אליעזר בן יהודה (1858-1922) מוחזק באופן עממי כ"מחיה השפה העברית", ואולם בחינה של העובדות מגלה שעיקר תרומתו של אליעזר בן יהודה הייתה בתחומים הרעיוניים והסמליים; הוא העלה לראשונה את הצורך בחידוש העברית, הוא פרסם מאמרים ועיתונים בנושא, הוא עמל על כתיבת מילון עברי מקיף והוא זה שפעל ללא ליאות להשארת הנושא בתודעה ונלחם נגד מתנגדי התהליך. אך חוקרים רבים טוענים היום כי הפעילות המעשית שהביאה בסופו של דבר להחייאת העברית לא התקיימה, ברובה המכריע, בסביבתו של בן יהודה בירושלים, אלא במושבות העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ. שם הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית. עדיין, זכותו של בן יהודה עומדת לו בהיותו המחולל והמנהיג הסמלי של תחיית העברית.
את תהליך תחיית העברית המדוברת ניתן לחלק לשלושה שלבים עיקריים, המקבילים באופן כללי לעלייה הראשונה, לעלייה השנייה ולתקופת המנדט הבריטי. בתקופה הראשונה התרכזה הפעילות בבתי הספר העבריים במושבות ובחוגו של בן-יהודה; בתקופה השנייה הורחב השימוש בעברית להתכנסויות ולפעילויות ציבוריות, בעיקר במושבות; ובתקופה השלישית הפכה העברית ללשון ששימשה את היישוב כולו לכל צרכיו, לרבות הכרזת העברית כלשון רשמית על ידי ממשלת המנדט. כל השלבים התאפיינו בהקמת מוסדות רבים מסוגים שונים שהתייחדו בפעילות בשפה העברית באופן אידאולוגי ואקטיבי, ועל רקע זה יש להבין את הקמתן של (בסדר לא כרונולוגי) הגימנסיות העבריות: הגימנסיה העברית בירושלים, גימנסיה הרצליה בתל אביב ובית הספר הריאלי העברי בחיפה, וכן הקמתם של האוניברסיטה העברית, הגדודים העבריים, ההסתדרות של העובדים העבריים, וגולת הכותרת - תל אביב, העיר העברית הראשונה.
לכל אורך התהליך סימנה העברית, הן בעיני מחולליו והן בעיני מתנגדיו הרבים, את האנטיתזה ליידיש: כנגד היידיש הגלותית, הרבנית וה"בעל-ביתית" עמדה העברית החילונית והציונית, שפת החלוצים עובדי האדמה - שפת המהפכה של העם היהודי ההופך להיות העם העברי בארצו. היידיש כונתה בזלזול "ז'רגון" ומי שדיבר ביידיש נתקל בהתנגדות חריפה.
הראשונה: בן יהודה ובתי הספר העברייםעם התעוררות התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 נכבש גם אליעזר בן יהודה ברעיון הלאומי. התפיסה ששלטה אז באירופה הייתה שאחד הקריטריונים המגדירים עם הראוי לזכויות לאומיות הוא הדיבור בשפה משותפת המהווה "לשון תשתית" של החברה ושל הפרט. בן יהודה ביטא לראשונה את ההשקפה הזו במאמרו "שאלה לוהטה" (שנדפס תחת הכותרת "שאלה נכבדה") בשנת 1879, ובשנת 1881 עלה לארץ ישראל ובא לירושלים.
עיתון "הצבי" בעריכת אליעזר בן יהודהבירושלים, שכאמור כבר היה בה דיבור עברי במידה מצומצמת, ניסה בן יהודה לעשות נפשות לרעיון הדיבור העברי. הוא קבע שבמשפחתו שלו ידברו רק עברית וניסה להשפיע על משפחות נוספות לעשות כן, ייסד אגודות לדיבור עברי (לרבות ועד הלשון העברית), החל להדפיס את העיתון העברי "הצבי", ולימד תקופה קצרה בבתי ספר, לראשונה בשיטת עברית בעברית. בסביבתו של בן יהודה לא קצרו פעולותיו הצלחה נרחבת: לפי עדות משנת 1902 אפתה אז אשתו עוגה למשפחה העשירית שקבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו.
לעומת זאת, פעילות נרחבת, אם כי אף היא עדיין אצל בודדים, החלה במושבות של העלייה הראשונה, ועיקרה בפעילות בתי הספר העבריים. ב-1884 הקים אריה ליב פרומקין בית-ספר פנימייתי ובו הונהגה העברית כשפת הדיבור הרווחת, הן בשיעורים ובן בשיחות התלמידים בינם לבין-עצמם. ב-1886 קם "בית ספר חביב", בית הספר העברי הראשון, בראשון לציון, ובו נלמדו חלק מן השיעורים בעברית.
ההתקדמות הייתה איטית מאוד בשלב זה ונתקלה בקשיים רבים: ההורים התנגדו לכך שילדיהם ילמדו בשפה לא שימושית, שלא תעזור להם כשיבקשו להתקדם ללימודים גבוהים, שהיו בדרך כלל בצרפתית; בתי הספר היו ברמה נמוכה, בתי ספר ארבע-שנתיים של ילדי איכרים; והיה מחסור גדול באמצעים לשוניים עבריים, ואפילו חסר במילים שימושיות לחפצים בחיי היום-יום, שלא לדבר על ספרי לימוד. בנוסף לא הייתה הסכמה על המבטא: חלק מהמורים לימדו בהגייה אשכנזית וחלקם בהגייה ספרדית.
ב-1895 התאספו כל המורים העבריים בארץ ישראל, ומספרם היה שלושה עשר בסך הכול. בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים העבריים, ובאספת היסוד שלה השתתפו שישים מורים וגננות. התהליך לא עשה כברת דרך כמותית בשלב הראשון, אולם היו לו הישגים חשובים בגיבוש גרעין של כמה מאות צעירים דוברי עברית ילידית ובהוכחה שעברית יכולה לתפקד כשפה מדוברת בחיי יום-יום
העלייה השנייה: תל אביב והמושבותעם בואם של אנשי העלייה השנייה החלה העברית לפרוץ מן המסגרת המשפחתית ומבתי הספר אל המרחב הציבורי. אנשי העלייה השנייה, שהונעו מאידאלים של שלילת הגלות ותרבותה היידישאית, הקימו תאים חברתיים סגורים יחסית של אנשים צעירים בעלי תפיסת עולם משותפת. בתאים חברתיים אלה - בעיקר במושבות - שימשה העברית בכל ההתכנסויות הציבוריות. אמנם עדיין לא דוברה בכל הבתים ובמסגרות פרטיות, אך תפסה את מקומה כלשון הבלעדית שבה נערכו עצרות-העם, הכינוסים והדיונים הרבים שאפיינו את התקופה. גם הקונגרס הציוני אימץ את העברית כשפתו הרשמית. אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאירופה כבר הכירו את העברית הספרותית החדשה שהתפתחה שם, והזדהו עם רעיון הדיבור העברי כמנוף לקיום לאומי של עם ישראל בארץ. לאלה הצטרפו גם בוגרי בתי הספר העבריים במושבות, שכעת כבר הקימו משפחות והולידו ילדים שהעברית הייתה, לראשונה, שפתם הילידית היחידה.
ב-1909 הוקמה העיר העברית הראשונה, תל אביב. ברחובותיה כבר דוברה העברית בכל מקום, גם בחנויות ובבתי הקפה, אבל עדיין לא בתוך הבתים והמשפחות. כל הפעילות המנהלית בעיריית תל אביב התנהלה בעברית, ועולים חדשים או מי שעדיין לא אימץ את הדיבור העברי נאלצו לנסח את דבריהם בעברית; דיבור בשפה אחרת ברשות הרבים לא התקבל בעין יפה. גם שלטי הרחובות והמודעות נכתבו עברית. הסופר יהואש ספר ב-1913 על תל אביב כי:
"היידיש כאן היא טריפה מחזיר. כדי לדבר יידיש ברחוב אדם זקוק לאומץ אדיר."
במקביל נמשכה ההתרחבות של החינוך העברי, והוקמו עוד ועוד מוסדות חינוך בעברית, לרבות בתי ספר תיכוניים (הגימנסיות העבריות). המורים העבריים הקימו מחדש את ועד הלשון, שכעת החל לפעול באופן רחב יותר ולקבוע כללי שפה אחידים, במקום הפעילות הלא-אחידה שהתקיימה עד אז; ועד הלשון קבע לעצמו כמטרה "להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדברת בכל ענייני החיים", ניסח כללים בענייני ההגייה והדקדוק והציע מילים ומונחים לשימוש בבתי הספר ובקרב הציבור הרחב. החלה גם פעילות נרחבת של הוצאת ספרי לימוד ועזרי הוראה בעברית, שחסרונם הורגש היטב, ואף הוחל בכתיבת שירי ילדים לעברית (כגון שיריו של לוין קיפניס ושירי הילדים של ביאליק).
את שיא התקופה מסמל אירוע שהתרחש לקראת סופה: מלחמת השפות. בשנת 1913 ביקשה חברת עזרה של יהודי גרמניה להקים מוסד אקדמי על-תיכוני ללימודי הנדסה, והתעקשה ששפת הלימוד בו תהיה גרמנית. היישוב העברי קם כולו כנגד החלטה זו ובסופו של דבר הכניע את חברת העזרה, והטכניון הוקם כמוסד לימודים עברי. מאורע זה סימן באופן מוחלט את קבלת העברית כשפתו הבלעדית של היישוב.
תקופת המנדט: רב-מערכת עבריתלאחר מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברור שהעברית היא השפה שתהיה השפה המדוברת בארץ ישראל. אמנם העולים שהמשיכו להגיע מן התפוצות לא דיברו עברית כשפת אם, אך ילדיהם למדו אותה, ורק אותה, כשפה ילידית; וכל הפעילות התרבותית והיומיומית בארץ התנהלה בעברית. בתקופה זו הדיבור העברי היה כבר עובדה מוגמרת, והתהליך הפך להיות תהליך של התפשטות ולא של יצירה. בתל אביב הוקם גדוד מגיני השפה, שקיים פעילות נרחבת למען הדיבור העברי, לעתים גם בשיטות כוחניות. יהודים שדיברו בשפות אימם ברחוב נענו בתגובה "יהודי, דבר עברית", וכנסים שהתקיימו ביידיש פוצצו על ידי חברי הגדוד (אפילו בשנות החמישים נאסר על צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר להופיע ביידיש).
במינוח של איתמר אבן-זהר, בארץ ישראל הייתה קיימת בשלב זה "רב-מערכת עברית חילונית". את החותם הרשמי לתהליך נתנה מועצת חבר הלאומים, שהכירה בעברית כאחת מן השפות הרשמיות בארץ ישראל, באשרה את ממשלת המנדט הבריטי (בין השאר בהשתדלותו של בן יהודה). מעתה התנהלו כל ענייני האדמיניסטרציה של היישוב בעברית, גם כלפי חוץ. פעילות זו היוותה הקדמה נוחה לקביעתה של השפה העברית כלשון הרשמית של מדינת ישראל, פחות משבעים שנה לאחר שפרסם בן יהודה את מאמרו הראשון.
הפקידות הבריטית הקשתה על התהליך. הדבר התבטא לדוגמה בהנחיה לשימוש בשלוש הלשונות (גם בעברית) באזורים עירוניים וכפריים, שהאוכלוסייה היהודית בהם היא יותר מחמישית מכלל האוכלוסייה (שפה רשמית חייבת להיות בשימוש תמיד), ובמקומות האחרים בארץ ישראל ישתמשו בשפה הערבית או בערבית ובאנגלית. ביטוי אחר לכך ניתן בסירוב להשתמש באותיות עבריות במברקה הארצישראלית (ראו גם מאבקו של ישראל עמיקם במשך 25 שנה מול הממשל הבריטי, להכנסת הלשון העברית למברקה בישראל).
תמיכה וההתנגדות לדיבור העברי; גורמי הצלחת התהליךכבר מראשיתו של תהליך תחיית הדיבור העברי הוא נתקל בהתנגדות מכיוונים רבים. החרדים התנגדו לשימושה של "לשון הקודש" לצורכי חול, וגם על רקע ההתנגדות הכללית לציונות. מן הכיוון ההפוך התנגדו לו אלו שסברו שהיהודים צריכים להתערב בעמי אירופה ולדבר את לשונם. גישה אחרת, היידישיזם, קיבלה את הרעיון שצריכה להיות שפה לאומית לעם היהודי, אולם סברה ששפה זו צריכה להיות דווקא היידיש. רבים זלזלו ברעיון החיאת הדיבור העברי משום שלא האמינו שניתן לחולל שינוי נרחב כל-כך; הרצל כותב בספרו מדינת היהודים שלא ייתכן שמדינת היהודים תתנהל בעברית, כי "מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?".
גם בין מחיי העברית לבין עצמם היו ויכוחים רבים לגבי אופי העברית. בוועד הלשון היו דיונים רבים לגבי דרכי חידוש המילים ולגבי ההגייה הראויה. חלק מן הסופרים העבריים באירופה התנגדו לחידוש הדיבור העברי ולמעבר להגייה הספרדית; עד שנות השלושים עוד נכתבו השירים בהגייה אשכנזית. דמותו של בן-יהודה עצמו עמדה במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו והעלילו עליו עלילות שווא שהביאו אף למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה". מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו הרבה מעבר להיקפה הממשי.
הגורם הראשון במעלה שהביא להצלחת החייאת הדיבור העברי הוא ההקשר האידאולוגי של התהליך. תהליך התחייה היה חלק משינוי רחב היקף שעבר על החברה היהודית כולה בעת החדשה, ועיקרו עזיבת תרבות השטעטל הדתית והגלותית. מחיי העברית תיעלו את עזיבת העיירה והדת לכיוון של הקמת תרבות חדשה דוברת עברית בהגייה ספרדית, אופוזיציה ליידיש ולהגייה האשכנזית. השילוב של המטען הציוני והלאומי יחד עם ההתנגדות לתרבות העיירה השוקעת הביא לתנופה של התרבות העברית בארץ ישראל, שהזדהתה גם עם ערכים של עבודת אדמה, חלוציות וטבעיות.
מלבד הגורם האידאולוגי סייעו לתהליך התחייה גורמים שעמדו ברקע התהליך. בנימין הרשב מונה שלושה גורמים עיקריים:
חיי העברית בגולה - במקורות הכתובים, בתפילה ובקריאת התורה בבית הכנסת, בכתיבה בספרות הרבנית, במילים העבריות המשוקעות ביידיש ובשאר השפות היהודיות ועוד.
תחיית העברית שבכתב - בספרות של תקופת ההשכלה ובזו שממנדלי ואילך, על חידושי המילים ועל דרכי הניסוח שלה.
תאים חברתיים חדשים ב"מדבר החברתי" בארץ ישראל - הקמת תאים חברתיים סגורים ומלוכדים, רחוקים מההשפעה החזקה של ההיסטוריה היהודית באירופה וצמיחתם במקום שבו לא הייתה קיימת, על פי תפיסת החלוצים עצמם, תרבות או שפה חלופית (הערבית, שפת המקום, והטורקית, שפת השלטונות, כלל לא נלקחו בחשבון כשפות תרבות).
השילוב החד-פעמי של כל הגורמים האלה אפשר לאידאולוגיה לפעול את פעולתה ולהצמיח תרבות עברית ילידית בארץ ישראל.
את תהליך תחיית העברית המדוברת ניתן לחלק לשלושה שלבים עיקריים, המקבילים באופן כללי לעלייה הראשונה, לעלייה השנייה ולתקופת המנדט הבריטי. בתקופה הראשונה התרכזה הפעילות בבתי הספר העבריים במושבות ובחוגו של בן-יהודה; בתקופה השנייה הורחב השימוש בעברית להתכנסויות ולפעילויות ציבוריות, בעיקר במושבות; ובתקופה השלישית הפכה העברית ללשון ששימשה את היישוב כולו לכל צרכיו, לרבות הכרזת העברית כלשון רשמית על ידי ממשלת המנדט. כל השלבים התאפיינו בהקמת מוסדות רבים מסוגים שונים שהתייחדו בפעילות בשפה העברית באופן אידאולוגי ואקטיבי, ועל רקע זה יש להבין את הקמתן של (בסדר לא כרונולוגי) הגימנסיות העבריות: הגימנסיה העברית בירושלים, גימנסיה הרצליה בתל אביב ובית הספר הריאלי העברי בחיפה, וכן הקמתם של האוניברסיטה העברית, הגדודים העבריים, ההסתדרות של העובדים העבריים, וגולת הכותרת - תל אביב, העיר העברית הראשונה.
לכל אורך התהליך סימנה העברית, הן בעיני מחולליו והן בעיני מתנגדיו הרבים, את האנטיתזה ליידיש: כנגד היידיש הגלותית, הרבנית וה"בעל-ביתית" עמדה העברית החילונית והציונית, שפת החלוצים עובדי האדמה - שפת המהפכה של העם היהודי ההופך להיות העם העברי בארצו. היידיש כונתה בזלזול "ז'רגון" ומי שדיבר ביידיש נתקל בהתנגדות חריפה.
הראשונה: בן יהודה ובתי הספר העברייםעם התעוררות התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה-19 נכבש גם אליעזר בן יהודה ברעיון הלאומי. התפיסה ששלטה אז באירופה הייתה שאחד הקריטריונים המגדירים עם הראוי לזכויות לאומיות הוא הדיבור בשפה משותפת המהווה "לשון תשתית" של החברה ושל הפרט. בן יהודה ביטא לראשונה את ההשקפה הזו במאמרו "שאלה לוהטה" (שנדפס תחת הכותרת "שאלה נכבדה") בשנת 1879, ובשנת 1881 עלה לארץ ישראל ובא לירושלים.
עיתון "הצבי" בעריכת אליעזר בן יהודהבירושלים, שכאמור כבר היה בה דיבור עברי במידה מצומצמת, ניסה בן יהודה לעשות נפשות לרעיון הדיבור העברי. הוא קבע שבמשפחתו שלו ידברו רק עברית וניסה להשפיע על משפחות נוספות לעשות כן, ייסד אגודות לדיבור עברי (לרבות ועד הלשון העברית), החל להדפיס את העיתון העברי "הצבי", ולימד תקופה קצרה בבתי ספר, לראשונה בשיטת עברית בעברית. בסביבתו של בן יהודה לא קצרו פעולותיו הצלחה נרחבת: לפי עדות משנת 1902 אפתה אז אשתו עוגה למשפחה העשירית שקבלה על עצמה דיבור עברי בירושלים - למעלה מעשרים שנה אחרי שהחל בפעילותו.
לעומת זאת, פעילות נרחבת, אם כי אף היא עדיין אצל בודדים, החלה במושבות של העלייה הראשונה, ועיקרה בפעילות בתי הספר העבריים. ב-1884 הקים אריה ליב פרומקין בית-ספר פנימייתי ובו הונהגה העברית כשפת הדיבור הרווחת, הן בשיעורים ובן בשיחות התלמידים בינם לבין-עצמם. ב-1886 קם "בית ספר חביב", בית הספר העברי הראשון, בראשון לציון, ובו נלמדו חלק מן השיעורים בעברית.
ההתקדמות הייתה איטית מאוד בשלב זה ונתקלה בקשיים רבים: ההורים התנגדו לכך שילדיהם ילמדו בשפה לא שימושית, שלא תעזור להם כשיבקשו להתקדם ללימודים גבוהים, שהיו בדרך כלל בצרפתית; בתי הספר היו ברמה נמוכה, בתי ספר ארבע-שנתיים של ילדי איכרים; והיה מחסור גדול באמצעים לשוניים עבריים, ואפילו חסר במילים שימושיות לחפצים בחיי היום-יום, שלא לדבר על ספרי לימוד. בנוסף לא הייתה הסכמה על המבטא: חלק מהמורים לימדו בהגייה אשכנזית וחלקם בהגייה ספרדית.
ב-1895 התאספו כל המורים העבריים בארץ ישראל, ומספרם היה שלושה עשר בסך הכול. בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים העבריים, ובאספת היסוד שלה השתתפו שישים מורים וגננות. התהליך לא עשה כברת דרך כמותית בשלב הראשון, אולם היו לו הישגים חשובים בגיבוש גרעין של כמה מאות צעירים דוברי עברית ילידית ובהוכחה שעברית יכולה לתפקד כשפה מדוברת בחיי יום-יום
העלייה השנייה: תל אביב והמושבותעם בואם של אנשי העלייה השנייה החלה העברית לפרוץ מן המסגרת המשפחתית ומבתי הספר אל המרחב הציבורי. אנשי העלייה השנייה, שהונעו מאידאלים של שלילת הגלות ותרבותה היידישאית, הקימו תאים חברתיים סגורים יחסית של אנשים צעירים בעלי תפיסת עולם משותפת. בתאים חברתיים אלה - בעיקר במושבות - שימשה העברית בכל ההתכנסויות הציבוריות. אמנם עדיין לא דוברה בכל הבתים ובמסגרות פרטיות, אך תפסה את מקומה כלשון הבלעדית שבה נערכו עצרות-העם, הכינוסים והדיונים הרבים שאפיינו את התקופה. גם הקונגרס הציוני אימץ את העברית כשפתו הרשמית. אנשי העלייה השנייה שהגיעו מאירופה כבר הכירו את העברית הספרותית החדשה שהתפתחה שם, והזדהו עם רעיון הדיבור העברי כמנוף לקיום לאומי של עם ישראל בארץ. לאלה הצטרפו גם בוגרי בתי הספר העבריים במושבות, שכעת כבר הקימו משפחות והולידו ילדים שהעברית הייתה, לראשונה, שפתם הילידית היחידה.
ב-1909 הוקמה העיר העברית הראשונה, תל אביב. ברחובותיה כבר דוברה העברית בכל מקום, גם בחנויות ובבתי הקפה, אבל עדיין לא בתוך הבתים והמשפחות. כל הפעילות המנהלית בעיריית תל אביב התנהלה בעברית, ועולים חדשים או מי שעדיין לא אימץ את הדיבור העברי נאלצו לנסח את דבריהם בעברית; דיבור בשפה אחרת ברשות הרבים לא התקבל בעין יפה. גם שלטי הרחובות והמודעות נכתבו עברית. הסופר יהואש ספר ב-1913 על תל אביב כי:
"היידיש כאן היא טריפה מחזיר. כדי לדבר יידיש ברחוב אדם זקוק לאומץ אדיר."
במקביל נמשכה ההתרחבות של החינוך העברי, והוקמו עוד ועוד מוסדות חינוך בעברית, לרבות בתי ספר תיכוניים (הגימנסיות העבריות). המורים העבריים הקימו מחדש את ועד הלשון, שכעת החל לפעול באופן רחב יותר ולקבוע כללי שפה אחידים, במקום הפעילות הלא-אחידה שהתקיימה עד אז; ועד הלשון קבע לעצמו כמטרה "להכשיר את הלשון העברית לשימוש בתור לשון מדברת בכל ענייני החיים", ניסח כללים בענייני ההגייה והדקדוק והציע מילים ומונחים לשימוש בבתי הספר ובקרב הציבור הרחב. החלה גם פעילות נרחבת של הוצאת ספרי לימוד ועזרי הוראה בעברית, שחסרונם הורגש היטב, ואף הוחל בכתיבת שירי ילדים לעברית (כגון שיריו של לוין קיפניס ושירי הילדים של ביאליק).
את שיא התקופה מסמל אירוע שהתרחש לקראת סופה: מלחמת השפות. בשנת 1913 ביקשה חברת עזרה של יהודי גרמניה להקים מוסד אקדמי על-תיכוני ללימודי הנדסה, והתעקשה ששפת הלימוד בו תהיה גרמנית. היישוב העברי קם כולו כנגד החלטה זו ובסופו של דבר הכניע את חברת העזרה, והטכניון הוקם כמוסד לימודים עברי. מאורע זה סימן באופן מוחלט את קבלת העברית כשפתו הבלעדית של היישוב.
תקופת המנדט: רב-מערכת עבריתלאחר מלחמת העולם הראשונה כבר היה ברור שהעברית היא השפה שתהיה השפה המדוברת בארץ ישראל. אמנם העולים שהמשיכו להגיע מן התפוצות לא דיברו עברית כשפת אם, אך ילדיהם למדו אותה, ורק אותה, כשפה ילידית; וכל הפעילות התרבותית והיומיומית בארץ התנהלה בעברית. בתקופה זו הדיבור העברי היה כבר עובדה מוגמרת, והתהליך הפך להיות תהליך של התפשטות ולא של יצירה. בתל אביב הוקם גדוד מגיני השפה, שקיים פעילות נרחבת למען הדיבור העברי, לעתים גם בשיטות כוחניות. יהודים שדיברו בשפות אימם ברחוב נענו בתגובה "יהודי, דבר עברית", וכנסים שהתקיימו ביידיש פוצצו על ידי חברי הגדוד (אפילו בשנות החמישים נאסר על צמד הקומיקאים דז'יגאן ושומאכר להופיע ביידיש).
במינוח של איתמר אבן-זהר, בארץ ישראל הייתה קיימת בשלב זה "רב-מערכת עברית חילונית". את החותם הרשמי לתהליך נתנה מועצת חבר הלאומים, שהכירה בעברית כאחת מן השפות הרשמיות בארץ ישראל, באשרה את ממשלת המנדט הבריטי (בין השאר בהשתדלותו של בן יהודה). מעתה התנהלו כל ענייני האדמיניסטרציה של היישוב בעברית, גם כלפי חוץ. פעילות זו היוותה הקדמה נוחה לקביעתה של השפה העברית כלשון הרשמית של מדינת ישראל, פחות משבעים שנה לאחר שפרסם בן יהודה את מאמרו הראשון.
הפקידות הבריטית הקשתה על התהליך. הדבר התבטא לדוגמה בהנחיה לשימוש בשלוש הלשונות (גם בעברית) באזורים עירוניים וכפריים, שהאוכלוסייה היהודית בהם היא יותר מחמישית מכלל האוכלוסייה (שפה רשמית חייבת להיות בשימוש תמיד), ובמקומות האחרים בארץ ישראל ישתמשו בשפה הערבית או בערבית ובאנגלית. ביטוי אחר לכך ניתן בסירוב להשתמש באותיות עבריות במברקה הארצישראלית (ראו גם מאבקו של ישראל עמיקם במשך 25 שנה מול הממשל הבריטי, להכנסת הלשון העברית למברקה בישראל).
תמיכה וההתנגדות לדיבור העברי; גורמי הצלחת התהליךכבר מראשיתו של תהליך תחיית הדיבור העברי הוא נתקל בהתנגדות מכיוונים רבים. החרדים התנגדו לשימושה של "לשון הקודש" לצורכי חול, וגם על רקע ההתנגדות הכללית לציונות. מן הכיוון ההפוך התנגדו לו אלו שסברו שהיהודים צריכים להתערב בעמי אירופה ולדבר את לשונם. גישה אחרת, היידישיזם, קיבלה את הרעיון שצריכה להיות שפה לאומית לעם היהודי, אולם סברה ששפה זו צריכה להיות דווקא היידיש. רבים זלזלו ברעיון החיאת הדיבור העברי משום שלא האמינו שניתן לחולל שינוי נרחב כל-כך; הרצל כותב בספרו מדינת היהודים שלא ייתכן שמדינת היהודים תתנהל בעברית, כי "מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?".
גם בין מחיי העברית לבין עצמם היו ויכוחים רבים לגבי אופי העברית. בוועד הלשון היו דיונים רבים לגבי דרכי חידוש המילים ולגבי ההגייה הראויה. חלק מן הסופרים העבריים באירופה התנגדו לחידוש הדיבור העברי ולמעבר להגייה הספרדית; עד שנות השלושים עוד נכתבו השירים בהגייה אשכנזית. דמותו של בן-יהודה עצמו עמדה במוקד ויכוחים קשים. מתנגדיו השמיצו אותו השמצות קשות, הטרידו אותו והעלילו עליו עלילות שווא שהביאו אף למאסרו בידי השלטונות העות'מאניים. לחברת "שפה ברורה" שהקים קראו "שפה ארורה". מנגד, תומכי תהליך התחייה העלו את דמותו לממדים מיתיים והאדירו את פעילותו הרבה מעבר להיקפה הממשי.
הגורם הראשון במעלה שהביא להצלחת החייאת הדיבור העברי הוא ההקשר האידאולוגי של התהליך. תהליך התחייה היה חלק משינוי רחב היקף שעבר על החברה היהודית כולה בעת החדשה, ועיקרו עזיבת תרבות השטעטל הדתית והגלותית. מחיי העברית תיעלו את עזיבת העיירה והדת לכיוון של הקמת תרבות חדשה דוברת עברית בהגייה ספרדית, אופוזיציה ליידיש ולהגייה האשכנזית. השילוב של המטען הציוני והלאומי יחד עם ההתנגדות לתרבות העיירה השוקעת הביא לתנופה של התרבות העברית בארץ ישראל, שהזדהתה גם עם ערכים של עבודת אדמה, חלוציות וטבעיות.
מלבד הגורם האידאולוגי סייעו לתהליך התחייה גורמים שעמדו ברקע התהליך. בנימין הרשב מונה שלושה גורמים עיקריים:
חיי העברית בגולה - במקורות הכתובים, בתפילה ובקריאת התורה בבית הכנסת, בכתיבה בספרות הרבנית, במילים העבריות המשוקעות ביידיש ובשאר השפות היהודיות ועוד.
תחיית העברית שבכתב - בספרות של תקופת ההשכלה ובזו שממנדלי ואילך, על חידושי המילים ועל דרכי הניסוח שלה.
תאים חברתיים חדשים ב"מדבר החברתי" בארץ ישראל - הקמת תאים חברתיים סגורים ומלוכדים, רחוקים מההשפעה החזקה של ההיסטוריה היהודית באירופה וצמיחתם במקום שבו לא הייתה קיימת, על פי תפיסת החלוצים עצמם, תרבות או שפה חלופית (הערבית, שפת המקום, והטורקית, שפת השלטונות, כלל לא נלקחו בחשבון כשפות תרבות).
השילוב החד-פעמי של כל הגורמים האלה אפשר לאידאולוגיה לפעול את פעולתה ולהצמיח תרבות עברית ילידית בארץ ישראל.