אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת שמיני!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
צו (ויקרא ו-ח)
מחשבה קטלנית
מאת הרב משה גרילק
מה שמחשבה עלולה לחולל. היא עלולה להרוג אדם (פשוטו כמשמעו. כרת הוא מות רוחני ולא פיזי. כפי שאכן מסביר המשפט הבא), להביא לכך שיכרות עצמו לנצח - מתוך עמו. מחשבה קטלנית זו, קשורה קשר הדוק למעשה הקרבת הקרבנות, ופרשתנו מקדישה לה את הפסוקים הבאים:
"והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו... פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז, יד-יח).
על המושג קרבנות כבר הרחבנו את הדיבור בעבר. הסברנו בפרקים הקודמים, מה אין למצוא בהם, וכיצד נקיים הם מכל מה שסימלה הקרבת קרבן לעבודה זרה. ולא עוד, גם מצאנו, כי למרות הדמיון החיצוני בפעולה - בשני המקרים זובחים בהמה - התוצאות הן הפוכות ממש. בעוד שההקרבה לאליל הצמיחה תוספת שחיתות מוסריות, גרמה ההקרבה בבית המקדש את ההיפך הגמור. מעשה הקרבנות תרם תרומה מכרעת לשלמותו הרוחנית והמוסרית של האדם. תוצאה הפוכה זו התפתחה, כפי שכבר הסברנו, בגלל הרעיון והמחשבה שהיו מונחים ביסוד הקרבת הקרבן אצל הסוגד לאלילים, ולהבדיל אצל המקריב היהודי במקדש. ואלו היו שונים זה מזה בתכלית השינוי.
הבדל עמוק זה בא לידי ביטוי, בצוו הטמון בפסוקים שצוטטו לעיל. הם מגלמים, באיסור הנובע מהם, את המהות העמוקה של הקרבן, כפי שנתפש והוסבר בתורה.
ועתה קודם כל לביאור ההלכתי של הפסוקים הללו.
לפי דברי התלמוד (מסכת זבחים דף כח-כט), לא מדובר בפסוק זה באכילה ממש בפועל, כפי שמשתמע מן הפסוקים כפשוטם. מסורת התורה שבעל פה, המסתייעת לצורך הבנת הכתובים בכללים שהתורה נדרשת בהן, הסיקה, שמדובר כאן במחשבה על אכילה בלבד. כלומר, המקריב חשב, שעה שהקריב את קרבנו, לא לאכול אותו במשך הזמן שהותר לאכילה, כי אם לאכלו מחוץ למסגרת זמן זו. כלומר, לא לאכלו מיד עם ההקרבה (כל עוד הזמן מותר), כי אם לשמרו למספר ימים לאחר ההקרבה, כשעל בשר הקרבן כבר הודבקה התווית של בשר "נותר" ואז, לאכלו. ואם כי למעשה לא נהג כפי מחשבתו, ובפועל אכל את הקרבן כמחוייב, ובשעה שנקבעה בפסוק, הרי עצם הכוונה והרצון לאכלו חוץ לזמנו - פוסלת את הקרבן. פוסלת, גם אם שאר הפעולות בו נעשו בדיוק כפי שמורה התורה וההלכה. ענשו של האוכל קרבן זה, שנפסל על ידי מחשבה - הוא מוות, מוות בכרת!
מדהים!
מפסוקים אלו מסיקים בתלמוד (שם) מסקנה נוספת. לא רק, אם חשב, לאכלו חוץ לזמנו בעת עשיית הקרבן, אלא גם אם עלה בלבו ההרהור לאכלו חוץ למקומו (כגון אם חישב לזרוק את דמו, או להקטירו מחוץ לבית המקדש) גם אז הקרבן פסול והריהו - פיגול.
המתבונן בהלכה זה משתומם מעט. הקרבתו של הקרבן היתה מושלמת. כל הפעולות נעשו בו כראוי. רק בעמקי לבו של המקריב התחולל לרגע איזה זעזוע בלתי מורגש. ברגע נתון הוא חשב - רק חשב, כהרהור חולף - לא לאכלו בשעה היעודה. איש, זולת המקריב עצמו, לא ידע לעולם ממחשבת פסול זו. והנה, דווקא, היא חורצת את גורל הקרבן, הנחשב בפסוק כ"פיגול", ודווקא היא מנחיתה על ראש האדם, שהגה מחשבת פיגול זו עונש כה כבד. האין זה מוגזם?
אכן מוגזם. מוגזם. כל עוד לא חושפים ולא מבינים את מהות הקרבן, בתפישה היהודית המקורית.
רבות כבר נכתב ונאמר, כדי להסביר את נושא הקרבן הקשה לעיכול, על ידי קיבתו הבררנית וה"עדינה" של בן המאה העשרים. לא רק בן דורנו הצמחוני דוחה בסלידה את תורת הקרבנות, כי אם, גם אוכל הבשר, המוכן להתענג על כל סוגי הבשרים שבעולם, היוצא בחדווה לציד ציפורים, ארנבות, שועלים ואיילות, סתם לשם שעשוע. גם הוא, המשתתף בלהט ב"ספורט" חיסולו של החי. מן הקרבנות מסתייג הוא בשאט נפש.
אבל, קיים הבדל תהומי בין קרבנו של הסוגד לאלילים - שחפץ היה באמצעות קרבנו (שהיה לעתים אפילו קורבן אדם חף מפשע) לשנות את גורלו ואת גורל האלוהות עצמה - לבין קרבנו של העברי; קרבנו של העברי שימש אמצעי, שאפשר לאדם להתקרב לאלוקים. כפי שמביע שמו, קרבן מלשון "קירבה ואחדות" (רמב"ן). אמצעי ולא מטרה! זאת בניגוד למה שהבין עובד האלילים. בעיניו - היה הקרבן המטרה. הבדל רעיוני זה קבע לא רק את מהותו של הקרבן, כי אם גם את השפעתו על נפש המקריב, עכשיו אנו כבר מבינים, מדוע כל כך חשובה המחשבה, בעת הקרבת הקרבן.
אולם, ישאל השואל המודרני, האם זו באמת הדרך הראויה להתקרב לאלוקים? על ידי שחיטה מזעזעת של כבשים?!
שאלה במקומה.
ובכן, אל האלוקים מתקרב האדם, לא על ידי שחיטת כבשים, כי אם, תוך התמודדות קשה ומתמדת עם הכוחות המנוגדים הסוערים בלבו. כל שלב של התגברות על אינסטינקטים ויצרים אלו - באמצעות עשיית הטוב, הצדק, היושר ומערך המצוות כולו - מוסיף נדבך של שלימות ואחדות לאישיותו. זו אחדות, השואבת מאחדותו של האלוקים עצמו.
כאשר חוטא האדם, נפרם אריג אחדות עדין זה. החטא הוא החטאת המטרה. הוא מעשה שלא בהתאם להכרת האדם. החטא, הוא מעשה של כניעה לאינסטינקט וליצר האדם, [שחווה אחדות, רוממות ושלימות, ספג מהלומה. הוא] חש, כי המעשה הגואל הרחיק אותו מן המטרה הנכספת.
למענו נוצר הקרבן; כי באמצעותו יוכל לזכות להתקרבות מחודשת.
מנגנון זה תואם להפליא את נשמתו המורכבת של האדם, את מערך רגישויותיו, דמיונותיו, ומחשבותיו, כיצד פועל מנגנון זה?
"הלא אמרתי, כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות. ועל כן, כי יחטא איש, לא יטהר לבו בדבר שפתיים בלבד, שיאמר בינו ולכותל: "חטאתי, לא אוסיף עוד", אבל, בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח ולהביאם אל הכהן... מתוך כל המעשה הגדול ההוא ייקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת" (ספר החינוך).
ובכן, מול מעשה מעמידים מעשה, מול מעשה החטא, שכל אישיותו של האדם השתתפה בו, כתגובה מעשה מתקן, שכל חלקי אישיות האדם נוטלים בו חלק. הוא - מעשה הקרבן, [המשרת היטב את האדם, המשתוקק ליצור בקרבו מחדש את האחדות שנפגמה].
"ויש התעוררות יותר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו, רק שבזה ניתן השכל ולא בזה, ובהיות האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא ונכנס בגדר הבהמות, על כן נצטווה להביא גוף בשר כמוהו... לשרפו... לצייר בלבו ציור חזק, שכל עניינו של גוף בלי שכל, אבד ובטל" (שם).
כלומר, זעזוע ההקרבה יעורר את דמיון האדם - ששירת את החטא - להכיר בבהמיות המעשה, שנעשה בניגוד להכרה השכלית. זהו, אפוא, תהליך מטהר של האישיות. תהליך, המרוממה מחדש. זהו מסע אל פנים האדם, המשתקם והולך.
מכאן, מובנת חשיבותה של המחשבה הטהורה. היא הקובעת אם מעשה אלילי לפנינו, הקוטל את הבהמה סתם, או האם המקריב הוא אדם המתחרט על חטאו, ושב ממנו עתה בתשובה, כשהקרבן מוסיף ומזעזע את נימי אישיותו.
עתה, נעבור להבין מעט את מחשבת "חוץ לזמנו" - הקטלנית.
בהקרבת הקרבן קיימים שני חלקים. חלק שלילי וחלק חיובי. החלק השלילי הוא השחיטה והזביחה, המבטאות את השלב הראשון, החייב להתפתח בלבו של השב לאלוקים: ביטול ההוויה העצמית, הבלתי מבוקרת. ואילו זריקת הדם, ההקטרה על המזבח ואכילת הקרבן על ידי המקריב עצמו, מבטאות את הצד החיובי, את תהליך השיקום הנפשי, שהמתחטא החל בו.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/parshaUlikcha/Parsha_Ulikcha_Tzav_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/parsh ... v_5769.asp</a>
"היא הנותנת לשחיטה את תכליתה החיובית. שהרי תכלית שלילת החיים שעד כה, היא למען חיים נעלים יותר למען הקודש. יתר על כן: באכילת אדם את קרבנו, הרי האדם חוזר ומקבל את מה שהקריב, ועצם החיים להקריב אותם לה', מתעלים בעילוי של קודש. שני הצדדים האלה קשורים זה לזה ומתנים זה את זה".
"התורה דורשת מן האדם, שיחדל לחיות חיים גופניים גרידא - למען יקום לתחייה לחיים נעלים יותר, לשם ה' ועשיית רצונו. ומאידך, אין אדם זוכה לקדש את חייו הארציים - אלא אם כן, חדל לחיות חיים גופניים גרידא, המשועבדים ליצרים גופניים. תכלית זביחה היא אכילה, ותנאי אכילה היא זביחה. אם יינתק הקשר שבין שני יסודות אלו, הרי זביחה בלא אכילה היא השמדה עצמית, בלא תכלית מוסרית. ואילו אכילה בלא זביחה, היא האלהת הבשר והתענוגות" (רש"ר הירש).
קרבן אמת המטהר את הנפש, הוא רק קרבן, בו מחוברים שני היסודות האמורים הללו, החייבים להוות בלבו של אדם - מקשה אחת. אם אדם אפילו רק מהרהר בלבו להפריד ביניהם; אם הוא חושב לאכלו חוץ לזמנו - כלומר, לא כחלק מתהליך ההקרבה שהוא ביטול ההוויה הבלתי מבוקרת, אשר בסופה מופיעה טיהורה של האישיות - מלמד הוא על עצמו, שלדעתו אין האכילה (תענוגות החיים) חייבת לעמוד תחת שבט בקורתו של המוסר האלוקי. ואילו הקרבת הקרבן עצמו היתה בעיניו פעולת השמדה, גרידא [כדי להשפיע על הגורל, על האלים וכדומה]. אין פלא שמחשבה כזאת מפגלת את הקרבן. אין פלא שהיא צוררת בכנפיה את - המוות.
מחשבה קטלנית
מאת הרב משה גרילק
מה שמחשבה עלולה לחולל. היא עלולה להרוג אדם (פשוטו כמשמעו. כרת הוא מות רוחני ולא פיזי. כפי שאכן מסביר המשפט הבא), להביא לכך שיכרות עצמו לנצח - מתוך עמו. מחשבה קטלנית זו, קשורה קשר הדוק למעשה הקרבת הקרבנות, ופרשתנו מקדישה לה את הפסוקים הבאים:
"והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו... פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז, יד-יח).
על המושג קרבנות כבר הרחבנו את הדיבור בעבר. הסברנו בפרקים הקודמים, מה אין למצוא בהם, וכיצד נקיים הם מכל מה שסימלה הקרבת קרבן לעבודה זרה. ולא עוד, גם מצאנו, כי למרות הדמיון החיצוני בפעולה - בשני המקרים זובחים בהמה - התוצאות הן הפוכות ממש. בעוד שההקרבה לאליל הצמיחה תוספת שחיתות מוסריות, גרמה ההקרבה בבית המקדש את ההיפך הגמור. מעשה הקרבנות תרם תרומה מכרעת לשלמותו הרוחנית והמוסרית של האדם. תוצאה הפוכה זו התפתחה, כפי שכבר הסברנו, בגלל הרעיון והמחשבה שהיו מונחים ביסוד הקרבת הקרבן אצל הסוגד לאלילים, ולהבדיל אצל המקריב היהודי במקדש. ואלו היו שונים זה מזה בתכלית השינוי.
הבדל עמוק זה בא לידי ביטוי, בצוו הטמון בפסוקים שצוטטו לעיל. הם מגלמים, באיסור הנובע מהם, את המהות העמוקה של הקרבן, כפי שנתפש והוסבר בתורה.
ועתה קודם כל לביאור ההלכתי של הפסוקים הללו.
לפי דברי התלמוד (מסכת זבחים דף כח-כט), לא מדובר בפסוק זה באכילה ממש בפועל, כפי שמשתמע מן הפסוקים כפשוטם. מסורת התורה שבעל פה, המסתייעת לצורך הבנת הכתובים בכללים שהתורה נדרשת בהן, הסיקה, שמדובר כאן במחשבה על אכילה בלבד. כלומר, המקריב חשב, שעה שהקריב את קרבנו, לא לאכול אותו במשך הזמן שהותר לאכילה, כי אם לאכלו מחוץ למסגרת זמן זו. כלומר, לא לאכלו מיד עם ההקרבה (כל עוד הזמן מותר), כי אם לשמרו למספר ימים לאחר ההקרבה, כשעל בשר הקרבן כבר הודבקה התווית של בשר "נותר" ואז, לאכלו. ואם כי למעשה לא נהג כפי מחשבתו, ובפועל אכל את הקרבן כמחוייב, ובשעה שנקבעה בפסוק, הרי עצם הכוונה והרצון לאכלו חוץ לזמנו - פוסלת את הקרבן. פוסלת, גם אם שאר הפעולות בו נעשו בדיוק כפי שמורה התורה וההלכה. ענשו של האוכל קרבן זה, שנפסל על ידי מחשבה - הוא מוות, מוות בכרת!
מדהים!
מפסוקים אלו מסיקים בתלמוד (שם) מסקנה נוספת. לא רק, אם חשב, לאכלו חוץ לזמנו בעת עשיית הקרבן, אלא גם אם עלה בלבו ההרהור לאכלו חוץ למקומו (כגון אם חישב לזרוק את דמו, או להקטירו מחוץ לבית המקדש) גם אז הקרבן פסול והריהו - פיגול.
המתבונן בהלכה זה משתומם מעט. הקרבתו של הקרבן היתה מושלמת. כל הפעולות נעשו בו כראוי. רק בעמקי לבו של המקריב התחולל לרגע איזה זעזוע בלתי מורגש. ברגע נתון הוא חשב - רק חשב, כהרהור חולף - לא לאכלו בשעה היעודה. איש, זולת המקריב עצמו, לא ידע לעולם ממחשבת פסול זו. והנה, דווקא, היא חורצת את גורל הקרבן, הנחשב בפסוק כ"פיגול", ודווקא היא מנחיתה על ראש האדם, שהגה מחשבת פיגול זו עונש כה כבד. האין זה מוגזם?
אכן מוגזם. מוגזם. כל עוד לא חושפים ולא מבינים את מהות הקרבן, בתפישה היהודית המקורית.
רבות כבר נכתב ונאמר, כדי להסביר את נושא הקרבן הקשה לעיכול, על ידי קיבתו הבררנית וה"עדינה" של בן המאה העשרים. לא רק בן דורנו הצמחוני דוחה בסלידה את תורת הקרבנות, כי אם, גם אוכל הבשר, המוכן להתענג על כל סוגי הבשרים שבעולם, היוצא בחדווה לציד ציפורים, ארנבות, שועלים ואיילות, סתם לשם שעשוע. גם הוא, המשתתף בלהט ב"ספורט" חיסולו של החי. מן הקרבנות מסתייג הוא בשאט נפש.
אבל, קיים הבדל תהומי בין קרבנו של הסוגד לאלילים - שחפץ היה באמצעות קרבנו (שהיה לעתים אפילו קורבן אדם חף מפשע) לשנות את גורלו ואת גורל האלוהות עצמה - לבין קרבנו של העברי; קרבנו של העברי שימש אמצעי, שאפשר לאדם להתקרב לאלוקים. כפי שמביע שמו, קרבן מלשון "קירבה ואחדות" (רמב"ן). אמצעי ולא מטרה! זאת בניגוד למה שהבין עובד האלילים. בעיניו - היה הקרבן המטרה. הבדל רעיוני זה קבע לא רק את מהותו של הקרבן, כי אם גם את השפעתו על נפש המקריב, עכשיו אנו כבר מבינים, מדוע כל כך חשובה המחשבה, בעת הקרבת הקרבן.
אולם, ישאל השואל המודרני, האם זו באמת הדרך הראויה להתקרב לאלוקים? על ידי שחיטה מזעזעת של כבשים?!
שאלה במקומה.
ובכן, אל האלוקים מתקרב האדם, לא על ידי שחיטת כבשים, כי אם, תוך התמודדות קשה ומתמדת עם הכוחות המנוגדים הסוערים בלבו. כל שלב של התגברות על אינסטינקטים ויצרים אלו - באמצעות עשיית הטוב, הצדק, היושר ומערך המצוות כולו - מוסיף נדבך של שלימות ואחדות לאישיותו. זו אחדות, השואבת מאחדותו של האלוקים עצמו.
כאשר חוטא האדם, נפרם אריג אחדות עדין זה. החטא הוא החטאת המטרה. הוא מעשה שלא בהתאם להכרת האדם. החטא, הוא מעשה של כניעה לאינסטינקט וליצר האדם, [שחווה אחדות, רוממות ושלימות, ספג מהלומה. הוא] חש, כי המעשה הגואל הרחיק אותו מן המטרה הנכספת.
למענו נוצר הקרבן; כי באמצעותו יוכל לזכות להתקרבות מחודשת.
מנגנון זה תואם להפליא את נשמתו המורכבת של האדם, את מערך רגישויותיו, דמיונותיו, ומחשבותיו, כיצד פועל מנגנון זה?
"הלא אמרתי, כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות. ועל כן, כי יחטא איש, לא יטהר לבו בדבר שפתיים בלבד, שיאמר בינו ולכותל: "חטאתי, לא אוסיף עוד", אבל, בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח ולהביאם אל הכהן... מתוך כל המעשה הגדול ההוא ייקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת" (ספר החינוך).
ובכן, מול מעשה מעמידים מעשה, מול מעשה החטא, שכל אישיותו של האדם השתתפה בו, כתגובה מעשה מתקן, שכל חלקי אישיות האדם נוטלים בו חלק. הוא - מעשה הקרבן, [המשרת היטב את האדם, המשתוקק ליצור בקרבו מחדש את האחדות שנפגמה].
"ויש התעוררות יותר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון, שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו, רק שבזה ניתן השכל ולא בזה, ובהיות האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא ונכנס בגדר הבהמות, על כן נצטווה להביא גוף בשר כמוהו... לשרפו... לצייר בלבו ציור חזק, שכל עניינו של גוף בלי שכל, אבד ובטל" (שם).
כלומר, זעזוע ההקרבה יעורר את דמיון האדם - ששירת את החטא - להכיר בבהמיות המעשה, שנעשה בניגוד להכרה השכלית. זהו, אפוא, תהליך מטהר של האישיות. תהליך, המרוממה מחדש. זהו מסע אל פנים האדם, המשתקם והולך.
מכאן, מובנת חשיבותה של המחשבה הטהורה. היא הקובעת אם מעשה אלילי לפנינו, הקוטל את הבהמה סתם, או האם המקריב הוא אדם המתחרט על חטאו, ושב ממנו עתה בתשובה, כשהקרבן מוסיף ומזעזע את נימי אישיותו.
עתה, נעבור להבין מעט את מחשבת "חוץ לזמנו" - הקטלנית.
בהקרבת הקרבן קיימים שני חלקים. חלק שלילי וחלק חיובי. החלק השלילי הוא השחיטה והזביחה, המבטאות את השלב הראשון, החייב להתפתח בלבו של השב לאלוקים: ביטול ההוויה העצמית, הבלתי מבוקרת. ואילו זריקת הדם, ההקטרה על המזבח ואכילת הקרבן על ידי המקריב עצמו, מבטאות את הצד החיובי, את תהליך השיקום הנפשי, שהמתחטא החל בו.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/parshaUlikcha/Parsha_Ulikcha_Tzav_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/parsh ... v_5769.asp</a>
"היא הנותנת לשחיטה את תכליתה החיובית. שהרי תכלית שלילת החיים שעד כה, היא למען חיים נעלים יותר למען הקודש. יתר על כן: באכילת אדם את קרבנו, הרי האדם חוזר ומקבל את מה שהקריב, ועצם החיים להקריב אותם לה', מתעלים בעילוי של קודש. שני הצדדים האלה קשורים זה לזה ומתנים זה את זה".
"התורה דורשת מן האדם, שיחדל לחיות חיים גופניים גרידא - למען יקום לתחייה לחיים נעלים יותר, לשם ה' ועשיית רצונו. ומאידך, אין אדם זוכה לקדש את חייו הארציים - אלא אם כן, חדל לחיות חיים גופניים גרידא, המשועבדים ליצרים גופניים. תכלית זביחה היא אכילה, ותנאי אכילה היא זביחה. אם יינתק הקשר שבין שני יסודות אלו, הרי זביחה בלא אכילה היא השמדה עצמית, בלא תכלית מוסרית. ואילו אכילה בלא זביחה, היא האלהת הבשר והתענוגות" (רש"ר הירש).
קרבן אמת המטהר את הנפש, הוא רק קרבן, בו מחוברים שני היסודות האמורים הללו, החייבים להוות בלבו של אדם - מקשה אחת. אם אדם אפילו רק מהרהר בלבו להפריד ביניהם; אם הוא חושב לאכלו חוץ לזמנו - כלומר, לא כחלק מתהליך ההקרבה שהוא ביטול ההוויה הבלתי מבוקרת, אשר בסופה מופיעה טיהורה של האישיות - מלמד הוא על עצמו, שלדעתו אין האכילה (תענוגות החיים) חייבת לעמוד תחת שבט בקורתו של המוסר האלוקי. ואילו הקרבת הקרבן עצמו היתה בעיניו פעולת השמדה, גרידא [כדי להשפיע על הגורל, על האלים וכדומה]. אין פלא שמחשבה כזאת מפגלת את הקרבן. אין פלא שהיא צוררת בכנפיה את - המוות.
אדר תשס"ט
"ויהי ביום השמיני"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת
עם ישראל
בגמרא למדנו: תניא אותו יום היתה שמחה לפני הקב"ה ביום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא "ויהי ביום השמיני" וכתיב התם "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". (מגילה י').
הקמת המשכן - בריאת העולם היא, עולם אחר מזה שנברא במעשה בראשית. לא עולם הטבע אלא עולם הנס. משום כך חנוכתו היתה ביום השמיני. כי כך למדנו בדברי המהר"ל מפראג "כי הטבע הוא תחת מספר שבעה ומה שהוא על הטבע הוא שמיני" (תפארת ישראל פרק א').
עולם הטבע יצירתו ע"י הקב"ה והאדם צריך לשכללו ולפתחו ולהכניס בו רוח "אשר ברא אלקים לעשות" לא אשר ברא ועשה אלא ברא שהאדם יוסיף לעשות. ואילו המשכן, עולם שמעל לטבע, יצירתו ע"י ישראל והקב"ה הוא שמכניס בו רוח "ושכנתי בתוכם".
עולם הטבע ראשיתו חושך ורק אח"כ בא האור, לפיכך "ויהי ערב תחלה" ואילו העולם שמעל הטבע, ראשיתו וסופו אור "ועמיה שריה נהורא" ועל כן "ויהי ביום השמיני". ומכאן, בעולם הטבע הלילה הולך אחר היום, ואילו בעולם שמעל הטבע, היום הולך אחר הלילה, הקדשים אכילתם ביום ובלילה שלאחריו.
"ויהי ביום השמיני" - יום שמעל הטבע התבלט גם בעל טבעיות "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא העם וירנו ויפלו על פניהם" אש מלפני ה' עולם שמעל לטבע מצא משכנו ביצירתם של ישראל, על כן וירונו, התמלא שמחה.
(התשמ"ב)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=39&id=11018&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=11018&q=</a>
"ויהי ביום השמיני"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש להצלחת
עם ישראל
בגמרא למדנו: תניא אותו יום היתה שמחה לפני הקב"ה ביום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא "ויהי ביום השמיני" וכתיב התם "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". (מגילה י').
הקמת המשכן - בריאת העולם היא, עולם אחר מזה שנברא במעשה בראשית. לא עולם הטבע אלא עולם הנס. משום כך חנוכתו היתה ביום השמיני. כי כך למדנו בדברי המהר"ל מפראג "כי הטבע הוא תחת מספר שבעה ומה שהוא על הטבע הוא שמיני" (תפארת ישראל פרק א').
עולם הטבע יצירתו ע"י הקב"ה והאדם צריך לשכללו ולפתחו ולהכניס בו רוח "אשר ברא אלקים לעשות" לא אשר ברא ועשה אלא ברא שהאדם יוסיף לעשות. ואילו המשכן, עולם שמעל לטבע, יצירתו ע"י ישראל והקב"ה הוא שמכניס בו רוח "ושכנתי בתוכם".
עולם הטבע ראשיתו חושך ורק אח"כ בא האור, לפיכך "ויהי ערב תחלה" ואילו העולם שמעל הטבע, ראשיתו וסופו אור "ועמיה שריה נהורא" ועל כן "ויהי ביום השמיני". ומכאן, בעולם הטבע הלילה הולך אחר היום, ואילו בעולם שמעל הטבע, היום הולך אחר הלילה, הקדשים אכילתם ביום ובלילה שלאחריו.
"ויהי ביום השמיני" - יום שמעל הטבע התבלט גם בעל טבעיות "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא העם וירנו ויפלו על פניהם" אש מלפני ה' עולם שמעל לטבע מצא משכנו ביצירתם של ישראל, על כן וירונו, התמלא שמחה.
(התשמ"ב)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=39&id=11018&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=11018&q=</a>
תורה ומדע הילכו שניהם יחדיו?
בפרשות "שמיני", "תזריע" ו"מצורע", מוצאים ניסיון להוכיח שדברי התורה מקפלים בתוכם אמתות מדעיות, ולמעשה העניק ה´ כביכול, למשה על הר סיני, את כל התוצאות של הניסויים המדעיים שעתידים אנשי המדע לגלות בעתיד
ט"ו שבט ה´תשס"ג - אלישע נחמני, נתניה, מנהל חינוכי
שלושת הפרשות "שמיני", "תזריע" ו"מצורע", עוסקות בנושאים: מאכלים טהורים וטמאים, טומאת היולדת ודיני נגעים, היינו צרעת. חז"ל ופרשנים רבים, קשרו נושאים אלה לעניינים שבגוף האדם וניסו להוכיח שיש קשר לאלה עם מבנה הגוף ובריאותו. כך למשל, העופות, הבהמות והחיות הטמאות נאסרו, לדעת פרשנים מסוימים, כי יש בהם נזק לגוף האדם. לדעת אחרים, יש בהם נזק לנפש האדם. וכן בפרשתנו, על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר", וכוונתם שלטבע האשה יש השפעה על מין הילוד ומזה נגזרו דיני הטומאה והטהרה לזכר או לנקבה. גם בעיניני המצורע, היו שראו בצרעת מחלה גופנית, והראיה שאת המצורע מרחיקים אל מחוץ למחנה, את הבית הנגוע הורסים וכד´. כן אפשר לראות בדיני טומאה וטהרה בכלל כללי הגיינה, ולכן מרחיקים את הטומאה על ידי רחיצת הגוף במים וכיבוס הבגדים וכדומה. כך בדיני מלחמה, התורה מצווה להפנות מחוץ למחנה ואומר ספר המצוות: "מצוות עשה לתקן מקום אחד מחוץ למחנה להפנות בו אנשי המחנה כדי שיהא המחנה נקי" (סמ"ג קיט).
הצד השווה בכל אלה הוא הניסיון להוכיח שדברי התורה מקפלים בתוכם אמתות מדעיות, ולמעשה העניק ה´ כביכול, למשה על הר סיני, את כל התוצאות של הניסויים המדעיים שעתידים אנשי המדע לגלות בעתיד. במלים אחרות, לא רק שאין סתירה בין התורה למדע, ההפך הוא הנכון. יש מיזוג מוחלט בין תורה למדע.
על פניו, הגישה הזאת "מחמיאה" מאוד כי היא באה לכאורה לומר, שהיהדות אינה מתעלמת מן הקדמה, אלא אף מחייבת אותה. התורה איננה קוראת לפרוש מן המדע, להתעלם ממנו או לזלזל בו, אלא להפך, לעסוק בו ולחקור את שמותר.
יחד עם זה, צריך להיזהר עם הגישה הזו, כי אנחנו עלולים למצוא עצמנו, בלי משים, מחוץ לתחום. פילוסוף בשם קארל פופר אמר, שמסקנה מדעית איננה מתיימרת להיות בבחינת אמת מוחלטת, אלא היא תמיד בגדר ניחוש כל עוד לא הופרך. וכפי שקורה לא מעט, מסקנות מדעיות רבות הופרכו כעבור זמן על ידי מסקנות סותרות. לעומת זה, אמונתנו אומרת שהקב"ה העניק לאדם את הדרך המושלמת והמוחלטת, שאינה ניתנת להפרכה, בעזרתה הוא יכול להגיע לשלמות, התורה. התורה איננה מדע ארעי אלא אמת נצחית. וכפי שאמר ר´ יוסף אלבו בספר העיקרים: "האמונה היא למעלה מן הידיעה המחקרית".
הדרך למזג בין שני הקצוות, הצורך לחקור מחד גיסא, להאמין בתורה כאמת מוחלטת מאידך גיסא, נמצאת במבוא למשנת הקטורת שאנו אומרים בסוף התפילה, "אין כאלוקינו..." ורק אח"כ "מי כאלוקינו..". "אין כאלוקינו" מצביע על פסיקה ללא עוררין, "מי כאלוקינו" מביע שאלה, חקירה. מי שיפתח ב"מי כאלוקינו", היינו בשאלה, איננו מובטח כי יגיע למסקנה "אין כאלוקינו". לעומת כן, מי שפותח בהבעת ביטחון מוחלט ואומר "מי כאלוקינו", זה רשאי ויכול לשאול ולחקור בשכל, "מי כאלוקינו".
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1266' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1266</a>
בפרשות "שמיני", "תזריע" ו"מצורע", מוצאים ניסיון להוכיח שדברי התורה מקפלים בתוכם אמתות מדעיות, ולמעשה העניק ה´ כביכול, למשה על הר סיני, את כל התוצאות של הניסויים המדעיים שעתידים אנשי המדע לגלות בעתיד
ט"ו שבט ה´תשס"ג - אלישע נחמני, נתניה, מנהל חינוכי
שלושת הפרשות "שמיני", "תזריע" ו"מצורע", עוסקות בנושאים: מאכלים טהורים וטמאים, טומאת היולדת ודיני נגעים, היינו צרעת. חז"ל ופרשנים רבים, קשרו נושאים אלה לעניינים שבגוף האדם וניסו להוכיח שיש קשר לאלה עם מבנה הגוף ובריאותו. כך למשל, העופות, הבהמות והחיות הטמאות נאסרו, לדעת פרשנים מסוימים, כי יש בהם נזק לגוף האדם. לדעת אחרים, יש בהם נזק לנפש האדם. וכן בפרשתנו, על הפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר", וכוונתם שלטבע האשה יש השפעה על מין הילוד ומזה נגזרו דיני הטומאה והטהרה לזכר או לנקבה. גם בעיניני המצורע, היו שראו בצרעת מחלה גופנית, והראיה שאת המצורע מרחיקים אל מחוץ למחנה, את הבית הנגוע הורסים וכד´. כן אפשר לראות בדיני טומאה וטהרה בכלל כללי הגיינה, ולכן מרחיקים את הטומאה על ידי רחיצת הגוף במים וכיבוס הבגדים וכדומה. כך בדיני מלחמה, התורה מצווה להפנות מחוץ למחנה ואומר ספר המצוות: "מצוות עשה לתקן מקום אחד מחוץ למחנה להפנות בו אנשי המחנה כדי שיהא המחנה נקי" (סמ"ג קיט).
הצד השווה בכל אלה הוא הניסיון להוכיח שדברי התורה מקפלים בתוכם אמתות מדעיות, ולמעשה העניק ה´ כביכול, למשה על הר סיני, את כל התוצאות של הניסויים המדעיים שעתידים אנשי המדע לגלות בעתיד. במלים אחרות, לא רק שאין סתירה בין התורה למדע, ההפך הוא הנכון. יש מיזוג מוחלט בין תורה למדע.
על פניו, הגישה הזאת "מחמיאה" מאוד כי היא באה לכאורה לומר, שהיהדות אינה מתעלמת מן הקדמה, אלא אף מחייבת אותה. התורה איננה קוראת לפרוש מן המדע, להתעלם ממנו או לזלזל בו, אלא להפך, לעסוק בו ולחקור את שמותר.
יחד עם זה, צריך להיזהר עם הגישה הזו, כי אנחנו עלולים למצוא עצמנו, בלי משים, מחוץ לתחום. פילוסוף בשם קארל פופר אמר, שמסקנה מדעית איננה מתיימרת להיות בבחינת אמת מוחלטת, אלא היא תמיד בגדר ניחוש כל עוד לא הופרך. וכפי שקורה לא מעט, מסקנות מדעיות רבות הופרכו כעבור זמן על ידי מסקנות סותרות. לעומת זה, אמונתנו אומרת שהקב"ה העניק לאדם את הדרך המושלמת והמוחלטת, שאינה ניתנת להפרכה, בעזרתה הוא יכול להגיע לשלמות, התורה. התורה איננה מדע ארעי אלא אמת נצחית. וכפי שאמר ר´ יוסף אלבו בספר העיקרים: "האמונה היא למעלה מן הידיעה המחקרית".
הדרך למזג בין שני הקצוות, הצורך לחקור מחד גיסא, להאמין בתורה כאמת מוחלטת מאידך גיסא, נמצאת במבוא למשנת הקטורת שאנו אומרים בסוף התפילה, "אין כאלוקינו..." ורק אח"כ "מי כאלוקינו..". "אין כאלוקינו" מצביע על פסיקה ללא עוררין, "מי כאלוקינו" מביע שאלה, חקירה. מי שיפתח ב"מי כאלוקינו", היינו בשאלה, איננו מובטח כי יגיע למסקנה "אין כאלוקינו". לעומת כן, מי שפותח בהבעת ביטחון מוחלט ואומר "מי כאלוקינו", זה רשאי ויכול לשאול ולחקור בשכל, "מי כאלוקינו".
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1266' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=1266</a>