מקום העבודה, כאן מרכז התורה וההוראה, כאן גיא חזיון - מקום הנבואה ומקורה - וכאן המקום שמתחדשת בו מעין נתינת התורה מחדש אחת לשבע שנים במעמד ההקהל - שהוא כעין חזרה על מתן תורה שבסיני לקיים - כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים.
קורא התורה לפני העם במעמד ההקהל הוא דווקא מלך ישראל - ירושלים היא גם מקום המלכות בישראל - שכן התורה והאומה - הצדדים הרוחניים והצדדים הציבוריים מרוכזים בה יחדיו. וגם זאת נרמזת אולי בהמשך פרק קל"ב בתהילים הנ"ל שבו מתאר דוד המלך עליו השלום את שבועתו למציאת מקום המקדש "אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב אם אבוא באהל ביתי... עד אמצא מקום לד'" וכו' - "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך נשבע ד' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי-עד ישבו לכסא לך כי יבחר ד' בציון איוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי-עד פה אשב כי איויתיה... שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי..." היינו שבחירת ירושלים כמקום לד' - כמקום המקדש ונצחיות המלכות לבית-דוד הם בחירה אלוקית נצחית אחת "כי בחר ד' בציון איוה למושב לו זאת מנותי עדי-עד"
והברית הרוחנית-ארצית של שכם שבהר גריזים ושבהר עיבל שבה עולה ומתקדשת בברית הנצח של קדושה והשראת שכינה שעם מלכות ישראל יחדיו - בירושלים.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=560&id=474&q=%f4%f8%f9%fa+%f8%e0%e4' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... +%f8%e0%e4</a>
שכם וירושלים - שתי מדרגות
פרשת ראה
הרב אליהו ברין
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה
בפרשתנו, פרשת ראה, אנו מעפילים ומגיעים - לאחר הקדמה ארוכה מתחילת חומש דברים, המכילה דברי אמונה ומוסר נשגבים וכוללים, קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות - אל ה"תכלית" - התפרטות כל התוכן הזה למצוות מעשיות.
רשימת נ"ה המצוות אשר מכילה פרשתנו (קרוב לעשירית מנין המצוות) פותחת בכותרת "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" - זהו חותמו המיוחד של חומש דברים בניית כל התורה כולה כגילוי חיי האומה בארצה - כתוכן חיים רוחני לאומה החיה חיים שלמים באופן ריבוני, וזהו גם הציר הסובב את תכנן - הדבר בא לידי בטוי למשל במצוות העוסקות באסור עבודה זרה המנוסחות כעקירת עבודה זרה מארצנו - הן עבודה זרה של הגויים שקדמו לנו והן בשריפתה של עיר הנדחת; וכן פרשיות הרגלים החוזרות ונשנות מספר פעמים בתורה מופיעות בפרשה עם החידוש של מצות העליה לרגל "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלוקיך במקום אשר יבחר" וכו'.
שני מקומות נבחרים בפרשתנו להביע דרכם שתי מדריגות בהופעת קדושתה של ארץ ישראל - הר גריזים והר עיבל (כששכם העיר בינהם) מצד אחד, וירושלים "המקום אשר יבחר ד'" - מצד שני. ותוכנה של הפרשה מונח בין שתי המדרגות הללו שעל שתיהן מזכירה התורה "ראיה" - תחילת הפרשה - "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", וסופה - "ייראה כל זכורך במקום אשר יבחר".
שכם
שכם היא שער הכניסה לארץ ישראל לא רק אצל אברהם אבינו - "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" אצל יעקב אבינו השב מבית לבן - "ויבוא יעקב שלם עיר שכם" - כי אם גם עבור עם ישראל כולו הנכנס לארץ בימי יהושע. ומבואר בגמרא סוטה ל"ו שכריתת הברית בהר גריזים ובהר עיבל נעשתה באופן של נס ופלא כבר ביום הכניסה לארץ בעצמו - "בא וראה כמה ניסים נעשו באותו היום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל - יתר מששים מיל ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם וכל העומד בפניהם מיד נתרז... ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו וקפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל".
שכם היא המבארת בכל תוקף והחלטיות את העובדה שהתורה היא ברית גמורה לא רק בין ד' לעמו באופן כולל אלא ברית חיים בין האומה וארצה בתורתה הנקבעת בתוכה בחקיקת נצח באר היטב - בשבעים לשון - שבה ונפרשת
על פני כל אורחות החיים שגם הם גלויים של תורה - משפט אלוקי הארץ.
כאן - בהר גריזים ובהר עיבל - קבלנו על עצמינו בברית ובשבועה ובהחלטת חרם עמוקה את היות ברכת הארץ "אשר עיני ד' אלוקיך בה" ואשר היא "ארץ זבת חלב ודבש" שופעת ונמשכת עלינו דווקא על פי שנהיה ראויים להתאחז ולהשתמש בה על פי אופיה הרוחי היחודי - שהיא ארצות החיים ומקום השכינה.
שכם היא מקום המוכן לפורענות (מדרש רבה) כאן טמאו את דינה, כאן נמכר יוסף, כאן הרג אבימלך את אחיו וכאן נחלקה המלוכה, אבל היא גם מתנת הבכורה של יוסף על כל אחיו - "שכם אחד על אחיך" ועל כן היא מציינת את התיקון והחיבור השלם של השבטים אל יוסף ודרכו היחודית בהעלאת כל החול אל הקודש (מאמרי הראיה - המספד בירושלים) ועם ישראל כולו נקרא יוסף "נוהג כצאן יוסף" (תהילים פ'). כאן התגלתה תוקף הכנעניות של שכם בן חמור אבל כאן התגלתה גם תוקף התגברותם של שמעון ולוי וכאן תיקן יעקב אבינו מטבע, שווקים ומרחצאות (שבת ל"ג) "שעשה זאת כנגד הפרצה שצפה שתהיה בהתחלקות מלכות בית דוד - מפני מיעוט ההכנה להבין איך אפשר שתתאים השלמות החומרית והחברתית עם השלימות המוסרית והרעיונית" (עין איה שם).
מתוך עומק נשגבותה של ברית האיתנים הזו המונחת בין שני ההרים הגדולים אנו מתמלאים אומץ וגבורה להתהלך בארץ ישראל. על שפע ברכת ד' המתגלה בה באופן רוחני וחומרי בעושר רב ולגלות אותה כולה באופן ישר ונכון. ומתוך יחוד, ברכה וקדושה לדעת לאכול מפריה ולשבוע מטובה ולברך את ד' עליה בקדושה וטהרה.
המקום אשר יבחר ה'
מתוך התערותנו באוירה של ארץ ישראל, נטיעתה וישובה וההתאחזות בה בשלימות המסוכמת בפרשתנו במילים "וירשתם אותה וישבתם בה, ושמרתם לעשות את כל החוקים ומשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום". אנו זוכים לריכוזה של העבודה במקום הנבחר: "לא תעשון כן לד' אלוקיכם" (רש"י - להקטיר לשמים בכל מקום) - "כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם" - ירושלים עיר הקודש.
כברת דרך ארוכה נאלצים אנו לעבור עד להתוודעותנו אל המקום הנבחר הזה - "לשכנו תדרשו ובאת שמה" - "שתלכו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית ה' ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ' אל בית אלוקי יעקב"... וכו' ובספרי - "תדרשו" - דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך הנביא תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא וכן אתה מוצא בדוד - "אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני... עד אמצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב" נבואה למשכנותיו נשתחווה להדום רגליו..." (כל זה ברמב"ן כאן). לא רק הנבואה אלא כל תוכן החיים השלם הארץ-ישראלי מתגבש ומתרכז ומבקש למצוא את ליבו הפנימי - המקום אשר יבחר ד' - מכל שבטיכם "ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל". (משנה כלים)
"המקום אשר יבחר ד' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם" - המונח המתחדש בתורה לראשונה כאן, ומוזכר בפרשתנו יותר מכל מקום אחר בתורה - מהווה לכאורה מקום המקדש ומקום הבאת הקרבנות ומשמש כתחליף למושגים "משכן" ו"אוהל מועד" המוזכרים בשמות-ויקרא ובא לקבעם מעתה במקום נבחר וקבוע - ירושלים עיר הקודש. אלא שבהמשך הפרשה אנו מייחסים את הבטוי "המקום אשר יבחר ד'" גם לגבי אכילת מעשר שני - הנאכל בכל ירושלים - היינו לא רק במקום המקדש אלא כל ירושלים העיר בכללה היא המקום הנבחר מכל שבטינו - היא כולה נקראת מקדש - גם חלק החול שבה (על פי הרמב"ם בפירוש המשניות מסכת ראש השנה). כולה היא "יפה נוף, משוש כל הארץ קרית מלך רב" - בפרשיות הבאות אנו מוצאים את "המקום אשר יבחר ד'" גם כמקום הבאת קרבנות (פרשת כי תבוא) כמקום מושבם של הסנהדרין (פרשת שופטים) וכמקום אשר תתקיים בו מצות הקהל (פרשת וילך).
המקום אשר יבחר ד' לשכן שמו שנתברר אחר כך כירושלים הוא הלב החי של האומה - אליו צריכה להתקבץ העליה הרוחנית הכלל שבטית - באופן הבלתי מחולק - שלא נתחלקה לשבטים - ואשר בה אין כלל חילוק בין הבחינות הרוחניות השונות - כאן מקום העבודה, כאן מרכז התורה וההוראה, כאן גיא חזיון - מקום הנבואה ומקורה - וכאן המקום שמתחדשת בו מעין נתינת התורה מחדש אחת לשבע שנים במעמד ההקהל - שהוא כעין חזרה על מתן תורה שבסיני לקיים - כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים.
קורא התורה לפני העם במעמד ההקהל הוא דווקא מלך ישראל - ירושלים היא גם מקום המלכות בישראל - שכן התורה והאומה - הצדדים הרוחניים והצדדים הציבוריים מרוכזים בה יחדיו. וגם זאת נרמזת אולי בהמשך פרק קל"ב בתהילים הנ"ל שבו מתאר דוד המלך עליו השלום את שבועתו למציאת מקום המקדש "אשר נשבע לד' נדר לאביר יעקב אם אבוא באהל ביתי... עד אמצא מקום לד'" וכו' - "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך נשבע ד' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי-עד ישבו לכסא לך כי יבחר ד' בציון איוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי-עד פה אשב כי איויתיה... שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי..." היינו שבחירת ירושלים כמקום לד' - כמקום המקדש ונצחיות המלכות לבית-דוד הם בחירה אלוקית נצחית אחת "כי בחר ד' בציון איוה למושב לו זאת מנותי עדי-עד"
והברית הרוחנית-ארצית של שכם שבהר גריזים ושבהר עיבל שבה עולה ומתקדשת בברית הנצח של קדושה והשראת שכינה שעם מלכות ישראל יחדיו - בירושלים.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=560&id=474&q=%f4%f8%f9%fa+%f8%e0%e4' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... +%f8%e0%e4</a>
הבחירה החופשית וגבולותיה
בפרשה אנחנו למדים על הבחירה החופשית שיש לאדם בעולם. האומנם חופשית היא?
כ"ג אב ה´תשס"ט - הרב יעקב הלוי פילבר
רק בעולם שיש בו חופש ובחירה אפשר לומר לאדם: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו את מצוות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום, והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם".
האמירה הזו מלמדת אותנו שלא זו בלבד שיש לאדם בחירה חופשית ובידו לבחור בטוב או ברע, אלא שהוא נושא באחריות על מעשיו ועתיד ליתן את הדין עליהם. וכך מובא במדרש (דב"ר, ראה פ"ג): "אמר ר' אלעזר: משאמר הקב"ה הדבר הזה ("ראה אנכי נותן לפניכם") בסיני, באותה שעה - מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה".
ועוד הוסיפו שם במדרש: "דבר אחר, אמר ר' חגי: ולא עוד שנתתי לכם שתי דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם: 'ובחרת בחיים'".
הבחירה החופשית היא הבסיס לכל התורה כולה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"א): "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה הרשות בידו... ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע".
אלא שהבחירה הזו אינה מוחלטת ויש לה גבולות כמו שכתב הראי"ה (עולת ראיה ח"א עמ' פה) "גבול יש לחופש הרצון של האדם, וגם באותן הופעות שלנו הן נראות כחופשיות מצד הרצון הבחירי של האדם, יש בהם בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין". על כך שיש גבולות לבחירה החופשית אנו למדים גם מברכתו של רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו לפני פטירתו (ברכות כח ב) שאיחל להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן?! אמר להם: ולואי, תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם".
מדבריו אנו למדים שבחירתו של האדם מושפעת פעמים רבות מפני מה שיאמרו הבריות או מן החשש שייתפס וייענש, ואז בחירתו אינה חופשית. אבל מדבריו אנו למדים גם דבר הפוך: שבחירתו החופשית של האדם היא כה רחבה עד שהיא קיימת אפילו כנגד הקב"ה. על נועזות הבחירה של האדם כתב הרב חרל"פ בספרו "מי מרום" (על שמונה פרקים, פתיחה ב) ששאל את רבו הראי"ה קוק על דברי חז"ל: "יודע את ריבונו ומכוין למרוד בו" (תו"כ בחקתי פ"ב) איך אפשר לתאר תרתי דסתרי כזה (שני דברים הסותרים זה את זה) להכיר ולמרוד?! והשיב לו הראי"ה: "כי כן הוא הדבר, כח נועז כזה גם כן נוצר בקרב האדם, להכיר ולדעת ואע"פ כן למרוד".
המגבלות העומדות בפני האדם למימוש בחירתו חלקן אובייקטיביות שאינן תלויות באדם, כמו חוסר יכולת או העדר אמצעים. אך מגבלות רבות בבחירה החופשית נובעות מחולשותיו של האדם, והאדם החכם יוכל להתגבר עליהן אם ידע לנצל את הגורמים הפועלים לרעתו ולגייס אותם לטובתו, כמו למשל הסביבה החברתית של האדם, שהיא אחד המשפיעים הגדולים, לטוב או לרע, על בחירתו של האדם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ו): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". וכל מה שעל אדם המכיר בעובדת חיים זו לעשות הוא לבחור את הסביבה הנכונה ובכך להיטיב את בחירתו, הא כיצד?
על כך כתב הרמב"ם: "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד - כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך - כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע".
במעשה זה לכאורה האדם בעל כרחו, מתוך לחץ או מוסכמות חברה, יעשה את המעשים הטובים או יחשוב את המחשבות הנכונות, וגם אם למראית עין התנהגותו היא שלא במסגרת הבחירה החופשית שלו, לא כן הדבר, אדרבא, מפני שהמצב שהאדם נמצא בו הוא פרי החלטה של בחירתו החופשית, ובבחירתו החופשית הביא את עצמו למצב שעכשיו אמנם הוא פועל בלחץ חברתי, אבל כיוון שהוא הגורם לכך כל התוצאות הנובעות מזה נזקפות לזכותו. וכעין זאת מצינו בכיוון ההפוך אצל פרעה, שגרר את עצמו בבחירתו למצב שהביא להכבדת לבו, ואז כבר לא היה לו שליטה על מעשיו, אעפ"כ לבסוף נענש על מעשים אלו שנבעו מהכבדת לבו, מפני שהוא בבחירתו הביא את עצמו למצב זה.
המאמר מתפרסם בעלון באהבה ואמונה
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=34126' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=34126</a>
בפרשה אנחנו למדים על הבחירה החופשית שיש לאדם בעולם. האומנם חופשית היא?
כ"ג אב ה´תשס"ט - הרב יעקב הלוי פילבר
רק בעולם שיש בו חופש ובחירה אפשר לומר לאדם: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו את מצוות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום, והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם".
האמירה הזו מלמדת אותנו שלא זו בלבד שיש לאדם בחירה חופשית ובידו לבחור בטוב או ברע, אלא שהוא נושא באחריות על מעשיו ועתיד ליתן את הדין עליהם. וכך מובא במדרש (דב"ר, ראה פ"ג): "אמר ר' אלעזר: משאמר הקב"ה הדבר הזה ("ראה אנכי נותן לפניכם") בסיני, באותה שעה - מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה".
ועוד הוסיפו שם במדרש: "דבר אחר, אמר ר' חגי: ולא עוד שנתתי לכם שתי דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם: 'ובחרת בחיים'".
הבחירה החופשית היא הבסיס לכל התורה כולה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ה ה"א): "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה הרשות בידו... ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע".
אלא שהבחירה הזו אינה מוחלטת ויש לה גבולות כמו שכתב הראי"ה (עולת ראיה ח"א עמ' פה) "גבול יש לחופש הרצון של האדם, וגם באותן הופעות שלנו הן נראות כחופשיות מצד הרצון הבחירי של האדם, יש בהם בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין". על כך שיש גבולות לבחירה החופשית אנו למדים גם מברכתו של רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו לפני פטירתו (ברכות כח ב) שאיחל להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן?! אמר להם: ולואי, תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם".
מדבריו אנו למדים שבחירתו של האדם מושפעת פעמים רבות מפני מה שיאמרו הבריות או מן החשש שייתפס וייענש, ואז בחירתו אינה חופשית. אבל מדבריו אנו למדים גם דבר הפוך: שבחירתו החופשית של האדם היא כה רחבה עד שהיא קיימת אפילו כנגד הקב"ה. על נועזות הבחירה של האדם כתב הרב חרל"פ בספרו "מי מרום" (על שמונה פרקים, פתיחה ב) ששאל את רבו הראי"ה קוק על דברי חז"ל: "יודע את ריבונו ומכוין למרוד בו" (תו"כ בחקתי פ"ב) איך אפשר לתאר תרתי דסתרי כזה (שני דברים הסותרים זה את זה) להכיר ולמרוד?! והשיב לו הראי"ה: "כי כן הוא הדבר, כח נועז כזה גם כן נוצר בקרב האדם, להכיר ולדעת ואע"פ כן למרוד".
המגבלות העומדות בפני האדם למימוש בחירתו חלקן אובייקטיביות שאינן תלויות באדם, כמו חוסר יכולת או העדר אמצעים. אך מגבלות רבות בבחירה החופשית נובעות מחולשותיו של האדם, והאדם החכם יוכל להתגבר עליהן אם ידע לנצל את הגורמים הפועלים לרעתו ולגייס אותם לטובתו, כמו למשל הסביבה החברתית של האדם, שהיא אחד המשפיעים הגדולים, לטוב או לרע, על בחירתו של האדם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ו): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". וכל מה שעל אדם המכיר בעובדת חיים זו לעשות הוא לבחור את הסביבה הנכונה ובכך להיטיב את בחירתו, הא כיצד?
על כך כתב הרמב"ם: "לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד - כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך - כדי שלא ילמד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע".
במעשה זה לכאורה האדם בעל כרחו, מתוך לחץ או מוסכמות חברה, יעשה את המעשים הטובים או יחשוב את המחשבות הנכונות, וגם אם למראית עין התנהגותו היא שלא במסגרת הבחירה החופשית שלו, לא כן הדבר, אדרבא, מפני שהמצב שהאדם נמצא בו הוא פרי החלטה של בחירתו החופשית, ובבחירתו החופשית הביא את עצמו למצב שעכשיו אמנם הוא פועל בלחץ חברתי, אבל כיוון שהוא הגורם לכך כל התוצאות הנובעות מזה נזקפות לזכותו. וכעין זאת מצינו בכיוון ההפוך אצל פרעה, שגרר את עצמו בבחירתו למצב שהביא להכבדת לבו, ואז כבר לא היה לו שליטה על מעשיו, אעפ"כ לבסוף נענש על מעשים אלו שנבעו מהכבדת לבו, מפני שהוא בבחירתו הביא את עצמו למצב זה.
המאמר מתפרסם בעלון באהבה ואמונה
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=34126' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=34126</a>