אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת פרשת שמות !
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
שמות(שמות א:א-ו:א)
על אנטישמיות ו"גלגלי הצלה".
בפעם האחרונה שפגשנו את יעקב אבינו ואת שנים-עשר בניו, הם היו בעיצומה של תקופה נהדרת. באופן מפתיע למדי, הקהילה היהודית במצרים שישגה ופרחה, למרות היותה 'תקועה' במרכזה של חברה מצרית מושחתת. הקהילה היהודית הייתה משופעת בבתי ספר, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים רבים. התשתית היהודית הייתה כל- כך חזקה ואיתנה, עד שנראה היה כי מצב של התבוללות כלל אינו אפשרי; למעשה, הגמרא מדווחת לנו, שבאותה התקופה, היה רק מקרה אחד של נשואי תערובת.
בתקופה המודרנית, כאשר אנו מעמידים כמעט בראש סדר העדיפויות שלנו את "ההמשכיות היהודית" (כפי שעשה כל דור בהיסטוריה היהודית שלנו), אנו מעונינים לדעת: מה היה סוד ההצלחה של הקהילה היהודית שהתגוררה שם במצרים?
מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.התורה מספקת לנו שתי תובנות חשובות: ראשית, בספר בראשית, בפרק מ"ו:28, כאשר יעקב ומשפחתו יורדים מצריימה, יעקב אבינו שולח לפני כולם, את יהודה בנו, על מנת להכין את המקום להגעתם. התורה משתמשת במילה מאד מיוחדת בכדי לתאר את הכנותיו של יהודה - "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, להורות לפניו גשנה...". 'להורות' מלשון - ללמד. המדרש מספר, שלפני שיהודה דאג להקים את "המתנ"ס" הראשון, או את בית האבות הראשון, או אפילו את בית הכנסת הראשון, הוא מיהר קודם כל לבנות את הישיבה היהודית הראשונה. מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.
התובנה השניה שאנו מגלים, לקוחה מתוך המדרש הבא: כאשר יעקב ובני משפחתו הגיעו למצרים, הם קבלו על עצמם הנהגה, שאמורה הייתה למנוע מהם ומהדורות הבאים, כל אפשרות להתבולל בין הגויים. הם החליטו, שאין זה משנה מה יקרה, הם לעולם לא ישנו את שמותיהם, את סגנון לבושם הייחודי ואת שפתם. בעזרת 'גלגלי הצלה' אלו, הם הצליחו לשמר את הזהות היהודית הייחודית, בינות לגויים.
--------------------------------------------------------------------------------
נאמנות כפולה
בתחילתה של פרשת השבוע שלנו, מספרת התורה:
"וימת יוסף וכל אחיו, וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם" (שמות א':7-6).
מייד לאחר שהדור הקודם הלך לעולמו, הגלגל החל להתהפך. העם היהודי התפזר במצרים ומטבע הדברים, החל אצלם תהליך התבוללות. הם נטשו את מסורת אבותיהם והתחילו להשתלב ולהיטמע בחברה הכללית.
התופעה הבאה שהחלה להתרחש ובאופן מיידי ומוחש, הייתה עלייתה של האנטישמיות במצרים. דבר כל כך חריג והפוך להגיון, הוא הסיבה להיווצרותה של האנטישמיות. בדרך כלל, אנשים מביעים שנאה למי ששונה ומתבדל מהם. "שנאת הזר" היא תופעה מוכרת. אבל במקרה הזה, ההתרחשויות היו הפוכות לגמרי. כל עוד שמרו בני ישראל על זהות יהודית ברורה וניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית, המצרים כלל לא הציקו להם. רק כאשר הם החלו להדמות יותר ויותר לאנשי מצרים, רק בנקודה זו - הופנתה האנטישמיות האמיתית כנגדם.
או כמו שמספרת לנו התורה:
"ויאמר [פרעה] אל עמו: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו [מאיתנו]. הבה נתחכמה לו [בואו נתגונן מפניו] , פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א':10-9).
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.לעיתים קרובות, האנטישמיות מתעוררת בעקבות התפיסה, כי ליהודים יש כוח ויכולת השפעה מיוחדים על הסביבה שלהם. כדוגמא לכך, כולנו מכירים את המסמך המזויף והמפורסם "הפרוטוקולים של זקני ציון". מדובר כביכול, בקונספירציה של זקני העם היהודי להשתלט על העולם. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מדובר היה ברב מכר של ממש - מקום שני לאחר התנ"ך! בארצות הברית לדוגמא, הנרי פורד מימן את ההוצאה לאור של הספר הזה. מאז אותה תקופה, הספר הודפס מחדש באלפי עותקים וכיום הוא זוכה לעדנה מחודשת ולפרסום רחב היקף אפילו ביפן הרחוקה.
גם כיום, ברחובותיה של ארצות הברית, ניתן עוד לשמוע לחשושים שאומרים: "היהודים שולטים בהוליווד, הם שולטים בכל עולם המדיה, התקשורת מעניקה לישראל יותר מדי סיוע ותמיכה."
--------------------------------------------------------------------------------
לכודים במלכודת
כפי שמסתבר לנו בהמשך, המצרים לא שיעבדו מייד את היהודים. פרעה ניסה לנצל את שאיפתם של היהודים להשתלב בתוך העם המצרי והכריז על תחילתו של פרויקט חדש במצרים: "קמפיין עבודה" ענק והמוני. כל האזרחים ה"טובים" של ארץ מצרים הוזמנו לקחת חלק בבניית הערים הגדולות 'פיתום ורעמסס'. פרעה אפילו ניסה לתת דוגמא אישית, כשבכבודו ובעצמו הגיע ביום הראשון לאתר הבנייה, לבוש בבגדי עבודה מרופטים ואוחז בידו כלי עבודה כבדים.
כפי שהיינו מצפים, היהודים הגיעו למשימה בהמוניהם ובשיא המרץ ביקשו להצטרף למאמץ הלאומי. יותר מכך, הם עשו כל מאמץ אפשרי בכדי להוכיח את נאמנותם כאזרחי מצרים הגדולה: הם השקיעו עבודה מאומצת ורבה במיוחד, השקיעו שעות נוספות, הגיעו ואף עברו את יעדי העבודה שנקצבו על ידי האחראים, וכו'.
בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.בשלב הזה, פרעה החליט לפעול והוא הכריז, כי עבור היהודים, העבודה היא כבר לא עניין התנדבותי. מעתה כל יהודי משועבד ונדרש להפיק תועלת מקסימלית מהעבודה המפרכת. לא רק זאת, מסתבר שבימים שעוד הושקעו השעות הנוספות, המצרים ניהלו יומני עבודה מדויקים ועקבו בקפדנות אחר תפוקת העבודה של כל יהודי ויהודי. קצב עבודה זה, הפך לדרישה המינימלית מתפוקתו של כל יהודי. בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.
התורה אומרת: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א':14). המילה "פרך" בדרך כלל מוסברת כעבודה קשה מאד. אבל ניתן גם לפרק את המילה לשני חלקים: ב"פה-רך". המצרים שכנעו את היהודים להשקיע עבודה קשה, בעזרת מילים מתוקות ונעימות.
--------------------------------------------------------------------------------
היכן אנו נמצאים כיום?
לפני קצת למעלה ממאה שנה, חי פילוסוף ומשורר יהודי ו"נאור", בשם יהודה לייב גורדון. הוא הכריז בפני קהל המאזינים לו, משפט שהפך להוראת שעה של ממש עבור ההנהגה היהודית באותה התקופה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". במילים אחרות הוא הורה לאנשיו לשמור על יהדותם רק בתוך הבית, בצנעה וכאשר הם מתחככים באנשי העולם הגדול, עליהם לשמור את יהדותם על "אש קטנה" ואפילו להסתירה לגמרי.
יהודים רבים הלכו בעצתו של גורדון והסממנים החיצוניים של כל יהודי - הכיפה, הציצית, התפילין, הברכות והכשרות - וזהו רק חלק קטן מכל המגוון הרחב שקיים - ננטשו לגמרי בפורום הציבורי, כיוון שהיהודים שאפו לחקות ולהידמות כלפי חוץ לשכניהם הגויים.
לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!במשך הזמן כצפוי, הזנחת היהדות הפומבית, הפכה להיות גם דרך ההתנהגות בסביבתם הפרטית, בביתם. לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!
בימים אלו, תופעה זו שבה ומתרחשת והתוצאות שלה הרות אסון. יהודים צעירים ברחבי העולם, הפכו לאפטיים וחסרי עניין ביהדותם.
בידינו הכוח לשנות זאת! בואו נשבור את המעגל! נציג בפומבי ובאופן קבוע, את הזהות היהודית שלנו. נתחייב לשלוח את ילדינו למסגרות חינוך הולמות ונגדל אותם בסביבה של מסורת יהודית. נדליק נרות שבת, נערוך קידוש. נאזין לקלטות של שיעורי יהדות בזמן הנהיגה או אולי ניזום קבוצת-לימוד בהפסקות הצהרים במקום העבודה.
אל תהססו. היהדות איננה דת של הכל או לא כלום. יש בה אינסוף אפשרויות. החוויה שהיא יוצרת עשויה להיות רבת השפעה והשכר שלה הוא נצחי ואינסופי.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48856982.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48856982.html</a>
על אנטישמיות ו"גלגלי הצלה".
בפעם האחרונה שפגשנו את יעקב אבינו ואת שנים-עשר בניו, הם היו בעיצומה של תקופה נהדרת. באופן מפתיע למדי, הקהילה היהודית במצרים שישגה ופרחה, למרות היותה 'תקועה' במרכזה של חברה מצרית מושחתת. הקהילה היהודית הייתה משופעת בבתי ספר, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים רבים. התשתית היהודית הייתה כל- כך חזקה ואיתנה, עד שנראה היה כי מצב של התבוללות כלל אינו אפשרי; למעשה, הגמרא מדווחת לנו, שבאותה התקופה, היה רק מקרה אחד של נשואי תערובת.
בתקופה המודרנית, כאשר אנו מעמידים כמעט בראש סדר העדיפויות שלנו את "ההמשכיות היהודית" (כפי שעשה כל דור בהיסטוריה היהודית שלנו), אנו מעונינים לדעת: מה היה סוד ההצלחה של הקהילה היהודית שהתגוררה שם במצרים?
מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.התורה מספקת לנו שתי תובנות חשובות: ראשית, בספר בראשית, בפרק מ"ו:28, כאשר יעקב ומשפחתו יורדים מצריימה, יעקב אבינו שולח לפני כולם, את יהודה בנו, על מנת להכין את המקום להגעתם. התורה משתמשת במילה מאד מיוחדת בכדי לתאר את הכנותיו של יהודה - "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, להורות לפניו גשנה...". 'להורות' מלשון - ללמד. המדרש מספר, שלפני שיהודה דאג להקים את "המתנ"ס" הראשון, או את בית האבות הראשון, או אפילו את בית הכנסת הראשון, הוא מיהר קודם כל לבנות את הישיבה היהודית הראשונה. מכאן ניתן ללמוד, כי יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את החינוך היהודי, על מנת שעמנו ימשיך להתקיים.
התובנה השניה שאנו מגלים, לקוחה מתוך המדרש הבא: כאשר יעקב ובני משפחתו הגיעו למצרים, הם קבלו על עצמם הנהגה, שאמורה הייתה למנוע מהם ומהדורות הבאים, כל אפשרות להתבולל בין הגויים. הם החליטו, שאין זה משנה מה יקרה, הם לעולם לא ישנו את שמותיהם, את סגנון לבושם הייחודי ואת שפתם. בעזרת 'גלגלי הצלה' אלו, הם הצליחו לשמר את הזהות היהודית הייחודית, בינות לגויים.
--------------------------------------------------------------------------------
נאמנות כפולה
בתחילתה של פרשת השבוע שלנו, מספרת התורה:
"וימת יוסף וכל אחיו, וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאד מאד, ותימלא הארץ אותם" (שמות א':7-6).
מייד לאחר שהדור הקודם הלך לעולמו, הגלגל החל להתהפך. העם היהודי התפזר במצרים ומטבע הדברים, החל אצלם תהליך התבוללות. הם נטשו את מסורת אבותיהם והתחילו להשתלב ולהיטמע בחברה הכללית.
התופעה הבאה שהחלה להתרחש ובאופן מיידי ומוחש, הייתה עלייתה של האנטישמיות במצרים. דבר כל כך חריג והפוך להגיון, הוא הסיבה להיווצרותה של האנטישמיות. בדרך כלל, אנשים מביעים שנאה למי ששונה ומתבדל מהם. "שנאת הזר" היא תופעה מוכרת. אבל במקרה הזה, ההתרחשויות היו הפוכות לגמרי. כל עוד שמרו בני ישראל על זהות יהודית ברורה וניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית, המצרים כלל לא הציקו להם. רק כאשר הם החלו להדמות יותר ויותר לאנשי מצרים, רק בנקודה זו - הופנתה האנטישמיות האמיתית כנגדם.
או כמו שמספרת לנו התורה:
"ויאמר [פרעה] אל עמו: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו [מאיתנו]. הבה נתחכמה לו [בואו נתגונן מפניו] , פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א':10-9).
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.
שאלת הנאמנות הכפולה גילתה את פרצופה האמיתי, את פרצופה המכוער.לעיתים קרובות, האנטישמיות מתעוררת בעקבות התפיסה, כי ליהודים יש כוח ויכולת השפעה מיוחדים על הסביבה שלהם. כדוגמא לכך, כולנו מכירים את המסמך המזויף והמפורסם "הפרוטוקולים של זקני ציון". מדובר כביכול, בקונספירציה של זקני העם היהודי להשתלט על העולם. בשנות ה-20 של המאה הקודמת, מדובר היה ברב מכר של ממש - מקום שני לאחר התנ"ך! בארצות הברית לדוגמא, הנרי פורד מימן את ההוצאה לאור של הספר הזה. מאז אותה תקופה, הספר הודפס מחדש באלפי עותקים וכיום הוא זוכה לעדנה מחודשת ולפרסום רחב היקף אפילו ביפן הרחוקה.
גם כיום, ברחובותיה של ארצות הברית, ניתן עוד לשמוע לחשושים שאומרים: "היהודים שולטים בהוליווד, הם שולטים בכל עולם המדיה, התקשורת מעניקה לישראל יותר מדי סיוע ותמיכה."
--------------------------------------------------------------------------------
לכודים במלכודת
כפי שמסתבר לנו בהמשך, המצרים לא שיעבדו מייד את היהודים. פרעה ניסה לנצל את שאיפתם של היהודים להשתלב בתוך העם המצרי והכריז על תחילתו של פרויקט חדש במצרים: "קמפיין עבודה" ענק והמוני. כל האזרחים ה"טובים" של ארץ מצרים הוזמנו לקחת חלק בבניית הערים הגדולות 'פיתום ורעמסס'. פרעה אפילו ניסה לתת דוגמא אישית, כשבכבודו ובעצמו הגיע ביום הראשון לאתר הבנייה, לבוש בבגדי עבודה מרופטים ואוחז בידו כלי עבודה כבדים.
כפי שהיינו מצפים, היהודים הגיעו למשימה בהמוניהם ובשיא המרץ ביקשו להצטרף למאמץ הלאומי. יותר מכך, הם עשו כל מאמץ אפשרי בכדי להוכיח את נאמנותם כאזרחי מצרים הגדולה: הם השקיעו עבודה מאומצת ורבה במיוחד, השקיעו שעות נוספות, הגיעו ואף עברו את יעדי העבודה שנקצבו על ידי האחראים, וכו'.
בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.בשלב הזה, פרעה החליט לפעול והוא הכריז, כי עבור היהודים, העבודה היא כבר לא עניין התנדבותי. מעתה כל יהודי משועבד ונדרש להפיק תועלת מקסימלית מהעבודה המפרכת. לא רק זאת, מסתבר שבימים שעוד הושקעו השעות הנוספות, המצרים ניהלו יומני עבודה מדויקים ועקבו בקפדנות אחר תפוקת העבודה של כל יהודי ויהודי. קצב עבודה זה, הפך לדרישה המינימלית מתפוקתו של כל יהודי. בתוך מאמצם להתקבל ולהשתלב בחברה המצרית, חתמו למעשה בני ישראל בעצמם את גזר דינם.
התורה אומרת: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א':14). המילה "פרך" בדרך כלל מוסברת כעבודה קשה מאד. אבל ניתן גם לפרק את המילה לשני חלקים: ב"פה-רך". המצרים שכנעו את היהודים להשקיע עבודה קשה, בעזרת מילים מתוקות ונעימות.
--------------------------------------------------------------------------------
היכן אנו נמצאים כיום?
לפני קצת למעלה ממאה שנה, חי פילוסוף ומשורר יהודי ו"נאור", בשם יהודה לייב גורדון. הוא הכריז בפני קהל המאזינים לו, משפט שהפך להוראת שעה של ממש עבור ההנהגה היהודית באותה התקופה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך". במילים אחרות הוא הורה לאנשיו לשמור על יהדותם רק בתוך הבית, בצנעה וכאשר הם מתחככים באנשי העולם הגדול, עליהם לשמור את יהדותם על "אש קטנה" ואפילו להסתירה לגמרי.
יהודים רבים הלכו בעצתו של גורדון והסממנים החיצוניים של כל יהודי - הכיפה, הציצית, התפילין, הברכות והכשרות - וזהו רק חלק קטן מכל המגוון הרחב שקיים - ננטשו לגמרי בפורום הציבורי, כיוון שהיהודים שאפו לחקות ולהידמות כלפי חוץ לשכניהם הגויים.
לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!במשך הזמן כצפוי, הזנחת היהדות הפומבית, הפכה להיות גם דרך ההתנהגות בסביבתם הפרטית, בביתם. לא עבר זמן רב והמוטו החדש הפך להיות: אל תהיה יהודי, לא בצאתך ולא בביתך!
בימים אלו, תופעה זו שבה ומתרחשת והתוצאות שלה הרות אסון. יהודים צעירים ברחבי העולם, הפכו לאפטיים וחסרי עניין ביהדותם.
בידינו הכוח לשנות זאת! בואו נשבור את המעגל! נציג בפומבי ובאופן קבוע, את הזהות היהודית שלנו. נתחייב לשלוח את ילדינו למסגרות חינוך הולמות ונגדל אותם בסביבה של מסורת יהודית. נדליק נרות שבת, נערוך קידוש. נאזין לקלטות של שיעורי יהדות בזמן הנהיגה או אולי ניזום קבוצת-לימוד בהפסקות הצהרים במקום העבודה.
אל תהססו. היהדות איננה דת של הכל או לא כלום. יש בה אינסוף אפשרויות. החוויה שהיא יוצרת עשויה להיות רבת השפעה והשכר שלה הוא נצחי ואינסופי.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48856982.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48856982.html</a>
טו טבת תשס"ח
לאומיות ויציאת מצרים
הרב משה צוריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
באיזו זכות יצאנו ממצרים? מפורסם ("אור החיים", על דברים לב, י) כי בהיות ישראל במצרים נשתקעו בקרוב לחמשים שערי טומאה. לא שמרו ברית מילה (שמות רבה, א). היו ביניהם עובדי ע"ז (מדרש שיר השירים, ב). ועל הפסוק "ואת עירום ועריה" דרשו (שמות רבה, א) שהיו ערומים מכל המצוות. ובכן מה מצא הקב"ה בהם דבר טוב שמפני זה ייגאלו? ענו חז"ל: "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהם אחד מהן פרוץ בערוה" (מדרש ויקרא רבה, פרשה לב). ממשיך המדרש ומוכיח זאת: [א] נקראו "ראובן, שמעון" ולא הפכו שמותיהם העבריים ללועזית (כמו רופוס ואלכסנדר וכו'). [ב] לא שינו את לשונם. דברו רק עברית ולא השתמשו בלשון עם זר. עיין דברי רד"ק על תהלים (פא סוף פסוק ו) שלא היו מבינים לשון המצריים. [ג] לא דברו לשון הרע, אין הכוונה ללשון הרע במובנו הרגיל (לפי ספר "חפץ חיים"). אלא כאשר משה בקש מהם לשאול כלים ושמלות מהמעבידים המצריים, בטיעון שיוצאים לדרך של שלשה ימים אבל באמת התכוונו ללכת ולא לחזור, לא היה אחד מהם שהלשין על כך לגויים. סוד זה היה מופקד אצלם י"ב חודש, ולא היה מי שיגלה לשונאינו מה סודנו. הרי כאן הזדהות לאומית של כל אחד עם שאר עמנו. [ד] וגם בענין גילוי עריות, אין הכוונה בין יהודים ליהודיות, כי בזה באמת לא שמרו גדרי תורה (עמרם התחתן עם דודתו וכו'. "העם בוכה למשפחותיו", יומא עה.) אלא הכוונה שלא היתה ביניהם נישואי תערובת עם האומות. כהמשך לשון המדרש: "תדע לך שהוא כן. אחת [בלבד] היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר "ושם אמו שלומית בת דברי".
זאת אומרת לא היו בידיהם של ישראל מצוותיה של תורה שבזכותן ייגאלו. אבל היתה בהן מעלה ששמרו על ייחודם הלאומי, וזה ניכר ע"י שמירת ארבע מדות טובות הנ"ל (לא שינו שמם וכו'). כיון שנזהרו בזהותם הישראלי, ראויים היו להגאל. כי יש שני אופני קשר של האדם עם בוראו. האחד, לפי מעשיו הפרטיים. השני, ע"י קשר כלל האומה עם בוראה. כבר מהר"ל (חידושי אגדות ח"ג עמ' יג, נצח ישראל, פרק מד) הקדים שאין ה' משרה שכינתו על הפרט, אלא מצד כלל ישראל. וכן לא נמסרה התורה לאברהם, יצחק ויעקב, כי טרם היו "כלל ישראל" ("תפארת ישראל", פרק יז). לאומיות מחזקת את הקשר עם הכלל.
יש בימינו שומרי תורה שאינם מכירים את הערך הגדול של שמירת צביוננו הלאומי, גם בלי קשר גלוי לתורה ומצוות. על זה חינך מרן הרב קוק: "ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שיאמרו כל אלה [הדוגלים] בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח אלוקים מעל כל הקנינים הללו (ארצה, שפתה, מנהגיה) וממקורם הגלוי שהוא רוח האומה, מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה, אפילו בדיבור, ולמאס את קניניה? זהו דבר שאי אפשר. רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקודש שברוח האומה" ("אורות", עמ' סד).
והגדיל הרב באומרו: "וצריך כל צדיק להגביר בעצמו ובעולם את אש האהבה הלאומית בישראל, ולהגבירה בכל מיני השפעות שבעולם. ובטוח יהיה שסוף כל סוף אהבה כללית זו לבישול פריה הגמור עד כדי הולדת תולדותיה, שהם המעשים, המדות והדיעות של כל התורה כולה בכל מילואה וטובה" ("אורות", עמ' עו).
כמו כן הדגיש הרב צד שני של המטבע. לאומיות ללא קודש, ללא קשר עם הקב"ה, היא זיוף הכוונה העיקרית ("מאמרי הראי"ה", עמ' 280, ד"ה יסוד חכמת ישראל). זו לשונו: "הנסיון להחיות את החוש הלאומי העז באמצעים מלאכותיים [הערת המעתיק: ללא קודש] לא יצליח, בשום אופן לא יצליח! אלא כמתכונתו בטבעו ומדתו, שהיא בלב שומרי תורה וחרדים אל דבריה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 321, וע"ע עמ' 167). וצריכים אנו לעבוד בשני המישורים; לחנך את הלאומיים שישובו לעבוד את ה', וכן לחנך את שומרי המצוות לאהבת הלאום. וכאשר יושלמו שני הכיוונים הללו, הגאולה ממשמשת ובאה.
מה זה נוגע למעשה בדורנו, בשנה זו? עם ישראל עומד בצומת דרכים. המנהיגים הפוליטיים שלנו מוותרים על אחיזתנו על ארץ ישראל, וגם מבצעים "מחוות" מפליגות ונוראות לטובת שונאינו הערבים. הם מלבישים את פעולותיהם במלים יפות: "שלום", "הומאניות", ביסוס עתידנו, הצלת המדינה וכו'; כל אלו ניבים ערמומיים כמומחיות לשונם ודמיונם של כותבי נאומיהם. ניכרת במעשיהם עזיבת אהבת הלאום שלהם, ודאגה יתרה למען אומות אחרות. (עיין זהר ח"א דף כה ע"ב: "מינא רביעאה, אם יחזון ישראל בדוחקא, מתרפין מינייהו וכו' למעבד טב עם עובדי כו"ם". תרגומו: סוג רביעי [של רשעים גמורים] אם יראו ישראל בדוחק, נרפים מלתמוך בהם וכו' כדי להיטיב עם אומות העולם").
מעשה שהיה. לפני שבע שנים, בחול המועד סוכות, קבוצת מטיילים מיישוב קדומים יצאו ליהנות ממראה הנופים הנהדרים באיזור. התחילו ערבים מהיישוב הסמוך לצלוף בהם. נפצעו כמה יהודים, וביניהם הרב בנימין הרלינג הי"ד, ממנהיגי הקבוצה. מפקד צה"ל שנזעק עם חייליו לאזור חשש מלהתקיף את הפורעים הערבים, היסס כמה שעות עד יקבלו הוראות "מגבוה", מירושלים. בגלל פחדנות הדרג המדיני לא נקטו החיילים שבאזור שום פעולה להצלת המטיילים. האזרחים שכבו בשדה פצועים ומדממים עד שעות החשכה, מסתתרים מאחורי כמה סלעים בודדים, והרב הרלינג שנפצע אנושות דמם עד מותו האטית. כל זה באשמת אזלת היד של מקבלי ההחלטות. זאת דוגמא אחת מני רבות של חוסר אהבת הלאום מצד קברניטי המדינה, מאז עשרים שנה. (עיין "אגרות הראי"ה", ח"ג דף קנז: "שלא יתפרצו לומר שהם הם קברניטיה של האומה").
הבה נשווה מה אמר משה רבינו על מצב דומה. הוא ראה יהודי בסכנת חיים מפני אויב. "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי [הרג אותו] ויטמנהו בחול" (שמות ב, יא-יב). נביא כאן לשונו של הגאון ר' עזריה פיג'ו (נפטר בשנת 1647) בספרו "בינה לעתים" (דרוש כה):
"בא הכתוב לומר שלמותו של משה, כמה הבדל היה במעלת מדותיו ממה שהיה בישראל. וכו' יצא אל אחיו. האמנם במקום שחשב למצוא בהם שלמות המדות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך, אדרבא ראה בסבלותם. כלומר ["ראה"] היה מתבונן על מה עשה ה' ככה לעם הזה, בהיותו השלם מכל העמים. וראה את ההיפך ממה שחשב על מעלתם, כי ראה איש מצרי מכה איש עברי ובעוול. ואילו היו המצרי והעברי שניהם לבדם ואין רואה, היה נמנע משה מלהאשים את ישראל. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי היכה את העברי "מאחיו" כלומר בנוכחות העברים שהיה ביניהם. וחשב משה כי יקומו כל אחיו מסביב לבלוע את המצרי ולעשותו חתיכי חתיכות. ועל כן "ויפן כה וכה" בכל סביבות העברים שהיו שם, לראות היאך יתקוממו נגד המצריים. וראה "כי אין איש", לא היה ביניהם גבר בגוברין, ואין מי שישים אל לב לעשות פעל מעולה. עד שקם הוא כי רוח ה' נוססה בו והיכה את המצרי" עכ"ל בשינויים קלים.
רפיון רוח הנמצא בישראל בימינו היא מפני קלישות רגש לאומיותם של קובעי המדיניות בממשלתנו. כאשר חיילי צה"ל האמיצים וראויים לשבח מסתכנים כדי ללכוד ולתפוש מחבלים ערבים, ובמאמצים הללו יש מהחיילים שנהרגים, ויש מהם הנפצעים; באה אח"כ הממשלה הנוכחית וללא שום בושה וללא נקיפת מצפון ומשחררת כמה מאות מהמחבלים שנתפשו [כמחווה ולעשות רושם טוב על אומות העולם] תמורת פיסת נייר עליה חתמו שלא ישובו למעשי טרור. אין זאת אלא לעג וקלס לרגש לאומיות ישראל. אין בזה דאגה לסכנת חיי בני עמנו, אף לא יחס הוגן לחיילינו.
מצאנו כי בתחילה התייאש משה מגאולתם של ישראל. רק כעבור כמה עשרות שנים התעודד ושב לפעול למען גאולתם. בתחילה הרג משה את המצרי. למחרת אמר תוכחה לשני יהודים אחרים הנצים ביניהם. אמר אחד מהם בקול "הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". חשש משה מאד פן ישמע אחד משוטרי פרעה את מלים המפלילות הללו. הלשנה זאת יכולה לעלות לו בחייו. ואמנם כך היה. "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה" (ב, טו). אמרו בגמרא (גיטין מה ע"ב; ע"ז דף כו ע"ב) שהמוסרים והמלשינים יצאו מכלל ישראל. וביאר זאת מהר"ל (חידושי אגדות ח"א דף קיב, על ראש השנה יז ע"א) כי מי שאינו חס על ישראל בעל אמונתו ואפילו רק מוסר ממונו לגוי, הרי זה מדרכי המינות, ויצא בזה מכלל ישראל.
ולכן אמר משה "אכן נודע הדבר" (ב, יד) ומבאר רש"י בשם חז"ל כי היה משה תמה מה חטאו ישראל שהם סובלים יותר מכל שאר האומות? עכ"ל. אבל כאשר ראה משה שיש בהם מלשינים המפקירים את אחיהם לגוים, הבין כי ראויים הם לכך. מבאר מהר"ל ("גבורות השם", עמ' פו) כי מלת "כן" בגימטריא שבעים. רמז לשבעים האומות הניכרים בעולם החומרי. אבל כאשר אות א', ובה רמז לישראל האומה היחידה, מצטרפת למלת "כן" ונעשית המלה "אכן", נודע הדבר משום מה הם סובלים. התחברות זו אינה לטובתנו. "כאשר יצאו ממדריגתם ומגלים סודותיהם לאומות, ראוים הם לשיעבוד". כן בימינו יש המגלים לארה"ב ולממשלות הרוצות את החלשתינו סודות הרחבת בנייתנו ביש"ע, ועוד. כאשר חזר רה"מ מאנאפוליס, לא הצליח להוציא ממתנגדינו אפילו הצהרה פשוטה שישראל היא "מדינת היהודים". כי הרי גם הוא עצמו סבור שהיא "מדינת כל אזרחיה" בלבד ולכן לא היה במצב לדרוש בתקיפות הצהרה כזו.
כיצד זה יתאים למה שהבאנו בתחילת דברינו (בשם מדרש ויק"ר לב) שיצאו ממצרים דוקא כי לא היו ביניהם בעלי לשון הרע, ולא היו מגלים סתריהם לאומות העולם? אלא עד שנשתנה המצב המחפיר הזה עברו כמה עשרות שנים. בינתיים משה דר בארץ מדין עד הגיע תור של בני דור חדש. והם שתקנו עיוותי דור הקודם, וחזרו לאהבת אחיהם, אהבה לאומית.
התיקון שלנו יהיה כאשר נאהב איש רעהו מעם ישראל יותר מכל אינטרס זר ובינלאומי. עלינו לפתח את אהבת הלאום שלנו, שהוא הבסיס התחתיתי לאהבת התורה. כתב הרב קוק: "יתפתח היישוב בא"י, יבנה הבנין הלאומי. מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה וכו'. המורך ודלדול הכח השורר עכשיו מונע הוא את גאון האמונה מהופיע בעולם, מעכב הוא את המהלך החי של המצוות המעשיות וכו' וכו'. [תוספת המעתיק: לבסוף, האומה תתעורר משינתה]. אין להצטער כלל מזרמי הרוח הלאומי הטבעי ההולך וסואן. גם הקלקולים שהוא מקלקל במהלכו, סופם לבוא לכלל בנין ותיקון" ("אורות", עמ' עט). דרך התורה היא להיות בטוחים בגאולתנו. ה' ישלים במה שהתחיל. וכבר נאמר בשם הרב קוק, אין ישראל מפחד מדרך ארוכה.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6678' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6678</a>
לאומיות ויציאת מצרים
הרב משה צוריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
באיזו זכות יצאנו ממצרים? מפורסם ("אור החיים", על דברים לב, י) כי בהיות ישראל במצרים נשתקעו בקרוב לחמשים שערי טומאה. לא שמרו ברית מילה (שמות רבה, א). היו ביניהם עובדי ע"ז (מדרש שיר השירים, ב). ועל הפסוק "ואת עירום ועריה" דרשו (שמות רבה, א) שהיו ערומים מכל המצוות. ובכן מה מצא הקב"ה בהם דבר טוב שמפני זה ייגאלו? ענו חז"ל: "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהם אחד מהן פרוץ בערוה" (מדרש ויקרא רבה, פרשה לב). ממשיך המדרש ומוכיח זאת: [א] נקראו "ראובן, שמעון" ולא הפכו שמותיהם העבריים ללועזית (כמו רופוס ואלכסנדר וכו'). [ב] לא שינו את לשונם. דברו רק עברית ולא השתמשו בלשון עם זר. עיין דברי רד"ק על תהלים (פא סוף פסוק ו) שלא היו מבינים לשון המצריים. [ג] לא דברו לשון הרע, אין הכוונה ללשון הרע במובנו הרגיל (לפי ספר "חפץ חיים"). אלא כאשר משה בקש מהם לשאול כלים ושמלות מהמעבידים המצריים, בטיעון שיוצאים לדרך של שלשה ימים אבל באמת התכוונו ללכת ולא לחזור, לא היה אחד מהם שהלשין על כך לגויים. סוד זה היה מופקד אצלם י"ב חודש, ולא היה מי שיגלה לשונאינו מה סודנו. הרי כאן הזדהות לאומית של כל אחד עם שאר עמנו. [ד] וגם בענין גילוי עריות, אין הכוונה בין יהודים ליהודיות, כי בזה באמת לא שמרו גדרי תורה (עמרם התחתן עם דודתו וכו'. "העם בוכה למשפחותיו", יומא עה.) אלא הכוונה שלא היתה ביניהם נישואי תערובת עם האומות. כהמשך לשון המדרש: "תדע לך שהוא כן. אחת [בלבד] היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר "ושם אמו שלומית בת דברי".
זאת אומרת לא היו בידיהם של ישראל מצוותיה של תורה שבזכותן ייגאלו. אבל היתה בהן מעלה ששמרו על ייחודם הלאומי, וזה ניכר ע"י שמירת ארבע מדות טובות הנ"ל (לא שינו שמם וכו'). כיון שנזהרו בזהותם הישראלי, ראויים היו להגאל. כי יש שני אופני קשר של האדם עם בוראו. האחד, לפי מעשיו הפרטיים. השני, ע"י קשר כלל האומה עם בוראה. כבר מהר"ל (חידושי אגדות ח"ג עמ' יג, נצח ישראל, פרק מד) הקדים שאין ה' משרה שכינתו על הפרט, אלא מצד כלל ישראל. וכן לא נמסרה התורה לאברהם, יצחק ויעקב, כי טרם היו "כלל ישראל" ("תפארת ישראל", פרק יז). לאומיות מחזקת את הקשר עם הכלל.
יש בימינו שומרי תורה שאינם מכירים את הערך הגדול של שמירת צביוננו הלאומי, גם בלי קשר גלוי לתורה ומצוות. על זה חינך מרן הרב קוק: "ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת, שיאמרו כל אלה [הדוגלים] בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח אלוקים מעל כל הקנינים הללו (ארצה, שפתה, מנהגיה) וממקורם הגלוי שהוא רוח האומה, מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה, אפילו בדיבור, ולמאס את קניניה? זהו דבר שאי אפשר. רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקודש שברוח האומה" ("אורות", עמ' סד).
והגדיל הרב באומרו: "וצריך כל צדיק להגביר בעצמו ובעולם את אש האהבה הלאומית בישראל, ולהגבירה בכל מיני השפעות שבעולם. ובטוח יהיה שסוף כל סוף אהבה כללית זו לבישול פריה הגמור עד כדי הולדת תולדותיה, שהם המעשים, המדות והדיעות של כל התורה כולה בכל מילואה וטובה" ("אורות", עמ' עו).
כמו כן הדגיש הרב צד שני של המטבע. לאומיות ללא קודש, ללא קשר עם הקב"ה, היא זיוף הכוונה העיקרית ("מאמרי הראי"ה", עמ' 280, ד"ה יסוד חכמת ישראל). זו לשונו: "הנסיון להחיות את החוש הלאומי העז באמצעים מלאכותיים [הערת המעתיק: ללא קודש] לא יצליח, בשום אופן לא יצליח! אלא כמתכונתו בטבעו ומדתו, שהיא בלב שומרי תורה וחרדים אל דבריה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 321, וע"ע עמ' 167). וצריכים אנו לעבוד בשני המישורים; לחנך את הלאומיים שישובו לעבוד את ה', וכן לחנך את שומרי המצוות לאהבת הלאום. וכאשר יושלמו שני הכיוונים הללו, הגאולה ממשמשת ובאה.
מה זה נוגע למעשה בדורנו, בשנה זו? עם ישראל עומד בצומת דרכים. המנהיגים הפוליטיים שלנו מוותרים על אחיזתנו על ארץ ישראל, וגם מבצעים "מחוות" מפליגות ונוראות לטובת שונאינו הערבים. הם מלבישים את פעולותיהם במלים יפות: "שלום", "הומאניות", ביסוס עתידנו, הצלת המדינה וכו'; כל אלו ניבים ערמומיים כמומחיות לשונם ודמיונם של כותבי נאומיהם. ניכרת במעשיהם עזיבת אהבת הלאום שלהם, ודאגה יתרה למען אומות אחרות. (עיין זהר ח"א דף כה ע"ב: "מינא רביעאה, אם יחזון ישראל בדוחקא, מתרפין מינייהו וכו' למעבד טב עם עובדי כו"ם". תרגומו: סוג רביעי [של רשעים גמורים] אם יראו ישראל בדוחק, נרפים מלתמוך בהם וכו' כדי להיטיב עם אומות העולם").
מעשה שהיה. לפני שבע שנים, בחול המועד סוכות, קבוצת מטיילים מיישוב קדומים יצאו ליהנות ממראה הנופים הנהדרים באיזור. התחילו ערבים מהיישוב הסמוך לצלוף בהם. נפצעו כמה יהודים, וביניהם הרב בנימין הרלינג הי"ד, ממנהיגי הקבוצה. מפקד צה"ל שנזעק עם חייליו לאזור חשש מלהתקיף את הפורעים הערבים, היסס כמה שעות עד יקבלו הוראות "מגבוה", מירושלים. בגלל פחדנות הדרג המדיני לא נקטו החיילים שבאזור שום פעולה להצלת המטיילים. האזרחים שכבו בשדה פצועים ומדממים עד שעות החשכה, מסתתרים מאחורי כמה סלעים בודדים, והרב הרלינג שנפצע אנושות דמם עד מותו האטית. כל זה באשמת אזלת היד של מקבלי ההחלטות. זאת דוגמא אחת מני רבות של חוסר אהבת הלאום מצד קברניטי המדינה, מאז עשרים שנה. (עיין "אגרות הראי"ה", ח"ג דף קנז: "שלא יתפרצו לומר שהם הם קברניטיה של האומה").
הבה נשווה מה אמר משה רבינו על מצב דומה. הוא ראה יהודי בסכנת חיים מפני אויב. "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי [הרג אותו] ויטמנהו בחול" (שמות ב, יא-יב). נביא כאן לשונו של הגאון ר' עזריה פיג'ו (נפטר בשנת 1647) בספרו "בינה לעתים" (דרוש כה):
"בא הכתוב לומר שלמותו של משה, כמה הבדל היה במעלת מדותיו ממה שהיה בישראל. וכו' יצא אל אחיו. האמנם במקום שחשב למצוא בהם שלמות המדות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך, אדרבא ראה בסבלותם. כלומר ["ראה"] היה מתבונן על מה עשה ה' ככה לעם הזה, בהיותו השלם מכל העמים. וראה את ההיפך ממה שחשב על מעלתם, כי ראה איש מצרי מכה איש עברי ובעוול. ואילו היו המצרי והעברי שניהם לבדם ואין רואה, היה נמנע משה מלהאשים את ישראל. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי היכה את העברי "מאחיו" כלומר בנוכחות העברים שהיה ביניהם. וחשב משה כי יקומו כל אחיו מסביב לבלוע את המצרי ולעשותו חתיכי חתיכות. ועל כן "ויפן כה וכה" בכל סביבות העברים שהיו שם, לראות היאך יתקוממו נגד המצריים. וראה "כי אין איש", לא היה ביניהם גבר בגוברין, ואין מי שישים אל לב לעשות פעל מעולה. עד שקם הוא כי רוח ה' נוססה בו והיכה את המצרי" עכ"ל בשינויים קלים.
רפיון רוח הנמצא בישראל בימינו היא מפני קלישות רגש לאומיותם של קובעי המדיניות בממשלתנו. כאשר חיילי צה"ל האמיצים וראויים לשבח מסתכנים כדי ללכוד ולתפוש מחבלים ערבים, ובמאמצים הללו יש מהחיילים שנהרגים, ויש מהם הנפצעים; באה אח"כ הממשלה הנוכחית וללא שום בושה וללא נקיפת מצפון ומשחררת כמה מאות מהמחבלים שנתפשו [כמחווה ולעשות רושם טוב על אומות העולם] תמורת פיסת נייר עליה חתמו שלא ישובו למעשי טרור. אין זאת אלא לעג וקלס לרגש לאומיות ישראל. אין בזה דאגה לסכנת חיי בני עמנו, אף לא יחס הוגן לחיילינו.
מצאנו כי בתחילה התייאש משה מגאולתם של ישראל. רק כעבור כמה עשרות שנים התעודד ושב לפעול למען גאולתם. בתחילה הרג משה את המצרי. למחרת אמר תוכחה לשני יהודים אחרים הנצים ביניהם. אמר אחד מהם בקול "הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?". חשש משה מאד פן ישמע אחד משוטרי פרעה את מלים המפלילות הללו. הלשנה זאת יכולה לעלות לו בחייו. ואמנם כך היה. "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה" (ב, טו). אמרו בגמרא (גיטין מה ע"ב; ע"ז דף כו ע"ב) שהמוסרים והמלשינים יצאו מכלל ישראל. וביאר זאת מהר"ל (חידושי אגדות ח"א דף קיב, על ראש השנה יז ע"א) כי מי שאינו חס על ישראל בעל אמונתו ואפילו רק מוסר ממונו לגוי, הרי זה מדרכי המינות, ויצא בזה מכלל ישראל.
ולכן אמר משה "אכן נודע הדבר" (ב, יד) ומבאר רש"י בשם חז"ל כי היה משה תמה מה חטאו ישראל שהם סובלים יותר מכל שאר האומות? עכ"ל. אבל כאשר ראה משה שיש בהם מלשינים המפקירים את אחיהם לגוים, הבין כי ראויים הם לכך. מבאר מהר"ל ("גבורות השם", עמ' פו) כי מלת "כן" בגימטריא שבעים. רמז לשבעים האומות הניכרים בעולם החומרי. אבל כאשר אות א', ובה רמז לישראל האומה היחידה, מצטרפת למלת "כן" ונעשית המלה "אכן", נודע הדבר משום מה הם סובלים. התחברות זו אינה לטובתנו. "כאשר יצאו ממדריגתם ומגלים סודותיהם לאומות, ראוים הם לשיעבוד". כן בימינו יש המגלים לארה"ב ולממשלות הרוצות את החלשתינו סודות הרחבת בנייתנו ביש"ע, ועוד. כאשר חזר רה"מ מאנאפוליס, לא הצליח להוציא ממתנגדינו אפילו הצהרה פשוטה שישראל היא "מדינת היהודים". כי הרי גם הוא עצמו סבור שהיא "מדינת כל אזרחיה" בלבד ולכן לא היה במצב לדרוש בתקיפות הצהרה כזו.
כיצד זה יתאים למה שהבאנו בתחילת דברינו (בשם מדרש ויק"ר לב) שיצאו ממצרים דוקא כי לא היו ביניהם בעלי לשון הרע, ולא היו מגלים סתריהם לאומות העולם? אלא עד שנשתנה המצב המחפיר הזה עברו כמה עשרות שנים. בינתיים משה דר בארץ מדין עד הגיע תור של בני דור חדש. והם שתקנו עיוותי דור הקודם, וחזרו לאהבת אחיהם, אהבה לאומית.
התיקון שלנו יהיה כאשר נאהב איש רעהו מעם ישראל יותר מכל אינטרס זר ובינלאומי. עלינו לפתח את אהבת הלאום שלנו, שהוא הבסיס התחתיתי לאהבת התורה. כתב הרב קוק: "יתפתח היישוב בא"י, יבנה הבנין הלאומי. מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה וכו'. המורך ודלדול הכח השורר עכשיו מונע הוא את גאון האמונה מהופיע בעולם, מעכב הוא את המהלך החי של המצוות המעשיות וכו' וכו'. [תוספת המעתיק: לבסוף, האומה תתעורר משינתה]. אין להצטער כלל מזרמי הרוח הלאומי הטבעי ההולך וסואן. גם הקלקולים שהוא מקלקל במהלכו, סופם לבוא לכלל בנין ותיקון" ("אורות", עמ' עט). דרך התורה היא להיות בטוחים בגאולתנו. ה' ישלים במה שהתחיל. וכבר נאמר בשם הרב קוק, אין ישראל מפחד מדרך ארוכה.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6678' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6678</a>
האחות הגדולה
שמה המפורש של מרים נזכר בכל התנ"ך 14 פעמים בלבד, הרבה פחות מאזכור שמם של אהרן ומשה אחיה. איפה היא מתחבאת?
כ"א טבת ה´תש"ע - ד"ר עו"ד אביעד הכהן
האחות הגדולה רואה הכל, וצופה למרחוק. מוזר ככל שיהיה, שמה המפורש של מרים נזכר בכל התנ"ך 14 פעמים בלבד, הרבה פחות מאזכור שמם של אהרן ומשה אחיה, שנזכרים בתנ"ך מאות פעמים. היא נסתרת, מתייצבת "מרחוק", נחבאת מעין כל אך עיניה צופיות בכל.
לנוכח זאת, אין זה מפליא שבהופעתה הראשונה של מרים בתורה, כך לפחות לפי מסורת אחת בחז"ל (השונה ממסורת מקבילה שמזהה את המיילדות עם נשים מצריות, "חסידות אומות העולם"), מרים אינה נזכרת בשמה המפורש. היא ניצבת לפנינו בדמותה המסתורית של "פועה", מיילדת שעומדת בעוז נגד גזרת השמד והכיליון של פרעה, גם במחיר סכנת נפש.
בדומה לשאר נשות המקרא, למרים אין מעמד עצמאי. כמעט תמיד היא מופיעה לפנינו כ"אחות של" משה ואהרן, או כ"בת של" עמרם ויוכבד. כאשר היא ניצבת על המשמר, בשפת היאור, אפילו שמה לא נזכר, אלא רק תפקידה כ"אחות של": "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".
רק בספר במדבר (כו, נט), אנו לומדים לראשונה מפורשות שהיא-היא "האחות הגדולה". אך גם שם, גם במקומות אחרים (ראו במדבר יב, ד; מיכה ו, ד; דברי הימים א, ה, כט), היא ניצבת רק בשוליים, בסוף הרשימה, טפלה לכאורה לשני אחיה: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי... ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם".
גם כאשר יוצאת מרים מ"אלמוניותה", עוטה על ראשה כתר נביאות, ונוקטת יוזמה, לא רק כצופה פאסיבית, אלא כמנהיגה משוררת ומעוררת השראה, הגוררת אחריה את הנשים כולן: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (טו, כ), היא נותרת "אחות אהרן".
בעוד ששירת משה מסמלת את שירת איש האמונה הבודד, "אז ישיר משה ובני ישראל... אשירה לה' כי גאה גאה", מרים הנביאה מקיימת דו שיח מתמיד ומשתף עם הסובב אותה. כך, בדו השיח שלה עם בת פרעה בפרשתנו, וכך בשירת הים, שבמהלכה היא מקיימת דו שיח עם הנשים: "ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה".
נועז ביותר הוא פירושו של ר' צדוק הכהן מלובלין, שממנו ובו עולה ומשתקפת דמותה האסרטיבית של מרים: "ותען להם" - לא לנשים אמרה כך, דאם כן, 'להן' מיבעי ליה, אלא למשה ולבני ישראל". לפי פירושו, מרים מופיעה כאן לא רק כמנהיגת נשים, אלא כמנהיגת העם כולו, המצווה עליהן: "שירו לה'!", אל תתעלמו מן הנס הגדול.
אכן, גם כאן מכונה מרים רק "אחות אהרן", כביכול טפלה לו. רק כאשר חוטאת מרים באמירת דברי סרה על משה, מוקדם שמה לזה של אהרן אחיה: "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א), שינוי שהביא את חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, לפרש שממנה החל החטא, ולפיכך היא זו שלקתה ונצטרעה.
מה שהוצנע בפשוטו של מקרא, זכה להבלטה רבה בתורתם של חכמים. חז"ל (מגילה יד) מנו את מרים כשנייה בין שבע הנביאות, וכדמות שוות זכויות במשולש ההנהגה של עם ישראל (תענית ט): "שלושה פרנסים טובים עמדו להם לישראל, ואלה הם משה, אהרן ומרים". ועוד הוסיפו דברים בזכות יופייה, ואמרו: "היו פניה דומים לצהריים, וכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו" (סוטה יב, ע"א).
חכמים (סוטה יב, ע"א; שמות רבה א) הוסיפו דברים רבים בשבח עמידתה האיתנה של מרים, ואופייה, שעמד לה לא רק כנגד גזרות פרעה, אלא גם כנגד אביה, גדול הדור: "פועה - שהופיעה פנים כנגד אביה עמרם, שהיה ראש סנהדרין באותה שעה. כיון שגזר פרעה ואמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו', אמר עמרם: ולריק ישראל שוכב את אשתו? מיד הוציא את אשתו יוכבד ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגירש את אשתו כשהיא מעוברת ג' חדשים. ועמדו כל ישראל וגירשו נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות? פרעה הרשע, ספק גזרתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת. עמד הוא והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן. הרי פועה - שהופיעה פנים כנגד אביה".
"בוצין, בוצין - מקטפיה ידע" (ברכות מח, ע"א). בתורתם של חכמים, כאותו בוצין-דלעת, ניכרה גם מרים מראשית גידולה בדעתה ובדעתנותה, בחוכמתה ובתבונתה. לפי מסורת אחת (שמות רבה א, יג), הייתה מרים בת חמש בלבד כאשר התקוממה כנגד העוול של גזרת פרעה: "למילדות העבריות" - רבי שמואל בר נחמן אמר: אישה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היו למרים אלא חמש שנים, שאהרן גדול ממשה שלש שנים. והייתה הולכת עם יוכבד ועושה צרכיה. והייתה זריזה שעד שהתינוק קטן, הוא ניכר. "ושם השנית פועה" - שהייתה נופעת [=נושפת] יין בתינוק אחר א
שמה המפורש של מרים נזכר בכל התנ"ך 14 פעמים בלבד, הרבה פחות מאזכור שמם של אהרן ומשה אחיה. איפה היא מתחבאת?
כ"א טבת ה´תש"ע - ד"ר עו"ד אביעד הכהן
האחות הגדולה רואה הכל, וצופה למרחוק. מוזר ככל שיהיה, שמה המפורש של מרים נזכר בכל התנ"ך 14 פעמים בלבד, הרבה פחות מאזכור שמם של אהרן ומשה אחיה, שנזכרים בתנ"ך מאות פעמים. היא נסתרת, מתייצבת "מרחוק", נחבאת מעין כל אך עיניה צופיות בכל.
לנוכח זאת, אין זה מפליא שבהופעתה הראשונה של מרים בתורה, כך לפחות לפי מסורת אחת בחז"ל (השונה ממסורת מקבילה שמזהה את המיילדות עם נשים מצריות, "חסידות אומות העולם"), מרים אינה נזכרת בשמה המפורש. היא ניצבת לפנינו בדמותה המסתורית של "פועה", מיילדת שעומדת בעוז נגד גזרת השמד והכיליון של פרעה, גם במחיר סכנת נפש.
בדומה לשאר נשות המקרא, למרים אין מעמד עצמאי. כמעט תמיד היא מופיעה לפנינו כ"אחות של" משה ואהרן, או כ"בת של" עמרם ויוכבד. כאשר היא ניצבת על המשמר, בשפת היאור, אפילו שמה לא נזכר, אלא רק תפקידה כ"אחות של": "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".
רק בספר במדבר (כו, נט), אנו לומדים לראשונה מפורשות שהיא-היא "האחות הגדולה". אך גם שם, גם במקומות אחרים (ראו במדבר יב, ד; מיכה ו, ד; דברי הימים א, ה, כט), היא ניצבת רק בשוליים, בסוף הרשימה, טפלה לכאורה לשני אחיה: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי... ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם".
גם כאשר יוצאת מרים מ"אלמוניותה", עוטה על ראשה כתר נביאות, ונוקטת יוזמה, לא רק כצופה פאסיבית, אלא כמנהיגה משוררת ומעוררת השראה, הגוררת אחריה את הנשים כולן: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (טו, כ), היא נותרת "אחות אהרן".
בעוד ששירת משה מסמלת את שירת איש האמונה הבודד, "אז ישיר משה ובני ישראל... אשירה לה' כי גאה גאה", מרים הנביאה מקיימת דו שיח מתמיד ומשתף עם הסובב אותה. כך, בדו השיח שלה עם בת פרעה בפרשתנו, וכך בשירת הים, שבמהלכה היא מקיימת דו שיח עם הנשים: "ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה".
נועז ביותר הוא פירושו של ר' צדוק הכהן מלובלין, שממנו ובו עולה ומשתקפת דמותה האסרטיבית של מרים: "ותען להם" - לא לנשים אמרה כך, דאם כן, 'להן' מיבעי ליה, אלא למשה ולבני ישראל". לפי פירושו, מרים מופיעה כאן לא רק כמנהיגת נשים, אלא כמנהיגת העם כולו, המצווה עליהן: "שירו לה'!", אל תתעלמו מן הנס הגדול.
אכן, גם כאן מכונה מרים רק "אחות אהרן", כביכול טפלה לו. רק כאשר חוטאת מרים באמירת דברי סרה על משה, מוקדם שמה לזה של אהרן אחיה: "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א), שינוי שהביא את חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, לפרש שממנה החל החטא, ולפיכך היא זו שלקתה ונצטרעה.
מה שהוצנע בפשוטו של מקרא, זכה להבלטה רבה בתורתם של חכמים. חז"ל (מגילה יד) מנו את מרים כשנייה בין שבע הנביאות, וכדמות שוות זכויות במשולש ההנהגה של עם ישראל (תענית ט): "שלושה פרנסים טובים עמדו להם לישראל, ואלה הם משה, אהרן ומרים". ועוד הוסיפו דברים בזכות יופייה, ואמרו: "היו פניה דומים לצהריים, וכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו" (סוטה יב, ע"א).
חכמים (סוטה יב, ע"א; שמות רבה א) הוסיפו דברים רבים בשבח עמידתה האיתנה של מרים, ואופייה, שעמד לה לא רק כנגד גזרות פרעה, אלא גם כנגד אביה, גדול הדור: "פועה - שהופיעה פנים כנגד אביה עמרם, שהיה ראש סנהדרין באותה שעה. כיון שגזר פרעה ואמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו', אמר עמרם: ולריק ישראל שוכב את אשתו? מיד הוציא את אשתו יוכבד ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגירש את אשתו כשהיא מעוברת ג' חדשים. ועמדו כל ישראל וגירשו נשותיהם. אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות? פרעה הרשע, ספק גזרתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת. עמד הוא והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן. הרי פועה - שהופיעה פנים כנגד אביה".
"בוצין, בוצין - מקטפיה ידע" (ברכות מח, ע"א). בתורתם של חכמים, כאותו בוצין-דלעת, ניכרה גם מרים מראשית גידולה בדעתה ובדעתנותה, בחוכמתה ובתבונתה. לפי מסורת אחת (שמות רבה א, יג), הייתה מרים בת חמש בלבד כאשר התקוממה כנגד העוול של גזרת פרעה: "למילדות העבריות" - רבי שמואל בר נחמן אמר: אישה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היו למרים אלא חמש שנים, שאהרן גדול ממשה שלש שנים. והייתה הולכת עם יוכבד ועושה צרכיה. והייתה זריזה שעד שהתינוק קטן, הוא ניכר. "ושם השנית פועה" - שהייתה נופעת [=נושפת] יין בתינוק אחר א