אבא אבן
אבא אבן (2 בפברואר 1915 – 17 בנובמבר 2002) היה דיפלומט ומדינאי ישראלי, הנחשב "הדיפלומט מספר אחת" של מדינת ישראל
חייונולד כאוברי סולומון אבן (Aubrey Solomon Eban) ב-2 בפברואר 1915 בקייפטאון שבדרום אפריקה. בגיל צעיר עבר עם משפחתו לאנגליה.
הוא התמחה באוניברסיטת קיימברידג' בשפות עברית, ערבית ופרסית, ושימש כעמית מחקר באוניברסיטה. בתקופת לימודיו כיהן כנשיא אגודת הסטודנטים, והיה שותף מייסד של אגודת הלייבור באוניברסיטה. במלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא הבריטי, תחילה בקהיר ואחר כך בירושלים, שבה התיישב בסוף המלחמה.
את פעילותו הציונית החל בגיל 24 כשליח מטעם הסוכנות היהודית, ושימש כיועצה בעת הדיונים במשא ומתן עם ממשלת בריטניה על הקמת חטיבה יהודית ("הבריגדה") ועם האו"ם על תוכנית החלוקה. פעל יחד עם משה שרת לאישור תוכנית החלוקה שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר, 1947. לאחר הקמת המדינה נבחר לשמש כשגריר ישראל באו"ם
פעילותו הפוליטיתב-1950 נתמנה כשגריר ישראל בארצות הברית, בעודו מחזיק גם בתפקיד השגריר באו"ם. במסגרת תפקיד זה גם ניסה לשכנע את אלברט איינשטיין להתמנות לנשיא מדינת ישראל. בבחירות בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י, ומונה לשר בלי תיק בממשלת בן-גוריון. בין השנים 1960–1963 שימש כשר החינוך בממשלתו של בן-גוריון, ובשנים 1963–1966 היה סגן ראש הממשלה בממשלתו של לוי אשכול, ללא תיק ביצועי. בנוסף, בשנים 1959–1966 כיהן אבא אבן כנשיא מכון ויצמן למדע.
החל משנת 1966 שימש כשר החוץ, והתמיד בתפקיד זה עד 1974. הוא הפך בתודעה הציבורית הישראלית למעין שר חוץ נצחי. בתקופת כהונתו כשר חוץ היה במרכז הפעילות הדיפלומטית שקדמה למלחמת ששת הימים, ובמסגרת מאמציו למנוע את המלחמה נפגש עם נשיא צרפת, שארל דה גול, אשר דיבר אליו בהתנשאות משולבת באיומים, דרש שישראל לא תפתח בכל פעולה צבאית, ובסופו של דבר, לאחר המלחמה, הטיל אמברגו צבאי על ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים נטל אבא אבן חלק בעיצובה של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שהבטיחה כי אין נסיגה ללא שלום. החלטה זו שימשה עם השנים כמרכיב יסודי בתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב. לאחר מלחמת יום הכיפורים ייצג את ישראל בעיצובה של החלטה 338.
הוא פרש מהממשלה ב-3 ביוני 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשסירב להיות שר ההסברה בממשלה בראשות יצחק רבין אך המשיך לכהן כח"כ. בכנסת ה-11 היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון, תפקיד שהעדיף על פני תפקיד שר זוטר שהוצע לו בזמן ממשלת האחדות הלאומית. אבן היה בעל עמדות יוניות ודגל בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים. יחד עם זה אמרתו הידועה ביותר, בראיון לדר שפיגל בשנת 1969, מצוטטת דווקא על ידי הימין: "מפת יוני... מזכירה לנו במידה מסוימת את אושוויץ".
בבחירות המקדימות במפלגת העבודה לכנסת ה-12 לא נבחר למקום ריאלי, דבר שציער אותו, והוא פרש מהחיים הפוליטיים, והקדיש את חייו לכתיבה והוראה.
לאחר פרישתועם פרישתו מהחיים הפוליטיים הפך לדמות שהציבור בישראל לא ידע להעריך, בשל דימוי שנוצר לו של אינטלקטואל עם נופך של זרות, בו-בזמן שבעולם נחשב לדמות מקובלת ואפילו נערצת. שמו הפך להיות סמל לנואם דגול, ונאומיו בשפה האנגלית הפכו לשם דבר. היה ביקוש גדול להרצאותיו, ואנשים סיפרו[דרוש מקור] שלשמוע את אבא אבן מדבר באנגלית זו מעין הצגה שייקספירית טובה. האנגלית הרהוטה שלו, עם המבטא המיוחד, בתוספת משפטי מחץ מתובלים בהומור הפכוהו לכוכב תקשורת בעולם.
כישרון זה בא לידי ביטוי בסדרת הטלוויזיה "מורשת", שהתבססה על ספר שלו בשם זה, שסקרה את תולדות עם ישראל. בתוכנית זו היה אבן המגיש, והוא הוכיח כי כוחו גדול על המסך הקטן. אבא אבן כתב ספרים נוספים שעסקו בתולדות עם ישראל ומורשתו בארצו. אחד מהם היה "עמי", והשני "ארצי". כמו כן, אבן היה אחד המשתתפים הבולטים בסדרה "עמוד האש".
בשנת תשס"א זכה אבן בפרס ישראל למפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, יחד עם מרדכי בן-פורת ויצחק שמיר, אך בהיותו חולה מאוד לא הגיע לקבלת הפרס.
אבא אבן נפטר ב-17 בנובמבר 2002, ונטמן בבית הקברות בכפר שמריהו.
בחודש ספטמבר 2006 הוצא לזכרו בול עם דיוקנו על ידי השירות הבולאי.
אשתו של אבן, סוזי, היא אחותה של אורה, אשתו של חיים הרצוג, נשיא המדינה לשעבר. את השתיים הכירו במהלך מלחמת העולם השנייה, בשרתם כקצינים במטה הצבא הבריטי בקהיר. כחיילים יהודים, הם נהגו להתארח בשבתות אצל משפחות יהודיות באזור, אחת מהן היא משפחתן של השתיים.
ספריוארצי: עשרים וחמש שנות המדינה, ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, תשל"ג 1972
עמי: ההיסטוריה של עם ישראל (מאנגלית: שמואל גילאי), תל אביב: בוסתן, 1972
תוכנית שלום - מדוע?, צופית: בית ברל, תשל"ה 1975
פרקי חיים, תל אביב: ספרית פועלים, 1978
מורשת: עם ישראל בתרבות האנושית (מאנגלית: יחיעם פדן), תל אביב: סטימצקי, 1985
הדיפלומטיה החדשה - יחסים בינלאומיים בעידן המודרני, הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות, 1989
דברים על החינוך בדור הדעת (ליקט וערך: יוסף יונאי), ירושלים: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, תשס"ג 2002
אבא אבן (2 בפברואר 1915 – 17 בנובמבר 2002) היה דיפלומט ומדינאי ישראלי, הנחשב "הדיפלומט מספר אחת" של מדינת ישראל
חייונולד כאוברי סולומון אבן (Aubrey Solomon Eban) ב-2 בפברואר 1915 בקייפטאון שבדרום אפריקה. בגיל צעיר עבר עם משפחתו לאנגליה.
הוא התמחה באוניברסיטת קיימברידג' בשפות עברית, ערבית ופרסית, ושימש כעמית מחקר באוניברסיטה. בתקופת לימודיו כיהן כנשיא אגודת הסטודנטים, והיה שותף מייסד של אגודת הלייבור באוניברסיטה. במלחמת העולם השנייה שירת כקצין בצבא הבריטי, תחילה בקהיר ואחר כך בירושלים, שבה התיישב בסוף המלחמה.
את פעילותו הציונית החל בגיל 24 כשליח מטעם הסוכנות היהודית, ושימש כיועצה בעת הדיונים במשא ומתן עם ממשלת בריטניה על הקמת חטיבה יהודית ("הבריגדה") ועם האו"ם על תוכנית החלוקה. פעל יחד עם משה שרת לאישור תוכנית החלוקה שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר, 1947. לאחר הקמת המדינה נבחר לשמש כשגריר ישראל באו"ם
פעילותו הפוליטיתב-1950 נתמנה כשגריר ישראל בארצות הברית, בעודו מחזיק גם בתפקיד השגריר באו"ם. במסגרת תפקיד זה גם ניסה לשכנע את אלברט איינשטיין להתמנות לנשיא מדינת ישראל. בבחירות בשנת 1959 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י, ומונה לשר בלי תיק בממשלת בן-גוריון. בין השנים 1960–1963 שימש כשר החינוך בממשלתו של בן-גוריון, ובשנים 1963–1966 היה סגן ראש הממשלה בממשלתו של לוי אשכול, ללא תיק ביצועי. בנוסף, בשנים 1959–1966 כיהן אבא אבן כנשיא מכון ויצמן למדע.
החל משנת 1966 שימש כשר החוץ, והתמיד בתפקיד זה עד 1974. הוא הפך בתודעה הציבורית הישראלית למעין שר חוץ נצחי. בתקופת כהונתו כשר חוץ היה במרכז הפעילות הדיפלומטית שקדמה למלחמת ששת הימים, ובמסגרת מאמציו למנוע את המלחמה נפגש עם נשיא צרפת, שארל דה גול, אשר דיבר אליו בהתנשאות משולבת באיומים, דרש שישראל לא תפתח בכל פעולה צבאית, ובסופו של דבר, לאחר המלחמה, הטיל אמברגו צבאי על ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים נטל אבא אבן חלק בעיצובה של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שהבטיחה כי אין נסיגה ללא שלום. החלטה זו שימשה עם השנים כמרכיב יסודי בתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב. לאחר מלחמת יום הכיפורים ייצג את ישראל בעיצובה של החלטה 338.
הוא פרש מהממשלה ב-3 ביוני 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשסירב להיות שר ההסברה בממשלה בראשות יצחק רבין אך המשיך לכהן כח"כ. בכנסת ה-11 היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון, תפקיד שהעדיף על פני תפקיד שר זוטר שהוצע לו בזמן ממשלת האחדות הלאומית. אבן היה בעל עמדות יוניות ודגל בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים. יחד עם זה אמרתו הידועה ביותר, בראיון לדר שפיגל בשנת 1969, מצוטטת דווקא על ידי הימין: "מפת יוני... מזכירה לנו במידה מסוימת את אושוויץ".
בבחירות המקדימות במפלגת העבודה לכנסת ה-12 לא נבחר למקום ריאלי, דבר שציער אותו, והוא פרש מהחיים הפוליטיים, והקדיש את חייו לכתיבה והוראה.
לאחר פרישתועם פרישתו מהחיים הפוליטיים הפך לדמות שהציבור בישראל לא ידע להעריך, בשל דימוי שנוצר לו של אינטלקטואל עם נופך של זרות, בו-בזמן שבעולם נחשב לדמות מקובלת ואפילו נערצת. שמו הפך להיות סמל לנואם דגול, ונאומיו בשפה האנגלית הפכו לשם דבר. היה ביקוש גדול להרצאותיו, ואנשים סיפרו[דרוש מקור] שלשמוע את אבא אבן מדבר באנגלית זו מעין הצגה שייקספירית טובה. האנגלית הרהוטה שלו, עם המבטא המיוחד, בתוספת משפטי מחץ מתובלים בהומור הפכוהו לכוכב תקשורת בעולם.
כישרון זה בא לידי ביטוי בסדרת הטלוויזיה "מורשת", שהתבססה על ספר שלו בשם זה, שסקרה את תולדות עם ישראל. בתוכנית זו היה אבן המגיש, והוא הוכיח כי כוחו גדול על המסך הקטן. אבא אבן כתב ספרים נוספים שעסקו בתולדות עם ישראל ומורשתו בארצו. אחד מהם היה "עמי", והשני "ארצי". כמו כן, אבן היה אחד המשתתפים הבולטים בסדרה "עמוד האש".
בשנת תשס"א זכה אבן בפרס ישראל למפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, יחד עם מרדכי בן-פורת ויצחק שמיר, אך בהיותו חולה מאוד לא הגיע לקבלת הפרס.
אבא אבן נפטר ב-17 בנובמבר 2002, ונטמן בבית הקברות בכפר שמריהו.
בחודש ספטמבר 2006 הוצא לזכרו בול עם דיוקנו על ידי השירות הבולאי.
אשתו של אבן, סוזי, היא אחותה של אורה, אשתו של חיים הרצוג, נשיא המדינה לשעבר. את השתיים הכירו במהלך מלחמת העולם השנייה, בשרתם כקצינים במטה הצבא הבריטי בקהיר. כחיילים יהודים, הם נהגו להתארח בשבתות אצל משפחות יהודיות באזור, אחת מהן היא משפחתן של השתיים.
ספריוארצי: עשרים וחמש שנות המדינה, ירושלים: ויידנפלד וניקולסון, תשל"ג 1972
עמי: ההיסטוריה של עם ישראל (מאנגלית: שמואל גילאי), תל אביב: בוסתן, 1972
תוכנית שלום - מדוע?, צופית: בית ברל, תשל"ה 1975
פרקי חיים, תל אביב: ספרית פועלים, 1978
מורשת: עם ישראל בתרבות האנושית (מאנגלית: יחיעם פדן), תל אביב: סטימצקי, 1985
הדיפלומטיה החדשה - יחסים בינלאומיים בעידן המודרני, הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות, 1989
דברים על החינוך בדור הדעת (ליקט וערך: יוסף יונאי), ירושלים: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, תשס"ג 2002