עליית הנוער
עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית.
הרקע להקמת הארגון
בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו 12 נערים יהודים מעבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל רחה פריאר שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי גרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פרייאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל וליישבם במשקים, שם הם ימשיכו את לימודיהם, יעבדו את האדמה ויסייעו בגאולת הארץ. לשם כך, היא פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, ויצ"ו, עזרא, וכו'. בשנת 1933, בקונגרס הציוני ה-18 בפראג הוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל. לראש מפעל זה נתמנה חיים ויצמן. ארתור רופין נתמנה למנהל מחלקה זו בארגון הסוכנות היהודית. ויצמן ורופין החליטו לפעול על מנת להעלות את נוער יהודי גרמניה לארץ. הם פנו אל הנרייטה סאלד בבקשה שתנהל מפעל זה. סאלד, מייסדת ההסתדרות הציונית הדסה לנשים בארצות הברית ונשיאת ארגון זה, עלתה לארץ בשנת 1920, שם המשיכה בפעילות ציבורית. היא ריכזה את "הדסה" בארץ, היוותה חלק מההנהלה הציונית, ונבחרה אף לנהל את הסוכנות היהודית. לאחר מספר שנים, היא נבחרה להנהלת הועד הלאומי, בו ייסדה את המחלקה לעבודה סוציאלית וניהלה אותה. ויצמן ורופין היו משוכנעים כי היא המתאימה והמוכשרת ביותר לנהל את עליית הנוער. בתחילה, היא סרבה לבקשתם, אולם לאחר ביקורה בגרמניה היא שוכנעה ולקחה תפקיד זה על עצמה. היא כונתה "אם עליית הנוער", והייתה לה השפעה מרובה על הלך הרוח האידאולוגי וכן על הצד המעשי בארגון.
תוכניתה זו של רחה פרייאר הייתה ייחודית. אמנם, רבים מיהודי גרמניה פעלו למען ארץ ישראל, וכן היו מיהודי גרמניה חלוצים בקיבוצים. אולם, מתוך כל היהודים יושבי הארץ, מספרם היה מועט למדי, ואילו החלוצים היו כבר בוגרים ולא בני נוער. האתגר בתוכנית זו לא היה רק אישור המוסדות הציוניים לעניין, אלא אף שכנוע והסברה להורי הנערים, על מנת שיאפשרו להם לעלות לארץ, אשר נחשבה כמסוכנת. כמו כן, היה צורך במאמץ לשמירה על התלהבות בני הנוער למרות ההמתנה הארוכה לפעמים לעליה. ב-12 בספטמבר באותה שנה, עלתה קבוצה ראשונה בת 12 נערים (ולפי גרסה אחרת- 6 נערים) לבן שמן, בסיוע ד"ר זיגפריד להמן. קבוצה זו טרם נקראה "עליית הנוער", אולם מבחינת העוסקים במלאכה, הייתה זו הקבוצה הראשונה של נוער עולה לארץ ישראל. אחת מני רבות שיבואו בהמשך.
תקופות בארגון
[עריכה] מהקמתה ועד למלחמת העולם השנייה
ב-30 בינואר 1933, היום בו עלה היטלר לשלטון בגרמניה, נוסדה אגודת "ועד העזרה לנוער יהודי", שכונתה גם כן "עלית הנוער". אגודה זו הייתה מעין ארגון כולל של כל תנועות הנוער הציוניות שבגרמניה, אשר תמכו בעלית נוער יהודי לארץ ישראל. האגודה רשמה מועמדים, הפנתה אותם להכשרה ולארגון העלייה וחילקה סרטיפיקטים (רישינות עליה). ב-30 במאי באותה שנה, נוסד "ועד שיתוף הפעולה לעלית ילדים ונוער", אשר דאג לארגון ולגיוס כספים ברמה העולמית, וכן להפיץ מידע בנוגע לעלית הנוער. צלע נוספת של הארגון הייתה "הלשכה לעלית הנוער" בירושלים, שהייתה חלק מ"המחלקה להתיישבות יהודי גרמניה". תפקידה היה להשיג סרטיפיקטים, לדאוג לקשר עם הקיבוצים הקולטים, ולהכניס את הנוער למוסדות החינוך. את לשכה זו ניהלה הנרייטה סאלד. לאחר הקמת הלשכה, הוענקו 350 סרטיפיקטים ראשונים על ידי ממשלת המנדט הבריטי. בתחילה, המטרה הייתה ממוקדת בנוער יהודי גרמניה. עם השנים, נכללו מדינות נוספות במפעל זה, שאף בהן התגברה הסכנה ליהודים. הילדים נשלחו על ידי הוריהם בשמחה רבה, שכן זו הייתה הדרך להצילם. רוב הוריהם של הילדים נהרגו לאחר מכן בשואה.
בתקופה הראשונה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, המיונים היו קפדניים ביותר. שתי סיבות עיקריות היו לכך: האחת, עקב מספרת המועט של הסרטיפיקטים שנתן הממשל הבריטי לעליית הנוער. השנית, בשל הדרישות, התנאים המיוחדים ויכולת הקליטה של הקיבוצים בהם נקלטו הנערים. המיונים נערכו על ידי האגודה "עזרה לנוער יהודי" בברלין, אשר כלל את כל תנועות הנוער הציוניות שבגרמניה. בני הנוער שנבחרו לעלות היו צריכים להיות מגיל 15 ומעלה, לאחר בדיקה גופנית ובאישור הוריהם. אלו שיכלו, נתבקשו לשלם עבור נסיעותיהם והכשרתם במרכזים בגרמניה, עד שיקבלו סרטיפיקטים.
קבוצת הנוער הראשונה התחילה פעולתה ב-19 בינואר 1934 בעין חרוד. כעבור ארבעה חודשים הועלתה קבוצה דתית ראשונה לקיבוץ רודגס. לאחריהן, הוקמו קבוצות בתל חי, נהלל, כפר חסידים, וקיבוצים ומושבים נוספים. כמו כן, הוקם ביה"ס המקצועי הראשון על יד קיבוץ יגור לנוער עולה מגרמניה על שם לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה. במהלך תקופה זו, אף עלו קבוצות שסיימו הכשרה להתיישבות קבועה באלונים ובשדה אליהו. יתר על כן, הוקם בתלפיות שבירושלים מוסד לנערים בני 13-15, שלאחר מכן עברו לאחד ממוסדות החינוך של עלית הנוער. היה זה בסיס ל"מכינות" שהקימו לאחר מכן. הקבוצות הראשונות של בני נוער אלו נבחרו בקפידה. היה להם זמן להיפרד ממשפחתם וממכריהם. הם הגיעו עם ביגוד וציוד, וידעו שיש להם לאן לחזור בגלות. מלבד הבדלים קטנים, האופי התרבותי של הנערים היה דומה. הם התרגלו לסגנון חיים גרמני, ובארץ פגשו תרבות אחרת לחלוטין. נוער זה היה חדור אידאלים מהפכניים. אמנם חלקם תכננו לפני בואם לרכוש השכלה גבוהה, אולם משהגיעו לארץ, שאיפותיהם השתנו. הם הצטרפו להקמת של יישובי חומה ומגדל, הצטרפו לשורות הגנה, הפלמ"ח והבריגדה היהודית. חלקם אף עזרו בעליה הבלתי לגאלית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עלו לארץ דרך עלית הנוער כ-5,000 נערים ונערות, כאשר כמחצית מהם עלו ב-1939. ממערב אירופה הגיעו כ-90%, והשאר ממזרחה.
במהלך מלחמת העולם השנייה
מאז פרוץ המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939, החלה תקופה חדשה בעלית הנוער. המונים ניסו להגיע לארץ ישראל בכל הדרכים האפשריות. באותה תקופה הייתה גם עלייה גדולה בדרכי היבשה, וכן לא התמקדה רק באירופה, אלא אף בארצות נוספות. נקלטו 380 נערים ונערות מתימן, 73 מעיראק, 1045 מטורקיה, ועוד 249 נוספים מארצות נוספות באסיה. מניעי עליה זו היו אף הם אידאולוגיים-ציוניים, וכן ניסיונות להצלה ולהישרדות. בשנת 1941 החלו להיקלט במוסדות עלית הנוער גם נוער ישראלי מרקע של מצוקה. הייתה זו תוכנית, ביוזמתה של הנרייטה סאלד, שנועדה להוציא נוער משכונות המצוקה ולגדלו בקיבוצים. כמו כן, הותאמה תוכנית זו אף במסגרת דתית. בבואם של בני הנוער שניצלו מהשואה, השתנו לגמרי מאפייני הקליטה ואופייה. במיוחד, אצל קבוצה של כ-1,300 ילדים ונוער שנקראה "ילדי טהרן" אשר עברו בדרך עקלקלה וקשה, עד שהצליחו לעלות לארץ. הייתה זו הפעם הראשונה שנקלטו גם ילדים בגילאי בית הספר היסודי, שאף הם שולבו בקיבוצים, בקבוצות ובמושבים. לא היו אלה ילדים שעלו מרצונם האישי, לאחר הכשרה נפשית ופיזית ובאישור הוריהם, אלא פליטים שברחו. המצב כאן היה אחר לגמרי. הוקמה ועדה שנדרשה למיין את הילדים עד גיל 14, האם יישלחו למוסדות כלליים או דתיים. נערים מעל גיל 14- ההחלטה נשארה בידיהם. באותה התקופה, עלה ויכוח ציבורי רחב היקף באשר לאופי החינוך שניתן לנערים. קליטת של ילדי טהרן הכשירה את השטח והתנאים לקבלת נערים נוספים, אשר ניצלו מן השואה האיומה.
לעומת התקופה הקודמת, בה עלו נערים בעלי השכלה כללית, תוך כדי לימודיהם בתיכון, אשר חסרו בדרך כלל השכלה כללית, הנוער כאן הוא במצב אחר לגמרי. בשל המלחמה, הילדים לא למדו כלל, לא השכלה כללית ולא השכלה עברית. כאן עמדו אנשי עלית הנוער מול שתי משימות חשובות: האחת, לתמוך רגשית בילדים היתומים כאב ואם, והשנית, ללמדם ולחנכם. יש לציין את הקושי שבקליטת ילדים מארצות המזרח, אשר באו מתרבות שונה לגמרי. המקומות שקלטו את הילדים לא התנהגו באותה סובלנות כאל הילדים שהגיעו קודם לכן מאירופה. הייחודי בתקופה זו הוא הנכונות והמאמץ להעלות כמה שיותר ילדים, למרות חסימת אירופה ומדיניות הספר הלבן של הבריטים המגבילה עליה יהודית. לאור קשיים אלה, בתקופה זו עלו 10,000 ילדים ונוער בלבד.
מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת המדינה
בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, בשנת 1946, נקבע כי כל יתום יהודי באירופה עד גיל 17, רשאי להיקלט במוסדות עליית הנוער. הארגון נערך לכך ואף הקים לשם כך מרכז בפריז. כמו כן, בארצות רבות באירופה הוקמו "בתי עלית הנוער", שם נקלטו החניכים לפני עלייתם ארצה. בזמן זה הוחלט לחדש את המיון בקבלת החניכים לעלייה לארץ. היו לכך מס' גורמים, ביניהם: מס' הסרטיפיקטים המועט שניתן על ידי המנדט, חוסר במקום מתאים לקלוט ילדים צעירים, צורך היישוב בנערים חסונים ובריאים בנפשם שיוכלו לסייע ברמה הטובה ביותר, קשיים כלכליים של הארגון וכו'. על כן, בקבלת הנערים ההעדפה הייתה כזאת: ראשית, יתומים משני הוריהם, או ילדים אשר להם קרובים יחידים בארץ. כמו כן, הם נתבקשו לבצע בדיקות רפואיות מקיפות וטיפול בבעיות לפני העלייה, עד כמה שניתן. יתר על כן, הועדפו בני נוער בני 15-17, וכן בני נוער שהיו מאורגנים בקבוצות.
בסוף 1946 הוקם כפר נוער בקפריסין, לאחר שגירשו הבריטים את העולים הלא חוקיים. בתחילת 1948, עליית הילדים אושרה, ונקלטו בתוך מוסדות עלית הנוער כ-3000 חניכים. בתקופה זו, נקבע להקים את "המחלקה לעלית ילדים ונוער" בתוך הסוכנות היהודית, במקום "הלשכה לעלית ילדים ונוער" שהייתה חלק מ"המחלקה לישוב יהודי גרמניה". מסיום מלחמת העולם השנייה ועד לקום המדינה, נקלטו בעלית הנוער כ-15,000 ילדים, רובם מגרמניה ומפולין, חלקם מבולגריה, מהונגריה ומצ'כוסלובקיה, וכן מסוריה, מלבנון ומתימן.
מהקמת המדינה ולאורך שנות ה-50
ילדים במחנה של עליית הנוער ליד כרכור, 1950
מקום המדינה ועד ל-1952, העלייה לארץ הייתה גדולה במיוחד. באותה התקופה, מעל 27,000 ילדים ובני נוער הצטרפו לעליית הנוער. כל הנערים שהיו ב"בתי עליית הנוער" בערים ברחבי אירופה עלו לארץ. בשל כמות העולים הגדולה, נפתחו מחנות מעבר ומיון בכמה מרכזים בארץ. דבר המייחד תקופה זו לעומת קודמותיה, היה העובדה כי בני הנוער והילדים לא הגיעו לבדם, אלא יחד עם משפחותיהם. דבר מרכזי נוסף היה ארץ מוצאם: 76% מתוכם היו מארצות ערב. תמורות אלה יצרו שינויים באופי הארגון והתנהלותו.
באלול תש"ט, 1949, ביקר במרוקו משה קול, ראש הארגון. בעקבות ביקור זה, נפתחה תוכנית של עליית הנוער בקזבלנקה, ונערכו לקליטת ילדים בארץ. יש הסוברים כי זוהי נקודת פתיחה לתחילת עלית יהודי מרוקו בשנות ה-50. בתחילת עשור זה החלה מגמה של התגברות החינוך המקצועי באידאולוגיה של הארגון, לעומת מטרות החינוך החקלאי שהיו עד כה. מגמה זו נבעה כתוצאה מחיזוק המימד המקצועי במדינה, שינוי בשאיפותיהם של החניכים, דו"חות שונים שהוגשו, וכן בתי ספר ומרכזים מקצועיים שהוקמו בכל הארץ. בתקופה זו הוקמו מוסדות רבים, כגון: כפרי נוער, חוות גדנ"ע ו"מרכזי נוער" לחינוך והכשרת נערים שלא נקלטו במוסדות החינוך הרגילים או בעבודה. בשנת 1958, בשנת העשור למדינה, קיבלה עליית הנוער את פרס ישראל.
שנות ה-60בשנים אלה הייתה תקופת משבר לעליית הנוער. ראשית, נקלטו בארגון נוער ישראלי ונוער עולה ותיק משכונות המצוקה, והיו רבים שהתנגדו לכך. דבר נוסף, התקציבים קוצצו וצצו קשיים רבים. הארגון עמד בפני סכנת סגירה. עקב כך, פנה הקונגרס ה-25 בקריאה עולמית לגייס כספים למענו. יחד עם קשיים אלה, המשיכה עלית הנוער בפעילותה הענפה. ב-1960 הוקם "מרכז תרבות עמים לנוער", אשר יועד לבסס ערכי תרבות ואומנות עולמיים לילדים בישראל. עלית הנוער קיבלה את הנהלתו של המרכז. ב-1961 הוקמו "כיתות מכינות" עבור ילדים שהוזנחו חינוכית ועקב כך הם מפגרים בלימודם ולא התאקלמו בבית ספר רגיל. המכינות הוקמו תחילה ברמת הדסה, ולאחר מכן הוקמו עוד שניים: בבן יקיר ובנתיבות. בפברואר 1962 נוסדה "היחידה לקליטת נוער מתבגר". יחידה זו קיבלה נערים עולים בני 16-18 אשר הפסיקו את לימודי התיכון שלהם במקום מוצאם, וחפצו לרכוש מקצוע כדי להתאקלם בארץ. מסלול היחידה כלל לימוד של חצי שנה באולפן לעברית, לאחריו לימוד מקצוע במשך שנה, ולאחר מכן גיוס לצבא. לאחר מלחמת ששת הימים, חל שינוי גדול בעליה. אל הארץ הגיעו, בין השאר, עולים רבים מברית המועצות ומרומניה, שרצונם היה לבסס את לימודם וידיעותיהם. על מנת לענות לצרכיהם, הותאמו עבורם "כיתות לועזיות" (או "הנתיבים הלועזיים"), בהם נערים ונערות בכיתות יא'-יב' למדו ונבחנו בשפת אמם. בכיתות אלה למדו גם עולים מצרפת ומדרום אמריקה. כמעט מחצית מהעולים בגילאי 15-17 מברית המועצות ניסו להיקלט בארגון, ואכן הצטרפו כ-4,000 בני נוער ממדינה זו.
שנות ה-70בשנת 1971 אושרה "תוכנית ה-4,600" (או "הפרויקט הישראלי") על ידי הנהלת חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית. תוכנית זו מורה על עליית הנוער לתת דגש על חינוכו של נוער ישראלי משכבות המצוקה. ראוי להזכיר, כי משימה זו החלה עוד בזמנה של סאלד, אולם לא באותו היקף. בשנים 72'-78' התעצם מס' החניכים מ-9,971 ל-18,145. הנוער הישראלי בעליית הנוער הגיע ל-88% מכלל החניכים, כך שתוכנית ה-4,600 הצליחה הרבה מעבר למצופה. במסגרת תוכנית זו הופעלו פרויקטים ומיזמים חדשים בתחומים שונים. כמו כן, חזר שיתוף הפעולה עם הקיבוצים.
בשנת 1976 נוסתה תוכנית חדשה בשם "תור ועלה לנער", שמטרתה הייתה להביא נערים ונערות מחו"ל לתקופה של כחודש וחצי בארץ, ולעורר בהם את רצון לעלות ארצה או ללמוד פה. לאחר מספר שנים תוכנית זו בוטלה. בשנת 1979 התגייס מחזור ראשון של עליית הנוער במסלול פיקודי מיוחד. מטרתו של פרויקט זה הוא לאפשר לבוגרים להוציא אל הפועל בצורה הטובה ביותר את כישרונותיהם הצבאיים. בשנת הלימודים של 78'/79' החל "מפעל הפרויקטים המיוחדים", בו בני נוער יהודיים מחו"ל הוזמנו ארצה ללמוד במשך שנה במוסדותיה של עלית הנוער את מקצועותיהם בשפת אמם, ויחד עם זאת לקבל ידע בעברית, ביהדות ובמורשת ישראל.
לקראת סוף שנות ה-70 ארעה המהפכה באיראן, בעקבותיה נקלטו כ-1,800 בני נוער עולים מאיראן בארגון, אשר כמחצית מהם עלו בלי משפחתם. עליה זו עוררה דיון ציבורי בנוגע לאופי החינוך הניתן- כללי או דתי. אולם, יש לציין כי דיון זה לא היה כה חריף כמו זה שאירע לפני קום המדינה, בעלית ילדי טהראן.
שנות ה-80עלייה עיקרית בתקופה זו (ואף לאחריה) הייתה מאתיופיה. הילדים נקלטו בלא סינון של גילאים או מצב בריאותי. נפתחו בשנים אלה מרכזים למיון, אשר משם הופנו הילדים אל מוסדות החינוך הדתיים המתאימים להם. כולם הופנו לבתי ספר דתיים, ועלית הנוער דאגה רבות לקליטתם.
בשנת 1996 נסגרה עליית הנוער כמחלקה נפרדת בשל סיבות תקציביות, בהחלטת הנהלת הסוכנות היהודית. רוב החניכים הועברו לאחריותו של האגף לחינוך התיישבותי של משרד החינוך והתרבות. עד זמן זה, לאורך יותר מחמישים שנה, נקלטו והתחנכו במוסדותיה עליית הנוער כ-350,000 נערים ונערות.
קשר הארגון עם הורי החניכיםבשנותיה הראשונות של עליית הנוער, הקשר של הארגון עם הורי החניכים הסתכם בהסכמתם של ההורים לעליית הילדים ארצה. המלחמה, בין השאר, גרמה לכך שאף נפסק קשר המכתבים בין ההורים והילדים, וגרוע מכך- ליתמותם של ילדים רבים. בשל כך, היה הארגון כמעין מחליף מקום ההורים. מציאות זו התאימה לרעיון של הארגון, שלעתים רבות פנה כנגד האידאולוגיה אליה חינכו ההורים. מאז הקמת המדינה, המצב השתנה לגמרי. הארגון החל לקבל גם תלמידים שעלו ארצה עם הוריהם, אולם דבר זה לא שינה את מהות הקשר של הארגון עם ההורים. רבים מההורים באותו זמן הרגישו חדשים ולא בטוחים בארץ, ועל כן לא התנגדו שגורמים אחרים ותיקים יותר ינהיגו את ילדיהם.
בתחילת שנות ה-50 הגיעו עולים רבים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם. בארצות אלה לא היה נהוג קשר חזק בין גורמי החינוך לבין ההורים, ולכן קיבלו ההורים את מדיניות זו גם בארץ. עליית הנוער סברה שבשל התערערות מעמד ההורים, עליהם להמשיך בדרך זו ולשמש כמעין תחליף להורים, על כל האחריות המשתמעת מכך. ההורים לא נתפסו כשותפים לתהליך החינוך והלמידה, ולא היו מעורבים מספיק בחיי הילדים. לאור תפיסה זו, עולים חדשים רבים לא רצו לשלוח את ילדיהם למוסדותיו של הארגון (ובמיוחד את בנותיהם), והיו רבים שאף הוציאו את ילדיהם מן המוסדות במהלך שנות הלימוד, לעתים אף בהתנגדות ילדיהם. כמו כן, היו ילדים שעזבו ביוזמתם את עליית הנוער, בשל הריחוק שחשו מהוריהם.
עם השנים, החלו להבין בארגון שניתן יהיה לחנך בצורה הרבה יותר שלמה ואפקטיבית כאשר גם ההורים ייקחו חלק בתהליך ויהיו מעורבים. הכרה זו הגיעה, בין השאר, על רקע ההתפקחות מהשאיפה שכל החניכים ימשיכו לחיות חיי קיבוץ. בארגון הבינו שמסגרת זו אינה מתאימה לכולם, ומלאכת החינוך ותחומיו רחבים הרבה יותר, ועל כן לא כדאי לכפות צורת חיים זו על הילדים. אט אט, הליך זה של קירוב ההורים ועירובם בתהליך החינוכי הלך וגבר, והגיע אל כל מוסדות החינוך של הארגון. יחד עם זאת, המשיכה עליית הנוער לחוש אחריות אישית כלפי תלמידיה כאילו היא ממלאת מקומם של ההורים, ועל כן היא מעורבת בכל מקומות החינוך אליהם מגיעים הילדים.
עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית.
הרקע להקמת הארגון
בשנת 1932 בגרמניה, פוטרו 12 נערים יהודים מעבודתם בשל היותם יהודים. הנערים פנו אל רחה פריאר שתסייע להם במציאת עבודה. בעקבות פניה זו, והקשיים המצטברים של נוער יהודי גרמניה כתוצאה מהאנטישמיות העולה וגואה, העלתה רחה פרייאר את ההצעה להעלות נוער יהודי מגרמניה לארץ ישראל וליישבם במשקים, שם הם ימשיכו את לימודיהם, יעבדו את האדמה ויסייעו בגאולת הארץ. לשם כך, היא פנתה אל גורמים מרכזיים שונים, כגון: הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ההסתדרות הציונית בגרמניה, ויצ"ו, עזרא, וכו'. בשנת 1933, בקונגרס הציוני ה-18 בפראג הוחלט על הקמת משרד אשר יפעל ליישובם של יהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל. לראש מפעל זה נתמנה חיים ויצמן. ארתור רופין נתמנה למנהל מחלקה זו בארגון הסוכנות היהודית. ויצמן ורופין החליטו לפעול על מנת להעלות את נוער יהודי גרמניה לארץ. הם פנו אל הנרייטה סאלד בבקשה שתנהל מפעל זה. סאלד, מייסדת ההסתדרות הציונית הדסה לנשים בארצות הברית ונשיאת ארגון זה, עלתה לארץ בשנת 1920, שם המשיכה בפעילות ציבורית. היא ריכזה את "הדסה" בארץ, היוותה חלק מההנהלה הציונית, ונבחרה אף לנהל את הסוכנות היהודית. לאחר מספר שנים, היא נבחרה להנהלת הועד הלאומי, בו ייסדה את המחלקה לעבודה סוציאלית וניהלה אותה. ויצמן ורופין היו משוכנעים כי היא המתאימה והמוכשרת ביותר לנהל את עליית הנוער. בתחילה, היא סרבה לבקשתם, אולם לאחר ביקורה בגרמניה היא שוכנעה ולקחה תפקיד זה על עצמה. היא כונתה "אם עליית הנוער", והייתה לה השפעה מרובה על הלך הרוח האידאולוגי וכן על הצד המעשי בארגון.
תוכניתה זו של רחה פרייאר הייתה ייחודית. אמנם, רבים מיהודי גרמניה פעלו למען ארץ ישראל, וכן היו מיהודי גרמניה חלוצים בקיבוצים. אולם, מתוך כל היהודים יושבי הארץ, מספרם היה מועט למדי, ואילו החלוצים היו כבר בוגרים ולא בני נוער. האתגר בתוכנית זו לא היה רק אישור המוסדות הציוניים לעניין, אלא אף שכנוע והסברה להורי הנערים, על מנת שיאפשרו להם לעלות לארץ, אשר נחשבה כמסוכנת. כמו כן, היה צורך במאמץ לשמירה על התלהבות בני הנוער למרות ההמתנה הארוכה לפעמים לעליה. ב-12 בספטמבר באותה שנה, עלתה קבוצה ראשונה בת 12 נערים (ולפי גרסה אחרת- 6 נערים) לבן שמן, בסיוע ד"ר זיגפריד להמן. קבוצה זו טרם נקראה "עליית הנוער", אולם מבחינת העוסקים במלאכה, הייתה זו הקבוצה הראשונה של נוער עולה לארץ ישראל. אחת מני רבות שיבואו בהמשך.
תקופות בארגון
[עריכה] מהקמתה ועד למלחמת העולם השנייה
ב-30 בינואר 1933, היום בו עלה היטלר לשלטון בגרמניה, נוסדה אגודת "ועד העזרה לנוער יהודי", שכונתה גם כן "עלית הנוער". אגודה זו הייתה מעין ארגון כולל של כל תנועות הנוער הציוניות שבגרמניה, אשר תמכו בעלית נוער יהודי לארץ ישראל. האגודה רשמה מועמדים, הפנתה אותם להכשרה ולארגון העלייה וחילקה סרטיפיקטים (רישינות עליה). ב-30 במאי באותה שנה, נוסד "ועד שיתוף הפעולה לעלית ילדים ונוער", אשר דאג לארגון ולגיוס כספים ברמה העולמית, וכן להפיץ מידע בנוגע לעלית הנוער. צלע נוספת של הארגון הייתה "הלשכה לעלית הנוער" בירושלים, שהייתה חלק מ"המחלקה להתיישבות יהודי גרמניה". תפקידה היה להשיג סרטיפיקטים, לדאוג לקשר עם הקיבוצים הקולטים, ולהכניס את הנוער למוסדות החינוך. את לשכה זו ניהלה הנרייטה סאלד. לאחר הקמת הלשכה, הוענקו 350 סרטיפיקטים ראשונים על ידי ממשלת המנדט הבריטי. בתחילה, המטרה הייתה ממוקדת בנוער יהודי גרמניה. עם השנים, נכללו מדינות נוספות במפעל זה, שאף בהן התגברה הסכנה ליהודים. הילדים נשלחו על ידי הוריהם בשמחה רבה, שכן זו הייתה הדרך להצילם. רוב הוריהם של הילדים נהרגו לאחר מכן בשואה.
בתקופה הראשונה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, המיונים היו קפדניים ביותר. שתי סיבות עיקריות היו לכך: האחת, עקב מספרת המועט של הסרטיפיקטים שנתן הממשל הבריטי לעליית הנוער. השנית, בשל הדרישות, התנאים המיוחדים ויכולת הקליטה של הקיבוצים בהם נקלטו הנערים. המיונים נערכו על ידי האגודה "עזרה לנוער יהודי" בברלין, אשר כלל את כל תנועות הנוער הציוניות שבגרמניה. בני הנוער שנבחרו לעלות היו צריכים להיות מגיל 15 ומעלה, לאחר בדיקה גופנית ובאישור הוריהם. אלו שיכלו, נתבקשו לשלם עבור נסיעותיהם והכשרתם במרכזים בגרמניה, עד שיקבלו סרטיפיקטים.
קבוצת הנוער הראשונה התחילה פעולתה ב-19 בינואר 1934 בעין חרוד. כעבור ארבעה חודשים הועלתה קבוצה דתית ראשונה לקיבוץ רודגס. לאחריהן, הוקמו קבוצות בתל חי, נהלל, כפר חסידים, וקיבוצים ומושבים נוספים. כמו כן, הוקם ביה"ס המקצועי הראשון על יד קיבוץ יגור לנוער עולה מגרמניה על שם לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה. במהלך תקופה זו, אף עלו קבוצות שסיימו הכשרה להתיישבות קבועה באלונים ובשדה אליהו. יתר על כן, הוקם בתלפיות שבירושלים מוסד לנערים בני 13-15, שלאחר מכן עברו לאחד ממוסדות החינוך של עלית הנוער. היה זה בסיס ל"מכינות" שהקימו לאחר מכן. הקבוצות הראשונות של בני נוער אלו נבחרו בקפידה. היה להם זמן להיפרד ממשפחתם וממכריהם. הם הגיעו עם ביגוד וציוד, וידעו שיש להם לאן לחזור בגלות. מלבד הבדלים קטנים, האופי התרבותי של הנערים היה דומה. הם התרגלו לסגנון חיים גרמני, ובארץ פגשו תרבות אחרת לחלוטין. נוער זה היה חדור אידאלים מהפכניים. אמנם חלקם תכננו לפני בואם לרכוש השכלה גבוהה, אולם משהגיעו לארץ, שאיפותיהם השתנו. הם הצטרפו להקמת של יישובי חומה ומגדל, הצטרפו לשורות הגנה, הפלמ"ח והבריגדה היהודית. חלקם אף עזרו בעליה הבלתי לגאלית. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עלו לארץ דרך עלית הנוער כ-5,000 נערים ונערות, כאשר כמחצית מהם עלו ב-1939. ממערב אירופה הגיעו כ-90%, והשאר ממזרחה.
במהלך מלחמת העולם השנייה
מאז פרוץ המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939, החלה תקופה חדשה בעלית הנוער. המונים ניסו להגיע לארץ ישראל בכל הדרכים האפשריות. באותה תקופה הייתה גם עלייה גדולה בדרכי היבשה, וכן לא התמקדה רק באירופה, אלא אף בארצות נוספות. נקלטו 380 נערים ונערות מתימן, 73 מעיראק, 1045 מטורקיה, ועוד 249 נוספים מארצות נוספות באסיה. מניעי עליה זו היו אף הם אידאולוגיים-ציוניים, וכן ניסיונות להצלה ולהישרדות. בשנת 1941 החלו להיקלט במוסדות עלית הנוער גם נוער ישראלי מרקע של מצוקה. הייתה זו תוכנית, ביוזמתה של הנרייטה סאלד, שנועדה להוציא נוער משכונות המצוקה ולגדלו בקיבוצים. כמו כן, הותאמה תוכנית זו אף במסגרת דתית. בבואם של בני הנוער שניצלו מהשואה, השתנו לגמרי מאפייני הקליטה ואופייה. במיוחד, אצל קבוצה של כ-1,300 ילדים ונוער שנקראה "ילדי טהרן" אשר עברו בדרך עקלקלה וקשה, עד שהצליחו לעלות לארץ. הייתה זו הפעם הראשונה שנקלטו גם ילדים בגילאי בית הספר היסודי, שאף הם שולבו בקיבוצים, בקבוצות ובמושבים. לא היו אלה ילדים שעלו מרצונם האישי, לאחר הכשרה נפשית ופיזית ובאישור הוריהם, אלא פליטים שברחו. המצב כאן היה אחר לגמרי. הוקמה ועדה שנדרשה למיין את הילדים עד גיל 14, האם יישלחו למוסדות כלליים או דתיים. נערים מעל גיל 14- ההחלטה נשארה בידיהם. באותה התקופה, עלה ויכוח ציבורי רחב היקף באשר לאופי החינוך שניתן לנערים. קליטת של ילדי טהרן הכשירה את השטח והתנאים לקבלת נערים נוספים, אשר ניצלו מן השואה האיומה.
לעומת התקופה הקודמת, בה עלו נערים בעלי השכלה כללית, תוך כדי לימודיהם בתיכון, אשר חסרו בדרך כלל השכלה כללית, הנוער כאן הוא במצב אחר לגמרי. בשל המלחמה, הילדים לא למדו כלל, לא השכלה כללית ולא השכלה עברית. כאן עמדו אנשי עלית הנוער מול שתי משימות חשובות: האחת, לתמוך רגשית בילדים היתומים כאב ואם, והשנית, ללמדם ולחנכם. יש לציין את הקושי שבקליטת ילדים מארצות המזרח, אשר באו מתרבות שונה לגמרי. המקומות שקלטו את הילדים לא התנהגו באותה סובלנות כאל הילדים שהגיעו קודם לכן מאירופה. הייחודי בתקופה זו הוא הנכונות והמאמץ להעלות כמה שיותר ילדים, למרות חסימת אירופה ומדיניות הספר הלבן של הבריטים המגבילה עליה יהודית. לאור קשיים אלה, בתקופה זו עלו 10,000 ילדים ונוער בלבד.
מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להקמת המדינה
בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, בשנת 1946, נקבע כי כל יתום יהודי באירופה עד גיל 17, רשאי להיקלט במוסדות עליית הנוער. הארגון נערך לכך ואף הקים לשם כך מרכז בפריז. כמו כן, בארצות רבות באירופה הוקמו "בתי עלית הנוער", שם נקלטו החניכים לפני עלייתם ארצה. בזמן זה הוחלט לחדש את המיון בקבלת החניכים לעלייה לארץ. היו לכך מס' גורמים, ביניהם: מס' הסרטיפיקטים המועט שניתן על ידי המנדט, חוסר במקום מתאים לקלוט ילדים צעירים, צורך היישוב בנערים חסונים ובריאים בנפשם שיוכלו לסייע ברמה הטובה ביותר, קשיים כלכליים של הארגון וכו'. על כן, בקבלת הנערים ההעדפה הייתה כזאת: ראשית, יתומים משני הוריהם, או ילדים אשר להם קרובים יחידים בארץ. כמו כן, הם נתבקשו לבצע בדיקות רפואיות מקיפות וטיפול בבעיות לפני העלייה, עד כמה שניתן. יתר על כן, הועדפו בני נוער בני 15-17, וכן בני נוער שהיו מאורגנים בקבוצות.
בסוף 1946 הוקם כפר נוער בקפריסין, לאחר שגירשו הבריטים את העולים הלא חוקיים. בתחילת 1948, עליית הילדים אושרה, ונקלטו בתוך מוסדות עלית הנוער כ-3000 חניכים. בתקופה זו, נקבע להקים את "המחלקה לעלית ילדים ונוער" בתוך הסוכנות היהודית, במקום "הלשכה לעלית ילדים ונוער" שהייתה חלק מ"המחלקה לישוב יהודי גרמניה". מסיום מלחמת העולם השנייה ועד לקום המדינה, נקלטו בעלית הנוער כ-15,000 ילדים, רובם מגרמניה ומפולין, חלקם מבולגריה, מהונגריה ומצ'כוסלובקיה, וכן מסוריה, מלבנון ומתימן.
מהקמת המדינה ולאורך שנות ה-50
ילדים במחנה של עליית הנוער ליד כרכור, 1950
מקום המדינה ועד ל-1952, העלייה לארץ הייתה גדולה במיוחד. באותה התקופה, מעל 27,000 ילדים ובני נוער הצטרפו לעליית הנוער. כל הנערים שהיו ב"בתי עליית הנוער" בערים ברחבי אירופה עלו לארץ. בשל כמות העולים הגדולה, נפתחו מחנות מעבר ומיון בכמה מרכזים בארץ. דבר המייחד תקופה זו לעומת קודמותיה, היה העובדה כי בני הנוער והילדים לא הגיעו לבדם, אלא יחד עם משפחותיהם. דבר מרכזי נוסף היה ארץ מוצאם: 76% מתוכם היו מארצות ערב. תמורות אלה יצרו שינויים באופי הארגון והתנהלותו.
באלול תש"ט, 1949, ביקר במרוקו משה קול, ראש הארגון. בעקבות ביקור זה, נפתחה תוכנית של עליית הנוער בקזבלנקה, ונערכו לקליטת ילדים בארץ. יש הסוברים כי זוהי נקודת פתיחה לתחילת עלית יהודי מרוקו בשנות ה-50. בתחילת עשור זה החלה מגמה של התגברות החינוך המקצועי באידאולוגיה של הארגון, לעומת מטרות החינוך החקלאי שהיו עד כה. מגמה זו נבעה כתוצאה מחיזוק המימד המקצועי במדינה, שינוי בשאיפותיהם של החניכים, דו"חות שונים שהוגשו, וכן בתי ספר ומרכזים מקצועיים שהוקמו בכל הארץ. בתקופה זו הוקמו מוסדות רבים, כגון: כפרי נוער, חוות גדנ"ע ו"מרכזי נוער" לחינוך והכשרת נערים שלא נקלטו במוסדות החינוך הרגילים או בעבודה. בשנת 1958, בשנת העשור למדינה, קיבלה עליית הנוער את פרס ישראל.
שנות ה-60בשנים אלה הייתה תקופת משבר לעליית הנוער. ראשית, נקלטו בארגון נוער ישראלי ונוער עולה ותיק משכונות המצוקה, והיו רבים שהתנגדו לכך. דבר נוסף, התקציבים קוצצו וצצו קשיים רבים. הארגון עמד בפני סכנת סגירה. עקב כך, פנה הקונגרס ה-25 בקריאה עולמית לגייס כספים למענו. יחד עם קשיים אלה, המשיכה עלית הנוער בפעילותה הענפה. ב-1960 הוקם "מרכז תרבות עמים לנוער", אשר יועד לבסס ערכי תרבות ואומנות עולמיים לילדים בישראל. עלית הנוער קיבלה את הנהלתו של המרכז. ב-1961 הוקמו "כיתות מכינות" עבור ילדים שהוזנחו חינוכית ועקב כך הם מפגרים בלימודם ולא התאקלמו בבית ספר רגיל. המכינות הוקמו תחילה ברמת הדסה, ולאחר מכן הוקמו עוד שניים: בבן יקיר ובנתיבות. בפברואר 1962 נוסדה "היחידה לקליטת נוער מתבגר". יחידה זו קיבלה נערים עולים בני 16-18 אשר הפסיקו את לימודי התיכון שלהם במקום מוצאם, וחפצו לרכוש מקצוע כדי להתאקלם בארץ. מסלול היחידה כלל לימוד של חצי שנה באולפן לעברית, לאחריו לימוד מקצוע במשך שנה, ולאחר מכן גיוס לצבא. לאחר מלחמת ששת הימים, חל שינוי גדול בעליה. אל הארץ הגיעו, בין השאר, עולים רבים מברית המועצות ומרומניה, שרצונם היה לבסס את לימודם וידיעותיהם. על מנת לענות לצרכיהם, הותאמו עבורם "כיתות לועזיות" (או "הנתיבים הלועזיים"), בהם נערים ונערות בכיתות יא'-יב' למדו ונבחנו בשפת אמם. בכיתות אלה למדו גם עולים מצרפת ומדרום אמריקה. כמעט מחצית מהעולים בגילאי 15-17 מברית המועצות ניסו להיקלט בארגון, ואכן הצטרפו כ-4,000 בני נוער ממדינה זו.
שנות ה-70בשנת 1971 אושרה "תוכנית ה-4,600" (או "הפרויקט הישראלי") על ידי הנהלת חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית. תוכנית זו מורה על עליית הנוער לתת דגש על חינוכו של נוער ישראלי משכבות המצוקה. ראוי להזכיר, כי משימה זו החלה עוד בזמנה של סאלד, אולם לא באותו היקף. בשנים 72'-78' התעצם מס' החניכים מ-9,971 ל-18,145. הנוער הישראלי בעליית הנוער הגיע ל-88% מכלל החניכים, כך שתוכנית ה-4,600 הצליחה הרבה מעבר למצופה. במסגרת תוכנית זו הופעלו פרויקטים ומיזמים חדשים בתחומים שונים. כמו כן, חזר שיתוף הפעולה עם הקיבוצים.
בשנת 1976 נוסתה תוכנית חדשה בשם "תור ועלה לנער", שמטרתה הייתה להביא נערים ונערות מחו"ל לתקופה של כחודש וחצי בארץ, ולעורר בהם את רצון לעלות ארצה או ללמוד פה. לאחר מספר שנים תוכנית זו בוטלה. בשנת 1979 התגייס מחזור ראשון של עליית הנוער במסלול פיקודי מיוחד. מטרתו של פרויקט זה הוא לאפשר לבוגרים להוציא אל הפועל בצורה הטובה ביותר את כישרונותיהם הצבאיים. בשנת הלימודים של 78'/79' החל "מפעל הפרויקטים המיוחדים", בו בני נוער יהודיים מחו"ל הוזמנו ארצה ללמוד במשך שנה במוסדותיה של עלית הנוער את מקצועותיהם בשפת אמם, ויחד עם זאת לקבל ידע בעברית, ביהדות ובמורשת ישראל.
לקראת סוף שנות ה-70 ארעה המהפכה באיראן, בעקבותיה נקלטו כ-1,800 בני נוער עולים מאיראן בארגון, אשר כמחצית מהם עלו בלי משפחתם. עליה זו עוררה דיון ציבורי בנוגע לאופי החינוך הניתן- כללי או דתי. אולם, יש לציין כי דיון זה לא היה כה חריף כמו זה שאירע לפני קום המדינה, בעלית ילדי טהראן.
שנות ה-80עלייה עיקרית בתקופה זו (ואף לאחריה) הייתה מאתיופיה. הילדים נקלטו בלא סינון של גילאים או מצב בריאותי. נפתחו בשנים אלה מרכזים למיון, אשר משם הופנו הילדים אל מוסדות החינוך הדתיים המתאימים להם. כולם הופנו לבתי ספר דתיים, ועלית הנוער דאגה רבות לקליטתם.
בשנת 1996 נסגרה עליית הנוער כמחלקה נפרדת בשל סיבות תקציביות, בהחלטת הנהלת הסוכנות היהודית. רוב החניכים הועברו לאחריותו של האגף לחינוך התיישבותי של משרד החינוך והתרבות. עד זמן זה, לאורך יותר מחמישים שנה, נקלטו והתחנכו במוסדותיה עליית הנוער כ-350,000 נערים ונערות.
קשר הארגון עם הורי החניכיםבשנותיה הראשונות של עליית הנוער, הקשר של הארגון עם הורי החניכים הסתכם בהסכמתם של ההורים לעליית הילדים ארצה. המלחמה, בין השאר, גרמה לכך שאף נפסק קשר המכתבים בין ההורים והילדים, וגרוע מכך- ליתמותם של ילדים רבים. בשל כך, היה הארגון כמעין מחליף מקום ההורים. מציאות זו התאימה לרעיון של הארגון, שלעתים רבות פנה כנגד האידאולוגיה אליה חינכו ההורים. מאז הקמת המדינה, המצב השתנה לגמרי. הארגון החל לקבל גם תלמידים שעלו ארצה עם הוריהם, אולם דבר זה לא שינה את מהות הקשר של הארגון עם ההורים. רבים מההורים באותו זמן הרגישו חדשים ולא בטוחים בארץ, ועל כן לא התנגדו שגורמים אחרים ותיקים יותר ינהיגו את ילדיהם.
בתחילת שנות ה-50 הגיעו עולים רבים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם. בארצות אלה לא היה נהוג קשר חזק בין גורמי החינוך לבין ההורים, ולכן קיבלו ההורים את מדיניות זו גם בארץ. עליית הנוער סברה שבשל התערערות מעמד ההורים, עליהם להמשיך בדרך זו ולשמש כמעין תחליף להורים, על כל האחריות המשתמעת מכך. ההורים לא נתפסו כשותפים לתהליך החינוך והלמידה, ולא היו מעורבים מספיק בחיי הילדים. לאור תפיסה זו, עולים חדשים רבים לא רצו לשלוח את ילדיהם למוסדותיו של הארגון (ובמיוחד את בנותיהם), והיו רבים שאף הוציאו את ילדיהם מן המוסדות במהלך שנות הלימוד, לעתים אף בהתנגדות ילדיהם. כמו כן, היו ילדים שעזבו ביוזמתם את עליית הנוער, בשל הריחוק שחשו מהוריהם.
עם השנים, החלו להבין בארגון שניתן יהיה לחנך בצורה הרבה יותר שלמה ואפקטיבית כאשר גם ההורים ייקחו חלק בתהליך ויהיו מעורבים. הכרה זו הגיעה, בין השאר, על רקע ההתפקחות מהשאיפה שכל החניכים ימשיכו לחיות חיי קיבוץ. בארגון הבינו שמסגרת זו אינה מתאימה לכולם, ומלאכת החינוך ותחומיו רחבים הרבה יותר, ועל כן לא כדאי לכפות צורת חיים זו על הילדים. אט אט, הליך זה של קירוב ההורים ועירובם בתהליך החינוכי הלך וגבר, והגיע אל כל מוסדות החינוך של הארגון. יחד עם זאת, המשיכה עליית הנוער לחוש אחריות אישית כלפי תלמידיה כאילו היא ממלאת מקומם של ההורים, ועל כן היא מעורבת בכל מקומות החינוך אליהם מגיעים הילדים.